אומרים לכם בתקשורת

קומבינה ברוטו

"יותר משנה למלחמה, עלינו לומר בבירור: כמדינה וכחברה, נכשלנו בטיפול במילואימניקים", כותב עורך "מקור ראשון" אלעד טנא בטור קצר הנדפס כולו בשער העיתון. "המילואימניקים הם פסגת הישראליות, וכך ראוי לראותם", מוסיף טנא בהמשך הטור. "כפרטים, עלינו לחבקם ולארח את בני משפחותיהם כאושפיזין, לשאת אותם על כפיים בשמחת תורה. והממשלה? מוטב שתתחיל בביטול 'חוק הגיוס', ואולי, במקום אחד המשרדים המיותרים, תקים גוף או מנהלת לענייני מילואים. אין חשוב מזה. בנפשנו היא".

נושא גיוס החרדים הוא הסוגיה הנפיצה ביותר שמונחת לפתחה של ממשלת נתניהו הנוכחית, במיוחד לאור התמשכות המלחמה והתארכות שירות המילואים מחד, והמשך ההשתמטות של הצעירים החרדים מאידך. לא עוזר היחס המתנשא של מנהיגיהם.

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מתפרסם ראיון שערכו עמיאל ירחי וריקי ממן עם שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף. השר מתואר כמי שאינו בקיא בעבודת משרדו אך מומחה לענייני האינטרסים של בוחריו. "אם מחירי הדירות עולים, זה לא שייך אלינו", הוא רק אחד הציטוטים המרתיחים שנכללים בראיון עם, כאמור, שר הבינוי והשיכון.

אבל עיקר הראיון מוקדש לא לתחום המקצועי שעליו אמון השר, אלא לניסיונו להביא לביטול חובת הגיוס של בוחריו ובני משפחותיהם. "בלי שום ספק חוק הגיוס יעבור לפני אישור התקציב בממשלה ואפילו לפני זה", אומר השר החרדי למראייני העיתון הדתי-ציוני. "אם זה לא יקרה, אנחנו לא נהיה בממשלה. אנחנו לא יכולים להיות בממשלה ולהיות עריקים, זה לא שייך. רימו אותנו, היינו צריכים לעשות את החוק לפני המלחמה כבר. [...] אנחנו סובלים, קיצצו לנו בישיבות".

בהמשך מוסיף השר גולדקנופף: "אנחנו לא נהיה בממשלה בלי חוק גיוס, כשאנחנו עריקים ומנזרים אותנו מכל דבר. אם יהיו בחירות נתניהו ייבחר שוב, מה הבעיה?".

"למרות המחדל", שואלים אותו ירחי וממן.

"איזה מחדל, של נתניהו?", תמה השר. "זה לפיד אמר שביבי הוא הרוצח, הוא אשם. אפילו לא הודיעו לו. לא הייתה ועדת חקירה. זאת הטעות שלנו שאנחנו לוקחים את נתניהו לכל אשמה וכל דבר, כאילו הכול זה הוא".

"למרות משאלת הלב שמשבר חוק הפטור מגיוס לחרדים ישים סוף לקואליציית הבלהות, יש להתייחס במידה גדולה של ספקנות לאיומיו של שר השיכון, יצחק גולדקנופף, שלא יתמוך בתקציב כל עוד לא יוסדר הפטור לחרדים", כותבת רוית הכט ב"הארץ". הכט מזכירה כי גולדקנופף כבר איים בעבר ואף הציב דד ליין, שחלף מבלי שיפרק את הממשלה. "גולדקנופף עושה סיבוב מפואר בבייס שלו, אף אחד לא מפרש זאת אחרת", היא מצטטת אדם המזוהה כ"שר מהליכוד".

יחד עם זאת, הכט מוסיפה כי בקואליציה בטוחים שכל חבריה יצביעו בסופו של דבר בעד החוק שיאפשר לחרדים המשך פטור מגיוס. "תנאי הסף של שר הביטחון הבא הוא לתת לנתניהו את חוק הגיוס", אומר להכט השר מהליכוד. "אם גלנט לא יתקפל ויעביר אותו, נתניהו ישלח שוב את בלוני הניסוי שלו, ויחליף אותו בהזדמנות הראשונה".

"אני לא יודע מה הבעיות שיש לנתניהו עם גלנט", אומר השר גולדקנופף בהמשך הראיון ל"מקור ראשון", אני רק יודע שכשהוא נכנס לתפקיד שר ביטחון הוא התחייב שיעביר חוק גיוס [...] אני יודע את המהלכים של נתניהו, הוא הכניס את סער ואני מקווה שזה יעזור לנו עם חוק הגיוס".

במענה לשאלת המראיינים האם דיבר ישירות עם סער על החוק שיבטל את חובת הגיוס, נמנע השר גולדקופף מלהשיב ישירות. הוא מסתפק בהצהרה: "אני בטוח שהוא [סער] יבין יותר מגלנט את המצב של חוק הגיוס".

בכפולה הפותחת של "מקור ראשון" מתפרסם ראיון שערכה הודיה כריש-חזוני עם השר סער. "עמדתנו היא שלא נתמוך אלא בחוק שיבטיח שיהיה שינוי במצב הדברים הקיים - זאת אומרת שהציבור החרדי יישא בנטל, ישתתף במתווה שלא ישמר את המצב הדברים הקיים. [...] להערכתי, השינוי יוכל להיות הדרגתי, אבל אני רוצה לראות שינוי בעין. אני רוצה לראות כבר עכשיו שינוי במספרים מסוימים, ותוכנית לטווח ארוך עם מתווה מתקדם. אם יהיה דבר כזה, שאאמין שהוא אמיתי ומחולל שינוי אמיתי - אשקול לתמוך. לא אתמוך בחוק שהוא קומבינה נטו".

אמירות חמורות ומקוממות

"אנחנו בעיצומה של מלחמה, ויש לה מחירים כבדים", אומרים ירחי וממן לשר גולדקנופף. "איך בציבור החרדי לא מתביישים לעמוד מנגד?". גולדקנופף מגיב בביטול. "אין חרדים בצבא? לא הבנתי, מי אומר לך כמה אחוז לא מתגייסים? אני אומר שהציבור החרדי מתגייס".

