נשק הכרחי

"הדבר הזה לא יימחק במאה השנים הקרובות", כותב מילואימניק עלום שם במדור הדעות של "הארץ". "כמה שתנסה ישראל להעלים, לטשטש - ההרס בעזה יגדיר מעתה את חיינו ואת חיי ילדינו. עדות להשתוללות חסרת מעצורים. חבר כתב על קיר החמ"ל, 'שקט ייענה בשקט, נובה תיענה בנכבה'. מפקדי צה"ל אימצו את הכתוב".

"בימים אלה ממש מתחולל ברצועה סוג של טיהור אתני וטרנספר בסגנון נכבה 2", כותב רן אדליסט ב"מעריב". "כלכלת החימושים", מסביר אדליסט, "מכתיבה כיום את אופי הפעולה של צה"ל ברצועה, והתוצאה: שימוש בחימוש שעלול לגרום לפגיעה אגבית באזרחים בואכה בית הדין הבינלאומי הפלילי לפשעי מלחמה".

בהמשך הטור מזכיר אדליסט כי "תמונות זוועה קשות לבליעה זורמות מעזה לכל העולם, פרט לתקשורת שלנו ולאזרחי ישראל". כך, קוראי "מעריב", כמו גם צופי חדשות 12, אינם מקבלים את הבסיס העובדתי המינימלי להבנת הנעשה בעולם. "לפני כשבועיים הכריז צה"ל על 'מבצע צבאי לניקוי צפון הרצועה'", מזכיר אדליסט את הדוגמה האחרונה. "מאות נהרגו, רובם בבנייני מגורים, מקלטים מזניים ומבני ציבור, שבהם הסתתרו אזרחים שנשארו למרות דרישת צה"ל שיעברו דרומה".

"'תוכנית האלופים' המדאיגה אינה מתממשת במלואה, על רקע הביקורת הבינלאומית, אבל צה"ל למד לעבוד מסביבה", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "בתוך פיקוד הדרום, צוות של אנשי מילואים מקדם תוכניות שאפתניות, שמשתלבות להפליא בחלומות הימין הקיצוני".

הראל מצטט את הערכתו של יו"ר המכון למחקרי ביטחון לאומי, אלוף במילואים תמיר הימן, ולפיה "צה"ל לא יעזוב את הרצועה בשנים הקרובות. הצבא יישאר לאורך זמן במרחבים שתפס, תוך ביתור הרצועה, וינצלם כבסיסי יציאה לפשיטות לתוך השטח המאוכלס, שם יילחם בהתארגנויות המקומיות של חמאס".

עמיתו לעיתון, ניר חסון, שוחח עם אדם שמוגדר "בכיר בארגוני הסיוע", והוא מתאר תמונת מצב מדאיגה עוד יותר. לא כיבוש ומאבק אינסופי בטרור החמאסי, אלא הידרדרות לשלטון כנופיות, סומליזציה של ממש, כשחמאס הופך לעוד מיליציה אחת בשורה של ארגונים צבאיים למחצה הנאבקים על משאבים ושליטה באזורים שמחוץ לשטח הכיבוש של צה"ל.

"בשוד בשבת נלקחו 97 מ-109 משאיות השייכות לתוכנית המזון של האו"ם", מדווח חסון. "השוד התרחש במרחק קילומטרים מעטים ממעבר כרם שלום, באזור שארגוני הסיוע הזהירו במשך שבועות כי הוא הפך ל'מרחב ביזה' - אזור שאי אפשר לעבור בו בלי להישדד או לשלם 15 אלף ש"ח דמי חסות על כל משאית. הארגונים טוענים שצה"ל מאפשר לבוזזים, המשתייכים לשתי משפחות ידועות ברפיח, לפעול בלי הפרעה".

בעקבות השוד, חמאס פעל נגד הבוזזים והרג 20. אחד מהם הוא אחיו של "בכיר באחת ממשפחות הבוזזים". אותו בכיר החליט "להעניש" את ארגוני הסיוע הבינלאומיים: מכלית דלק הוצתה וכביש מרכזי נחסם למעבר למשך שלושה ימים.

דרמה אנטישמית

"בית הדין בהאג הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט על פשעי מלחמה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ".

"דרמה אנטישמית בהאג: 'משפט דרייפוס המודרני'", נכתב בכותרת הראשית של "יתד נאמן". הטענה כי מדובר בגלגול חדש של משפט דרייפוס יצאה אמש מלשכת ראש הממשלה.

"מכת האג", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". בכותרת המשנה נכתב כי ההחלטה להוציא צווי מעצר "מבישה".

"הצו מופרך על פניו", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת", "אבל כך גם ההודעה הקורבנית שפירסם נתניהו, שבה השוואה את עצמו לדרייפוס. נדמה לי שהיה מדייק יותר אילו השווה את עצמו למקיאוולי".

