ה-7 באוקטובר תפס את מדינת ישראל לא מוכנה. צה"ל הופתע. הממשלה הוכתה בהלם. על רקע זה בלטו מי שהגיבו: אנשי כיתות כוננות, יחידות מיוחדות ועוד. חלקם שילמו בחייהם. מי שגם הגיבה במהרה היתה העיתונות הישראלית.

באולפנים הביאו בזמן אמת את הקולות מעוררי החלחלה מיישובי הדרום המותקפים, וכתבים וצלמים ירדו לשטח תחת אש. אחד מהם הוא עמרי מניב, כתב תחקירים בחדשות 12. זהו סיפורו.

"אני לא יודע אם שמעתי אזעקה אפילו. האזעקה הגיעה מהמערכת. היו מטחים כבדים והיה ברור שיש סבב משמעותי וצריך לנסוע", מספר מניב, תושב תל-אביב ואב לפעוט בן חודשיים. "בהתחלה אמרו לי לנסוע ליבנה, כנראה שהיתה שם נפילה, אלא שתוך כדי נסיעה, ב-8:15, אני מקבל הודעה להמשיך לעוטף, ותוך עשרים דקות אני מגיע לאזור שדרות, מחוץ לעיר".

שדרות

"בנסיעה אני שומע שמחבלים נכנסים פנימה ויורים, בכל האזורים שאני נמצא בהם. אם בעבר הייתי מסתכל אם יש רקטות, הבנתי שבנקודה הזו זה כבר לא מעניין, לא היה לי אכפת מהצבע האדום, בעצם כל הזמן הייתי עם הראש לצדדים לראות שלא יורים עלי. זו תחושה משונה, לא משהו שאני רגיל אליו. אני מחפש מקורות ירי תוך כדי שאני נוסע בישראל. הבנתי שזה אירוע שלא היה לי מעולם.

"הגעתי לנקודה מחוץ לשדרות וראיתי שם רכבים פרטיים נכנסים ויוצאים, עם פצועים מכל הסוגים, הרוגים, בהם גם חיילים. מאוחר יותר הבנתי שיש שם גם מפונים מהמסיבה. זה לא היה מסודר, זו היתה נקודת חבירה מאולתרת: מכוניות פרטיות פורקות פצועים. היה ברור שיש אירוע מטורף, רכבים פרטיים טסים פנימה והחוצה.

"הייתי לא מעט שנים כתב בירושלים בתקופות פיגועים, הייתי מגיע לכל אירוע, או יושב בשער שכם בכוונה כי שם יש פיגועים, ואני לא זוכר כאלה מראות. רכבים פרטיים מבהילים פצועים והרוגים ומסביב צעקות. תחושת חוסר האונים היתה גדולה יותר מכל אירוע אחר שהייתי בו אי פעם.

"תוך כדי שידור, ב-13:20, חבר כותב לי שכבר שעתיים יש דיווח על 20 הרוגים, אז כנראה 'זה לא יהיה הרבה יותר מזה'. בשלב הזה אני כבר מבין ואני כותב לו 'הרבה יותר'. דיווחו בתקשורת על 20, אבל אני רואה ומבין שזה הרבה יותר, מאות. ואם זה מה שאני רואה בעיניים, ברור שזה במכפלות.

תחנת המשטרה באופקים

"אחרי שסיימתי לשדר, בשעות הצהריים המוקדמות, המשכתי לאופקים לתחנת המשטרה. הגיעו לשם פצועים מהמסיבה. בסביבות 14:00 אחת מהן הסכימה לעלות לשידור ותוך כדי שאני מראיין אותה, אני מתפרץ לדברים שלה כי בראש שלי היא הוזה. היא מתחילה לספר סיפור שנשמע מוגזם לחלוטין, שלא נשמע בכלל אפשרי. היא מספרת שמתחילים להגיע מלא מחבלים בטנדרים ויורים עליהם והיא מתחבאת מאחורי עץ. באותו רגע זה נשמע לי המצאה מוחלטת, חשבתי שהיא בהשפעה מסוימת. היא מספרת שמגיע טנק והוא לא מוכן לעצור להם כי יש להם הרוג, והוא נוסע משם. היה לי ברור שזה אירוע שלא קרה. לקח עוד שעתיים-שלוש עד שהבנתי שמה שהיא סיפרה היה מדוייק לחלוטין.

"גם כשהתחלתי להבין, לא הפנמתי. גם אם אני אומר לעצמי, אוקי, הדיווח מדוייק, זה עדיין לא היה ניתן להכלה, וזה ליווה אותי לאורך כל היום, התחושה שאני שומע עובדות, אני מאמת אותן, אבל הן לא נתפסות, זה לא יכול להיות".