המראיינים מציינים כי מתגייסים מעט מאוד. לפי נתוני צה"ל בכל שנה מתגייסים כ-1,300 חרדים מתוך כ-14 אלף בגיל גיוס. "זה אומרים לכם בתקשורת", משיב השר. "יש פה 7 מיליון יהודים, ובצבא יש באזור חצי מיליון חיילים, אני יודע את כל הנתונים, נראה לכם שכל מי שצריך להתגייס מתגייס? אז חוק המשתמטים נמצא בתל-אביב".

"מתל-אביב יש לוחמים שנפלו בעזה, מביתר-עילית לא", מעירים המראיינים. "נהרגו גם חיילים מביתר-עילית", משיב השר, זאת למרות שלפי העיתון, בדיקה בנתוני אתר צה"ל מעלה כי לא היו נופלים מהעיר החרדית. "אנחנו מתגייסים באופן יחסי, כמו החברה הכללית", ממשיך השר למרוח את המראיינים בגללי שוורים, ואז מגביר את הזרם: "קחו בחשבון שאנחנו צריכים להיות גם לומדי תורה וגם להתגייס, אי אפשר להטיל עלינו הכול [...] אנחנו נביא חוק גיוס שהוא לא שונה ממה שהציעו פה בעבר, והחוק שלנו לא מגן על מי שלא לומד תורה. אני לא מייצג את מי שלא לומד תורה, הוא מיוצג על ידי סמוטריץ', אני מייצג רק לומדי תורה".

עבור קוראי "מקור ראשון" קשה להעלות על הדעת עלבון גדול מזה. אחרי האיומים לפרק את הממשלה בגלל חוק ההשתמטות, השר גולדקנופף מבהיר כי מבחינתו אנשי הציונות-הדתית כלל אינם "לומדי תורה".

המראיינים מבליגים, ומנסים פעם נוספת: "איך מחוקקים פטור מגיוס כשחסרים לוחמים?", "לא יודע, שמשרד ההסברה יסביר את זה", מתלוצץ המרואיין. "אני צריך את חוק הגיוס, שיגייסו את החרדים שלא לומדים. החוק הזה לא עושה פילוגים, הוא מאחד את עם ישראל. איש את רעהו ערב לו, הוא לומד והוא מתגייס".

"השלטון החליט לקדם מיד אחר חג הסוכות את חוק גזירת השמד ולהמשיך בשידור אלפי צווי גיוס", נכתב לבן על גבי אדום בשער "הפלס", העיתון החרדי שעבורו גם השר גולדקנופף, בעיקר השר גולדקנופף, מהווה סכנה ברורה ומיידית לעתיד "עולם התורה".

"הציבור החרדי נערך להמשך המערכה הקיומית והנחושה מול העומדים עלינו לכלותנו ח"ו, זאת בעקבות הצהרות רשמיות של גורמי השלטון אודות קידום מהיר של חוק גזירת השמד בשבועות הקרובים, במקביל להמשך המהלך המרושע של שיגור אלפי צווי גיוס לבני ישיבות", מדווח י. שכטר בכפולה הפותחת של "הפלס".

בהמשך מתייחס שכטר ישירות לראיון של גולדקנופף ב"מקור ראשון", שחלקים ממנו פורסמו כבר אתמול, ומזהיר כי השר "השמיע אמירות חמורות ומקוממות, שמרמזות כי אכן מדובר בחקיקה ההרסנית שהוצעה בקדנציה הקודמת, ואשר מדברת על קביעת מכסות ויעדים, תוך סלקציה מחרידה שתביא למימוש הדרישה בחוק למסירת אלפי נשמות לבסיסי השמד הרוחני של 'כור ההיתוך' הצבאי".

ב"דה מרקר" מראיין נתי טוקר, עיתונאי חרדי בעיתון חילוני, את הרב אברהם בורודיאנסקי, ראש ישיבת הסדר חרדית שמכין את תלמידיו לשירות צבאי. בורודיאנסקי הוא גם אחיינו של הרב שמואל אוירבך, שהקים את "הפלס" לאחר פרישתו ממפלגת "דגל התורה". אך בעוד "הפלס" מזדעזע מחוק שיחייב אפילו חרדי אחד ללכת ל"כור ההיתוך" של הצבא, בורודיאנסקי מנסה למצוא את דרך הפשרה.

"צריך לשאול את חברי הכנסת החרדים: אתם יודעים מה המשמעות של לצאת למילואים ולהשאיר אישה לבד בבית שבעה-שמונה חודשים לבד? אני יודע, כי בסביבה שלי יש אנשי צוות במילואים", אומר בורודיאנסקי לטוקר.

"הסגן שלי במילואים שלושה שבועות, לאחר שחזר רק בקיץ ממילואים שהתחילו בשמחת תורה. אני חי את זה. אני מלווה משפחות ותלמידים שבמילואים. תלמידים מתקשרים לבקש עצות מה להכניס לתיק לראש השנה לפני שהם יוצאים לשטח. מה להתפלל, ומה לא. בכיתי להם בטלפון. אלה שאלות ששאלו רבנים לפני השואה, אם להכניס שופר לתיק או לא. אי אפשר להכליל. יש חרדים רבים במילואים שעושים עבודת קודש. אבל רוב הציבור החרדי מנותק מהמציאות הזאת כמעט לחלוטין.

"[...] חיילים מוסרים את הנפש. אנחנו צריכים לדעת להוקיר ולהעריך אותם. אין לנו זכות להתנגד ולהגיד 'לא הולכים לצבא'. בואו נדבר ונמצא פשרה, שלא תכאב לחרדים וגם תסייע לצה"ל. כולם ייצאו נשכרים".

"הצבא מציע מסלולים עם מזון בכשרות מהודרת, ובלי נשים בכלל בבסיסים. מה עוד צריך?", שואל טוקר, ובתשובה מקבל הסבר מהו אותו "כור היתוך" שמרתיע כל כך את החברה החרדית.

