ה-7 באוקטובר תפס את מדינת ישראל לא מוכנה. צה"ל הופתע. הממשלה הוכתה בהלם. על רקע זה בלטו מי שהגיבו: אנשי כיתות כוננות, יחידות מיוחדות ועוד. חלקם שילמו בחייהם. מי שגם הגיבה במהרה היתה העיתונות הישראלית. באולפנים הביאו בזמן אמת את הקולות מעוררי החלחלה מיישובי הדרום המותקפים, וכתבים וצלמים ירדו לשטח תחת אש. אחד מהם הוא יוסי אלי, כתב חדשות 13. זהו סיפורו.

"נתחיל בזה שמאז כל בוקר אני קם בחרדות", מספר יוסי אלי, בן 41 ואב לארבעה ממבשרת ציון. "זה אירוע מפחיד. משהו אחר. השטן ירד והשתלט על חלק גדול ממדינת ישראל. זה אפילו לא חיות או תתי אדם, זה שטן, רוע בהתגלמותו", שיתף.

"באותו היום התעוררתי ב-6:15 לרוץ. כל אותו שבוע יצא שלא רצתי באופן סדיר, אז חשבתי ששבת זו הזדמנות טובה. פתאום ראיתי בווטסאפ שיש טילים. בדרך כלל כשיש אירועים גדולים אני תמיד יוצא לשטח. הפעם אמרתי שאחכה, אולי אלה שיגורי סרק? אלא שעשר דקות מאוחר יותר קיבלתי את הסרטון של מכונית המחבלים באמצע שדרות. עדיין לא הבנתי את גודל האירוע, אבל הבנתי שאין דרך חזרה. שמתי בווייז 'שדרות', ויצאתי לדרך ברבע לשמונה".

כבר יש לך ניסיון רב בסיקור זירות קשות.

"בדרך כלל כשאני מסקר פיגועים, האירוע בשליטה. אנחנו מגיעים לשטח, השוטרים מתראיינים ויש שליטה. במקרה הזה זה היה אירוע מתגלגל ואתה לא מבין את זה. עדיין לא הבנו אמנם את סדר הגודל, אבל כשרואים רכב מחבלים בשדרות, אתה מבין שיש פה משהו אחר, אני מבין שאנחנו במלחמה, גופות של מחבלים, רכבים מחוררים, כוחות ימ"מ, צרחות של לחץ שלא ראיתי ואני כתב שטח 15 שנה וסיקרתי את כל הפיגועים בשנים האלה".

איך היתה הנסיעה?

"בדרך אני נתקל במחסום. כביש 232 סגור כי יש מחבלים. שוטרים צועקים 'אל תתקרב', אבל אני רגיל שכשיש אירועים מהסוג הזה יש לחץ. בשלב הזה חשבתי ששתיים-שלוש חוליות הצליחו לחדור, לא יותר. אני ממשיך לצומת זיקים ומגיע לשם ב-8:30, אלא שגם שם מחסום. זו נקודת חבירה של שוטרים וכוחות משטרה עם אנשי רפואה ומד"א. מסביב הרבה צעקות, לא ראיתי דבר כזה. במקביל, אני רואה כמות מטורפת של אמבולנסים יוצאים ממוצב נחל עוז. אני רואה פצועים, בטן בחוץ וכל הזוועות של העולם".

מה עם המערכת?

"הם רוצים שאגיע לשדרות. אני בינתיים מחכה לצלם, דניאל חג'בי, אבל הוא נמצא בצד השני של המסיבה אז שולחים לי צלם אחר, מתל אביב, לצומת זיקים, כדי שנחבור יחד. בשלב הזה קלטנו שזה אירוע. בזמן שהרבה מכוחות המשטרה לא קלטו, התקשורת הבינה.

"החלטתי שאני ממשיך הלאה, הבנתי שאין לי מה לעשות יותר בצומת זיקים ובינתיים העורך היה בלחץ שאגיע לשדרות. אמרתי לשגיא, הצלם, שאנחנו נוסעים עכשיו. אנחנו נוסעים בשטח, בשדות, כי הכל חסום ובשלב הזה יש מחבלים בשטח, חוליות של מחבלים. בדרך ראינו כל מיני רכבים, לא יודע, זה היה נראה מחבלים. בדיעבד, היה לנו מזל גדול. בגלל האדרנלין אתה לא חושב יותר מדי, אתה מצליח לעבור את המחסומים ולהגיע לשדרות".

יוסי אלי (מימין) עם הצלם אופיר רותם, שדרות, 7.10.23

יש לך נשק איתך?

"אני עם אפוד וקסדה, בלי נשק".

כשהגעת לשדרות, באיזה מראות אתה נתקל?

"גופות בכל מקום. חיילים מסתובבים חסרי אונים, מחסלים חוליות של מחבלים ואתה שומע ירי כל הזמן, קולות ירי וכולם אומרים שהנקודה הכי חשובה זו תחנת המשטרה בשדרות. כנראה שזו נקודת הקרב הכי גדולה במלחמה בנקודה הזו. בדיעבד היו את כל הקיבוצים, אבל מבחינת משך הקרבות, זו תחנת המשטרה. 30 מחבלים השתלטו על תחנת המשטרה וניהלו קרב מול כוחות צבא ומשטרה. אני מפלס את הדרך לשם בין גופות של אנשים, זקנים, ילדים. אתה מגיע לשם, תוך שאתה מפחד שלא לקבל ירי.