שער רעים

"היתה חלוקת משימות במערכת. בסביבות 16:30 נסעתי מאופקים לכיוון רעים, בלי הצלם שנשלח למשימה אחרת. אני נוסע לשם, נסיעה מאוד קצרה, ובאזור צומת אורים היה חסימה שלא יכולתי לעקוף. השארתי את הרכב וחברתי למילואימניק חמוש. ככל שאנחנו מתקרבים לרעים, אני מבחין בגופות לצד הדרך, בכל מקום, עשרות גופות. לצידם, כוחות ביטחון, בצורה לא מסודרת, עדיין תוך כדי ריצה ותנועה. ולאורך כל הזמן הזה אנחנו נזהרים שלא יהיה ירי מכוחותינו, כי הכל שם שטח אש.

כביש 232

"כמה מאות מטרים צפונית לרעים, לכיוון בארי, בכביש 232, אני רואה טנדר של המחבלים, לא מאויש, ולידו שני חיילים. אנחנו עוצרים, אני יורד מהאוטו, מסתכל ומבין: יש שם ציוד של מחלקה צה"לית שלמה. אתה אומר לעצמך וואו. זה לא משהו שאי פעם ראיתי. טנדר אזרחי, לא טנק או נגמ"ש, ויש עליו ציוד של מחלקה. אני רואה נשקים, רימונים, קלצ'ניקוב, אר.פי.ג'י, מוקשים ומלא תחמושת. אנחנו נוסעים לכיוון הש.ג ברעים, שם אני רואה עוד טנדר, לא רחוק ממנו ארבע גופות של מחבלים, ושוב אותה כמות של ציוד. אני מבין שזה צבא שיצא למלחמה, עם תכנית פעולה למלחמה, וזה לא מתעכל.

טנדר של חמאס ולצידו נשק ותחמושת שנפרקו ממנו, איזור רעים, 7.10.23 (צילום: עמרי מניב)

"אתה עם אדרנלין מטורף שמחפה על כל הדברים, אתה מרגיש קצת פחד, אתה מנסה להיזהר, לא רק ממחבלים, אלא גם מכוחותינו. אתה מבין שכולם עם נשקים והיד קלה. ואני אמנם עם המילואימניק החמוש אבל אני בלי אפוד ובלי קסדה והכל שם בלאגן".

מיגונית ליד רעים

"בשטח, ליד תחנת אוטובוס, כמה עשרות מטרים מהטנדר הראשון, ראיתי מיגונית. הבנתי שזאת המיגונית שהתחבאו בה 30 חבר'ה שברחו מהמסיבה. חלק ניצלו, חלק נרצחו. בתוכו הכל היה מפויח. כנראה שמי שהיה ממש בפנים, ניצל.

"לקח לי כמה ימים עד שהבנתי שמישהי שאני מכיר נרצחה שם. נועה זנדר, אחותה של חן זנדר (כתבת חדשות 13), חברה טובה שלי. אלה דברים שהתחברו לי אחר כך. אבל תוך כדי האירוע, אתה לא במוד רגשי, אתה משימתי. כמה ימים מאוחר יותר, בהלוויה, זו היתה נקודת השבר שלי. כל הימים הקשים בעוטף החזקתי מעמד, כאילו התגייסתי למלחמה. ההלוויה היתה מרסקת.

"המסיבה התרחשה בין בארי לרעים ולא מעט רכבים מהמסיבה חנו שם, אולי חלק הצטרפו למישהו אחר, חלק צעדו למסיבה. נשארתי באזור כמה שעות ואני מתחיל לברר לעצמי מה קרה שם, באזור לא היו פצועים, רק גופות. היו אנשים שנמלטו מהמסיבה עם רכבים, ניסו לברוח מהמסיבה, ואתה רואה רכבים מנופצים לגמרי, חורי ירי. רוב הרכבים לא מאוישים, רכב או שניים עם אנשים שכבר לא בין החיים, שניסו להימלט מהמסיבה.

לצד המיגונית שבה נרצחה נועה זנדר, איזור רעים, 7.10.23 (צילום: עמרי מניב)

"המילואימניק ואני התקרבנו לכיוון השער של רעים, החיילים ראו רכב אזרחי מתקרב ובכניסה כיוונו עלינו נשקים. הם צעקו משהו, לא הצלחתי לשמוע, וצעקנו בחזרה 'חדשות 12' והם הורידו את הנשק, זה יכול היה להיות בשנייה מטח עלינו. זה לא היה האירוע היחיד. למחרת הצלם ליאור נידם ואני נסענו בכביש 232, כביש רעים-בארי, עשינו את הדרך כמה פעמים באותה השעה בלי אירועים מיוחדים. באחת הנסיעות אנחנו רואים פתאום חיילים מסתערים לכיווננו, רצים עם נשקים שלופים. בדיעבד הבנו שדקה קודם התקבלה התראה על מחבלים באזור, והיד קלה על ההדק, זה יכול היה להיגמר אחרת".