למה מקיאוולי? לברנע יש סיפור. יומיים לאחר פרוץ המלחמה זימן נתניהו את גלנט והרמטכ"ל הלוי לפגישה חשאית, כשבציבור קריאות להדיח את כל ההנהגה, הפוליטית והצבאית. "אני הייתי במצבים האלה", אמר להם נתניהו, "תזכרו: אנחנו חייבים להישאר מאוחדים". "למחרת", מזכיר ברנע, "התחילה מכונת הרעל הביביסטית לתקוף את גלנט ואת הלוי". בפועל, המכונה התחילה לזרוע רעל עוד קודם.

יובל אלבשן כותב בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונת" כי ההחלטה בהאג אנטישמית. "טענות שישראל יכלה לפעול אחרת הן האשמות קלסיות של הקורבן, סליחה של היהודי, גם ע"י עצמו", כלשונו. "אין עוד מדינה שהתאמצה כישראל להגן על אוכלוסייה אזרחית שמתעללת באזרחיה החטופים: הכניסה סיוע הומניטרי רב, התריעה על התקפות מבעוד מועד ויצה כיסי מקלט", טוען אלבשן. זו קביעה שאינה עומדת במבחן המציאות, ומי שצריך אישוש נוסף לכך מוזמן לקרוא את הרשימה של יגיל לוי המתפרסמת במוסף "הארץ" הבוקר.

"שערוריית האג", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". כותרת המשנה נפתחת בקביעה כי "מעשי הרצח והאונס המזוויעים שביצעו מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר ו-101 החטופים בעזה לא מעניינים את בית הדין הבינלאומי בהאג".

זו קביעה מוזרה, בהתחשב בעובדה כי אותה כותרת משנה מסתיימת בדיווח לפי צו מעצר הוצא גם נגד מוחמד דף. מבחינת "מעריב", אין בכך כדי להראות שבית הדין הבינלאומי דווקא כן מתעניין במעשי הרצח והאונס המזוויעים שביצעו מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר, אלא שהוא "הזוי", שכן דף חוסל זה מכבר בידי צה"ל. קוראי "מעריב" ישתכנעו בנקל כי ביה"ד הזוי בהחלטתו להוציא צו מעצר נגד המנוח דף, משום שבדיווח המלא בפנים העיתון לא מוזכרת אפילו במילה הסיבה: ביה"ד לא הצליח להגיע למסקנה חד משמעית אם דף חי או מת.

ב"ישראל היום" חוזרים לימים האפלים שבהם היו ביביתון, אם לא מבחינת הנאמנות למנהיג, לפחות מבחינת הסטנדרט העיתונאי. בכותרת הראשית לא מדווחים על החדשה, אלא על התגובה לחדשה, וזאת באמצעות ציטוט שאינו מיוחס לאיש: "בית הדין הפך לאויב האנושות" (מקריאת הידיעה בפנים העיתון מתברר כי הציטוט יצא מפיו של ראש הממשלה נתניהו). בכותרת הגג נכתב: "הצביעות בהאג שוברת שיאים" ובכותרת המשנה מעדיפים את "הבושה בהאג לא נעצרת".

אריאל כהנא קובע כי ההחלטה של ביה"ד "חד-צדדית, מקוממת ובלתי צודקת שהרי אכן התרחשו פשעי מלחמה, אך רק בעוטף עזה ב-7 באוקטובר 2023".

ניצנה דרשן-לייטנר, נשיאת ארגון "שורת הדין", כותבת בטור משלה ב"ישראל היום" כי הקרב למניעת צווי המעצר היה אבוד מראש. "מה שווים טיעונים משפטיים, למול תובע, שבדיעבד מסתבר כי המהלך כנגד ישראל נועד להרחיק מעצמו האשמות חמורות להטרדות מיניות?". לדבריה, השופטים בהאג הם "חבורת מושחתים ואנטישמים" ועל כן היא מקבילה אותם לאויבנו בעזה ובלבנון.

בתגובה להחלטה, דרשן-לייטנר מציעה לישראל "לגייס את הממשל החדש בארצות הברית לצידנו כדי להטיל סנקציות אמיתיות על בית הדין ועל אנשיו, לרבות סנקציות כלכליות חריפות, הכוללות את ניתוק כל פקידיו ושופטיו מהמערכת הבנקאית העולמית".

"צווי המעצר בהאג: אנשי טראמפ מבטיחים 'תגובה חזקה להטיה האנטישמית'", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".

בכל העיתונים מדווחים על כך שנתניהו וגלנט לא יוכלו לדרוך כעת בלמעלה ממאה מדינות החברות בבית הדין, שכן הם עלולים להיעצר. עוד מועלה החשש כי ישנם צווים סודיים, שהוצאו נגד קצינים שאינם מודעים לכך שאף הם מסתכנים במעצר אם יעזו לדרוך על אדמת אירופה.