"פתאום אני רואה את אחד מהרכבים של המחבלים מהסרטון, לא יודע עדיין אם הוא מנוטרל או לא בשלב זה. אני יוצא החוצה ומתחיל לשדר. אחרי חמש שניות, ירי לכיוון שלנו. אני חושב שזה פספס אותנו בעשרה מטרים. תוך כדי שידור, אני נשכב על הרצפה ומגיעים כוחות משטרה וצועקים שנעוף משם כי מתנהל ירי וזה מסוכן. בשלב הזה, אני לא יודע אם זה מרכב המחבלים או הצד השני, אבל היה ירי לא נורמלי".

מה עשיתם?

"קצת התרחקנו והמשכנו בשידור. זה היה קרב קשה, ימ"מניקים נהרגו שם, המחבלים השתלטו על התחנה, רצחו את כולם ו-24 שעות, החיילים והשוטרים עשו הכל לחסל אותם. בשלב מסוים החליטו שאף אחד לא חי בפנים ואז החליטו להרוס את התחנה. הביאו טנק כדי להרוס תחנת משטרה במרכז עיר בישראל".

איך מתנהלים?

"אתה באדרנלין, אתה לא מבין איפה אתה נמצא, עובד על אוטומט וממשיך לשדר, להוציא מה שאתה יכול, כי יש ירי מאחוריך. בהתחלה הייתי לא רחוק, אז התרחקתי, הייתי 30-50 מטר משם, האדרנלין מטורף, אתה צריך לרוץ למיגונית תוך כדי, יש לך עשר שניות ואתה לא תמיד מספיק. אחד הטילים נפל 50 מטר מאיתנו. שדרות הפכה לזירת מלחמה, היינו בזירת מלחמה. בעבר אני הייתי באוקראינה, בחרסון ובמקומות מסוכנים. שדרות היתה יותר מסוכנת, זה בלתי נתפס שזה קרה. כשמחבלים שורצים ואתה רואה גופות של אזרחים ותינוקות, אתה מבין שאתה במלחמה, עוד לפני שביבי אמר שאנחנו במלחמה, אתה מבין שמלחמה פרצה.

"האמת שכוחות הביטחון היו גיבורים, כוחות המשטרה. הצבא קרס, אין ספק. במשטרה הגיבו מהר והסיטו אש לכיוון שלהם במקום לאוכלוסיה האזרחית, אבל לא היו מספיק שוטרים. 2,000 מחבלים, 100 ימ"מניקים, כל היחידה יצאה החוצה. הם היו כובשים את שדרות אם לא ימ"מ. היו כובשים את נחל עוז. הם הצליחו להדוף אותם.

"המחבלים הצליחו לפלוש לבארי וכפר עזה, מי ששיחרר את האירוע זה משטרה. הצבא הגיע מאוחר, אין ספק בכלל. יש פה אירוע שאנחנו נזכור אותו לדורות, ברמת המחדל. זה רק בהתחלה, עוד נשמע הרבה מאוד דברים על הסיפור הזה".

אתה לא אומר לעצמך שיש לך ארבעה ילדים, ואולי כדאי לשמור על עצמך קצת יותר טוב?

"אתה לא מבין איפה אתה נמצא, אתה בטריפ, אדרנלין משתלט עליך. אז הלכנו מעט אחורה, ועדיין, גם רקטות מתחילות ליפול על שדרות בקצב. נפלה רקטה 30-40 מטר מאיתנו, הן לא מפחידות אותך, כי אתה שומע ורואה ירי. עשרה מטרים ממני פגע כדור ממכונית".

כמה זמן נשארתם שם?

"עבדתי 25 שעות. יצאתי ב-7:30 בבוקר ועבדתי עד 6:00 בבוקר למחרת וב-8:00 חזרתי הביתה. אמרתי לעצמי שאני לא זז מתחנת המשטרה עד שמחסלים את אחרון המחבלים. ב-2 בלילה השוטרים אמרו לנו לתפוס מחסה כי שניים מהמחבלים ברחו ואתה לא יודע מה תעשה אם יבוא מחבל וירסס אותך".

ובכל זאת נשארתם.

"הדיווחים של המשטרה היו שיש מחבל אחד. כמה נזק יכול לעשות מחבל אחד כשיש לך 20 לוחמי ימ"מ? היחידה הטובה בארץ, אולי בעולם. בדיעבד היו 30 מחבלים. הם ניסו למסך את הסיפור הזה, כנראה כדי שלא נתרגש, כדי שהציבור לא ייבהל, לא יודע. כל מקום בקיבוצים, וברחבי עוטף עזה, שרץ מחבלים, 2,000 מחבלים".

מה עשית כשהגעת הביתה?

