כימותרפיה

"חמאס הוא ארגון ג'יהאדיסטי שאני משווה אותו לסרטן. אתה לא יכול לטפל בסרטן בלי כימותרפיה, וכימותרפיה זה דבר לא נעים. לאף אחד הוא לא נעים".

הדובר הוא סא"ל אור, מפקד גדוד 52 של השריון. עיתונאי "ידיעות אחרונות" עודד שלום ביקר בעזה ומצטט מפיו בכתבה הרואה אור בעומק "המוסף לשבת". את תוצאות הכימותרפיה מתאר שלום במילים, באמצעות תצלומי השטח של שאול גולן ובאמצעות התמונה שניבטת מתצלומי לוויינים.

"המראה שומט לסת", כותב שלום. "גם אם התרגלת כבר למראות המלחמה בעזה, חורבנו של מחנה הפליטים ג'באליה בצפון הרצועה יוצא דופן בממדיו. אתה נוסע במה שהיו פעם רחובות סלולים ועכשיו הם עיסה בוצית סמיכה, ורואה רק הריסות. [...] ג'באליה איננה עוד".

במוסף "הארץ" משלימה חנין מג'אדלה את התמונה שמשרטט שלום באמצעות עדויות של פלסטינים עזתים שנמלטו מאזור צפון הרצועה.

"רחפן, או איזשהו כלי טיס ישראלי, ירה על גג הבית שלנו ופגע במערכת הסולארית. טנקים ירו פגזים ופגעו בקומות העליונות. היה חשוך, פחדנו ולא ידענו לאן ללכת, אבל הבנו שאנחנו חייבים לברוח", אומר לה מוחמד, בן 31 מג'בליה. "בימים שבאו אחר כך צה"ל תקף כמה פעמים נקודת חלוקה של מים שהיתה בקרבתנו. אנשים הורעבו והושארו צמאים כדי לאלץ אותם להתפנות".

"באיזשהו שלב לא היו מים. כל אחד מצא דרך להרטיב קצת את השפתיים והלשון, אבל מים לשתות כבר לא היו", אומרת ראניה, בת 26 מבית לאהיא. "ככל שהימים עברו המצוקה החריפה. החולים סבלו במיוחד, כי נגמרו התרופות ולא היתה יותר אספקה. אמהות לתינוקות לא הצליחו יותר להשיג חיתולים וקרעו את הבגדים שלהן כדי לעשות מהם חיתולים. אי אפשר היה לזוז, אי אפשר היה לצאת. הציבו דליים באמצע החלל שישמשו כשירותים. בסוף לא היתה לנו ברירה ועזבנו. הצבא אילץ אותנו לצעוד בין עשרות טנקים בדרך צרה, מלאה בגופות וחלקי גופות. היו איתנו מאות ילדים. הם צעדו לצדנו וראו הכל".

עדי בן נון, המנהל הטכני של מרכז ה-GIS (מערכת מידע גיאוגרפי) באוניברסיטה העברית בירושלים, מספק לעודד שלום תוקף לרושם שקיבל מהביקור האישי בג'באליה. "מדובר בהרס טוטאלי, 100 אחוז מהמבנים נהרסו או ספגו פגיעות קשות מאוד", אומר לו בן נון על המצב בג'באליה. "[...]  לא צריך להיות מומחה מיפוי, תראה, הכל נמחק, אנחנו על סף 100 אחוז הרס".

גם באזור בית חנון ובית לאהיה בצפון הרצועה ההרס מתקרב ל-100% אומר בן נון על סמך צילומי הלוויין שברשותו. וכך גם באזורים רבים אחרים. "ג'באליה הייתה אחד המקומות הצפופים בעולם. חורבנה הוא משל להחרבתה של עזה כולה", כותב שלום. "[...] למען האמת, חלקים נרחבים בעזה הפכו בלתי ראויים למגורים ולמחיה". בן נון מספר לו כי לפי מרכז הלוויינים של האו"ם, כ-77% מהמבנים בכל רצועת עזה סבלו מנזק כבד עד הרס מוחלט ובוודאי לא ראויים יותר למגורים.

