ה-7 באוקטובר תפס את מדינת ישראל לא מוכנה. צה"ל הופתע. הממשלה הוכתה בהלם. על רקע זה בלטו מי שהגיבו: אנשי כיתות כוננות, יחידות מיוחדות ועוד. חלקם שילמו בחייהם. מי שגם הגיבה במהירה היתה העיתונות הישראלית.

באולפנים הביאו בזמן אמת את הקולות מעוררי החלחלה מיישובי הדרום המותקפים, וכתבים וצלמים ירדו לשטח תחת אש. אחד מהם הוא בר פלג, כתב הרווחה של "הארץ". זהו סיפורו.

6:30

"התעוררתי מנביחות חזקות של הכלב שלי מוקדם בבוקר", מספר פלג, בן 33, נשוי ואב לשניים מתל-אביב. "אני מנסה להרגיע אותו, מסתכל על הטלפון ורואה שהיו התראות צבע אדום. שבע דקות אחרי זה, אני כבר שולח הודעה למערכת 'חברים, אני זמין'".

6:37

"אמנם אני כתב רווחה, ולפני יש עוד שלושה-ארבעה כתבים שמקפיצים לשטח, אבל הרבה פעמים אני משמש כתב שטח. בשלב הזה אני נערך ליום עבודה מלא, מתאם עזרה מהמשפחה לילדים, ומתחיל לארוז. במערכת לא עונים עדיין".

7:27

"אני מקבל סרטון וידאו ראשון של המחבלים על הטויוטה נוסעים בלב שדרות. אני שולח את הסרטון לרכזת הכתבים שהייתה בכוננות ולכתב המשטרה שלנו, ג'וש בריינר, שכבר היה בדרך לאשקלון. שאלתי אותם אם זה נראה להם אמיתי, הם אמרו לי לשלוח בקבוצה הכללית של המערכת. שלחתי, עם אלף אזהרות שכדאי לחכות לאימות נוסף וכדאי להיות זהירים. אלא שדי מהר התחלנו לראות תיעודים נוספים והבנו שיש אירוע. אני מוריד את המדים שלי מהבוידעם, אורז תיק ליום עבודה ותיק למילואים".

חוליית מחבלים חמושים מסתובבים ברחובות שדרות pic.twitter.com/JP0Duylt7J

— Desaley agery (@agery_desaley) October 7, 2023

מה הבנת באותה נקודה?

"לא ידענו מה קורה בעוטף, אלא רק בשדרות, ומחבלים בשדרות זה אירוע וטילים על כל ישראל זה אירוע. אז בנקודה זו אני צריך להיות מוכן לשני דברים - יום שטח עיתונאי עם לילה בדרום ואז מילואים. אני יורד לקנות מים לדרך, ובמערכת עדיין לא אמרו לי לצאת. אני על קוצים, רוצה כבר לנסוע. בסוף סגרתי עם ראש מערכת החדשות שאסע לשפלה".

8:30

"יצאתי לכיוון השפלה, הגעתי לאזור רחובות. הרעיון היה להתמקם שם ולחכות לנפילות, ושם גם אני אמור לפגוש את הצלמת. היינו אמורים להיות צוות, אני והצלמת כי באותו הזמן צלם הדרום שלנו, שגר בחולית, נצור בבית. בדרך, מתקשר אלי ראש מערכת החדשות ומפנה אותי לכניסה לנתיבות. הוא אומר לי שערוץ 11 שם ושאנסה להגיע. אני נוסע לשם לבד. מניסיון, כשאני בשטח, הכי טוב להתקשר לצלמים ממערכות שונות, הם יודעים הכי טוב. קבעתי עם כמה צלמים והמשכתי לכיוון אשקלון".

 מה אתה רואה בדרך?

"אני נוסע מאזור השפלה דרומה לאשקלון, וכל הדרך עמודי עשן של נפילות. כל הדרך עשן. יש לי תמונה שצרובה לי בראש מהדרכים באותו היום: נתניהו נותן הצהרה ראשונה, אני נוסע, מסוק יסעור מעל הראש שלי, עמודי עשן בצידי הכביש, כולם נוסעים צפונה ורק אני דרומה. כביש ריק ורק אני דרומה. אני מגיע לאשקלון, בתחנת דלק בכניסה לאשקלון פגשתי את כל החבורה, 9-10 צלמים ואני, הכתב היחיד".