"אנשי הצבא צריכים לשאול את עצמם אם הם רוצים שיישאו בנטל, או אם הם רוצים שהחרדים יהפכו לציונים", אומר בורודיאנסקי. "אני בטוח שההגדרה הזאת מכעיסה הרבה אנשים, אבל אם רוצים שמחר בחור מישיבת פוניבז' יחליט שהוא רוצה להתגייס ויוכל לבוא לצבא, צריך לאפשר לו לשאת בנטל הביטחוני, אבל לא להפוך אותו לציוני. כל אבא חרדי יתאבד כדי שזה לא יקרה. כשאנחנו מגיעים לצבא שמכריח אותו לשיר התקווה, להיות כפוף לסמלים ולטקסים, צבא שמכריח אותו לדעת מור"קים ולעשות דברים שלא קשורים באופן ישיר לביטחון המדינה - אתה בעצם מנסה להפוך אותו לציוני".

הפשרה, לפי בורודיאנסקי, היא "לעשות מסלולים סטריליים ומדויקים, שיהיו בשליטה של הצבא ובשילוב הנהלה חרדית מקובלת. בחטיבה החרדית שאני יוזם עם צה"ל לא ישירו התקווה, חיילים יחליפו את המדים ברגע שהם יוצאים מהבסיס לביגוד של בחור ישיבה, ורמת הרוחניות לא תרד מהישיבה".

ומי יגויס, אליבא דראש הישיבת ההסדר החרדית? לא מי שיושב ולומד תורה באמת, כלומר 15 שעות ביום. מדוע? "אני מאמין שהתורה של החבר'ה האלה מגנה על כל חייל שנלחם", אומר הרב.

וזו נקודת ההשקה הבסיסית בין בורודיאנסקי לאנשי "הפלס".

בירכתי עיתון הפלג החרדי הקיצוני מתפרסמת מעשייה לחג מאת "אחד מאברכי הקהילה - נתיבות", שמספר כיצד "תורה מגנה ומצלא".

"כך בדיוק נראה יום שמחת תורה תשפ"ד בקהילת בני התורה בנתיבות - תיאור אותנטי מרטיט וספוג אמונה ובטחון", מבטיחה כותרת המשנה. והכתבה עצמה מקיימת. אותו אחד מאברכי הקהילה, שאינו מוזכר בשמו, מספר על "היום בו גילה הש"ית פנים שוחקות לבניו אהוביו אשר אך פסע הפריד בינם לבין מבקשי נפשם, והצילם ממוות לחיים תוך שמחה ודבקות בתורה".

באותו בוקר נורא של ה-7.10 התעורר האברך מנתיבות קצת אחרי השעה שש. כשפנה מערבה, שמע את קולות הנפץ וראה את העשן, חשב תחילה שמדובר בעוד יום שגרתי של "פעילות צבאית ברצועה". התעצמות הלחימה, הטילים שנראו בדרכם למרכז הארץ, ההתראות הבלתי פוסקות מכיוון הקיבוצים מסביב, הבהירו עד מהרה לו ולאורחיו ש"משהו קורה". על אף הרעש האדיר והבלתי פוסק, מסוקי הקרב שטסו ממעל והאזקעות שנשמעו למרחוק, מבחינת האברך "המחשבה באותו הזמן מוקדשת לדבר אחד: תפילת שחרית יו"ט".

"האברכים, לבושים בפראק חגיגי ומעוטרים בטליתות צחות", החליטו בכל זאת ולמרות הכל ללכת להתפלל שחרית. בדרכם לבית הכנסת חלף על פניהם רכב ביטחון כשיושביו עם ידיים מחוץ לחלונות ונשקים שלופים. משום מה, כותב האברך, הם לא הזהירו שיש חדירת מחבלים והורו לאברכים לחזור לבתיהם. "מישהו סגר להם את הפה. מישהו חיכה לתפילה שלנו, לשמחת התורה שתבקע דווקא כאן את הרקיעים", הוא כותב.

ואכן, הם התפללו לאורך כל היום, בין אזעקה לאזעקה עד צאת החג. או אז למדו על האסון הנורא שאירע, והבינו את גודל הנס: "אלפי המחבלים שעברו בכבישי הגישה לנתיבות הוסטו ביד אלוקית למקומות אחרים. מחבלים שנכנסו לרחובות העיר שבו לאחוריהם מסיבה לא ברורה. מחבלים שהיו בדרכם לנתיבות ושכונותיה החדשות בחרו משום מה להיכנס דווקא למושב יכיני הסמוך, מותירים אותנו לפליטה… [...] רק התורה ולומדיה הגנו על העיר, כאשר גדוד המרצחים העדיף לפנות לחינגא שאין להאריך עליה את הדיבור שנערכה ביער הסמוך".

אגדות שווא על נסיבות הצלת העיר נתיבות נפוצו לאורך כל השנה האחרונה. המציאות פרוזאית בהרבה, כפי שניתן לקרוא בהרחבה בפרויקט ההנצחה מאיר העיניים שהכין תאגיד השידור הישראלי לסיכום מאורעות ה-7 באוקטובר. הכוחות הלוחמים, אולי ממש אותם אנשים שראו האברכים בדרכם לתפילה במעשייה המומצאת שפרסם "הפלס", הגיבו במהירות וביעילות והצילו את העיר.

כבר ב-6:30 הקפיץ המוקד העירוני צוות סיור מיחידת הביטחון העירונית (יחידת אופ"ק) שהציב מחסום בכניסה הראשית לעיר. ב-7:10, בעקבות פצועי ירי רבים שהגיעו לכניסה לעיר, הכריזו בעירייה על אירוע של מחבלים במרחב. כל 30 חברי יחידת הביטחון העירונית הוקפצו וסגרו את כל הכניסות לעיר. חברי אופ"'ק ושוטרים ממשטרת נתיבות הציבו מחסומים לאורך כביש 25.