לפי האו"ם הצטברו ברצועה כ-40 מיליון טונות של שברי מבנים. זמן הפינוי שלהם מוערך ב-10-15 שנה.

שלום עושה חשבון: צה"ל השתלט עד כה על מרחב חיץ ברוחב קילומטר לאורך כל הגבול עם הרצועה. 58 קמ"ר שמהווים כ-16% מהרצועה. כל המבנים שהיו באזור זה הושמדו. מה שמכונה "מסדרון נצרים" הוא למעשה מלבן עבה בשטח של 49 קמ"ר, כ-13.5% משטח הרצועה. גם בו נהרסו כל המבנים. האזור שמכונה "ציר פילדלפי" תופס כ-12 קמ"ר, 3% משטח הרצועה. גם בו חוסלו כל המבנים. בסופו של דבר מגיע שלום למסקנה כי "32.5% אחוז משטח הרצועה עברו השטחה טוטאלית ומוחזקים בידי צה"ל".

"ככל שהסיכויים לעסקה נראים קלושים יותר, גוברות הקריאות במערכת הפוליטית להרחבת המבצע לעיר עזה", כותב עמוס הראל ב"הארץ". לפי הראל, בעזה נותרו כנראה למעלה ממאה אלף איש, בהם כמה אלפי אנשי חמאס. לפי סקירה מודיעינית שהציג השבוע צה"ל לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת והודלפה לתקשורת, לחמאס כ-9,000 מחבלים במסגרות מאורגנות ומספר דומה של פעילים ללא היררכיה ארגונית סדירה. חשוב מכך, קצב הגיוס של הפעילים לזרוע הצבאית של חמאס גבוה מהקצב שבו צה"ל מחסל את המחבלים.

"השופרות של נתניהו כבר מתחילים להחדיר לשיח הציבורי את הרעיון שלא יהיה מנוס מכיבוש מחודש של העיר עזה", כותב הראל. "אין כאן שום מקריות. ישנה אפשרות לפעולה חדשה שם, אחרי ג'באליה, במקרה הסביר ששוב יקרסו המגעים לעסקה. גם פיקוד הדרום דוחף לכך, ובעיקר צוות התכנון שלו. רבים שם, וכן באוגדות המילואים, פועלים מתוך אידיאולוגיה חרד"לית ברורה. מבחינתם נוצר חלון הזדמנויות קורץ לא רק להבסת חמאס, אלא להקמה מחדש של התנחלויות ברצועה ולחסימת הדרך לכל נסיגה עתידית".

לב המאפליה

"החרד"לים", אומר פרופ' יגיל לוי לנחום ברנע, "הם המיעוט הכי מאורגן במדינה. הם גם המיעוט הכי מאורגן בצבא. הם רק שישה-שבעה אחוזים מהאוכלוסייה, אבל השפעתם גדולה בהרבה. [...] לשיטתם, הצבא צועד מכישלון אל כישלון. מדוע? כי המפקדים שלו לא מאמינים בניצחון, לא רוצים לנצח באמת. אנחנו נושיע את הצבא. המחדל של 7 באוקטובר פתח להם הזדמנות".

כדוגמה למפקד שכזה מציין פרופ' לוי את תא"ל יהודה ואך, מפקד אוגדה 252. השבוע שרטט יניב קובוביץ' ב"הארץ" את דמותו של ואך, ואת המחיר ששילמו חיילים על חזונו הצבאי.

מהכתבה של קובוביץ' עולה בן דמותו של קולונל קורץ, גיבור "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה, שיצר לעצמו בחסות המלחמה האמריקאית בווייטנאם ממלכה משל עצמו בעומק הג'ונגל, ממלכה עם חוקים משלה. אך עזה לא נמצאת במרחק אלפי קילומטרים מת"א. הממלכה של ואך מעבר לפינה, וערכיה מפעפעים אל החברה בישראל פנימה.