"הבעיה של ישראל, ושל כל ישראלית וישראלי, איננה חופש הטיול של ראש הממשלה ויריבו המודח", נכתב במאמר המערכת של "הארץ", "אלא המעשים האיומים של ממשלתה וצבאה, שמתאר מוסד משפטי בינלאומי. מעשים שרוב הציבור הישראלי אדיש ואטום להם, ולכל היותר מאשים בהם את חמאס, שחולל את טבח 7 באוקטובר בעוטף עזה. העובדה שחמאס עצמו ביצע פשעי מלחמה זוועתיים בישראלים וממאן להיכנע ולשחרר את החטופים אינה מצדיקה הרג המוני, גירוש וחורבן כפי שהמיטה ישראל על רצועת עזה".

ובינתיים, בעיתונות הפלסטינית

עוד נקודת מבט על החלטת האג

מאמר המערכת של "המבשר" (עורך אחראי: יום טוב רובין) מוצא דמיון בין ההחלטה של ביה"ד בהאג להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט לבין החלטה מסוימת של מדינת ישראל.

"ישראל הגישה תשובות לבית הדין – אך אלו נדחו על ידה כלעומת שבאו. ישראל מבקשת להסביר את הסיטואציה ואת הרקע השחור משחור שהביא את המלחמה הנוראה – אלא שהטיעונים האלו אינם מתקבלים על לבם של יושבי מגדלי השן בהאג", נכתב.

"משום מה זה מזכיר ויכוח פומבי ציבורי נוסף שיש בו מן הדמיון. ישראל מגישה צווי גיוס לתלמידי ישיבה – שהתורה היא כל עולמם וכל חייהם. היהדות החרדית מתחננת על נפשה: תנו לנו ללמוד, הבו לנו את האפשרות להגות בתורת ה', אך הטיעונים נדחים בבוז. בהאג נצמדים לחוק, ולא רוצים להבין משהו מעבר לכך, משהו פנימי ורגשי יותר, וגם בישראל המשפטנים נצמדים לחוק ככתבו וכלשונו, ולא מעוניינים להביע הבנה כל שהיא לרגשות.

"גם בהאג וגם בישראל – ההחלטות הן קשות, בלתי הוגנות וצבועות בצבעי משטמה, אם לעם עולם אם למקיימי עולם. גם בהאג וגם בישראל – ההחלטות נוקשות, מביכות וסוגרות על היעד ללא כל התנצלות וללא כל הבנה לסיטואציה ולמכלול. גם בהאג וגם בישראל – יש להטיל ספק במשמעות האופרטיבית של ההחלטות, ועד כמה זה ישנה את המצב בפועל".

לפי מאמר המערכת של "המבשר", גם הפתרון המסתמן לשתי הסוגיות דומה: "גם בהאג וגם בישראל – אפשר לשער כי ההצלה תבוא בסיעתא דשמיא".

ידע והשכלה הם הסכר האחרון

"הדיקטטור הגרמני סולד מידע, סלידה גדולה וכנה", מצטט מוטי פוגל מספרה של אריקה מאן, "בית ספר לברברים", שפורסם כבר ב-1938 ויוצא לאור כעת בעברית.

"החלקים המעניינים ביותר בספר", כותב פוגל בסקירה שחיבר עבור מדור ספרות ותרבות של "ידיעות אחרונות", "הם אלו שבהם היא מתארת כיצד מערכת החינוך הנאצית, על כל מעגליה, מנחילה בורות, שפה קלוקלת ודלות מחשבה. לא מדובר בחינוך סלקטיבי, הבורר דווקא את העובדות הנוחות לשלטון, אלא בחינוך לברבריות כפשוטה. גם בעיני השלטון הנאצי, ידע והשכלה הם הסכר האחרון בפני התפרצות הברבריות ויש לפעול אקטיבית כדי להסירם.

"מאן מתארת את 'דר שטירמר' כעיתון סמי-פורנוגרפי הפונה במודע לנוער הגרמני, ועומדת על הפער בין הספרים הרשמיים הגרועים דיים לעלונים הבלתי-רשמיים והגרועים הרבה יותר. ההוראה האמיתית מתבצעת מתוך החוברות, ומעט התכנים הם כזבים המעלים על נס את הבורות ואת התכונות הרעות. דוגמה אחת לכך היא שיר הורסט וסל, המנונה הרשמי של המפלגה הנאצית. השיר הוא גניבה ספרותית בעיבוד קלוקל. אולם דווקא תכונותיו השליליות של מחברו (סרסור בור ואלים) מכשירות אותו להיות משורר לאומי".

מאן כותבת בספרה כי "הילד הגרמני גדל בעולם הנאצי בבידוד מוחלט". בעקבות זאת, ממשיך ומצטט פוגל, הוא נעשה בתוך כמה שנים "רומנטיקן, תוקפני, חסר השכלה, בעל רגישות-יתר, מפריח אמרי שפר (מתוך חיבה ומחוסר ידיעת העובדות), חסר רחמים (כלפי חלשים), חדור פחד שעוקבים אחריו, שאויבים מקיפים אותו: ואת המצוקה הטבעית של הפחד הזה הוא הופך בערמומיות למעלה ומציג כל דבר רע, מרושע וחסר אנושיות שהוא עושה בתור 'נשק הכרחי'".

