ה-7 באוקטובר תפס את מדינת ישראל לא מוכנה. צה"ל הופתע. הממשלה הוכתה בהלם. על רקע זה בלטו מי שהגיבו: אנשי כיתות כוננות, יחידות מיוחדות ועוד. חלקם שילמו בחייהם.

מי שגם הגיבה במהרה היתה העיתונות הישראלית. באולפנים הביאו בזמן אמת את הקולות מעוררי החלחלה מיישובי הדרום המותקפים, וכתבים וצלמים ירדו לשטח תחת אש. אחת מהן היא מאיה לוין, צלמת עיתונות עצמאית. זהו סיפורה.

שבת, 7.10, תל אביב

"התעוררתי כמו כולם מהאזעקות", מספרת לוין. בת 38, ישראלית-אמריקאית, מתגוררת כעת בדרום תל-אביב ועובדת עם כלי תקשורת מרכזיים בעולם. "מיד יצאתי לחדר מדרגות והתחלתי לבדוק בטלפון מה קורה ואיפה. אני בקשר עם אורן זיו [צלם "שיחה מקומית"] והוא אומר שהוא בדרך לשדרות. אני מחליטה לנסוע לזירה של נפילה בצפון תל-אביב.

"כשהגעתי לשם ראיתי את זיו קורן. הוא בדיוק עזב את הזירה והסביר לי איך נכנסים. פגיעה ישירה בקומה העליונה של בית. מסביב היתה תחושה של הלם. בדרך כלל סוגרים זירות כאלה די מהר, אבל במקרה הזה עוד היה מעבר חופשי ונתנו לעיתונאים להסתובב. אפשר היה לצלם ולראות את שאריות הטיל ואת הצוותים עובדים ומנקים.

כוחות ביטחון בוחנים זירת פגיעה ישירה של רקטת חמאס בבניין בתל-אביב, 7.10 (צילום: מאיה לוין)

"כעבור שעה הבנתי שצילמתי כל מה שהייתי צריכה והחלטתי שאני יורדת דרומה לכיוון אשקלון. צפיתי בסרטון של כתב שאני מכירה מ-NBC וראיתי מאחוריו עשן שחור, ועוד סרטונים עם זירות מעלות עשן. ידעתי שמשהו קורה אבל לא חשבתי יותר מדי ויצאתי לדרך, הספקתי לאסוף אפוד, אבל הייתי בלי קסדה".

אשקלון

"בסביבות 11:30 חברתי לצלמים אחרים בתחנת דלק באשקלון. הם סיפרו שהסתובבו באשקלון ותיעדו נפילות. נשארנו שם קצת וחשבנו לאן להמשיך, כי היה שם מרחב מוגן ובינתיים אזעקות ונפילות. החלטתי להתפצל מהם ולהמשיך לבד לתוך אשקלון, לראות אם אני יכולה לצלם את האזורים של הנפילות.

מאיה לוין, בדרך לדרום, 7.10.23 (צילום עצמי)

"מרחוק אני רואה פתאום עשן שחור, חשבתי לנסוע לעברו, ואז אני מבינה שהוא רחוק. מכיוון העוטף, מכיוון זיקים ולא באזור שלנו. חזרתי לכביש 4 דרך איזור התעשייה ובצומת המשכתי לכיוון גברעם, עד שנתקלתי במחסום בין מבקיעים ליד מרדכי".

מחסום

"הגעתי לצומת במקרה, וראיתי שם צוותי תקשורת ולצידם אמבולנסים, פרמדיקים ופצועים. ראיתי אחד מהם מנקה דם מאלונקה ומכין אותה לאדם הבא. כל אותו הזמן מגיעים עוד אמבולנסים ורכבים, בהם ג'יפ צבאי שמוריד חיילים פצועים. אחד מהחיילים עוד עם קסדה על הראש, אני לא מצליחה לראות אם הוא בהכרה. מעבירים אותו משכיבה בג'יפ לשכיבה באמבולנס, כשהידיים שלו משולבות על הבטן.

"לידו, מלווה אותו לאמבולנס עוד חייל שנראה פצוע, עם חולצה צבאית פתוחה, אוחז בחזה שלו. הוא מצליח ללכת ברגל, מוציאים אותו לאלונקה ואני רואה שהחולצה שלו מאחור קרועה. לא רחוק משם, עוד חייל יוצא בגרביים ותחתונים, נראה פצוע, הידיים שלו חבושות, דואג שהחייל השני ייכנס לאמבולנס קודם.