ב"הארץ" מצטט הראל מספר חדש של אל"מ במילואים אסף חזני, "כזה וכזה תאכל החרב - אנתרופולוגיה במלחמה: יומן שדה" (הוצאת עברית).

"חזני מאבחן אצל היחידות ברצועה 'משימתיות' בלא הפסקה, שלהערכתו נועדה לחפות על התהום הרגשית שאליה נקלעו הלוחמים והמפקדים לאחר הטבח", כך לפי הראל. "הוא כותב על יחידה מיוחדת, שמאז 7 באוקטובר עסוקה במרדף אחר משימות, כי בפעם האחת והיחידה שבה עצרה לרגע את פעילותה, חייליה 'איבדו את זה... האופציות שלה הן לברוח אל ביצוע משימות או להשתגע'".

חזני כותב כי עם סיום השלב הראשון במלחמה, ומעבר לשגרה של "כיבוש ארוך-טווח, רק מדמם יותר", החלו גם תופעות אחרות. יום אחד, בנקודת כניסה לרצועת עזה, נתקל ברכב מבצעי של צה"ל שעליו נתלה גלשן. "ניגשתי לנהג, שהתנהג כאילו אינו מבין מה הבעיה", מצטט הראל את חזני. "טיפלתי בנושא בכוחות עצמי. בעוד שאני הייתי מוטרד מהמראה הזה, שהעיד על ירידת החדות המבצעית, חלק לא מבוטל מהקצינים שסביבי פשוט פרצו בצחוק. 'איזה גבר', פלטו".

הראל נזכר בדמותו של קצין אחר מ"אפוקליפסה עכשיו", קולנול קילגור, שפושט על חופי הוייטנאמים בחיפוש אחר אזור מתאים לגלישה. כשחייל צעיר מעיר באוזניו כי החוף שאיתר לגלישה נמצא בשליטת "צ'רלי" (קרי: האויב), משיב לו קילגור: "צ'רלי לא גולש".

גילוי פנים

במדור הדעות של "מקור ראשון" מתפרסם הבוקר מאמרו של גדעון דוקוב "נס נורא ואיום".

דוקוב מתייחס כבר בפתח מאמרו ל"נס הנורא והאיום שהתרחש במדינת ישראל לפני קצת יותר משנה", וכן - הוא מתכוון לטבח ה-7.10.

"לצד הצער", מסביר דוקוב בהמשך, "חשוב להבין שהיה פה נס גדול: נס שהתוכנית האיראנית השתבשה, גם אם הוא עלה לנו במחיר של כאב בלתי נתפס, שעדיין מלווה אותנו. זה נס נורא ואיום - אבל נס. היה זה גם נס שהגאון הטקטי יחיא סנוואר ביצע שטות אסטרטגית שהרסה את כל התוכניות".

הנס, טוען דוקוב, הוא ששותפיו של סינוואר לציר הרשע - חיזבאללה, המיליציות בסוריה, בעיראק, תימן וכמובן איראן - הצטרפו באיחור למערכה וכך איפשרו לצה"ל להתארגן. כנראה שהאלוהים שלהם הוא בסופו של דבר אלוהים שקר, ואילו שלנו הוא אכן האמיתי.

"לולא התרחש הנס", מוסיף דוקוב, "אם סנוואר לא היה יוצא לטבח בשמחת תורה אלא מחכה להוראה האיראנית, אירוע כזה היה מסתיים באסון בל יתואר למדינת ישראל. אם הנאצים מחמאס – הזרוע הקטנה, החלשה יותר והמקצועית פחות – הצליחו לטבוח 1,500 איש, לאנוס ולחטוף, קשה אפילו לדמיין מה היו עושים הנאצים של חיזבאללה עם מאגרי התחמשות העצומים שהתגלו לאורך גבול הצפון. הערכות שנשמעות בשיחות שקטות מדברות על מספרים גבוהים פי עשרה לכל הפחות".