חוויה אנושית בסיסית של הומאניות

"ישראל חייבת לשלוט בעזה", טוען דרור אידר בטורו שב"ישראל היום". לדבריו, "חשוב שישראל תשלוט ברצועה ביטחונית ומנהלתית. חיוני שנפקח על תוכני הלימוד בבתי הספר שעד כה הטיפו להשמדת ישראל ולרצח יהודים. איננו חייבים לנהל את הביוב שם, אבל בהחלט, כמו בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה השליטו בעלות הברית ממשל צבאי, גם ישראל צריכה לעשות כן עם הנאצים החדשים".

"אין לאפשר לחיזבאללה לשוב לדרום לבנון, יש לספח את השטח הכבוש ולהתיישב בו", כותב אברי גלעד בטורו שב"ישראל היום". "יש להחריב עד היסוד את בסיס הטרור הענק בעיר צור, ולא להותיר ממנו דבר".

"היחידים שמתרגשים פה ממשהו הם בעלי החיים. הכלבים, הכלבים", כותב המילואימניק עלום השם ששלח מאמר ל"הארץ". "מכשכשים בזנב, רצים בלהקות ענק, משחקים אחד עם השני. תרים אחרי שאריות מזון שהותיר הצבא. פה ושם הם מעזים להתקרב בחושך לכלי הרכב, מנסים לגרור קרטון קבנוס, ונהדפים במטר של צעקות. יש גם המון גורים".

גם גלעד בטורו שב"ישראל היום" מתייחס לכלבים העזתים, שרבים מהם פלשו לישראל. "זה לא יפה להגיד, אבל בניגוד לתושבי עזה שחרצו את גורלם במו ידיהם, כלבי עזה לא חטאו לאיש מעולם", הוא כותב.

לדברי גלעד, משרד החקלאות מציע בימים אלה 150 שקלים לכל כלב עזתי שיחוסל. מדובר בפתרון לא יעיל, טוען גלעד, שכן ניסיונות קודמים בעולם לחסל כלבים באמצעות המתה המונית רק גרמו להמלטת יותר גורים ובתכיפות גדולה יותר. בנוסף, הוא כותב, זהו פתרון ש"פוגע בחוויה האנושית הבסיסית של הומאניות כלפי חברינו הטובים".

במקום זאת מציע גלעד לסרס את הזכרים ולעקר את הנקבות. הזכרים והנקבות של הכלבים העזתים, כמובן.

פול גז בניוטרל

בכותרת הראשית של ה"ג'רוזלם פוסט" מדווח על צווי המעצר שהוציא ביה"ד בהאג. בכותרת המשנה מזכירים כי הממשלה ממשיכה להתעלם מההמלצה להקים ועדת חקירה ממשלתית. הקשר בין השניים שזור לרוחב הסיקור של ההחלטה להוציא את הצווים.

"התשובה לצווים: חקירה עכשיו", נכתב בשער "ידיעות אחרונות", מתחת לשמו של נדב איל. "הכלי היחיד מול האג", טוענת סימה קדמון ששמה מופיע גם כן בשער, הוא ועדת חקירה ממלכתית.

"אך סמלי הדבר שהחלטת בית הדין הפלילי בהאג להוציא צו מעצר נגד בנימין נתניהו (ויואב גלנט) הגיעה יום אחרי הספין התורן בסדרת 'כך נקבור את ועדת החקירה הממלכתית'", כותב יוסי ורטר בפתח טור ב"הארץ", "יוזמת נתניהו להקים ועדת חקירה פוליטית, שאין להכביר בה מילים - מלבד לומר שמה שמוצע בה, כרגיל, הוא על בסיס המחשבה שלו שכולנו מטומטמים".

"נתניהו לא זקוק להפצרותיה של היועמ"שית כדי להבין שלו היה מקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון, הסיכוי להוצאת צו מעצר נגדו היה קטן משמעותית", כותב בן כספית בפתח טורו שב"מעריב".

"המאבק סביב ועדת החקירה הממלכתית הוא פול גז בניוטרל", טוען מנגד עמירם גיל ב"גלובס".

"ועדות חקירה ממלכתיות הן מזמן לא מה שהיו פעם", הוא כותב. "רק ביוני האחרון קבעה ועדת החקירה בפרשת הצוללות, באזהרה ששיגרה לראש הממשלה, כי נתניהו 'סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל'. עוד קודם לכן הטילה ועדת החקירה לאסון מירון אחריות אישית על נתניהו. בעבר, קביעות כאלה היו מביאות לסיום דרכה של הממשלה. הפעם? נאדה. האמירות הנוקבות נבלעו בקקופוניה הכללית משל היו עוד אייטם. נתניהו טען שזה פוליטי, באופוזיציה צייצו משהו בטוויטר, ועברנו הלאה.