"זו היתה תחלופה של אמבולנס באמבולנס. כולם מגיעים לנקודה, אזרחים וחיילים ומשם מובילים לבית החולים הרלוונטי. פתאום שמתי לב לגופה בצומת. חשבתי בהתחלה שזה פצוע, הוא שכב שם בלי בגדים עם פרצוף למטה.

"כשהתקרבתי, הבנתי שזה מחבל. העיניים שלו מכוסות והידיים קשורות באזיקון. הוא נראה צעיר, אמנם הפנים שלו כלפי מטה, אבל נראה אדם צעיר. חלפתי בצומת הזה עוד כמה פעמים לאורך השבוע, ובמשך כל אותם ימים הגופה נשארה שם ולא פינו אותה, נרקבת עוד ועוד.

"נשארתי שם שעתיים בערך, תוך שמגיעות שמועות שיש כבר חטופים, אבל אנחנו לא יודעים מה מזה אמיתי. אני מצלמת פצועים שעולים לאמבולנסים, לפחות שישה, אנשים שבאים והולכים. בינתיים אני שולחת מיקום לצלמים האחרים כדי שיגיעו, אבל הם לא מצליחים להתקרב. הצבא חסם את הדרך בכביש 4, אני הגעתי במקרה מסביב, בלי לדעת שעקפתי את המחסומים.

"הרבה פעמים בזירות יש סגר. ביקשו לא לצלם, אבל לא חסמו ולא הניחו שם מחסומים. התחושה היתה שאין שליטה על המצב, כולם היו מפוקסים במה שהם עושים ולא באירוע עצמו. ניסיתי לדבר עם השוטרים שם, אבל הם רק ביקשו להתרחק. אין ממש תקשורת באופן סדיר ובעיקר חששתי שיעיפו אותי משם.

"בינתיים, בין העיתונאים, אנחנו מנסים לברר את המצב וכל אחד שואל את השני מה הוא יודע. הכל היה בלחץ ואדרנלין, לצלם מה שאפשר. לא עצרתי לחשוב על זה בכלל, רק איפה אני ומה אני מספיקה. הכל לוגיסטיקה".

פלורנטין

"נשארתי בצומת עוד זמן קצר והייתי צריכה לחזור לתל אביב מסיבות אישיות. בערב, יצאתי לזירה נוספת, הפעם לדרום תל-אביב, לתעד את הנפילה בפלורנטין. האווירה ברחוב היתה לחוצה. זה היה ברחוב קטן בפלורנטין, אחרי כל המסעדות. שכבה דקה של אבק כיסתה את הכל, את המכוניות ואת הרחוב. הפעם לא נתנו להתקרב. צילמתי מרחוק את החיילים והשוטרים. למרות המחסום, גם שם התחושה היתה שכלום לא מאורגן".

 לילה

"את התמונות מהיום עצמו לא פרסמתי בשום מקום. התאפסתי על עצמי תוך תסכול על כך שלא הייתי בזירה המרכזית. כל אותו הערב אני על סוכנויות החדשות, טלגרם ואפליקציות, מנסה לחשב מסלול ולהבין מה קורה. בערב קיבלתי מייל מ'לה מונד', איתם אני בין היתר עובדת, ביקשו שאצא למחרת עם כתב".

8.10, אופקים

"קבעתי להיפגש עם הכתב בשעה 11:00 בבית באופקים, אבל הגעתי מוקדם יותר אז החלטתי לנסוע ברחבי העיר ולתעד אותה. באחד הרחובות אני רואה רכבים נטושים עם לוחיות רישוי מעזה ומבינה שאלה רכבים של חמאס. הרכבים היו עדיין עם אורות פועלים, כאילו יצאו מהם הרגע. בתוך אחד הרכבים היו עדיין חפצים אישיים, קופסה של מסטיק אורביט, ילקוט ותיקים בבגאז', שטיח, כובע שכתוב עליו אדידס, חגורה של מישהו.