9:00

"אני מקבל הודעה מעובדת סוציאלית על קולגות שלה שהגיעו לסייע במסיבה. היא מספרת לי שהיא מקבלת דיווחים מהן שיש ירי במסיבה, היו נפילות וכולם ברחו. אני כותב למערכת, ומעדכנים אותי שזה בטיפול".

10:00

"באזעקה הראשונה ברחנו מתחנת הדלק והחלטנו לנסוע לנתיבות. אנחנו נוסעים בתוך אשקלון וקולטים פגיעה ליד תחנת כוח באשקלון. אני רואה עשן שחור, הכי שחור שראיתי בחיים, הארובה המרכזית מוציאה קיטור, בטירוף, רואים שמשהו לא בסדר. אנחנו ממשיכים ומנסים לצאת מאשקלון ונתקלים במחסום. צועקים עלינו, שוטרים בעיקר, 'תעופו מפה, אסור לכם להתקרב, זה אזור ביטחוני'".

ומה אתה מבין בשלב הזה?

"אני עדיין לא מבין מה קורה. שום מושג, אני מנותק מהווטסאפ כי אני נוהג ולא רואה מה קורה בחמ"ל שלנו (קבוצה של עובדי המערכת שמיועדת לדיווחי כתבים; י.ג). אנחנו בעיקר יודעים על נפילות. בעיקר על ירי רקטי, לא יודעים עדיין על הטבח".

10:00-12:00

במשך שעתיים אנחנו נוסעים בכל הצירים בין אשקלון ושדרות ומנסים לעבור דרך מחסומי המשטרה. באחת היציאות של אשקלון, אנחנו קולטים רכב שפורק כוחות מיוחדים. הם החלו לירות לכיוון השטח, בסוף לא היה שם כלום. אבל אנחנו מתחילים להבין את גודל האירוע. אם יש ירי פעיל ויש יחידות כאלה בשטח, יש אירוע. זה לא עוצר אותנו, אנחנו ממשיכים לנסוע לכיוון העוטף, מצליחים לעבור באיזו דרך ומגיעים למחסום התאגד הצבאי".

ומה רואים שם?

"רכבי הצלה ענקיים, לא כאלה שרואים ביום יום, כוחות ביטחון וצוותי תקשורת. לא רחוק משם, ראינו גופת מחבל".

איך הבנתם שזה מחבל? 

"אמרו לנו שזה מחבל, וראינו שהוא עם תחתונים, מישהו הפשיט אותו. מפשיטים אותם כדי לראות שאין עליהם מטענים.

"החלטנו שממשיכים לשדרות. פגשנו בחור מקומי שאמר לנו לנסוע אחריו, שהוא יקח אותנו לשדרות. הוא הוביל טור מכוניות של כתבים וצלמים. נכנסים לשדרות אחרי 40 דקות בכביש ובעצם, עשר דקות לפני שפלוגת גולני הראשונה נכנסת למקום".

איך אתה יודע?

"כי צילמנו אותם נכנסים למקום. לאורך כל הזמן אנחנו שומעים פיצוצים וירי, ורק מאוחר יותר הבנו שזה מתחנת המשטרה. ממשיכים לנסוע, ופתאום רואים אופנוען זרוק על הריצפה, גמור, לידו אופנוע כבד, אדום. הוא לבוש בחליפה, לידו אופנוע ספורט וקסדה על הריצפה. רואים שהוא מת. אבל הוא לא מכוסה. ואתה לא מבין מה קורה.

"עד לא מזמן הייתי כתב מרכז, שזה אומר לסקר לא מעט זירות רצח ואירועים פלילים. כשאתה מגיע לזירה, בדרך כלל אתה לא רואה כלום. בדרך כלל אתה מגיע אחרי שפינו את הגופה. אתה רואה דם. בפיגועים רואים יותר, למשל בפיגוע האחרון בדיזנגוף ראיתי פצועים מדממים. אבל לא רואים גופות. הן מכוסות בדרך כלל. זו הפעם הראשונה שראיתי גופה מדממת מול העיניים".