ב-7:30 הבחינו כוחות הביטחון בשטח בחוליית מחבלים שנוסעת מכיוון בארי. בדיעבד יגלו בנתיבות כי החוליה נתקלה בכוח, ככל הנראה משטרתי, על כביש 232, וחוסלה. כעבור פחות משעה קיבל אגף החירום בנתיבות התרעה מודיעינית על חמישה מחבלים בכביש 34 שעושים את דרכם לנתיבות מכיוון שדרות. יחידת הביטחון זיהתה אותם, ירתה עליהם והם ברחו מערבה. יחידת אופ"ק וקצין מיחידת יואב רדפו אחר המחבלים, הצליחו  לעצור אותם מערבית לנתיבות והרגו אותם.

בשעה 10:30 חוליית מחבלים שלישית שהיתה בדרכה מזרחה, ככל הנראה לנתיבות, חוסלה במחסום שהוקם על ידי כוחות הביטחון בצומת סעד-כפר עזה.

בכך הסתיימה מתקפת כוחות חמאס על נתיבות. אך בשעה 11:30 פגעה רקטה שנורתה מעזה בבית משפחה בעיר והרגה שלושה מבני המשפחה: הסבא רפאל פהימי (63), חתנו נתנאל מסקלצ'י (36) ובנו רפאל מאיר מסקלצ'י (12). "האב נתנאל ובנו רפאל בדיוק חזרו מתפילה בין האזעקות כשהרקטה נפלה בתוך הבית. רפאל נהרג במקום, אביו וסבו פונו לבית החולים ומותם נקבע מאוחר יותר", נכתב באתר התאגיד.

אחרי מות קדושים

"היינו אמורים להקים משפחה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר, ציטוט מפי אדי לוי, בן זוגו של השוטר אדיר קדוש שנרצח אתמול בידי מחבל בכביש 4. גם הידיעה בעמוד 2 של העיתון ממוסגרת כולה סביב הזוגיות שנגדעה. "הטבעת עם שמך לא תרד ממני לעולם", נכתב בכותרת הידיעה, ציטוט נוסף מפי לוי. מלבד תצלום של בן הזוג בהלוויה נדפס גם תצלום של ההזמנה לחתונת השניים ותצלום נפרד של בני הזוג בטוקסידו, במהלך ההכנות לאירוע.

נראה כי מלבד החיבה המסורתית של "ידיעות אחרונות" לסחיטת הרגשות, הדגש הרב שהעיתון מעניק לחתונה המתוכננת של המנוח מגיע גם כתגובת נגד להחלטת ערוץ 14 להעלים את העובדה שהשוטר שנרצח בידי מחבל היה בכלל בזוגיות עם גבר, לא כל שכן עמד להתחתן עמו.

ב"ישראל היום" ו"מעריב" הסיקור דומה אם כי בולט פחות. הדיווח אינו מגיע עד לכותרת הראשית אך ממוסגר כולו מבעד לחתונה שהיתה אמורה להתרחש בחודש הבא. ב"הארץ" הסיקור יובשני יחסית וסוגיית החתונה בין אדיר לאדי מוגשת בתמצית, אם כי כך היה נוהג העיתון הידידותי ביותר בישראל לקהילה הלהטב"קית גם במקרה שהשוטר אמור היה להתחתן עם אישה.

ב"הפלס", היומון החרדי של הפלג הקיצוני, לא מוזכר כלל שמו של קדוש. אולי חשבו שכמו עם שמות פרטיים של נשים, עצם אזכור שמו יכול לעורר מינית את הקוראים. ב"המבשר", היומון החרדי של אחד הזרמים המרכזיים בחברה החרדית, נוהגים כבערוץ 14 - מציינים את שמו של ההרוג אך לא את העובדה שהיה מאורס לגבר.

ב"מקור ראשון", הפונה לקהל דתי שאינו חרדי, אורחות חייו של אדיר קדוש מוצנעות מאוד אך לא נמחקות. בידיעה על הירצחו, בפיסקה השלישית, מצוין כי קדוש "הותיר אחריו הורים, שני אחים ובן זוג". בלי אזכור לחתונה, בלי ציטוט מהארוס האבל, בלי תצלום של השניים בטוקסידו. אך מנגד גם בלי לקבור את הראש בחול באופן מוחלט ולהניח על פני הציבור סכי עיניים, כמו בעיתונות החרדית ובערוץ הטלוויזיה השני בפופולריות שלו בישראל.

מוסיקת רקע בלתי מזיקה

"שתי מלחמות מתנהלות עכשיו בעולם בין מדינות החברות באו"ם: מלחמת רוסיה נגד אוקראינה ומלחמת איראן נגד ישראל. את המלחמות האלה התחילו ארצות גדולות בהרבה נגד ארצות קטנות בהרבה בשם הצורך לתקן את מהלך ההיסטוריה", כותב יואב קרני במדורו שבמוסף G של "גלובס".

"רוסיה ואיראן אינן מסתירות את דעתן, כי לאוקראינה ולישראל אין הזכות להתקיים. גם אם המעצמות התוקפניות אינן מודיעות במפורש את כוונתן לרצוח כל אוקראיני וכל ישראלי, ברור בהחלט שרק רצח המונים יוכל להניב את התוצאה המתוכננת".

לדעת קרני, די בהצהרות הג'נוסיידיות הללו כדי לדרוש מהאו"ם לסלק מהארגון את רוסיוה ואיראן. "כאשר המדינה זוממת ההשמדה ממטירה 181 טילים בליסטיים על ראשה של המועמדת להשמדה", מוסיף קרני, "אפשר לטעון, שההשמדה עברה משלב ההמלצות לשלב הפתיחה".

לפי קרני, "הדרישה לגירוש איראן אינה רק סמלית. משימתה היא מניעת הנרמול של דוקטרינת ההשמדה. אף כי היא ברורה וכנה, ואף כי איראן ושלוחותיה מכינות אותה זה שנים, הקהילה הבינלאומית מגיבה עליה במשיכת כתפיים. היא מצטיירת כהיפרבולה, לשון הפרזה, מוסיקת רקע בלתי מזיקה".