נחזור ליום שבת. אתה בשער של רעים, כמעט ירו עליך, מסביב גופות מחבלים, אתה מצליח לתקשר עם המערכת?

"מתישהו אני מצליח, אני מספר מה אני רואה. אומרים לי להתרחק, הם מאוד זהירים. אומרים לי להתרחק ולצאת משם. לתוך רעים לא יכולתי להיכנס, והחלטתי שלא אמשיך לחפש עוד מקומות בעוטף, הרגשתי שזה מסוכן והתחלתי להבין מה קורה ביישובים. עדיין לא לגמרי, לא את ההיקף, אבל את ההתרחשות".

קיבלת פניות מאנשים לכודים?

"קיבלתי הרבה הודעות. אני לא חושב שיש כתב שלא קיבל מלא הודעות מכל אדם, העברנו מיד לחמ"ל שלנו של חדשות 12, ומשם חלק העלו לשידור והכווינו אליהם כוחות.

"הרגע המשמעותי היה ברבע לשתיים בצהריים, אני מקבל פנייה מחבר טוב שלי מירושלים, רופא בבית חולים הדסה: 'מניב, אבא שלי יושב בממ"ד בחולית, יריות בכל מקום. אתה יכול לברר לי אם אפשר לעדכן מישהו שהוא נמצא שם? שידעו שהוא שם'. אני עונה לו שאנסה לעזור ורק שישאר בממ"ד. רבע שעה מאוחר יותר, הוא מעביר הודעה שאבא שלו כתב 'יש מחבלים בבית', וביקש שאעביר לצבא.

"זה היה אירוע שהפיל את האסימון. אדם בממ"ד שומע אנשים שמדברים בערבית בבית שלו ומנסים להיכנס ולהרוג אותו. ואתה לא מבין, מה זאת אומרת? זה לא מובן. מדובר בחבר, לא מישהו שאתה לא מכיר ולא יודע אם זה רציני. הוא חבר ושולח הודעות מאבא שלו. אני מתחיל להעביר אצלנו את ההודעות ומנסה לעזור לו, ואין לי הרבה מה לעשות, לחולית עוד יותר קשה להגיע. זה לא רעים ובארי, זה יותר דרומית. בסוף רק בחמש אחר הצהריים של אותו היום אבא שלו חולץ".

ומה אתה מבין בשלב הזה?

"הנקודות החלו להתחבר: המרואיינת מרעים, הפצועים שמובלים ברכבים אזרחיים, הטנדרים עם התחמושת של המחבלים והחבר שמספר על אבא שלו וגם כשכל האסימונים נופלים, אני לא באמת מכיל את זה. לא תודעתית, לא קולט בשום צורה".

עד מתי נשארת בשטח?

"נשארתי עד 1 בלילה. מתישהו בשעות הערב חבר אלי צלם, והייתי צריך להתרחק בחזרה לכיוון צומת אורים, לרכב שלי, כדי שאוכל לעשות שידור. בשלב הזה כבר היו מחסומים והיה מסודר יותר".

חששת?

"קצת פחדתי. אבל זה האופי שלי, אני מחפש להיכנס כמה שיותר ולהגיע ללוקיישן שבו הכל קורה, אני לא רואה בעיניים ועובר מחסומים מכל מיני צדדים. יחד עם זאת, אם במבצעים רגילים אני נותן מאה אחוז כדי לעקוף, אז פה הייתי זהיר יותר, הבנתי שאני יכול לקבל כדור, גם מכוחותינו. ליתר ביטחון הסתובבתי עם אורות מהבהבים וצעקתי מרחוק".

כרם שלום

"כמה ימים אחרי אותה שבת הגעתי ליישוב כרם שלום. זה לכאורה היישוב הכי מסוכן, שלושים מטר מהגדר. לשם השוואה, נחל עוז במרחק 500 מטר. מחוץ לגדר של כרם שלום נחטף גלעד שליט. זה יישוב עם כיתת כוננות חזקה, חצי ישוב מוקף חומה.

"הגענו לשם בדרך לא דרך כי הכל היה חסום, הצלם ואני, וחברנו לחבר כיתת כוננות שלקח אותנו לסיבוב בתוך היישוב. תוך כדי הכנת הכתבה, הגענו לפירצה. מדובר במקום שבו מחבלים הניחו לבנות חבלה והרסו את החומה שמקיפה את היישוב.