בפיסקת הסיום של טורו מכיר דוקוב בכך ש"אנחנו בעיצומם של ימים לא קלים" ולכן "קשה לדבר בקול על הנס בשנה הזאת". אבל, מוסיף דוקוב מיד בהמשך, "לשנה אחרת עוד נקבע ימי הלל והודאה".

ובינתיים, בעיתונות הפלסטינית

????עיתונים פלסטינים 3.1.25 |
???? אל-קודס》90 שהידים בהפגזה מטורפת
???? אל-איאם》85 שהידים.. עשרות תקיפות על עזה
???? אל-חיאת אל-ג'דידה 》המשא הקשה..!!#القدس
#الأيام
#الحياةالجديدة
#فلسطين #صحفhttps://t.co/SM5DRO5deZ pic.twitter.com/E5EDnU3Dzx

— Yasser Okbi (@OkbiYasser) January 3, 2025

הכותרות הראשיות

הכותרות הראשיות של "ישראל היום" ו"מעריב" מוקדשות להשתמטות החרדים מגיוס לצה"ל ("תוכנית המגירה לחוק הפטור מגיוס" ו"הקרב על גיוס החרדים", בהתאמה).

הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת להילולת הקרב. "מבצע בבטן ההר", לשונה, והיא מתייחסת לפשיטת קומנדו בעומק סוריה לפני כשלושה חודשים, לצורך השמדת מפעל נשק איראני.

הכותרת הראשית ב"מקור ראשון" מתריעה: "חשש גובר בישראל: הג'יהאד האסלאמי וחמאס מתעצמים בסוריה, בעידוד איראן".

בכותרת הראשית ב"הארץ" נכתב "שנתיים לנאום לוין: מסמך תוכנית ההפיכה המשטרית נחשף". מיכאל האוזר טוב מפרסם את "רפורמת משפט בארבעה פרקים", מסמך שחיבר שר המשפטים יריב לוין יחד עם אנשי פורום קהלת ואשר היווה את הבסיס לניסיון שינוי שיטת המשטר בישראל.

במרחב הציבורי

במדור "גם זה קרה פה" של "גלובס" מקדיש עמירם גיל כמה מילים למסע הפרסום החדש של תנועת אם-תרצו.

"השבוע נתלו בתל אביב שלטי חוצות מטעם ארגון 'אם תרצו', ועליהם התנוססו תמונות של ארבעה שופטי בית המשפט העליון רות רונן, חאלד כבוב, דפנה ברק ארז ויחיאל כשר, בליווי הכיתוב 'בזמן שהחטופים בעזה, שופטי העליון דואגים למחבלים'", כותב גיל.

הקמפיין נגד השופטים, מסביר גיל, נולד בעקבות החלטתם לחייב את שב"ס ובן-גביר לנמק מדוע האסירים הביטחוניים שכלואים בישראל לא ראויים לקבל "מזון המאפשר תנאי קיום בסיסיים". בשלטים של אם תרצו ניסחו זאת כך: "בית המשפט נגד ישראל".

"האיום על הדמוקרטיה כבר מזמן איננו נחלתה של רפורמה המקודמת במסדרונות הכנסת", כותב גיל. "די לנוע במרחב הציבורי כדי לזהות אותו, ניבט אלינו משלטי חוצות".

להבין את הסיטואציה

במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערך רז שכניק עם גיל עומר, עד לאחרונה יו"ר מועצת תאגיד השידור הישראלי.

