דיסטופיה

"הכל היה מוכן, אבל רק כ-20 מפגינים הגיעו בינתיים, ורובם נשארו לשבת בצל", כותב דני בר-און בכתבת השער של "מוסף הארץ". "אם מישהו היה כותב רומן דיסטופי על כך שחמאס פולש לישראל וחוטף לעזה לפחות 228 ישראלים, מתארגנת הפגנה לשחרורם אבל לרוב משתתפים בה רק עשרות בודדות, העורך היה מחזיר את הקטע הזה לתיקונים, כי הוא נשמע לא אמין. אבל זו המציאות רוב הזמן בהפגנה הזאת. בשבת בערב הגיעו כמה מאות, אולי אפילו אלף, אבל רוב הזמן די דליל".

התיאור של המאהל ברחוב קפלן, מחוץ לקריה, הולם את היחס של העיתונים למצב המורכב שנכפה על החברה הישראלית. מצד אחד רצון להכות בחמאס בכוח חסר תקדים – ומצד שני חשש שמתקפה קשה מדי תפגע בסיכוי להחזרת החטופים. הכותרת הראשית של "מעריב" מתמצתת את הדילמה ומניחה על קודקודה שעון עצר: "בין עסקת שבויים לפעולה: 'אסור למרוח את הזמן'".

ב"ידיעות אחרונות" הלכו על "קרקע בוערת", כותרת חלולה מסוגת סרטי הפעולה. "בזמן שישראל מפעילה כוח אש חסר תקדים על עזה, קטאר לוחצת על עסקה לשחרור החטופים – גם במחיר ויתור על כניסה קרקעית", מפרטים שם. "חמאס מקווה למשוך זמן יקר, אבל גם שם יודעים: למבצע הזה צה"ל יגיע במצב טוב בהרבה משהיה בשבת הארורה ההיא".

בשני העיתונים של מרים אדלסון מתמקדים בהמתנה. "לוחמי צה"ל והתושבים המפונים ממתינים להחלטות הדרג המדיני", מוסרת הכותרת הראשית של השבועון המגזרי "מקור ראשון". ב"ישראל היום", החינמון היומי, מגישים טרוניה של חיילים שמוצבים בגזרה הצפונית: "כדי לפתוח באש על חוליות נ"ט של חיזבאללה אנחנו חייבים לעבור מסכת ממושכת של אישורים".

"בסוף השבוע הזה ניצב ראש הממשלה בפני ההחלטה הקשה והאכזרית ביותר שנאלץ לקבל בימי חייו", כותב ב"מעריב" העיתונאי הצבאי אלון בן-דוד. "על הכף האחת מונחים חייהם של למעלה מ-200 ישראלים (חלק מהחטופים אינם בחיים), על הכף השנייה מוטל גורלה של האומה כולה ויכולתה להמשיך להתקיים כאן. אין דרך להשיג את שתי המטרות גם יחד – גם לשחרר את החטופים וגם להכריע את חמאס. לכל החלטה שיקבל יהיה מחיר נורא בחיי אדם".

נחום ברנע, ב"ידיעות אחרונות", רומז לקוראים שההכרעה כבר התקבלה. "שלשום אחר הצהריים התאבך ענן שחור מעל מרכז העיר עזה. מה שנראה מהקרקע – קריסה של בית מגורים רב-קומות – לא ייצג בהכרח את מטרת ההפצצה. אני רוצה להניח שהמטרה היתה ראויה. ההפצצה הטילה צל מסוים על המגעים להחזרת החטופים. היא המחישה ברבים את המתח שקיים בדיונים סביב שני הנושאים". יותר מזה הוא לא מפרט.

סימה קדמון, באותו עיתון, מבקשת בכל זאת להכריע לטובת החטופים. "כניסה קרקעית עכשיו עלולה לסכן את עשרות הילדים, הנשים, הקשישים והחיילים שיושבים עמוק בעיר התחתית, ומבטיחה התבוססות ארוכה של חיילינו בחולות עזה", היא כותבת. "סדר העדיפויות שלנו צריך להיות ברור: חטופים תחילה". את הכניסה הקרקעית, היא מייעצת, יש לבצע רק אחרי החלפת ממשלת נתניהו.