בעיתון "בשבע" כותב העורך עמנואל שילה כי "שתי מתקפות שבהן שוגרו לאוויר מאות כלי משחית במטרה לפגוע בישראל הן סיבה מספיק טובה וצידוק מוסרי ומשפטי למתקפת נגד חזקה ומוחצת של חיל האוויר הישראלי על מתקנים צבאיים איראניים, על בארות הנפט, על מרכזי ממשל, ומעל לכול - על מתקני פרויקט הגרעין האיראני".

"צה"ל צריך לתקוף את שדות הנפט האיראניים, ראש האופוזיציה לפיד אומר ל'פוסט'", נכתב בכותרת הראשית של ה"ג'רוזלם פוסט. "צריך להתחיל עם שדות הנפט", מצוטט לפיד בראיון שערכו עמו טובה לזרוף ואליאב ברויאר

"דיווח: נתניהו אמר לביידן שלא יותקפו מתקני נפט או גרעין", נכתב בכותרת ידיעה ב"הארץ", הנסמכת על פרסום שלשום ב"וושינגטון פוסט". "לפי שני מקורות ששוחחו עם העיתון, נתניהו אמר זאת לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן בשיחתם ביום רביעי", מוסר יהונתן ליס.

הפרשן הצבאי עמוס הראל מתייחס לדיווח ב"פוסט" ומעריך כי תקיפה נגד אתרים צבאיים "נראית יותר תגובה 'סוגרת', שמטרתה לנעול את סבב המהלומות, ולא 'פותחת', שמשמעותה הידרדרות נוספת". הראל מוסיף כי "ראש הממשלה יודע שפגיעה באתרי הנפט עלולה לגרום למשבר אנרגיה עולמי ערב הבחירות, ולהיתפס כהתערבות ישראלית ישירה בהן. נשאר רק לקוות שנתניהו באמת ייזהר".

"התגובה תהיה ארוכה, עלינו לנווט בחוכמה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", ציטוט מפי "גורם מדיני". לא מצוין בשער אם בכיר או זוטר, אולם בגוף הידיעה, שנדפסת בכפולה הפותחת, מתגלה שמדובר כפי שניתן היה לחשוד בגורם מדיני בכיר: "צריך לקחת בחשבון שהתגובה באיראן תהיה מהלך ארוך ולכן יש לנווט בחוכמה בין תיאום נדרש לבין שמירה על האינטרסים הישראליים".

שירית אביטן כהן מדווחת כי "נראה כי בישראל לא מוציאים מכלל אפשרות שהתגובה באיראן תהיה עוצמתית יותר מזו שבוושינגטון היו רוצים". גם היא נסמכת על דיווח במקורות זרים, אבל אצלה לא מדובר ב"וושינגטון פוסט". "שני בכירים אמריקנים אמרו אתמול לסוכנות הידיעות AP: 'ההבטחה של נתניהו לביידן לא לתקוף מתקני גרעין ונפט אינה מוחלטת, והנסיבות עשויות להשתנות' אותם בכירים גם ציינו כי הרקורד של ישראל במילוי הבטחות בעבר הוא 'מעורב', ולעיתים קרובות משקף את הפוליטיקה הפנימית הישראלית".

הציטוטים הללו אכן מופיעים בידיעה של ה-AP, אם כי ראוי לציין שכותרת הידיעה קוראת: "ישראל הבטיחה לארה"ב שלא תפגע באתרי גרעין או נפט איראניים, אומרים גורמים אמריקאים".

מדוע AP בחרו להדגיש את ההבטחה ואילו ב"ישראל היום" העלו לראש הידיעה את ההסתייגות? תשובה אפשרית טמונה בציטוט של אותם הבכירים ממש, ולפיו כבר קרה לא פעם ששיקולים פוליטיים פנים ישראלים הפכו על פניה את הציפייה האמריקאית לשיתוף פעולה.

"כדי להגיע אל ניצחון, סופי או לא סופי, ישראל צריכה לחזור ולבסס את הלגיטימיות שלה, זו הלגיטימיות ששעתה היפה ביותר הייתה ב-1993, בעקבות ניסיון ההתפייסות של אוסלו", כותב קרני בסיום טורו ב"גלובס". "[...] ניצחון צבאי, מוחלט או לא מוחלט, הוא הכרח גמור, אבל אין בו ממש אם הוא אינו כרוך בחידוש הלגיטימיות. האם אפשר לחזור ולבסס לגיטימיות על יסודות של כיבוש, של דיכוי ושל נישול בגדה המערבית? אני חושב שלא. בשעה שהם מכבים את השריפה, או מונעים את התפשטותה, נוטרי המושבה צריכים להגן לא רק על שעריה כי אם גם על מצפונה ועל שמה הטוב".

בתוך חשכת המלחמה

בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" משרטט רון בן ישי, הוותיק והמנוסה בכתבים הצבאיים בישראל את מצבה של מלחמת איראן-ישראל שנה אחרי פתיחתה.

משפט הפתיחה מבטיח: "למדינת ישראל יש אסטרטגיה שעל פיה פועלים צה"ל והדרג המדיני במלחמה הרב-זירתית שבעיצומה אנחנו נמצאים". לפי בן ישי, "צה"ל קבע לגבי כל גזרה את 'התכלית האסטרטגית' כפי שאלופי המטכ"ל הבינו אותה מתוך החלטות הקבינט – וממנה נקבעו המשימות, האמצעים ושיטות הלחימה שצה"ל קבע לעצמו. המטרות, האמצעים והשיטות עברו שינויים במהלך שנת הלחימה שעברנו, אבל התכלית האסטרטגית בכל אחת מהגזרות נשארה קבועה".