"חיבקתי את הילדים שלי, הייתי חייב לחבק אותם והלכתי לישון. הצלחתי לישון שעה וחצי בלבד ואז התחילו להגיע דיווחים מהקיבוצים והאוגדה ואתה מבין שאתה בשואה מודרנית. הזוועות, ילדים נטבחו והושחתו, נחשפתי לכל הסרטונים במהלך הימים האלה. החלטתי שהאירוע הזה הוא תיעוד היסטורי ומבחינתי זו משימה לאומית וזה צו 8. החלטתי שאני עושה כמה שיותר מבחינתי כדי להוציא את הסיפורים החוצה, של הקורבנות, של הקרבות, של הגיבורים, הכל".

מה הילדים חושבים?

"אנחנו לא מדליקים טלוויזיה בבית. מנסים כמה שפחות. בשבת הזו אשתי פתחה טלוויזיה, והבת שלי שראתה אותי, בת 4, אמרה שהיא מפחדת שאני לא אחזור. הסברנו להם בצורה מושכלת ונכונה שיש מלחמה, אבל הכל יהיה בסדר ואנחנו ננצח".

יוסי אלי (משמאל) בקיבוץ נחל עוז, 10.10.23

חזרת לעבוד באותו היום?

"כן. עוד באותו היום הלכתי לזירה של מסיבת הטבע. זה היה זוועה. הגעתי לשם בצהריים, הסתננתי, כי זה הוכרז כשטח צבאי סגור, אבל היה צריך לשדר משם".

מה ראית?   

"גופות נרקבות, חלקי גופות, גופות שרופות, מכוניות הרוסות ומושחתות, עגלות של תינוקות עם דם, גופות של המחבלים ואת כמות הנשק שלהם ואתה רואה טבח ואתה מרגיש את הריח. ביום שני, שלושה ימים אחרי אותה השבת, נסענו עם אמבולנס של איחוד הצלה לשטח. בדרך עוצרים אותנו שני חיילים ואומרים שמצאו גופה של אישה שהתחבאה ונרצחה בתוך השיחים. הם ביקשו שניקח אותה. הכניסו אותה לתוך האמבולנס, אחרי שלושה ימים בשטח. זה ריח שאני לא אשכח בחיים. אחרי שלושה ימים כבר היו רימות. עד לרגע זה אני חושב שהם לא אספו את כל הגופות".

איך אתה מתמודד עם זה?

"אנחנו שבועיים וחצי אחרי האירוע ואני עדיין לא מאמין שזה קרה. אני כל יום מאז חוזר הביתה, לא מוותר על זה, לא משנה מה. חוזר לחבק את הילדים שלי ובלילה החרדות עולות".

מה עוזר לך להתמודד?

"דיברתי עם פסיכולוגית, אבל בעיקר מה שעוזר לי זה לעבוד כל יום. זה מסיח את דעתי, אני מרגיש חיוני באירוע הזה. מרגיש כאילו אני תורם במאמץ הלאומי בסיפור הזה. אני לא אוהב לטפוח לעצמי על השכם, אבל בגדול, יש חשיבות היסטורית לתעד ולהוציא את הכל החוצה. אני חושב שכולם מבינים את זה, שעיתונאים בימים אלה הם גורם חשוב, כל העיתונאים, כל מי שעובד ויש הרבה. בנוסף, אני אוסף סיפורים של גיבורים, רק ככה אפשר לרומם את המצב רוח של המדינה, אנחנו נהיה בפוסט טראומה קשה. אחרי שלושה ימים החלטתי שזה מה שאני עושה. יש כל כך הרבה, של חיילים ושוטרים ואזרחים".

היית הולך לשם שוב?

"כן. נשמע הזוי, נכון? אבל הייתי הולך לשם שוב. אבל פועל אחרת".

איך?

"מנסה יותר לעזור לאנשים ופחות מסקר".

פגשת אזרחים שנזקקו לסיוע?

"כן, היו לא רחוק מהתחנה שלושה צעירים שנקלעו לסיטואציה, שלושה חרדים בבית חב"ד, עזרתי להם לצאת משם. אבל בגדול, הייתי נוסע למסיבה כדי לעזור".

מה היית אומר לכתב צעיר שהיה רוצה לצאת לשטח, לאירוע כזה?

"היום כתבים, לא יודע להסביר, אני חושב שהם לא מסכנים את עצמם. יש עדיין קצת משוגעים… אבל אם היה מגיע אלי אדם צעיר ונמרץ, הייתי אומר לו קודם כל תשמור על עצמך, בשביל אייטם אתה לא צריך למות. אפשר לסקר מלחמה ממקום יותר בטוח מאשר להיות בזירת קרב. אבל זה משהו שלא ידעתי בזמן אמת. לקח לי ארבעה ימים לעכל שהייתי בזירת קרב. זה לא מתעכל בהתחלה.

"זה אירוע היסטורי ואתה רוצה לסקר אותו. קשה לי להסביר במילים, זה דחף של כתב שטח, של אדרנלין, אין לך פחד, רק בדיעבד התחלתי להבין, יכול להיות שהייתי מטומטם. יש לי ארבעה ילדים".