"המחשבה שהפעם זה יהיה שונה היא אשליה. מוסד הוועדה הממלכתית הצטרף לרשימה הארוכה של המוסדות שנפלו קורבן לקיטוב הפוליטי ואינם נספרים עוד - כמו הממלכתיות עצמה. נתניהו חרד לשווא מהקמת ועדה כזו. את המאבק לבירור האמת עדיף לנתב לאפיקים יעילים יותר".

חומר פסיכי

אתמול הוגש כתב אישום נגד דובר ראש הממשלה נתניהו אלי פלדשטיין בגין מסירת ידיעה סודית בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. לצדו הואשם איש מילואים ששמו אסור בפרסום, אשר העביר לפלדשטיין את המידע המסווג.

לפי כתב האישום, בחודש יוני האחרון העביר איש המילואים לפלדשטיין מידע מסווג משום שידע שפלדשטיין מקרוב לראש הממשלה ובמטרה שהמידע יגיע לנתניהו. איש המילואים סיפר לו כי בידיו גם מידע מודיעיני סודי על האסטרטגיה של חמאס בנוגע למו"מ על החטופים וביקש שיעביר גם את המידע הזה לנתניהו.

בעקבות זאת פנה פלדשטיין ליונתן אוריך, יועץ התקשורת של נתניהו, וכתב לו: "קצין בכיר, מקור שלי, באמן, רוצה להעביר חומרים ברמת דחיפות מיידית לראהם חומר פסיכי".

פלדשטיין קיבל לידיו את המידע הסודי, אך לא הפיץ אותו לתקשורת עד תחילת ספטמבר. רק אז, על רקע רציחת ששת החטופים בעזה בידי שוביהם, עדכן פלדשטיין את אוריך כי ברצונו להפיצו לתקשורת הישראלית. פלדשטיין העביר את המידע לרביב גולן, עורך מהדורת סוף השבוע בחדשות 12, ושלח במקביל לאוריך את ההודעה הבאה: "אל תענה ואל תתקשר אלי מה שאני בונה לך עכשיו לסופ"ש  שווה מליון דולר. וצריך את רה"מ לזה".

גולן שאף לפרסם את המידע, אך בצנזורה הצבאית פסלו את הפרסום. פלדשטיין שמע על כך מגולן, אך לא נואש והחליט לעקוף את הצנזורה הצבאית.

"מי יש לך לשרוף בחו"ל משהו גדול", כתב לאוריך, "משהו גדול מתבשל".

אוריך הפנה את פלדשטיין לשרוליק איינהורן, יועץ תקשורת שעבד עמו בעבר בשירות נתניהו. באמצעות איינהורן הגיעה הידיעה אל העיתון הגרמני "בילד". לאחר הפרסום בחו"ל ביקש פלדשטיין לפרסם את המידע גם בכלי תקשורת בישראל, שכן כעת הצנזורה לא תוכל עוד לפסול זאת. בשלב זה כתב לו אוריך: "קח את הזמן, הבוס מבסוט".

"הבוס", נתניהו מן הסתם, מוזכר גם בהמשך כתב האישום. אחרי שעלו ספקות בתקשורת לגבי מהימנות הפרסום ב"בילד" ביקש פלדשטיין לקבל עותק קשיח של המידע. הוא נפגש עם איש המילואים וקיבל ממנו הן את הידיעה הגולמית והן מסמכים נוספים. עם קבלת החומר הנוסף כתב פלדשטיין לעופר גולן, דובר נוסף של נתניהו, "אספתי הכל, צריך להביא אותם לבוס".

את החומרה במעשי פלדשטיין מוצאים המאשימים בכך שמקור המידע המסווג, הוא באמצעי סודי שעצם גילויו עלול לגרום נזק ביטחוני ומודיעיני. עוד מודגש כי פלדשטיין הפיץ את המידע המסווג גם אחרי שידע כי הצנזורה קבעה שפרסומו עלול לפגוע בביטחון המדינה. האם נתניהו ידע זאת? האם אישר? לפי הציטוטים דלעיל, הלקוחים מכתב האישום, התשובה חיובית.

"נתניהו לא זומן להעיד בחקירת הדלפת המידע המסווג כדי לברר אם ידע על הנעשה בלשכתו", מדווח הבוקר חן מענית ב"הארץ".

מענית מזכיר כי "בכיר במערכת אכיפת החוק" טען כבר עם פרוץ הפרשה כי "המשטרה מנסה לצמצם את החקירה ולהרחיקה מנתניהו". מענית מזכיר עוד כי נתניהו לא זומן לחקירה פלילית גם בפרשה אחרת שהתמקדה במקורביו - פרשת הצוללות.

כמו כן, מוסיף מענית, דיווח קודם ב"הארץ" חשף כי כששוטרים "הגיעו לביתו של אוריך במטרה לחקור אותו לראשונה, הוא אמר להם כי יש לו פגישה עם ראש הממשלה ולכן הם תיאמו את החקירה לשעה מאוחרת יותר ולקחו ממנו את הטלפון הנייד שלו".