"בעזה יש כרגע – על-פי עדכון הספירה היומי – 224 חטופים. בהם תינוקות, ילדים, נשים וקשישים. הם שם כבר שלושה שבועות כמעט", כותב רוגל אלפר בטור הטלוויזיה של "הארץ". "העובדה הזו ידועה, לכאורה, לציבור הישראלי. מדברים על זה בלא הפסק בתקשורת. מתייחסים לזה ברחבי העולם. אבל נראה כי המציאות הזאת טרם הופנמה באמת בתודעת הציבור הישראלי.

"בשביל הישראלים זה עדיין סוריאליסטי, בלתי נתפס, מעבר לדמיון. החטופים כה רבים, כה פגיעים, כה שבריריים וחסרי אונים, עד שזה פשוט לא נקלט. לא באמת. אין דרך אחרת להסביר את הלגיטימציה הציבורית העקבית לפעולה קרקעית ברצועה, שתסתום את הגולל על גורל החטופים הללו. [...] הדיונים בכל ערוצי השידור משקפים את זה. מדברים שם על 'בחירה אכזרית'".

לטענת אלפר, הפור כבר נפל. "בימים אלה קיבלה החברה הישראלית החלטה מוסרית להקריב כמה מהחטופים או את כולם – כדי לרסק את החמאס", הוא כותב. "החטופים ירדפו את ישראל. הבגידה בהם תיהפך לרגש אשם קולקטיבי, עמוק וקשה, שייסר ויקלל את ישראל לעולמי עד".

האם החברה הישראלית קיבלה את ההחלטה, או רק נציגיה בתקשורת? סקר דעת קהל שמתפרסם היום ב"מעריב" מעלה את האפשרות שלמעשה אין קונצנזוס ציבורי בנושא. "49%: להמתין עם ההחלטה על פעולה קרקעית נרחבת ברצועה", מדווח משה כהן.

בשבוע שעבר 65% מהנשאלים תמכו ביציאה לפעולה קרקעית, אבל בינתיים – אולי בגלל הזמן שעבר ואולי בזכות להטוטי המתודולוגיה של הסוקרים – הנתון הזה צנח ל-29%. "מפילוח התשובות עולה כי אין הבדל בחלוקה לפי מחנות פוליטיים או מאפיינים דמוגרפיים, וקרוב לוודאי שלהתפתחויות שהיו מאז בנושא החטופים, שעלה לראש סדר היום, יש משקל רב בשינוי הזה", מציין כהן.

רק ב"הארץ" מקדישים ידיעה נפרדת למגעים. "בכיר קטארי: נדרשת הפסקת אש להשלמת המשא-ומתן על החטופים", מדווח יהונתן ליס, ומצטט שר קטארי שאמר לסקיי-ניוז שההפצצות הישראליות והאפשרות של כניסה קרקעית יסכנו את העסקה.

"נותר עוד זמן לא רב כדי לגבש את ההצעה של קטאר לשחרור חלק מן החטופים המוחזקים בעזה – הילדים, הנשים וחלק מהגברים (ההצעה אינה כוללת, כך נראה, חיילים חטופים וכן גברים מתחת לגיל מסוים)", כותב הפרשן הצבאי עמוס הראל. "שרי המחנה הממלכתי שצורפו לקבינט המלחמה, בני גנץ וגדי איזנקוט, חידדו את שאלת המחויבות לשחרור החטופים במטרות הפעולה ולחצו לנצל את הזמן הקצר שנותר כדי לקדם את העסקה".

המסר של הראל חד וכואב: "המדינה כבר בגדה באזרחים בעוטף כשהפקירה אותם בבוקר 7 באוקטובר. היא לא יכולה לנטוש אותם שוב ולהשאיר את החטופים לחסדי חמאס, בלי למצות קודם לכן את נסיונות החילוץ. יהיה הרבה יותר קשה לקדם משא-ומתן תוך כדי התמרון הקרקעי".

"חשבנו שמתים ברגע. רגע אדם ישנו ובמשנהו – איננו. חשבנו שהמוות הוא עובדה מוגמרת. אין סופי ממנו. אדם מת והעולם נותר יתום. והנה זה ממשיך לקרות, לא נגמר. שלושה שבועות חלפו, והם עדיין מתים בלי הרף. בבוקר הם שוב מתים, הלילה החולף לא שינה דבר; מתים שוב בכל חלל שזוהה, בכל מספר", כותבת נעה ידלין בשער "ידיעות אחרונות".