עומר מספר על הניסיון של הממשלה להשתלט על התאגיד מהרגע הראשון, עוד לפני תחילת השידורים. מקום של כבוד שמור בסיפוריו לשלמה ("מומו") פילבר, אז מנכ"ל משרד התקשורת ובהמשך עד מדינה נגד נתניהו, שחזר בו מעל הדוכן מגרסתו במשטרה וכיום עשוי לעמוד לדין בעצמו על מעשיו.

"נמנעתי בצורה קיצונית מלהיפגש עם פוליטיקאים, כי חוק התאגיד כיוון להפרדה מהם", נזכר אומר. "פילבר התקשר אליי בהתחלת הקדנציה, ואמר: 'אני יושב בכנסת עם אחד מבכירי המפלגות החרדיות והוא מבקש לפגוש אותך כי הוא רוצה שיכניסו חרדים לתאגיד'. אמרתי: 'אני לא פוגש פוליטיקאים'. אני מסכים עם המטרה, התאגיד צריך להיות מגוון ולכן צריך לגייס גם חרדים. אבל לא בשביל זה יקראו לי לפגישה עם פוליטיקאים".

במהלך הדיונים על המוכנות של התאגיד לעלות לשידור, שב ופגש את מנכ"ל משרד התקשורת. "באחת ההפסקות מהדיונים", נזכר עומר, "פילבר אמר לי: 'אתה זוכר את שיחת הטלפון שלי בעניין החרדים?' אמרתי לו, 'האמת שאני לא יכול לשכוח אותה'. הוא ענה: 'איך שהיא הסתיימה אמרתי למי שעמד לידי שאתה לא מבין את הסיטואציה, ושמי שלא יכול לסבול את החום, שלא ייכנס למטבח'".

אבל לדברי עומר, הוא דווקא הבין היטב את הסיטואציה. "עצם העובדה שלא התייצבתי [לפגישה], מראה כמה אני מבין את הסיטואציה. אני לא עושה דילים", הוא אומר.

בפגישה אחרת, עם "בכיר ממשרד התקשורת", שמע עומר ש"בסביבה המאוד קרובה של ראש הממשלה חוששים שהכספים של הממשלה יגיעו לתחקירים נגד ראש הממשלה". כששכניק מבקש פירוש משיב יו"ר התאגיד לשעבר: "בדיוק באותה תקופה פורסם שטלי בן עובדיה הולכת לערוך תוכנית תחקירים בתאגיד, ופורסם שבממשלה לא אוהבים את זה".

שכניק, מצדו, מוסיף עוד רמז: "דובר ראש הממשלה בעבר, ניר חפץ, סיפר באחרונה בתוכנית 'אופירה ולוינסון' של קשת כי שרה נתניהו אמרה לראש הממשלה: 'אם יהיה תחקיר אחד של טלי בן עובדיה או סלוצקי על הילדים שלי או עליי - הדם הזה על ידיך'".

פילבר, בתגובה שמסר ל"ידיעות אחרונות", טען בין היתר כי "לא היה, אין היום ולא יהיה עורך או מנכ"ל של גוף שידור שאיננו בקשר עם פוליטיקאים ('מקורות') מכל צידי המפה, זה חלק מעבודתם".

הפילבור כדרך חיים. הרי גיל עומר לא היה עורך ולא מנכ"ל אלא יו"ר התאגיד, מנותק לחלוטין מההחלטות על תכני החטיבה העיתונאית. ואותו פוליטיקאי חרדי לא היה מקור. הוא לא ביקש למסור לעומר מידע כמוס לצורך פרסומו, אלא ללחוץ עליו למנות את אנשיו לעמדות מפתח בתאגיד. זה אולי חלק אינטגרלי מעבודתו של המאכער פילבר, אבל לא חלק מעבודתו של יו"ר התאגיד עומר, שבצדק ניתק מגע.

סיפורי פילבר מתגמדים לעומת מה שחווה עומר בממשלה הנוכחית, מצד שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי. המינוי של נתניהו הצהיר מראש על רצונו לחסל את השידור הציבורי בישראל, ומהרגע הראשון ניסה להתערב פוליטית בעבודת התאגיד, בניגוד מוחלט לחוק התאגיד.