13:00

"ממשיכים לנסוע, ראינו רכב, ממש סמוך אליו, כל החלק הקדמי שלו הרוס. שלוש גופות בתוך הרכב, ירויות. אני חושב שהם היו עובדים זרים. ליד הרכב מחסניות של קלצ'ניקוב, חימוש של מחבלים, תרמילים, הרבה תרמילים. אני מרים את הראש, ואני רואה את הוואן של ההסעות".

איזה ואן? 

"היה ואן, רכב הסעות שלקח קשישים מוקדם בבוקר לים המלח. הוואן עצר בתחנת אוטובוס, המחבלים כנראה עברו שם וחיסלו את כולם. למה הוא עצר? לא ברור. אבל אחד הגלגלים היה על ג'אנט, כנראה שהיה לו פנצ'ר. ראיתי שם שמונה גופות, כבר היו שם הרבה זבובים. הם נרצחו בשש בבוקר והשעה היתה כבר 13:00 ורק חלקן היו מכוסות.

"ואז הגיע לשם אדם, כנראה מכוחות הביטחון, אולי איש שב"כ, שטיפל בגופות והתחיל לצרוח עלינו: 'מי שרוצה לאבד את תעודת הלע"מ (תעודה של לשכת העיתונות הממשלתית), שימשיך לצלם'. זה היה הדיבור. ראינו שהוא בסערה. לא רבנו איתו, אמרנו לו 'בוא נרגע', 'כל אחד עושה את העבודה שלו', 'ולא נעלה שום דבר בלי לדעת שאפשר'.

"איתנו עומד שם זיו קורן, אני קולט אותו תופס את הראש ואני אומר לעצמי, 'יש פה אירוע'. זה בן אדם שחזר מתיעוד של הקרבות באוקראינה, והוא בשוק, אז כולנו בשוק".

מה חשבתם שקורה?

"לא יודע, אבל רואים הרבה גופות. כל זה התנהל במשך עשר דקות. חנינו את הרכבים והמשכנו ברגל". 

15:06

"אני מעלה ציוץ שבו אני כותב שאני נכנס לשדרות והתמונות קשות, אבל אני לא אפרסם אותן כי זה בלתי נתפס. זה ציוץ שזכה לתהודה מטורפת, קיבלתי ווטסאפים מאנשים, כולל תושבי שדרות שנצורים וצריכים עזרה. אני לא יודע מה לענות להם, אני לא כתב אזורי, לא מכיר את מפקד התחנה ויכול לסמס לו, וזה עדיין בלי שאני יודע שמתחולל קרב בתחנת המשטרה.

"החלטנו להמשיך. לקחנו את הרכבים ומתקדמים בעיר ורואים לפנינו רכבי משטרה עם חורים ושוטרים מתים".

לא הבנתם שיש מחבלים בשטח, שאתם בסכנה?

"לא חשבתי שהמחבלים עוד שם. חשבתי שהקרב נגמר. מעבר לזה, כשאני בעבודה, אני מאוד מאוד מנתק את הרגש והפחד, או מנסה לפחות. כי אני יודע מה מונח פה על הכף ומבין שכרגע, אין הרבה עיתונאים בתוך שדרות כדי לספר את זה".

מה מדווחים למערכת במצב כזה?

"בינתיים לא הצלחתי להעביר דיווח למערכת. ביקשתי מהם להבין רגע מה אני רואה, מי האנשים ומה קורה פה. פתאום 15-10 גופות במכה, עם פרצופים והכל. ואז, הבנו שבתחנת המשטרה יש אירוע ואמרנו שניסע לשם".

זה הגיוני?

"לא, אבל אני אעשה עשר מתוך עשר שוב. אנחנו נוסעים לתחנת המשטרה, מגיעים לנקודה שבה חיילים עוצרים אותנו, מחנים את הרכבים וממתינים. שרפנו איזה שעתיים מחוץ לתחנה".

ומה רואים?

"גבעת התחמושת סטייל. פעם ב... פיצוץ, פעם ב... צרור. את שומעת את הצרורות ולא מבינה מי יורה. בינתיים אני מדבר עם תושבי שדרות, המטרה שלי לדבר איתם ובמקביל, אני מעביר למערכת דיווח שיש חילופי אש כבדים בתחנת המשטרה. לא רחוק משם, ראינו את הטויוטה של המחבלים מהסרטונים שהופצו בבוקר. ניגשנו לצלם ושוטר צעק עלינו לזוז כי עדיין יש כדור בקנה והמקלע לא נפרק.