"אולי זה בגלל הנעדרים, שממחישים לכולנו מהו גיהנום האי-ודאות. ואולי זה בגלל החטופים, הנתונים חיים בציפורני המוות, מוות הפתוח למשא-ומתן. עשו גם עמנו חסד והשיבו אותם אלינו. שנוכל להתחיל סוף-סוף ללמוד איך חיים מאפס".

ביחד לבד

תושבים יקרים בוקר טוב ושבת שלום. בדקות האחרונות נורים מטחי ירי כבדים לעבר יישובי המועצה וליישובים נוספים ברחבי הארץ. יש לשהות בתוך מרחבים מוגנים או הכי מוגן שיש עד להודעה חדשה. כשהפרטים יתבהרו אנו נעדכן במידע... מחבלים באזור המרפאה לבושים כמו חיילים... מה קורה?? נתפסו??...

עם ישראל חי, ביחד ננצח, מאחלת רשת בית בכפר.

נעבור את זה יחד, מוזיאון ארץ ישראל.

אופטיקה הלפרין יחד איתכם.

בוקר... האם מישהו מוסמך לתת לחברי קהילת ניר-עוז מידע עדכני? הכי מהימן שיש. חוסר הידיעה והשמועות מחמירות את התחושה... גדעון, בסוף הכל יתברר. התפקיד של התושבים זה רק לשמור על החיים שלנו, הצבא וצח"י עושים את הכי טוב שהם יכולים, אני בטוח...

ביחד איתכם בכל רגע – משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי.

אחים בלב. אנחנו כאן. תנובה.

יחד ננצח, המועצות הדתיות.

ירי אצלנו בשכונה... יש הפסקת חשמל... שומעת מחבלים בבית שלנו. אנחנו בממ"ד... איך נועלים את הממ"ד?... בבקשה תעזרו, הם פה. אין לנו נשק... ידוע אם הצבא בדרך?? משהו?... הם שורפים לנו את הבית... אין לי נשק ואני לבד...

מוקד החירום של ההסתדרות פתוח לשירותכם.

ביחד ננצח – התעשייה האווירית, עוצמה טכנולוגית.

בנק לאומי עם בארי.

נותנים מכות עם משהו לבלוני גז מחוץ לדירה שלי... שמישהו יגיד לי איפה הצבא המהולל בכל הסיפור הזה... יורים אצלי בבית. בבקשה תשלחו צבא... פצוע מחכה לעזרה... ילדות נחנקות... צריך להגיע דחוף לאיציק, הוא פצוע ביד ומאבד דם.... הבית שלי נשרף...

נעבור את זה ביחד, משרד הרווחה.

נעבור את זה יחד וביחד ננצח – ד"ר גב.

הספרים של עברית איתכם כל מצב... גם כשאתם ללא קליטה.

לידיעתכם, האמבולנס שלנו נמצא בעזה... בבקשה, המשפחה שלי נחנקת, איפה הצבא???... מישהו יודע מה קורה? הילדים שלי לא עונים לי... בבקשה תגיעו לגדעון, הוא פצוע קשה... מישהו יודע משהו על שוליק ורחל ושתי המטפלות?... כל פיסת מידע על יוסי ומרגיט... מישהו ליד ירדן ושירי?... מישהו יודע מה עם בני?...

בכל מקום, עם כל הלב, אנחנו איתכם – קופת חולים לאומית.

נעבור את זה יחד, איתכם במשכנתא – בנק לאומי.

ביחד ננצח, סינמה סיטי.

ככל הידוע, צה"ל כלל לא ניהל קרב עם המחבלים בשטח הקיבוץ. תושבי הקיבוץ מספרים שהפסיקו לשמוע את קולות המחבלים סביב 14:00, ושהצבא הגיע כשעה מאוחר יותר. גורם צבאי בכיר נשאל לפני כמה ימים מה בדיוק קרה בניר-עוז, ואם צה"ל בכלל נלחם במחבלים בקיבוץ. הגורם לא ידע כיצד להשיב על השאלה. "מה שקרה בניר-עוז הוא חור שחור מבחינתנו", הודה.