"כל הדלתות של הרכב היו פתוחות. ליד הרכב, אדם מחזיק כלי עבודה כלשהו ומנסה לנפץ את השמשה, להוציא על הרכב את הכעס. חבר שלו מנסה לעצור אותו. מסביב התאספו בינתיים עוד אנשים. אדם נוסף ניסה לפרק את הרכב מבפנים, בידיים שלו, בזעם. אנשים לא עוצרים אותו, עד שעוברים חיילים ומבקשים ממנו להפסיק. הוא התחיל לצעוק עליהם, אומר משהו בסגנון 'איפה הייתם אתמול'.

"אני פוגשת את הכתב ואנחנו נוסעים לבית המשפחה איתה הוא קבע. אנחנו שומעים מהם את הסיפור, הם גרים ברחוב שאליו הגיעו המחבלים וירו בעוברי אורח. ברחוב רואים שנגרם נזק לבתים רבים. המשפחה שצילמתי הצליחה להסתתר בגג וניצלה. אנחנו מדברים עם האישה, היא מתארת מאיפה המחבלים נכנסו ואיך הם הגיעו ואני מצלמת מחוץ לבית. היא אומרת שבני המשפחה התחבאו על הגג שעות עד שהחיילים הגיעו, ומספרת שהמחבלים ירו לתוך הבית שלהם, כנראה עם RPG. נכנסים לסלון, הוא מפוצץ לגמרי. יש רק שרידים של דברים.

שעון קיר בסלון בית משפחה באופקים, אחרי שריפה שפרצה מירי RPG בידי מחבלי חמאס; 8.10.23 (צילום: מאיה לוין)

"אני מצלמת אותה בתוך הסלון ההרוס, אני רואה שם שאריות של היום הקודם, כיסוי של חלה מלא בעפר ואבק, שעון שהתעוות מהשריפה ונעצר בשעה רבע לשמונה, ספר קידוש על השולחן, מלא באבק. המנורות והאהילים נראים כאילו נמסו מהתקרה החוצה. במטבח על הרצפה שתי מחסניות זרוקות שהשאירו המחבלים ולצידם פירות, וכפכף, שאריות של חיים נורמליים.

"אני מנסה לברר איתה מה קרה רק יום קודם, היא עדיין בפיג'מה ונראה שעדיין חווה את האירועים, הכל עוד טרי מאוד. אני מתחברת אליה, מנסה לתפוס פרטים, איך היו החיים בבוקר שלפני. בחוץ אני רואה עגלה של תינוקת חצי שרופה ונמסה.

"אנחנו מסיימים איתה את הריאיון והתמונות ואני יוצאת החוצה וקולטת עשן שחור, לא רחוק. נסעתי לכיוונו. הוא מגיע מרכב המחבלים. לידו יש חבר'ה ממג"ב שלא היו שם קודם והאוטו של המחבלים עולה באש. המג"בניקים לא נותנים להתקרב, סגרו את הצומת. בינתיים הם מוציאים הודעות לתושבים שלא להתקרב לצומת הזו.

חיילים ושוטרים מביטים ברכב של מחבלי חמאס שהוצת, אופקים, 8.10.23 (צילום: מאיה לוין)

"כשההודעות התקבלו, כבר הייתי בחזרה עם משפחות שנלחצו. הם חשבו שאולי יש יורה פעיל באופקים, כי ההנחיה היתה לא לצאת מהבית, היתה תחושה של בלבול. חיפשתי בית לצלם ממנו את הרכב הבוער, נכנסתי לאחת המשפחות, לקומה העליונה ומבעד לחלון שבור מירי, צילמתי את האוטו נשרף. דיירי הבית בינתיים מספרים איך הם ניצלו.

"החיילים עדיין לא מאפשרים להסתובב חופשי בשטח, למרות שככל הנראה טנק הדלק של הרכב כבר התפוצץ. התקדמתי לבית אחר למצוא מחסה. השכנים מכניסים אותי לבית שבו נרצחו שתי נשים כבנות 70 שלא הספיקו להגיע למקלט. על הרצפה שלוליות של דם, פיסת בד בהיר וסימני גרירה".

הדרך לשדרות

"סיימנו באופקים והחלטנו להמשיך לשדרות. אנחנו עוצרים בדרך כדי שאוכל לצלם. אני מצליחה לתעד מכוניות שרופות עם חורי ירי, דם על הכיסאות וכאוס בתוך הרכבים עצמם. חורי כדורים בכל מקום, בשמשות ובדלתות.