"בינתיים, אני משוחח עם תושבים בשדרות, מישהו שקרא את הציוץ שלי מתקשר במצוקה לספר לי שהוא שומע מחבלים על הגג והוא עם סכין במטבח. אני לא יודע כמה מחבלים היו בעיר באותו הזמן.

"בזמן הזה אנחנו מתחילים להבין שיש אירוע ענק, נופל האסימון על סיפור מסיבת הטבע ורעים, שני מקומות רציניים מאוד שצריך להגיע אליהם. אנחנו מבינים שמה שקורה בעוטף, זה הסיפור האמיתי ולשם אי אפשר להגיע כרגע. אמרנו בוא נתקדם לכיוון רעים ואם נצליח, נגיע לעוטף".

יש לך נשק?

"לא. אני בקונספציה שצה"ל גדול וחזק, שניצחנו את הרעים והכל בסדר, כי הנה, אני פה. כל הסיפורים, ההתבצרות בנתיבות וכו', הגיעו רק מאוחר יותר.

"אני זוכר משומר חומות, כשכל כך הרבה אירועים מתרחשים במקביל, אתה לא מצליח לעכל את שטף המידע, אתה לא מבין מה אתה קורא. בשלב הזה פחדנו רק מרקטות. הייתי עם אפוד קרמי וקסדה, זה מה שהיה לי. כמו טמבל הסתובבתי עם שרוך של עיתונאי, כאילו אציג אותו לאיש חמאס והכל יהיה בסדר".

ומה הלאה?

"אנחנו רוצים לנסוע לרעים, שמענו מצלם אחר, לא יודע מי, שברעים מחוץ למחנה יש אווירה של קבר אחים וג'יפים של מחבלים מחוץ לבסיס. רצינו לצלם את הרכבים של המחבלים. הבנו שלרעים הגיעו הפצועים ממסיבת הטבע, לא הבנו שהיתה פריצה לבסיס.

"רציתי להגיע למסיבת טבע. הייתי כתב חיי לילה ב'הארץ', בין השנים 2016-18 ואני מאוד מחובר לסצנה של המוזיקה. הרגשתי שאני יכול לסקר אירוע כזה, של מה זה פיגוע טירור בתוך מסיבה ואמרתי שאגיע לשם.

"בינתיים, הצלמים רוצים לתפוס פריים, ואילו אני רציתי לדבר עם אנשים. החלטתי בכל זאת לנסוע איתם, כי אנחנו קבוצה, כי זה נותן ביטחון. אנחנו יוצאים משדרות על כביש 34 ונוסעים לכיוון רעים. ואז אנחנו קולטים המון המון מכוניות בצידי הדרך שמרחוק הן נראות נטושות ואתה לא מבין מה זה. מישהו בשיירה קיבל החלטה לעצור ולעשות פרסה.

"ככל שאנחנו מתקרבים אנחנו רואים עשרות מכוניות, מחוררות מכדורים, חלקן עם כתמי דם. כשהתקרבנו ממש, אנחנו רואים גופות: בין כולם שמתי לב לזוג צעיר, שבקלות יכולים היו להיות חברים שלי. אני מעריך שהם חזרו מהמסיבה כי היה להם ג'וינט בקדמת האוטו. אני רואה אותם ירויים מאחורי האוטו, אחד על השני, צמודים, כאילו הם מחזיקים ידיים. הבחורה מקועקעת ונראית כמו אלף חברות שלי, והבחור נראה כמו אלף חברים שלי, ופתאום ראיתי חבר'ה כמוני.

"לדעתי היינו שם בין חצי שעה לשעה. 15-20 מכוניות. אנחנו עוברים ביניהם ומצלמים, הצילום צריך להיות רגיש, אני כל הזמן מנסה לצלם משהו שתהיה לי יכולת להעלות לטוויטר בלי סממני זיהוי, בלי פרטים אישיים או מספר רכב.

"ואנחנו פוגשים כלב, יפה, עם קולר, שנראה כמו כלב של יחידת עוקץ. הוא מסתובב בודד, ניגש אלינו, אני מלטף אותו ואז הוא נכנס לרכב של הזוג, מתיישב באוטו ולא זז. כולנו מצלמים אותו.