(הקטעים נלקחו מתוך התכתבויות בקבוצת "הפרלמנט של ניר-עוז" שהובאו לדפוס על-ידי רענן שקד ב"7 ימים"; מתוך כתבתם של גור מגידו והגר שיזף ב"דה-מרקר"; וממודעות שפורסמו בעיתוני סוף השבוע).

חשבון נפש

"היי אבא, אני מדבר איתך מתוך מפלסים, תגיד לאמא לפתוח את הווטסאפ, יאבא, ותראה כמה יהודים הרגתי במו ידי", מצטט שלומי אלדר ב"הארץ" את אחד מפורעי השבת השחורה, מתוך שיחה שפורסמה השבוע על-ידי דובר צה"ל. "הדובר, באקסטזה, מתנשף כמי שזכה בכרטיס כניסה לגן עדן", כותב אלדר, וחוזר לצטט: "אני מדבר איתך מטלפון של יהודייה, הרגתי אותה והרגתי את בעלה. במו ידי הרגתי עשרה. הדם שלהם טרי על הידיים שלי!".

"מעולם לא שיערתי שניתן להמחיש בקול, בשיחת טלפון מזוויעה אחת (כנראה אחת מני רבות שיורטו על-ידי חיל המודיעין), את המונח 'צמא דם'. אמו של חלאת האדם מתייפחת ומתרגשת איתו: 'הלוואי שהייתי איתך. תהרוג, תהרוג, תהרוג אותם'. משפחה שלמה רוקדת על הדם. עוד מונח שמקבל המחשה מצמררת.

"האח בעזה, עימאד שמו, שיש להניח כי לצה"ל ולשב"כ יש כבר את כתובתו, קורא לו לחזור. 'הרגת עשרה, תחזור', הוא מפציר. וצמא הדם עונה באקסטזה: 'איזה לחזור? זה או המוות או הניצחון, אמא שלי ילדה אותי למען הדת!'.

"ששש. שקט. אין מילים. אכזריות היא מילה קטנה, ואני לא מצאתי מילה מתאימה אחרת בלקסיקון שלי שיכולה לבטא את המראות, העדויות והקולות שנחשפנו אליהם מאז 7 באוקטובר, 2023. מאחורי גדרות המיליארדים שבנינו צמח דור שטוף מוח שאף גדר, גבוהה, מתוחכמת ומשוכללת ככל שתהיה, לא תוכל לעצור".

אלדר כותב על הסגר שהטילה ישראל על הרצועה (שמעולם לא היה מלא), ומשאיל אלגוריה ששמע ממרואיין פלסטיני לפני שנים: אם תנעל גורי חתולים בכלוב במשך 20 שנה, כשתפתח את השער ייצאו ממנו נמרים.

"ב-7 באוקטובר לא נמרים פלשו ליישובי עוטף עזה, אלא מפלצות אדם, שכולם טיפחו: חמאס, הרשות הפלסטינית, וגם לישראל היה בזה חלק לא מבוטל. זו היתה עצימת עיניים מתוך ההנחה המוטעית – כמו בכל תחום אחר בישראל – ש'יהיה בסדר, אפשר להכיל את הכל'. אלא שהפעם הטרגדיה והאובדן הם כל-כך גדולים, שאי-אפשר, פשוט אי-אפשר כבר להכיל".

אלדר כותב מדם לבו, ובכנות יוצאת דופן, אבל המאמר שלו לא מכסה את כל קשת האפשרויות. "שלטון חמאס בעזה אינו שלטון של ארגון רצחני שחטף או שבה שני מיליון בני ערובה תמימים ומסכנים", כותבת רוית הכט בחלק אחר של העיתון. "חמאס נהנה מתמיכה מבוססת ברצועה – עזתים רבים השתתפו בהתקפה על ישראל, וביצעו את המחרידים שבפשעים נגד האנושות. מטריד מכך: חמאס נהנה מתמיכה רחבה גם בגדה, המשוחררת משלטון אימים שעשוי להכתיב לה מה לחשוב. זו הסיבה שאין שם בחירות כבר כמעט שני עשורים".