"אני עוברת ליד המקום שבו הצלמים נקלעו לזירת ירי רק יום קודם, מצלמת את הרכב התקוע של אחד הצלמים, תלוי עליו עדיין שלט press. במנוע יש חורי ירי. הדרך לשדרות לוותה במשאיות שמעבירות כלים צבאיים דרומה, אמבולנס של מד"א שאוסף גופה של מחבל, ג'יפים עם חיילים, שרידים של מכוניות שרופות וחפצים פזורים לכל עבר.

רכבים שרופים מחוץ לשדרות, 8.10.23 (צילום: מאיה לוין)

"לא רחוק מהכניסה לעיר אנחנו רואים טנדר עם לוחית רישוי של עזה ולידו שתי גופות מחבלים. הם לבשו מדים בצבעים זרים, אפוד עם כיסים, אחד נעל נעלי אדידס והשני נעליים צבאיות אמריקאיות. מסביבם עוד שני וסטים זרוקים ואפוד. אני מצלמת, עד שמגיע חייל ומבקש שנעזוב".

תחנת המשטרה בשדרות

"ביום שאחרי שרר שם הרס מוחלט. הבניין עצמו נראה כאילו נפלה עליו פצצה. אנחנו כבר יודעים שדחפורים צבאיים הרסו אותו, הצבא שלנו עלה עליו והרג את המחבלים שבפנים. מסביב לתחנה יש שלולית ענקית של מים, רכב משטרה הרוס, הפוך. אנחנו מתחילים לדבר עם אנשים שמתארים מה קרה שם בעצם. זו היתה הזירה האחרונה לאותו היום, משם המשכנו למטה החטופים באיירפורט סיטי".

שגרת מלחמה

"בימים הבאים נסעתי כל יום לדרום. שמתי לב לאורך כל הדרך שלקח זמן לפנות את הגופות. לאורך כל השבוע ראינו לצד הדרך גופות של מחבלים והיו אזורים מסויימים שלא פינו אותם גם אחרי שבוע. למשל בבארי הייתי שישה ימים אחרי הטבח, מחוץ לקיבוץ עוד היתה ערימת גופות של מחבלים. חלקם בשקיות וחלקם חשופות ויש שם ריח של מוות, כל הזמן. ויש מקומות שגם חודש אחרי, בכפר עזה למשל, הריח הזה לא עוזב".

איך את מתמודדת עם המראות?

"יצא לי להיות בחיי בלא מעט אירועים. הייתי במצרים במהפכה, הייתי גם בכמה אירועים ביטחוניים בארץ. אף פעם זה לא היה ככה. זה כאוס, אתה מנסה להבין מה קורה, וזה מרגיש שהכל בלייב, שיש עוד אירועים שמתרחשים ושאתה שומע עליהם תוך כדי. זה מרגיש מלחמה.

טנק ישראלי, שדה ליד קיבוץ בארי, 8.10.23 (צילום: מאיה לוין)

"אבל כל פעם שחוויתי משהו או שמעתי סיפורים ברדיו של אנשים, כל פעם אמרתי לעצמי, אני שמה את זה בצד. לא יכולה לעכל את זה. אין לזה זמן עכשיו. אני צריכה להתעסק במה שקורה מולי. הבנו די מהר שזה אירוע יוצא דופן, שזה לא כמו החדשות פה כרגיל. רגע מלחיץ במיוחד היה לדבר עם החברים הצלמים אחרי אירוע הירי. זה הופך את זה למאוד מציאותי. אני שמחה שהם יצאו מזה בשלום".

היה משהו שהיית עושה אחרת?

"הייתי נשארת בדרום בשבת ולא חוזרת לתל אביב. אבל זה חלק מהעניין פה, אתה חושב כל הזמן מה פספסת, איפה לא היית. היתה לי שיחה כזו עם הרבה צלמים אחרים שהיו בתחושה דומה, שכל הזמן חשבו איך לספר את הסיפור ומה לצלם. המון חשיבה אסטרטגית כל הזמן".

מתי מתחילה לחלחל ההבנה? 

"העיבוד של הדבר עצמו הגיע אחר כך, זה בא בבום. בכמה נקודות. אני בטיפול, בהתחלה הפסקתי את הטיפול כי לא היה לי זמן, אבל באיזשהו שלב המטפלת אמרה לי שתתגמש לשיחה בזום, עשיתי איתה שיחה בערב, זה מאוד עזר לי לעצור רגע, לתאר מה ראיתי, לחזור לזה רגע".