"אנחנו ממשיכים, עוד 4-5 גופות, אחת מהן היא מחבל. לידו מדים מנומרים, מחסניות ותחמושת. בשלב הזה ספרתי כבר 30-40 גופות, וזה עדיין כלום לעומת הסיפור האמיתי".

מה העברת למערכת?

"כתבתי להם פסקה על 15-20 מכוניות מחוררות מכדורים ולצידן גופות בכביש 34 בין משמר הנגב למושב יכיני. זה היה המיקום המדויק. אני מוסיף שיש גופה שנחשדת כגופה של מחבל, ובדיווח אני חוזר ומדגיש שלא אוספים את הגופות.

"כשאני בזירת פיגועים ישר אוספים את הגופות, פה לא אוספים, זה לא אופייני לשירותי הצלה. אנחנו מבינים שכל שירותי ההצלה לא מתפקדים כי אין פינוי גופות, אין זק"א, אין מד"א".

סביבות 16:30

"הרכב שלי חנה בערך חמישים מטר משאר הצלמים ואני רוצה לנסוע לרעים. בשלב הזה החלטתי להתחיל לנסוע. אני מתקדם מטרים ספורים ושומע צרור. אני קולט שכל החבר'ה עדיין לא במכוניות והם נתקעו. יכולתי להמשיך לנסוע, אבל עצרתי את האוטו והשתטחתי על הריצפה. לא בטוח שזו ההחלטה ההחכמה ביותר, אבל לא רציתי להיות לבד.

"אני על הרצפה מתחת לאוטו, החבר'ה האחרים מתחת למכוניות. הם דבוקה של צלמים ואני לבד, 50 מטר מהם. הייתי לפניהם, לכיוון צפון. כשאני אומר יורים, אני מנתח בדיעבד, אני לא יודע אם בשלב הזה ירו לעברנו.

"מהצד השני של הכביש, מעבר לגדר ההפרדה מבטון, אנחנו רואים שני רכבי משטרה ומסמנים להם לעצור. הם לא עצרו. אנחנו מתחילים להסתכל אחד על השני, הירי כל הזמן נמשך, כל הזמן ירי ואני נושם בכבדות.

"אני עם קסדה ואפוד קרמי, אבל הוא לא מכסה את הצוואר ובמקרה, הלוחית האחורית לא היתה כי השאלתי למישהו, אז גם הגב שלי חשוף.

"אחרי חמש דקות, כנראה הארוכות בחיים שלי, אנחנו קולטים שני האמרים. אנחנו מסמנים להם לעצור ואני קולט חברה חי"רניקים, לפי הציוד שלהם. אני רואה שהם מילואימניקים, הם קלטו אותנו ועצרו. הם חשבו בהתחלה שאנחנו ושאר המכוניות המנוקבות שזה אותו אירוע. הם בטוחים שהגיעו לזירה מטורפת. הם פורקים ציוד מהג'יפים, בתוך הכאוס של אין צבא ואין משטרה, כמו מהשמיים הם מגיעים, שני האמרים עם לוחמים. חבר'ה רציניים.

"הם בעצם קופצים, בנתיב הנגדי, מתיישבים מאחורי חומת הבטון ומתחילים לצעוק, אני מסביר מה קורה, נקלענו לפה, יש ירי, שאלו אם נפגענו, אמרתי שבינתיים לא. הלוחמים התחילו לעבור את חומת הבטון ונכנסו מלפני הרכבים שלנו והתחילו להשיב אש למקור הירי. הם פחדו מדו"צ, ואז אחד מהם צעק 'אני רואה חמוש עם חולצה כחולה'. הבנו שהירי הראשוני היה על אוטומט, וצה"ל לא יורה אף פעם על אוטומט.

"הכוחות נמצאים בצד השני של המכונית שלי, והם מתחילים להשיב אש מהכיוון שלי לעבר האזור של המחבלים. אני מתחיל לצעוק לחיילים האחרים שאני רוצה להתקדם אליהם וצעקתי לצלמים בואו מאחורי הבטון. הצלמים לא זרמו. החיילים אמרו אם אתה יכול לדלג, תדלג. כשהוא סיים לומר את זה, אני שומע ירי שפוגע באוטו שלי, שומע את הכדורים מתקרבים, ואת הצמיג מתפנצ'ר ואני מרגיש אבנים בקסדה וביד, נתזים פוגעים ברצפה לידי ואני מתחיל לקבל ריקושטים קטנים, זה השלב שאני אומר שאני בורח. אני זוחל על הריצפה, מהזחילה, הידיים שלי מתמלאות דם, ואני זוחל וקופץ מעבר לבטונדה. פתאום, מאחורי הגדר, אני מקבל שיחה מהמילואים, צו 8".