ולא רק בגדה. גם במדינות המערב. "יש לנו תחושת יתמות מהאנשים שהיו אמורים להיות שותפים שלנו בשמאל העולמי", אומר פעיל שמאל אנונימי לאיתי אילנאי מ"ידיעות אחרונות". "יש אנשי שמאל שגינו את הטבח של חמאס וקראו לו טבח, אבל הרבה מאוד לא. הרבה אנשים שאני הכרתי אישית, שאכלתי אצלם ארוחת ערב בבית, ביניהם גם פלסטינים, לא היו מסוגלים לקרוא לזה טבח.

"יכול להיות שזה בגלל שהם חיים בפיד אלטרנטיבי ורואים רק תעמולה של חמאס. אבל אני חושב שאקטיביסטים ופוליטיקאים צריכים להיות הרבה יותר רציניים. כשאני רואה סרטונים של בן אדם שאכלתי אצלו ארוחת ערב אומר שהדיווחים על רצח תינוקות ואונס הם לא מבוססים, זה מטריף אותי. זו היתה הפעם הראשונה שכתבתי הודעת נאצה לפלסטיני".

כנגד ההתפכחות בשמאל, בעיתונות הימין צצים עוד ועוד קולות של אנשים שנראה כאילו רק חיכו לתירוץ כדי לאוורר תוכניות ישנות להשמדת עם, או לפחות טרנספר. "לישראל יש רק שתי ברירות: או לשלוט על הרצועה בשלטון צבאי, או להעתיק את אוכלוסייתה למקום אחר, כשהכי טוב לפזר אותם בעולם", קובע יהודה יפרח, הפרשן המשפטי של "מקור ראשון".

זיו מאור, ביביסט מתפכח שמועסק כיום בתחנת הרדיו גלי-ישראל (ובמקביל מכהן כמינוי פוליטי במועצת הכבלים והלוויין), מעלה ב"בשבע" תוכנית משלו: "צה"ל יבתר את הרצועה כך שהיא תיראה כמו מסרק: רצועות עבות שנמשכות מהים עד לחבל התקומה, שבהן תוחל ריבונות ישראלית מלאה ויוקמו יישובים יהודיים. בין שיני המסרק יהיו מובלעות של התיישבות ערבית, לאותם ערבים שאחרי המלחמה עדיין יישארו כאן". לפי החזון של מאור, השליטה עליהם תופקד בידי ברית ישראלית-אמריקאית-אמירתית.

מאיר דנא-פיקאר, באותו עיתון, קורא ל"כיבוש מחדש של הרצועה, הרס עיר הטרור העילית והתחתית ומחנות הפליטים, גירוש האוכלוסייה דרומה והקמת כמה ערים יהודיות בצפון החבל, במרכזו ובדרומו, וביניהן יישובים חקלאיים". "רק אובדן האדמה יבהיר לאויב את כוונותינו וירתיע אותו לקראת ההמשך. זה הזמן להשיב את השלטון הישראלי לעזה ולדלל באופן משמעותי את האוכלוסייה על-ידי עידוד הגירה", מצטרפות יהודית קצובר ונדיה מטר, "יושבות ראש תנועת הריבונות".

ומה יקרה אם העזתים לא יסכימו ללכת? "מי שרוצה לקחת אותם – ייקח אותם, ומי שלא ייקח – אחראי למותם", חורץ משה פייגלין בשיחה עם כתבת "בשבע" רבקי גולדפינגר. כותרת הכתבה: "עזה. סוף".

עמוס הראל מעלה את האפשרות שלא משנה מה יאמרו היהודים – חשוב יותר מה יעשו הגויים. "ככל שחולף הזמן, מתחדדת כאן ההבנה של המהלכים האסטרטגיים האמריקאיים", הוא כותב. "המשחק המתוחכם של ביידן מזכיר במקצת את גישת שר החוץ הנרי קיסינג'ר בשלהי מלחמת יום הכיפורים, אם כי הוא עטוף בהרבה יותר דבש ביחס לישראל. הנוכחות הצבאית האמריקאית מאיימת על איראן וחיזבאללה, אך בד בבד נעשה מאמץ לרסן את התגובה הישראלית.