לפי עומר, תחילה שלח קרעי למועצת התאגיד "מכתבים די אלימים". "בכל פעם ענינו לו ברוח כזו: כבוד השר, יש חוק ואתה מפר אותו עכשיו. אתה לא אמור להתערב בתכנים", נזכר עומר, "אבל המכתבים הלכו והקצינו".

עומר מתאר את ההתערבות הגדלה והולכת של קרעי בנעשה בתאגיד ומתריע: "גם בימים אלה יש ניסיון להשתלט על מינוי חברי המועצה, כדי להשתלט על התאגיד. זה בדיוק מה שחוק התאגיד ניסה למנוע כדי שלא יחזור הסיפור של רשות השידור שקרסה, כי הכל הפך להיות פוליטי ולא ענייני".

תחושות ומסרים סמויים

מי יקבע מה בדיוק בשידורי התאגיד הוא "פוליטי ולא ענייני"? אם לשאול את ראש הממשלה ותומכיו, הרי שהתשובה היא כל בדל של ביקורת על המנהיג ודרכו.

אמנון לורד מפגין ב"ישראל היום" נאמנות מוחלטת לנתניהו. בבואו לסכם את שנת 2024 קובע לורד כי "נתניהו, מלבד כושר השיפוט המדויק שלו בממשק המדיני-מבצעי, עמד בלחץ אטומי. שפת הרחוב פתאום נשמעת פשוטה ומדויקת. היה לו גם ראש בטון. שום מנהיג בישראל לא היה מצליח לספוג ולנטרל את מכלול הלחצים האישיים והבינלאומיים, כולל הנכונות להיות המבוקש מספר 1 של מערכת המשפט הפוליטית בעולם - ולהמשיך במערכה עם אורך הנשימה ועצבי הברזל, תכונות שלא מחבבות אותו גם על רבים בישראל".

לורד לא מסתפק בהתבטלות אישית גמורה אלא זולג להיסטוריוגרפיה. "לפי מה שנחשף על שעות המלחמה הראשונות, אפילו בתחקירים עוינים, הוא כנראה היה היחיד במכלול ההנהגה הצבאית והמדינית שהבין מייד מול מה ישראל עומדת, והציע להגיב מייד בפעולות צבאיות מסוימות", כותב לורד, בניגוד מוחלט למה שהוא מכנה "תחקירים עוינים", שם מוצג נתניהו כמי שנתקף שיתוק למראה התמוטטות מפעל התדמית של חייו כ"שומר ביטחון ישראל".

אחרי הפגנת הנאמנות, מתפנה לורד לאיתור בוגדים. הוא מוצא אותם, בין היתר, בתאגיד השידור. "פעם היתה תחושה שיש לפחות פתח מילוט אחד לשפיות, וזה קול המוזיקה", כותב לורד, "עם כל הירידה מהפסים של שידורי התאגיד, גם קול המוזיקה נפל. לפחות בשעות שבהן אלכס אנסקי קם בבוקר".

מה יש ללורד נגד אנסקי? ובכן את תוכניתו של אנסקי בקול המוזיקה, בימים א'-ד' בשעה שבע בבוקר, פותח השדר הוותיק בכמה מילים אישיות. בדרך כלל הוא מאחל למאזיניו מעט טוב עם בואו של הבוקר החדש והיום שזה עתה החל, לפעמים הוא מזכיר את מזג האוויר הצפוי וב-15 החודשים האחרונים הוא אכן מקדיש גם כמה מילים למלחמה, לחטופים, להבעת תקווה כללית שיהיה כאן טוב יום אחד.

או בלשונו של לורד: "אנסקי ממלמל בטון עייף, טעון בתחושות ובמסרים סמויים: 'המלחמה נמשכת כבר 451 ימים... אני לא מאמין שהמילים האלה יוצאות מפי. איש לא רואה את סופה'".