מה זה אם לא אכיפה בררנית? ובכן, בעיני רבים מהכותבים על הפרשה בעיתוני הבוקר אכן מדובר באכיפה בררנית - לרעתו של נתניהו.

"קשה מאוד להשתחרר מהמסקנה שלפנינו פרשה מדאיגה של מערכת בררנית, מערכת שמנפחת לשווא 'פגיעה בביטחון המדינה', שמשתמשת לשווא ב'פגיעה בעסקת חטופים', שפותחת בחקירה היכן שנוח לה ועוצמת עיניים היכן שנוח לה", כותב קלמן ליבסקינד ב"מעריב".

ב"ישראל היום" משווה איתן אורקיבי בין פרשת פלדשטיין לבין הפרשה המכונה "תיק 4000". "המשותף לשני האירועים הוא לא רק התקווה האינפנטילית שמתעוררת בלב כל כך הרבה פוליטיקאים ופרשנים שהנה-הנה נמצא התיק שיפיל את נתניהו", הוא כותב, "מה שקושר בין שתי ה'פרשיות' האלה היא הקרימינליזציה של פרקטיקה תקשורתית-פוליטית בסיסית".

בשלב זה שומט אורקיבי למפרע כל שארית אמון בטיעוניו לגבי פרשת פלדשטיין. שהרי פרשת "תיק 4000" אינה עוסקת בניסיון "להפליל יחסי תן-קח אלמנטריים בין פוליטיקאי לגופי תקשורת", כפי שהוא טוען. נתניהו, חייבים כנראה שוב להזכיר, לא היה מקור עיתונאי של איל המדיה שאול אלוביץ' וזה האחרון, מנגד, כלל לא היה עיתונאי.

עמיתו לעיתון, אריאל כהנא, טוען כי נתניהו הוא דווקא מי ש"נלחם בהדלפות מתחילת המלחמה".

מודעה, "בשבע", 21.11.24

מודעה, "בשבע", 21.11.24

אראל סג"ל, ביביסט גאה, ממסגר את המסר העכשווי של נתניהו: "לא ההדלפה היא הסיפור, אלא למה לא העבירו את המידע בזמן אמת לראש הממשלה", הוא כותב.

מבחינתו, כך נראה, ללא המסמך הזה נתניהו לא היה יכול לדעת "שחמאס מתענג על הקרע בחברה הישראלית ומשתמש בו אסטרטגית". אז מה אם לפי כתב האישום "הידיעה הסודית לא הועברה על ידי גורמי המקצוע בנוהל העברת המסמכים המקובל לגורמים מחוץ לצה"ל" משום ש"בסמוך לאחר קבלתה, התקבלו ידיעות מודיעיניות עדכניות", שהוחלט כי הן רלוונטיות לסוגיית המו"מ, ואלה אכן הועברו "לדרג המדיני, בנוהל העברת המסמכים המקובל". הרי הפרקליטות היא מגדולי קושרי הקשר נגד נתניהו. או במילותיו של סג"ל: אנו עדים ל"פוטש" של "פקידים במדים ובחליפות משפטיות שמנהלים מלחמת התשה שקטה נגד הדמוקרטיה".

שירית אביטן כהן היתה אחת משני עיתונאים (לצד ירון אברהם בחדשות 12) שפרסמו בישראל ידיעות המשך על הדיווח ב"בילד". "המסמך המלא נחשף", הכריזה כותרת לידיעה שלה ב-11.9. היום, בעקבות צמצום צו איסור הפרסום מהפרשה, שבה אביטן כהן לאותה הידיעה.

"התפוצצות פרשת 'המסמכים המסווגים' בלשכת ראש הממשלה/אמ"ן בראשית נובמבר, החזירה אותי חודשים אחורה, לשיחות שקיימתי ב־10 בספטמבר, לקראת פרסום כתבה מעל דפי עיתון זה שעסקה במסמך שנוסח בחמאס והציג המלצות אסטרטגיות למנהיג ארגון הטרור, יחיא סינוואר", כותבת הבוקר אביטן כהן. "המסמך הזה, שעומד כעת במרכזן של החקירות, המעצרים הממושכים וכתבי האישום שהוגש אתמול, פורסם במלואו לא רק בעיתון הגרמני 'בילד', אלא גם בעיתון ישראלי הכפוף למגבלות הצנזורה, וזאת מבלי שהתבקשנו להחסיר ולו אות אחת ממנו".

אביטן כהן לא מציינת שקודם לכן הצנזורה פסלה מכל וכל את הדיווח על המסמך, ורק לאחר שתוכנו פורסם ב"בילד" נאלצה לשנות את הגישה.