"הנשיא, כך נראה, יספק לישראל את מה שהיא צריכה כדי להמשיך ולפעול צבאית בעזה, אם זו תיענה לדרישותיו (ציות לכללי הדין הבינלאומי, הבטחת אזורים הומניטריים והימנעות מכיבוש הרצועה). אבל בהמשך, פניו להסדר מדיני חדש, שיקדם הסכמי ביניים בזירה הפלסטינית וירתום למהלכיו את הרשות הפלסטינית, מצרים, ירדן וסעודיה.

"לכן ביידן מתעקש להזכיר, גם בנאומי המלחמה שלו, את הצורך במימוש חזון שתי המדינות. תומאס פרידמן כבר מתנבא ב'ניו-יורק טיימס' כי הממשל ידרוש מנתניהו לעצור לחלוטין את הבנייה בהתנחלויות. אם על הרקע הזה תקרוס ממשלת נתניהו, בגלל פרישת המפלגות מהימין הקיצוני, ביידן לא יזיל דמעה".

כמה כמה

הטבח הישראלי שלא היה בבית החולים בעזה, והטענה הכוזבת של חמאס שבפיצוץ (שנגרם משיגור פלסטיני כושל) נהרגו 500 איש, העלו על סדר היום את שאלת ההסתמכות על נתוני הנפגעים הפלסטיניים. גופי תקשורת שונים אימצו גישות שונות. חלקם המשיכו לפרסם את הנתונים אך הדגישו שהמקור הוא "משרד הבריאות בעזה שבשליטת חמאס" – ולפיכך ראוי להטיל ספק באמיתותם.

היום ב"הארץ" מדווח ג'קי חורי שמניין ההרוגים העזתיים הרשמי – כלומר, השנוי במחלוקת – עומד על למעלה מ-8,000. חורי ועורכיו מדגישים שמדובר בנתונים שהופצו על-ידי חמאס, אבל לא מסתפקים בכך. בידיעה מצוטט אחד מדוברי ממשל ביידן שמבהיר ש"משרד הבריאות בעזה הוא חזית של חמאס, שהוא ארגון טרור", וש"איננו יכולים להסתמך על מספרים שמקורם בחמאס".

אם ב"הארץ" השמאלני מטילים ספק בנתונים של חמאס, מה יעשו כלי התקשורת הימנים? ב"ישראל היום" הלכו על הפתרון הפשוט. שם, פשוט לא מזכירים את הנתונים – שארית מהמורשת נמוכת המצח של העורך המייסד עמוס רגב, שלא בהכרח קשורה למהימנות המידע אלא בעיקר לנוהג להתעלם מקורבנות אויב.

בביביתון שהחליף את "ישראל היום" בחרו אחרת. "7,546 מחבלים שחיסלנו", מתגאה מד ההרג שמתנוסס הבוקר בעמוד הבית של ערוץ 14.

העיוות כאן כפול: גם ההסתמכות על נתוני חמאס הבלתי מהימנים, וגם הקביעה הגורפת, האנטי-אנושית, שלפיה כל ההרוגים בעזה – גם התינוקת והרופא והעיתונאי – הם מחבלים שדינם מוות. עבור מי שסבור שערבי טוב הוא ערבי מת, מניין ההרוגים הנוסק הוא לא רק חדשות משמחות, אלא גם הוכחה לכך שהמנהיג שאותו משרתים נוחל הצלחה בקרב.

גם ב"ידיעות אחרונות" אימצו את נתוני חמאס, אבל לא כדי להחמיא לנתניהו אלא כדי להחניף לצה"ל. יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", מציין שצה"ל הנחית "כוח אש שגורם למושג גיהנום להישמע עדינה" (כך במקור), ומיד מפרט: "כ-7,000 הרוגים וכ-20 אלף פצועים". הידיעה כולה היא שיר הלל למוכנות המבצעית של הצבא שנכשל במניעת האסון.

עיתונאים אוהבים נתונים. בשם האהבה הזאת הם מוכנים לעצום עין ולאמץ גם נתונים מבושלים, או מומצאים, אם רק יש מי שיספק אותם. הדחף להתקדם עם הסיפור המתגלגל, לחדש, לשרטט נקודות אחיזה, מקשה על העיתונאי לקבוע בעמימות שכוחות צה"ל זרעו ברצועה הרס והרג רב, אבל שנכון לעכשיו קשה לקבוע את היקפו המדויק לנוכח ערפל הקרב וריבוי הדיסאינפורמציה.