בלבנון, כותב בן ישי, ניתן להצליח להגיע לאותה תכלית אסטרטגית, כיוון שלצד ניצחון צבאי יש גם ממשלה אשר יכולה לקבל את עול השלטון עם עזיבת כוחותינו. בעזה, לעומת זאת, אין. לא זו אף זו, לפי בן ישי "יש לחמאס יכולות צבאיות פעילות [...].לא כל המנהרות הושמדו, יש עדיין גדוד וחצי במחנות המרכז שעדיין לא נפגע והארגון מגייס מחבלים חדשים ומקים מחדש מרכזי פיקוד ושליטה במקומות שבהם צה"ל היה ועזב".

סינוואר לא מגלה סימני שבירה, מוסיף בן ישי, וכעת שוקלים בצה"ל להכניס עוד אוגדה לאזור צפון הרצועה בתקווה שהדבר ילחץ את מנהיג חמאס ויחזיר אותו למו"מ. אלא שכאמור, גם אם יסכים לתנאי הכניעה הישראלים, אין שלטון חלופי  לחמאס שיחלק במקומו את הסיוע ההומניטרי שמסייע לו לשמור על כוחו. "מערכת הביטחון", מציין בן ישי בהקשר זה, "הודיעה לדרג המדיני שהיא אינה מוכנה לחלק בעצמה את הסיוע ההומניטרי ולסכן את חיילי צה"ל לשם כך".

לפי בן ישי, "לראש הממשלה ולמערכת הביטחון אין כעת תוכנית ברורה איך למוטט את שלטונו האזרחי של חמאס שהיא אחת ממטרות המלחמה החשובות. נחוצות יצירתיות וגמישות שלממשלה הנוכחית ולנתניהו העומד בראשה אין כעת, מסיבות פוליטיות ואישיות".

ב"הארץ" מצטט הפרשן הצבאי עמוס הראל קצין צה"ל שאינו אופטימי ביחס למערכה בלבנון. לפי התרחיש שלו, "הלחימה תיעצר בתוך כמה שבועות, אך תתחדש שוב בגלל הטרדות חיזבאללה. לבסוף ימצא עצמו צה"ל כובש את כל השטח עד לליטני". הראל מציין כי השגת מטרות ישראל בלבנון, כולל מעורבות הקהילה הבינלאומית וחיזוק רשויות המדינה הלבנונית והצבא הלבנוני, נראים כמו "חלומות רחוקים".

"קשה לשלול את האפשרות", כותב הראל ביחס להנהגת חיזבאללה החדשה, כי זו "תעדיף לנהל מלחמת התשה בגיבוי איראני, תוך הצקה מתמדת לעורף הישראלי. כלל לא בטוח שהאופציה של מלחמת התשה רעה לנתניהו, שמרב מעייניו נתונים להישרדותו האישית, בשלטון ומחוץ לכלא".

תודעה של חברות

"המלחמה תסתיים", כותבת מיה סביר במדור הדעות של "הארץ". "כל המלחמות מסתיימות, ויעידו על כך גם הנוראות שבהן - מלחמות העולם והשמדות עם. וכשהיא תסתיים, נישאר עם מתים ופצועים והלומים וסיסמאות נבובות כמו ניצחון מוחלט ומהים עד הנהר. ובשקט שאחרי הסערה תתגלה לשני הצדדים בבואתם הדלה יותר באנושיות.

"בני ובנות אדם הם חלק מקבוצת ההשתייכות שלהם, והם גם יחידים ויחידות, חד-פעמיים וחד-פעמיות. אחרי שוך הסערה הם יידרשו לפרוץ את החומות המבוצרות שהקימו סביב תודעתם כשם שבני אדם בכל זמן ובכל מקום יודעים לעשות, ולהיזכר באמיתות נצחיות שנכונות לכל בני ובנות האדם, בכל זמן ובכל מקום: דבר לא יצמח מהכנעה של אדם כשם שדבר לא יצמח מהכנעה של קולקטיב; תודעה של יחידים יכולה להשתנות, וכך גם תודעה של חברות. עשו את זה הדרום אפריקאים, הרואנדים, הישראלים והמצרים, הצרפתים והגרמנים, האירים והבריטים, ואפילו הגרמנים והיהודים; זה אפשרי.

"קשה, קשה מאוד, להיות במגע עם האמיתות האלה בתוך חשכת המלחמה, ובשל תוכנן קשה לעכל אותן, שכן הן חותרות תחת הנחות היסוד של המלחמה ופועלות נגד האופי המתפשט, הבלתי נמנע לכאורה שלה. כי המלחמה, כמו מחלה, תופסת את כל המרחב התודעתי ועושה בו כבשלה. אבל החשכה תימוג והאור יאיר. כי סכסוכים מסתיימים. זה טבעם. השאלה רק מתי ובאיזה מחיר, ובאיזה צד נמצא את עצמנו כשהכל יסתיים: בזה שראה בו הכרח בלתי נמנע, או בזה שראה לנגד עיניו קיום שבו הסכסוך הסתיים ופינה מקומו לעתיד של פיוס, ופעל לקרב את הקיום הזה".

הממשלה נגד המשך משפט ראש הממשלה

"צריכה לקום ועדת חקירה?", שואלים עמיאל ירחי וריקי ממן את השר גולדקנופף.

"אפשר?", משיב היהודי הטוב לשאלה בשאלה משלו, ומיד משיב: "אנחנו באמצע מלחמה, היא תביא את המפקדים שנלחמים לדיונים, זה יעצור את המלחמה פסיכולוגית. יותר מזה, המשפט שעושים עכשיו לנתניהו, אסור לעשות אותו עכשיו. אנחנו כמדינה צריכים לדאוג שראש הממשלה יהיה פנוי להוביל את המדינה. דיברו על זה בממשלה, יכול להיות שהחובה שלנו כממשלה לאפשר לו להיות פנוי, מדובר פה במלחמה ובסכנת נפשות".

ההסבר להצלחה כלכלית ברמת המדינה

ב"בשבע" מתפרסם מאמר דעה מאת שר האוצר בצלאל סמוטריץ' תחת הכותרת "מנצחים גם בכלכלה".

"הניצחון הוא הערובה לביטחון והביטחון הוא הערובה לשנים רבות של צמיחה כלכלית מואצת", כותב השר סמוטריץ'. "אלה בדיוק הרגעים שבהם הכלכלה צריכה לתמוך בניצחון, והניצחון יחזיר לכלכלה את השקעתה בעתיד הקרוב במכפילי רווח עצומים".