לדבריה, היא נדהמה כשקראה על החשדות נגד העצורים בפרשה. אביטן כהן כותבת כי האזנה חוזרת לשיחה שקיימה אז על המסמך עם "בכיר צבאי" "מגמדת את הדרמה הביטחונית לעבירת ביטחון מידע. אולי אף פחות מכך". לדבריה, אותו בכיר חזר ואמר לה ש"המסמך הזה לא רלוונטי" ושב"בשל מידעים אחרים הוא לא מחדש דבר ולכן לא הופץ הלאה". במילים אחרות, כבר אז נטען מה שנטען כעת בכתב האישום.

אבל מבחינת אביטן כהן יש כאן עדות למריחה. "איך קורה שמסמך שמוגדר 'לא רלוונטי' וצולח בקלילות את הצנזורה, מתגלגל כעבור חודשיים לכדי פרשה כל כך חמורה שעונשה מאסר ממושך, ולא הליך משמעתי פנימי באמ"ן?". כדי להשיב על כך כל שצריך הוא לקרוא את כתב האישום. לפי התביעה לא התוכן של המסמך הוא החשוב, אלא דרך השגתו ובהמשך נטילתו והפצתו.

אבישי גרינצייג ב"בשבע" טוען כי גם אם נגרם נזק ביטחוני כתוצאה מהפרשה, הרי שזה לא נגרם מהפרסום ב"בילד" אלא דווקא מהפרסומים בישראל שתקפו וביקשו לערער את הפרסום ב"בילד".

אמנון לורד, בכיר הפובליציסטים ב"ישראל היום", מציע לקרוא לפרשת פלדשטיין "פרשת השב"כ". לדבריו, הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר שאפו למנוע ממסמך חסוי (לא זה שפורסם ב"בילד" אלא ככל הנראה אחד מאלה שפלדשטיין קיבל בהמשך, לחיזוק אמינות המסמך הראשון), להגיע לידי נתניהו.

"אלה שמכירים את המסמך אומרים בביטחון, כי בזכותו - כלומר, בזכות העברתו ישירות לרה"מ ולשר הביטחון - 'קרו דברים טובים במלחמה. קרו דברים מאוד טובים'", כותב לורד ומציע פתרון שימנע מהדרה שכזו לחזור על עצמה בעתיד. "נדרשת פעולה של פירוק השב"כ", קובע לורד, "הדחתו של רונן בר לא תספיק".

גיא רולניק פותח את טורו ב"דה מרקר" בציטוט דיאלוג בין לורד, שהתארח בערוץ 14 וקרא גם שם לפרק את השב"כ, למראיין שלו שמעון ריקלין.

"למה אתה אומר שצריך לפרק את השב"כ? הרי השב"כ עושה פה דברים חשובים. הוא מציל חיים, מאוד, שומר עלינו", אומר ריקלין ללורד. בהמשך מוסיף ריקלין וטוען כי "השב"כ בכל אופן ממלא פונקציות חשובות, בראש וראשונה שמירה על ביטחון, מציל הרבה יהודים והרבה ישראלים. מציל חיי אדם, זה חשוב".

לורד מסביר: "גם הקג"ב עסק במודיעין ובביטחון. הוא רק עירער לחלוטין את הביטחון של אזרחי בריה"מ, והיום הם (השב"כ) שוללים מאיתנו את האזרחות [...]  הסקוריטטה הזה מאיים עלינו. אני חושב שהם עברו את הגבול ואני חושב שחוץ מפתרון רדיקלי, אני לא רואה איך הדבר הזה נפתר".

"האם הדיאלוג הזה הוא סוג של הלצה תפלה ומשונה או שיחה שהתנהלה השבוע במפגש של ארגון שוליים קיצוני המתנגד למדינת ישראל או לפרויקט הציוני כולו?", תוהה רולניק. "הרי אין אדם בר-דעת, שיקרא לפרק את שירות הביטחון הכללי הישראלי וישווה אותו לשירותי הביטחון ברוסיה או ברומניה בתקופת הדיקטטורה של צ'אוצ'סקו.

"אבל זאת לא בדיחה וגם לא שיחה בין שני מאושפזים במחלקה סגורה אי־שם במוסד פסיכיאטרי. השיחה הזאת התנהלה השבוע מול מאות אלפי צופים בתוכנית המשודרת בפריים-טיים בערוץ טלוויזיה שקיבל רישיון מהמדינה. ערוץ שמזה חודשים ארוכים הוא השני הנצפה ביותר במדינה".

לדברי רולניק, "אין מוסד מדינתי, אין שומר סף, אין בלם, אין נורמה, ערך או רעיון שמרכיב את ישראל מאז הקמתה שבערוץ 14 יעמדו מולו, יהרהרו, ישקלו ויתלבטו אם ראוי וכדאי לרמוס אותו, לנאצו ולנסות לפוררו. רוב בובות הגרב באולפני 14 הן פחות מוכשרות ורהוטות מנתניהו, אבל הן מיושרות איתו לחלוטין בנושא אחד: אין קו אדום שיעמוד בדרכן לקידום המטרה היחידה - שימור שלטון המדינה בידיו של המנהיג העליון".