כשהאי-ודאות שולטת, ובכל זאת רוצים נקודת אחיזה, הדבר הקל ביותר הוא לסגת לעמדות המוצא: אלה לחדווה הבהמית שבהרג ערבים באשר הם ערבים, ואלה לליקוק היומי של היד שמחלקת את הסקופים.

הפליטים

"125 אלף מפוני העוטף והצפון יישארו במלונות עד סוף 2023", מדווחת עדן סלומון ב"הארץ". כותרות דומות מתפרסמות גם בעיתונים אחרים, אבל מי שימשיך לקרוא יגלה שלא כל המפונים יזכו לכך. "אנחנו ניצולי טבח", אומרת רוחי מלכה, אם לארבעה מאופקים, לכתבת "ידיעות אחרונות" אילנה קוריאל. "השכנים שלנו נרצחו, אבל פינו אותנו מהמלון בים המלח. מבחינתם, אנחנו כבר יכולים לחזור הביתה מההתרעננות. אופקים, מבחינתם, היא כבר מקום מבטחים".

העיתונאים

אלמוג בוקר, כתב חדשות 13 בדרום ותושב קיבוץ זיקים, משחזר ב"7 לילות" את בוקר הטבח. "היינו אצל ההורים של אשתי במושב תקומה, רצתי לאוטו בטירוף תחת אזעקות כדי להביא משם עמדת שידור ניידת", הוא אומר למראיין, רענן שקד. "עליתי לשידור, אבל הדבר הכי משמעותי היה טלפון שהספקתי לעשות לקצין הביטחון של המועצה שלנו, שאמר: 'אלמוג, נוחתים עלי מחבלים ממצנחי רחיפה'.

"40 שניות שיחה איתו נתנו לי להבין באיזה אירוע אני נמצא, אחרת הייתי מושך 20 ומשהו דקות בדיווח על כמה רקטות ובזה נגמר הסיפור. כששמעתי את זה, הודעתי מיד, 'חברים, יש פה אירוע אחר לגמרי'. ותוך כדי זה אני מקבל הודעות: 'תציל אותי'. 'שומעים את המחבלים בחוץ'. 'תזרים כוחות אלינו'. ואני אומר לעצמי, בסדר, אנשים קצת בלחץ, אבל הצבא שם, יש כוחות, הם עוד רגע יגיעו.

"ולאט-לאט אתה מתחיל לקלוט שאין צבא. אין עם מי לדבר. אף אחד לא עונה. הם לבד. [...] וככל שעוברות השעות אתה מבין שהאנשים שדיברת איתם לא שרדו. שלא הצלחת לשלוח להם כוחות. ואני עומד ומשדר ומבין שאני לא יכול לעשות כמעט שום דבר. זה חוסר אונים מוחלט".

"דני קושמרו ישב בשטח, בעמדה של חדשות 12, ליד יוני ואיילת, ההורים של החיילת החטופה נעמה לוי מרעננה, וניסה לא להתפרק. הוא לא הצליח. הוא לא יכול היה להצליח. הוא לא היה צריך להצליח", כותב אלון עידן ב"מוסף הארץ".

"קושמרו הפך בימים האחרונים לאיש התקשורת האהוב בישראל, ובצדק. יש משהו בשילוב הטבעי אצלו בין אמפתיה לכוח שתואם את הרגע שבו אנחנו נמצאים. מאז השידור הלא ייאמן שלו בשבת ההיא, זה נראה כאילו הגוף שלו סופג את הטראומות הקולקטיביות עבור הצופים עצמם, ואילו הראש שלו משדר את הכעס הקולקטיבי בשם הצופים עצמם.

"מה שבעיקר בולט אצלו אלו העיניים. ניכר שהעצב הגדול נוכח כל הזמן בעיניים שלו, כך שאינך יודע אם הן לחות ואדומות כי הן בכו לפני רגע, כי הן בוכות עכשיו, או כי הן רוצות לבכות בעוד כמה שניות. במובן הזה, העיניים שלו מתלכדות עם העיניים של כולנו עכשיו. העיניים של המדינה".