451 ימים לאחר תחילת המלחמה, שדר בקול המוזיקה נפעם מהתמשכותה ומהעובדה שלא נראה לה כל סוף באופק. די בכך כדי לצרפו לרשימה השחורה של לורד ולסמנו כתבוסתן מסוכן שמפיץ "מסרים סמויים". כשההפיכה התקשורתית תושלם יפוטר אנסקי מקול מוזיקה, לצלילי מארש הניצחון המוחלט.

מדינת ישראל הפלורליסטית

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מראיינת אינס אליאס את פרופ' משה כהן-אליה, חבר קבוע בפאנל "הפטריוטים" של ערוץ 14, על תקן השמאלני שהתפכח.

"יש ב'הפטריוטים' אמירות בעייתיות, בעיקר בהקשר של המלחמה", מודה כהן-אליה. "פעם דיברתי עם קובי פרץ ששר 'שיישרף לכם הכפר'. שאלתי אותו: אתה חושב שזה בסדר, במיוחד כשיש הליך בהאג?".

זו כמובן לא ההתבטאות הבעייתית ביותר שנשמעה באולפן "הפטריוטים" מאז פרוץ המלחמה. רק השבוע קרא משה פייגלין לשרוף חיים מאות-אלפי פלסטינים בעזה.

"כשאני שם, פרופסור למשפטים מתחום זכויות האדם, אני קומפליסיט", אומר כהן-אליה. "ואז התחילו להריץ את זה בחו"ל ופנו אלי מהתקשורת. מה אתם פונים אלי? אני לא אמרתי את הדברים האלה. אתה מבין שזה קצת נדבק בך".

אחרי שהוא פורש את עמדותיו בדבר ההפיכה המשטרית של אהרן ברק ושלטון הדיפ סטייט בישראל, מתייחס כהן-אליה ליציאתו מהארון. "הנטייה המינית לא אמורה להשפיע באופן מהותי על הדעה הפוליטית, כל עוד המפלגה שבה אנחנו תומכים מאמינה בחירות של בני האדם", הוא אומר.

לדבריו, "בשביל המזרחים זה לא סיפור בכלל, ואפילו הדתיים מבינים את זה. יש פה תהליך חזק וברור, שהולך לכיוון הליברלי. הליכוד היא מפלגת העם, מפלגה ליברלית פונה למחנה רחב. נתניהו הוא מנהיג ליברלי. ואני חושב שגם אחרי נתניהו, הליכוד יבחר מנהיג ליברלי. זה נכון שהליכוד מזוהה עם מאבק באליטות, אבל זה מגיע ממקום דמוקרטי ואף ליברלי ואלו ממש לא עמדות טוטליטריות. מיהרו לתייג את הימין כפשיסטי, זה לא נכון. את רואה שבעניין הלהט"ב העמדות של חברי הליכוד ליברליות".

בערוץ 14, של המיליארדר הדתי יצחק מירילשוילי, הליברליזם הוא מוקצה. לפני כחודשיים העלימו את ארוסו של שוטר שנרצח ואילו מגזין ערוץ 14 נופף לא פעם בגאווה בדגל ההומופוביה. אך כהן-אליה לא מודאג.

"הם יוצאים נגד מה שהם קוראים לו הטרלול הפרוגרסיבי", הוא מסביר. "אני כל הזמן מנסה לחדד שיש הבדל בין חברי הקהילה לבין האידיאולוגיה הקווירית שהיא בכלל ניאו-מרקסיסטית. חשוב להפריד. יש פה תהליך. גם החרדים חולים על 'הפטריוטים', ואני מרגיש אצלם תהליכי ליברליזציה. אחרי שהכתבה הזו תתפרסם ויראו שאני גיי, יהיה להם קשה. אבל אני חושב שמבחינתם זאת הזדמנות, סוג של מבחן סוציולוגי. זו מדינת ישראל הפלורליסטית".