לדברי שר האוצר, "החלטתי לא לתת לנביאי השקר, שמנסים ליצור תחושת קריסה של הכלכלה במטרה להביא לעצירת המלחמה, את מבוקשם. הם אינם מדברים כלכלה אלא פוליטיקה". הוא, לעומת זאת, מדבר כלכלה. משום כך מציין השר כי "כשמסתכלים על הכלכלה בעיניים פקוחות ובלי אג'נדה, אי אפשר לא להיות מופתעים מעמידותה במלחמה ומעוצמתו של המשק הישראלי".

אגב, הדוגמה הראשונה שמביא סמוטריץ היא ש"שוק ההון משדר אופטימיות, סוגר עליות של כ-13 אחוזים מתחילת השנה ומדביק בקצב מהיר את הפערים מול הבורסות בעולם". גם זה פשוט לא נכון, הפער מול S&P 500 בשנה האחרונה יציב ואף גדל.

"נכון, יש גם פרמטרים פחות חיוביים", מודה בהמשך סמוטריץ'. "פרמיית הסיכון שלנו עלתה באופן טבעי בתקופת המלחמה והחוב שלנו יקר יותר, אבל גם כאן אנו שומרים על יציבות, והחששות להתבדרות של התשואות על האג"ח של ממשלת ישראל התפוגגו. המלחמה גורמת להאטה זמנית בצמיחה ולירידה בהשקעות הקבועות. כל אלו יחזרו בעזרת ה' לרמתם ערב המלחמה ואף לגרף עלייה עם תום המלחמה בניצחון ועל רקע המציאות הביטחונית והגאופוליטית המשופרת שבעזרת ה' תיווצר כאן".

כדי לעמוד באתגרים, מבהיר שר האוצר שבתקופתו ירד דירוג האשראי של ישראל לשפל המדרגה, "עלינו להמשיך במדיניות האחראית והמרוסנת".

דרור מרמור עיין ב"טיוטת התכנית הכלכלית לשנת 2025" שהפיץ השבוע משרד האוצר, ולא התרשם לטובה.

"ב-243 עמודים של גזירות אין שום תוכנית, רק ניסיון לגרד כסף מכל הבא ליד", נכתב בכותרת מאמרו ב"גלובס". "עם הגזירות אפשר היה איכשהו להשלים", הוא כותב, "אבל התחושה מתסכלת, בגלל שיותר ויותר אנשים הפסיקו לסמוך על אלה שרוצים לשלוח להם יד לכיס. חשש מוצדק שאנחנו נכרע תחת הנטל, כי מוכרחים, והם יראו כי טוב, וימשיכו בשלהם".

לקראת סיום המאמר משגר מרמור אזהרה: "אני שומע יותר מדי אנשים שמניחים שכשהמלחמה תגמר, תגיע פריחה כלכלית. [...] צאו מזה. אפילו לא בחלום. [...] זה לא נכתב כדי לדכדך, אלא להכניס לפרופורציה ולמשנה זהירות. להציל מאשליות. להזכיר - אפרופו חוברת התקציב הטרייה - שעומד להיות פה מאוד מאתגר. [...] מחכות לנו שנים של איחוי השברים והפצעים. הנפשיים, החברתיים וגם הכלכליים. ומה שלא נשלם בגזירות כלכליות כאן ועכשיו, שיקטינו וישחקו לכולנו את ההכנסה הפנויה, נשלם בריבית דריבית בחובות שנצברים כעת על גבם של הדורות הבאים".

איתן אבריאל כותב ב"דה מרקר" על המהלכים שיש לנקוט בהם כדי להחזיר משקיעים לשוק אגרות החוב של ישראל.

אחרי פירוט והסבר הוא כותב: "הבעיה היא שנתניהו והקואליציה שלו לא רוצים לבצע אף לא אחד מהמהלכים הללו, וכל הסיבות שלהם הן פוליטיות ואישיות. נתניהו רוצה לפרק את שלטון החוק כדי לחמוק מפסק דין במשפט שלו, והוא רוצה שישראל תמשיך להילחם לעד, כדי לשמור על כסאו ולנצח בבחירות הבאות או למצוא תירוץ כדי לא לקיים אותן. החרדים רוצים לסחוט מהמדינה כסף ולא לשנות דבר באורחות חייהם, והמתנחלים שואפים לסיפוח השטחים, חידוש ההתנחלויות בעזה ויצירת מצב פוליטי וביטחוני שיאפשר גירוש ערבים למדינות אחרות".

המשבר בכלכלה הישראלית, כדאי להזכיר, התחיל עוד לפני פרוץ המלחמה, על רקע המבוי הסתום הפוליטי שנוצר מרגע שהפוליטיקאי הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים התעקש להמשיך ולנסות להרכיב ממשלה, והתעצם עוד יותר כשאותו נאשם פתח בניסיון הפיכה משטרית. בהקשר זה כדאי לשים לב לזהות זוכי פרס נובל לכלכלה שהוכרז השבוע: החוקרים דרון אצ'מוגלו, סיימון ג'ונסון וג'יימס רובינסון.

זוכי הפרס "'סייעו לנו להבין את ההבדלים בשגשוג בין מדינות' וגם הדגימו את החשיבות של מוסדות חברתיים לשגשוג כלכלי של מדינה", דווח ב"כלכליסט". "'מדינות עם שלטון חוק גרוע ומוסדות המנצלים את האוכלוסייה אינן מייצרות צמיחה או שינוי לטובה. המחקר של חתני הפרס עוזר לנו להבין מדוע', סיכמו".