מה קורה תוך כדי הירי? מה אתה עושה?

"כל הזמן הזה אני מדבר עם אמנון [ראש מערכת החדשות], התכתבות מטורפת, שהוא אמר שזה בא לו בסיוטים, אני אומר שאני מת מפחד, יורים עלי, הוא מבקש ממני לשלוח לו מיקום, אני מדבר כל הזמן הזה עם אמנון וג'וש וברגע שהכדורים פגעו באוטו, שלחתי לבת הזוג שלי הודעה שאני אוהב אותה ואת הילדים הכי בעולם. הייתי חייב שייכתב. לא חשבתי שאני אמות, אלא שאקבל כדור או רסיס.

"אחרי שכל הצלמים ואני הצלחנו לעבור את גדר הבטון, התקרבתי אליהם. יותם [רונן, צלם "וואלה"] התחיל לבדוק אותי, תופס ידיים ורגליים, לראות אם יש פציעות, ואנחנו מחכים שם 20 דקות ארוכות כשכל הזמן ירי.

"בשלב מסוים הירי נגמר, כל הכוחות צועקים 'חדל' ומתחילים לעשות סריקה. שוטר שפנה אלי שואל אם יש לי איך לברוח, והוסיף 'יאללה זו ההזדמנות שלכם'.

"כשחזרתי לאוטו, אני רואה שלושה כדורים בצד של האוטו, אחד מהם, במכסה של הדלק. אין לי מושג איך הכדור לא חדר יותר עמוק, זה יכול היה לפוצץ את מיכל הדלק, היה חסר סנטימטר כדי שזה יקרה. זה נס ברמה של הכדור שפוגע בתפילין.

"התרחקנו משם, אני נוסע עם אוטו שלא סוחב, מגיעים לצומת ספיר, ושם אנחנו צריכים להחליף גלגלים. אנחנו פוגשים שלושה פועלים סיניים בהלם קרב".

התקשרת הביתה לספר מה קרה?

"התקשרתי להגיד לבת הזוג שירו עלי, אני בסדר ואדבר איתה עוד מעט. אני מדווח למערכת, לאמנון, שאני מחליף צמיג, ואסע למרכז. עוזב את המקום. הייתי עדיין עיתונאי ודיווחתי שאני עוזב את הגזרה. לקח לנו שעה להתאפס. כשהגעתי הביתה, הורדתי את הווסט, חיבקתי את הילדים וקיבלתי טלפון מהמערכת. אמרו שאי אפשר להוריד את העיתון בלי טקסט מהחוויה. כתבתי טקסט, בעשר בלילה, אפילו לא הספקתי לקרוא אותו ולא ראיתי איך העיתון נראה, כי בחצות כבר יצאתי למילואים ומאז אני פה".

בדיעבד, היית נוסע שוב?

"התשובה שלי תתפרסם והבעיה היחידה זה מול אשתי. האינסטינקט המקצועי שלי - עשר מתוך עשר. נסעתי לא כי אני חובב לסכן את החיים שלי, נסעתי כי הבנתי שמשהו קורה ואין לנו עיניים בשטח, ואם אין ל'הארץ' עיניים בשטח, אין לקוראים שלנו מושג מה קורה. זו תחושה של שליחות, הבנתי שזה אירוע ברמת 73' ותפסו אותנו עם התחתונים למטה. הבנתי שאני חייב היסטורית להיות שם. אין דבר כזה שאני לא שם, בשיא של האירוע, לא בשוליים. אז אני אסע לשם שוב, אבל אם אשתי שואלת, אז לא. אולי בפעם הבאה, אסתכל יותר ימינה ושמאלה ולא אתקע במקומות הרבה זמן. מה שכן, לראשונה מזה לא יודע כמה שנים, אני הולך לקחת חופש אחרי שכל זה יגמר".