עוד נתגעגע לנתניהו

השבוע אירחו "הפטריוטים" את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, וביקרו אותו נמרצות על שסירב להצביע יחד עם הקואליציה.

"האלימות והצווחנות שבהן נתקל בן גביר, בניצוחו של ינון מגל, היו סוג של נקמה מאוחרת של נתניהו, באמצעות פרוקסיז", כותב בן כספית ב"מעריב". לדבריו, "השואו הזה, בין עבדל מאלכ אל־מגלי לאיתמר בן גביר, עורר מחשבות גם לגבי העתיד. נדמה לי שאפשר כבר להמר בוודאות קרובה שהדו־קרב הזה באולפן השבוע, היה העימות הטלוויזיוני הראשון בין שני המועמדים המובילים להנהגת גוש הימין הלאומני-פופוליסטי-חרד"לי בעידן שאחרי נתניהו".

בובה פראית

"פעם, בטקס בהתנחלות נופים, לא רחוק מאריאל, ראיתי את בן גביר, אז עדיין כהניסט מוקצה ופרקליט של רוצחים וטרוריסטים, מחליף מבטים רבי-משמעות עם אשת ראש הממשלה", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". "הם לא דיברו, אף לא מילה, רק העמיקו לסקור זה את זו, כמו באופרת סבון ארגנטינאית".

לסייע ברוממות רוח צה"ל

בטורו שבמוסף "שבוע" של "מקור ראשון" מקדיש חגי סגל כמה מילים נוספות לזכרו של זאב (ז'אבו) ארליך, שכנו להתנחלות עופרה, שנהרג כשביקר לפני שבועות אחדים במבצר בלבנון, ביקור קטלני שגרם גם למותו של החייל גור קהתי.

לאחר מותו של ארליך טען סגל כי "רב-סרן במיל' זאב חנוך ארליך נפל בעת מילוי תפקידו". בנו, העיתונאי עמית סגל, כתב כי ארליך נקרא על ידי המפקד בזירה כדי "לסייע לו במיפוי מבצר מחשש שמסתתרים שם מחבלים".

בשבועות האחרונים נחשפו עוד ועוד עדויות לפיהן המציאות שונה. ארליך הוא שיזם את הביקור במבצר, ולא כדי לסייע למפקד באיתור מחבלים, אלא כדי לאתר סממנים יהודיים במקום. במקום אכן הסתתרו מחבלים, אך בשל האלתור שאפיין את המשימה החריגה כוחותינו הופתעו, מה שעלה בחייהם של ארליך וקהתי. כמה מהעדויות נכללו גם בתחקיר "המקור" ששודר השבוע ברשת 13.

הבוקר מכנה סגל האב את "המקור" "תוכנית תעמולה". לדבריו, "סיורי ז'אבו בחזיתות צה"ל השונות לא היו הזיה, הם היו הוויה [...] לפעמים הייתה לסיורים הללו תכלית מבצעית, אבל בדרך כלל רוחנית. ההדרכות המנומקות שלו בעומק השטח רוממו את רוח צה"ל".

לפעמים כדי לרומם את הרוח משלמים בנפש.

שיר

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסם שיר מאת אהרן שבתאי שנגמר כך:

"הַחַיִּים אֵינָם בַּשָּׁמַיִם,

אֶלָּא רַק לְהִתְעוֹרֵר וּלְהִוָּכַח:

הַאִם בְּיוֹם חֲמִישִׁי

תַּעֲבֹר הַמַּשָּׂאִית

כְּדֵי לֶאֱסֹף אֶת עֲרֵמַת

הָעֲנָפִים שֶׁנִּגְזְמוּ,

בִּידֵי הַגַּנָּן שֶׁל הַשָּׁכֵן

הַמֻּטָּלִים עַל גַּבֵּי הַמִּדְרָכָה?".