"לטענת החוקרים", הסביר אדריאן פילוט, "ניתן להסביר תוצאות או הישגים כלכליים (כמו צמיחה, השקעות זרות ופיריון) באמצעות פרמטרים שאינם כלכליים. אלה כוללים את מידת העצמאות של המוסדות, לרבות מערכת המשפט, איתנות שלטון החוק, פיזור או ריכוז הכוח במערכת של הזרוע המבצעת ומידת הפרדת רשויות השלטון. במילים פשוטות, השלושה הלכו על השאלה המאקרו-כלכלית הקשה ביותר, אך גם המשמעותית, היסודית והבסיסית ביותר - ההסבר להצלחה כלכלית ברמת המדינה".

"לא בכדי", הוסיף פילוט בהמשך הדיווח, "העבודה של שלושת החוקרים צוטטה כמעט בכל מכתב של כלכלנים שביקשו לצאת נגד ההפיכה המשטרית".

בשולי החדשות

It takes one to know one. איציק סבן, כתב המשטרה של "ישראל היום" שבעבר הפגין חיבה בולטת לשר איתמר בן-גביר, מבקר לאחרונה, וגם הבוקר, את תפקוד השר. "בתקופת בן גביר כשר לביטחון לאומי מדינת ישראל חווה תקופה של חוסר ביטחון אישי, צער וחורבן שלא היה כמותם מאז הקמתה", כותב סבן את העובדות הפשוטות. בהמשך מציין הכתב הוותיק כי "מי שהקשיב אתמול למסיבת העיתונאים המאולתרת במקום הפיגוע יכול היה להתרשם שאזרחים מתודרכים בטרם הם מתייצבים עימו אל מול המצלמה".

להשאיר טעם מתוק. תוכן מוסף "סוכות" של "ידיעות אחרונות", בעריכת תהל בלומנפלד, כולל, בין היתר: ראיון עם אם שכולה, שמופגשת עם פקודיו המעריצים של בנה; ראיון עם לוחם ביחידת עוקץ, שהוא וכלבו איבדו את רגל שמאל, השתקמו והתאחדו מחדש; מסע בין סוכות שנותרו בקיבוצים ליד גבול עזה שנה אחרי; ראיון עם ישראלית לשעבר שחיה בשוויץ אשר אחת החטופות, שנרצחה בעזה, טיפלה בעבר בילדיה; ולסיום - מסע קולינרי של אמיר קמינר בין עשר קונדיטוריות וחנויות מתוקים ברחבי המדינה.

ענייני תקשורת

אחרי שהוא מספר על החיים ליד גבול עזה, על הטראומה שנגרמה לילדיו משנים של רקטות, על הטראומה שהוא עצמו חווה והטיפול שהחליט להעניק לעצמו, על סגירת המעגל עם מאות התחינות לעזרה שקיבל באותה שבת לפני שנה, שואל עיתונאי "ישראל היום" ניר וולף את כתב חדשות 12 אלמוג בוקר "אתה חושב שהתקשורת מסקרת נכון את המלחמה?".

בוקר משיב: "היא היתה תקשורת מגויסת, אבל לא במובן הרע. כן, אנחנו צריכים לשאול ולמתוח ביקורת, אבל זו עדיין מלחמה על קיומה של מדינת ישראל, וברגעים מסוימים אתה חייב להיות פטריוט".

"זו היתה השנה שבה אולפני החדשות פשטו את הרגל", היא הכותרת לכתבת המגזין שהכין כתב" הארץ" עידו דוד כהן לסיכום שנת המלחמה הראשונה. כהן מצטט ממחקר של ד"ר איילה פנייבסקי, שבדקה 50 מהדורות מרכזיות אקראיות ששודרו בחצי שנת המלחמה הראשונה בחדשות 12.

"מתוך יותר מ-700 אייטמים בששת החודשים הראשונים למלחמה", אומרת פנייבסקי, "היו רק ארבעה אזכורים לאזרחים ההרוגים ברצועת עזה, ורק שניים מהם כללו דימויים ויזואליים. את המחזות הקשים שהעולם ראה 24/7 - בחדשות 12 כמעט ולא ראו".

בעמודי הדעות של "הארץ" מתייחסת נעה לנדאו לדוגמה הטרייה ביותר, תקיפת צה"ל ליד בית-חולים בדיר אל-בלח השבוע.

"לפי הדיווחים, באירוע נהרגו ארבעה בני אדם, בהם אשה וילד, ו-43 נפצעו", כותבת לנדאו. "ביחס לרף הכאב והדמים הבלתי סביר שאנו חווים מדי יום, לא מדובר באירוע 'חריג'. ובכל זאת, התקרית הזאת הובילה לתגובה חריפה יחסית של ארה"ב, שאף הביעה מחאה מפורשת בפני ישראל. גם על התגובה הזו לא בטוח שישראלים רבים שמעו, אבל אלה שכן בוודאי התקשו להבינה. ההסבר לגינוי החריג מצוי בסרטונים עצמם, שבהם, אין דרך עדינה לומר זאת וגם לא צריך, אנשים נשרפים בחיים אל מול המצלמה".

כהן אינו מסתפק בכתבתו בבעיית הצנזורה העצמית. הוא מזכיר את חוסר הייצוג של החברה הערבית בשידורים, את הימנעותו של נתניהו מהענקת ראיונות, את שובם של השופרות לאולפנים, ושומע גם ביקורת מפי פרופ' צבי רייך, שנותן שלל סיבות מדוע הכתבים הצבאיים מתמקדים בדברור הצבא במקום בסיקור ביקורתי שלו. אחת מהן ראויה לציון, והיא נכונה לא רק לכתבים הצבאיים הבולטים.

"הם יותר 'מנהלי מותגים' מהאנשים שסיקרו את התחום מהדור הקודם", אומר לו רייך. "יש ידוענות או הילה סביבם, והם רצים ומופיעים במספר מדיומים תקשורתיים. חלק לא קטן מהם גם מתפרנס מהרצאות. הם צריכים לנהל את המותג של עצמם מול דובר צה"ל והצנזורה, וגם מול האלופים שיושבים באולפנים - ה'ידלינים והאיילנדים'. ככל שהם יותר מתנהלים כ'מנהלי מותג', גם יותר קשה להם לעשות חשבון נפש ורפלקציה על הטעויות של עצמם".