ב"הארץ", לצד הדיווח על כתב האישום נגד פלדשטיין, מתפרסמת ידיעה מאת בר פלג לפיה שניים מגיבורי הפרשה, אוריך ואיינהורן, בנו קמפיין לשיפור תדמיתה של קטאר. לפי הידיעה, לקראת המונדיאל שנערך בקטאר לפני כשנתיים, הכינו אוריך ואיינהורן "קמפיין להלבנת שמה של קטאר בעולם", וזאת באמצעות חברת פרספשן שבבעלותם. כל זה קרה בזמן שאוריך מכהן כדובר הליכוד, נתניהו הוא ראש האופוזיציה וקטאר מממנת במיליונים רבים את חמאס.

"היועצים התוו דרך להטמיע את המסר שלפיו קטאר אינה מדינה מממנת טרור אלא עובדת עם מדינות רבות ומשקיעה משאבים כדי להביא שלום ויציבות לאזורי סכסוך, כל זאת לטובת שיפור תדמיתה לקראת משחקי גביע העולם בכדורגל שנערכו שם ב-2022", מדווח פלג. "בהתאם, קהלי היעד של הקמפיין היו אוהדי כדורגל, פעילי סביבה וכן האוכלוסייה היהודית בתפוצות, בעיקר בארצות הברית".

אמו של איינהורן, פרופסור טליה איינהורן, כותבת טור קבוע ב"מקור ראשון". הבוקר טורה מופיע תחת הכותרת "רק בישראל: נבצרות כתכסיס להדחת ראש הממשלה". לדבריה, "אין לקבל את המצב שבו פקיד - בכיר ככלך שיהיה - או בית משפט יבראו לעצמם סמכות שאין כמוה בעולם, המפרה באופן חמור את האיזון שבין הרשויות ומאיינת בפועל את הבחירה הדמוקרטית של אזרחי ישראל". על הפרשה שבה מעורב בנה איינהורן אינה כותבת.

משפט המו"לים

"מקורות עקשניים טוענים בימים האחרונים שהמגעים השקטים והמוכחשים מראש לעסקה כזו בין הפרקליטות למה שמכונה 'מקורבי נתניהו' התחדשו", כותב בן כספית ב"מעריב". "המטרה: למנוע בכל מחיר את עדותו של נתניהו בחודש הבא". לפי כספית, נתניהו מוכן כעת להודות במרמה והפרת אמונים, לקבל עונש מאסר על תנאי, קנס משמעותי וקלון, כלומר פרישה מהחיים הפוליטיים, כל זאת תמורת הוויתור על סעיף השוחד.

עם זאת, יש לנתניהו דרישה נוספת: "הפרישה מהחיים הפוליטיים תקרה בסוף הקדנציה. כלומר בעוד שנתיים". לדברי כספית, הסיכוי שתיכרת עסקת טיעון שכזו "קלוש".

טרמינולוגיה

חגית רוזנבאום כותבת ב"בשבע" על "ניסיון התנקשות בראש ממשלה". היא מתכוונת לירי נורי התאורה לעבר בית נתניהו בקיסריה, כשלא היה שם.

ענייני תקשורת

ליאורה גולדנברג שטרן מדווחת כי יעקב בורובסקי הגיש תביעה בסך 600 אלף שקלים נגד עופר גולן, דוברו של נתניהו, שיעץ לבורובסקי בניסיונו הכושל לזכות בראשות עיריית חיפה.

במוסף "שבת" של "מקור ראשון" כותב יאיר שלג על העיתונות הישראלית, זאת כחלק מסדרת כתבות שמופיעות תחת הכותרת "תיקון "2024. שרה העצני, יו"ר תנועת ישראל שלי, אומרת לו כי יש לקצץ את תקציב תאגיד השידור הישראלי, כיוון שהשידורים שם אינם מאוזנים. "מה יעזור לך קיצוץ התקציב?", תוהה שלג, "הרי אפשר להיות לא מאוזנים גם בתקציב המקוצץ". "זו השפה היחידה שהם מבינים", משיבה העצני. "אם התקציב יקוצץ. הם יבינו שלציבור ולנציגיו נמאס, ואז הם ידאגו לשידור יותר מאוזן".

"הוא לא רוצה איזון, לא רוצה יותר מזרחים/ימנים/דתיים. הוא רוצה עיתונאים נאמנים לשלטון", כותב סמי פרץ ב"דה מרקר" על המתקפה שאסר שר התקשורת שלמה קרעי נגד תאגיד השידור. "[...]  הוא רוצה חיילים, לא עיתונאים. הוא רוצה שכולם יהיו ערוץ 14".

במוסף "גלריה" של "הארץ" כותבת נירית אנדרמן על המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שחזרה לחיינו לאחרונה כצנזורית. עוד סימן לתקופה האפלה שבה אנו נמצאים.