"אתה מגיע לפירצה ויש משהו מתעתע בתחושת המוגנות, אתה חושב שאם אתה בתפקיד תקשורתי, אתה לא יכול להיפגע. זה נותן לך כוח. התקרבתי לפירצה וחבר כיתת הכוננות הזהיר אותי וקרא לי להתרחק. הוא אמר לי שאני בעין של הצלפים עכשיו.

"המרחק הוא בסך הכל 30 מטר ועדיין היתה לי אשליית ביטחון מוזרה, אני בתפקיד אז לא אפגע. כמובן שאין בזה שום הגיון. אתה לא רואה את המחבלים, אבל אתה ממש כמעט בעזה. אתה אלפית מעזה וצועד מאיפה שהמחבלים פרצו. בשלב מסויים הבנו שאולי כדאי להתרחק".

רעים, בתוך הקיבוץ

"כל ערב הצבתי לעצמי אתגר, באיזה מקום משמעותי אני צריך להיות למחרת, איזה יישוב אני צריך לספר את הסיפור שלו. בשבת בערב ישבתי בבאר-שבע ולמחרת החלטתי להמשיך בלי צלם וצוות. הצטרפתי לקרובי משפחתה של שני גבאי שיצאו לחיפושים אחריה. היא היתה במסיבה ברעים ועדיין מוגדרת נעדרת.

"נכנסנו לתוך רעים בזמן שעדיין התנהלו סריקות של הצבא לחפש מחבלים, הכל עוד היה בתולי והייתי שם עם התושבים האחרונים. מי שהגיע לפנות אותם ביום שאחרי היו אזרחים מתנדבים שהגיעו באישור צבאי. דיברתי עם התושבים וצילמתי עם הטלפון כשהם התפנו".

איך נראה הקיבוץ?

"המקום ריק לחלוטין, מצד אחד ירוק ומצד שני מכוניות שרופות, בתים שרופים, אזעקה שלא מפסיקה 24 שעות מחדר האוכל, כמויות של תחמושת, הכל בתוך הקיבוץ זרוק שם. מלא דם, ובין לבין, רימונים שלא התפוצצו. בהמשך הבנתי שהתנהל שם קרב גבורה, שבו גם נרצחו ונחטפו, אבל הרוב ניצלו".

מה אתה מדווח למערכת?

"לא היתה קליטה סלולרית ואין לי איך להעביר חומרים. מצאתי תושב רגע לפני שעלה על הרכב האחרון החוצה מרעים, הוא לקח אותי אליו הביתה, נתן לי את הקוד לוויפיי, השאיר אותי אצלו בבית ומשם העברתי חומרים למערכת. אז גם חלחלה ההבנה, הפער שאתה בקיבוץ שבו אף אחד לא נועל את הדלתות, הכל פתוח וחופשי, אל מול הסיטואציה שהם ליד הגדר, ואל מול הזוועות והטבח שהתרחש".

מה מספרים בבית כשאתה יודע שאתה במקומות מסוכנים?

"עד השידור הראשון לא שיקרתי לאשתי, פשוט לא סיפרתי מה שלא צריך. אמרתי לה שאני בדרך ליבנה. הבעיה שאצל כתב משדר, קשה להסתיר איפה היית וזה הלחיץ מאוד בבית".

בדיעבד, היית עושה את זה שוב?

"כן. היו אולי נקודות ספציפיות שהייתי נזהר יותר, אבל באופן כללי בטח שהייתי עושה את זה שוב. אגב, הכל היה מסוכן, גם אם לא הייתי מתקדם דרומה. יכול להיות שאם הייתי נשאר באופקים היה מגיע מחבל ויורה בי. בשבת וגם בימים אחרי זה, התפיסה שלי היתה להיות במקום הכי קרוב שאפשר לאירוע".

למה?

"התשובה העיתונאית, המקצועית, היא שבסוף, אתה לא יכול לסקר ולספר סיפור מרחוק, אולי חלק יכולים, אבל כמערכת חדשות צריך מי שיספר את הסיפור מבפנים. מעבר לזה, זה חלק מהאופי שלי. אם ביומיים הראשונים לא היו שולחים אותי, לא בטוח שביום השלישי הייתי נכנס בראבק. אתה מושקע רגשית, אישית ומקצועית, אתה רוצה להגיע הכי קרוב וכשאתה מתחבר לאירוע ואתה מבין שזה לאומי, זה רק מגביר את המוטיבציה.

"אם יש לזה השלכה על הנפש, זה יגיע בהמשך. במשך שבועיים וחצי שידרתי ולמחרת התגייסתי למילואים ואני כבר שבוע וחצי בעוטף. אין לי זמן להתפנות ולחשוב, אני לא נותן לעצמי".