מכונת הרעל

בשולי הסיקור הפוליטי, מקבץ רנדומלי של עיתונאים נוגע באחת התופעות המטרידות של המלחמה: תיאוריות הקשר השקריות בנוגע לנסיבות הטבח, שהקיצוניות שבהן מטילות את האשמה על תוכנית בגידה שרקמו השמאל ובכירי מערכת הביטחון. כפי שצוין בכתבה שפורסמה השבוע באתר "העין השביעית", התיאוריות מתיישרות עם אינטרס אישי של נתניהו – להטיל את האשמה על הדרג הצבאי ועל פוליטיקאים שאינם הוא.

ב"הארץ" מדווח מיכאל האוזר-טוב שהעוזרת האישית של שרה נתניהו, ציפי נבון, הועמדה לדין משמעתי אחרי שכינתה את מתנגדי ראש הממשלה "בוגדים" ו"גיס חמישי" והאשימה אותם בפגיעה מכוונת במאמץ המלחמתי (על הפרסומים של נבון דיווח כאן שבי גטניו לפני כשבועיים).

בן כספית, ב"מעריב", מזכיר בטורו סיפור שחשף אתמול כתב "הצינור" בר שם-אור: דורון אטיאס, יועץ פוליטי של ח"כ ניסים ואטורי מהליכוד, שיתף בקבוצה סגורה של המפלגה את תיאוריית הקשר שלפיה הטבח היה מזימה של מערכת הביטחון הישראלית שנועדה להפיל את נתניהו מהשלטון.

כספית מניף אגרוף אל-על בשם אנשי הצבא והשב"כ, ומבטיח שבשש אחרי המלחמה הם עוד ינקמו: "הם צריכים להתמודד עם מכונת הרעל הביביסטית, שממשיכה לחרוש על גבם, להאשים אותם בכל תחלואי המדינה ולנסות להפיל עליהם גם את המחדל האסטרטגי, הגדול, החובק-כל, ששייך לאדם אחד. הם חורקים שיניים וממשיכים. הם יודעים את האמת. היא תזדחל ותתגלה לאור השמש ביום שאחרי. הרי כל הדיונים ממוסמכים, כל ההחלטות מתויקות, הכל מתועד ומוקלט".

"מה מאפיין את האדם הנוטה לקונספירציות?", שואלת גלי וינרב מ"גלובס" את פרופ' דוד לייזר, חוקר קונספירציות. התשובה של לייזר מגיעה מהמישור הפסיכולוגי, ולא הפוליטי: "בדרך כלל, זה אדם שתופס את עצמו כחלש, כך שקונספירציות נפוצות יותר בקבוצות בחברה שהן מוחלשות באמת, אבל לאו דווקא מהסיבות והמנגנונים שאותם אנשים מדמיינים".

וינרב מפרשנת: הכוונה לאנשים שתופסים את עצמם כיותר חלשים מכפי שהם היו אמורים להיות, לדעתם. אנשים שמרגישים שהם לא מממשים את הפוטנציאל שלהם. פרופ' לייזר מוסיף שהתפיסות הקונספירטיביות מאפיינות גם אנשים שחשוב להם להרגיש שהם טובים וחכמים יותר מאחרים: "כשהם מאמינים בקונספירציה הם בטוחים שרק הם הבינו וכל העולם טועה".

הוא מאפיין אותם כאנשים בעלי "רמת כעס גבוהה, וגם רמת חרדה גבוהה", וגם נטייה פסימית: "חובבי קונספירציות נוטים יותר להאמין שהעולם הוא באופן כללי מקום מסוכן, וכי אירועים רעים שעלולים לקרות להם בעתיד יקרו לא באופן רנדומלי אלא בגלל פגיעה מכוונת ממקור חיצוני".

ויש גם זווית טכנולוגית: המדיה החברתית, שכולאת את משתמשיה בתאי הדהוד של אנשים אחרים שחושבים בדיוק כמוהם – ומעלימה מהפיד גישות אחרות, גם כשהן בגדר קונצנזוס. "בעבר, אם היית מאמינה שכדור הארץ שטוח, היית מוקפת כל היום באנשים שמסתכלים עלייך מוזר. היום את יכולה להקיף את עצמך, לפחות וירטואלית, באנשים שמאמינים בדיוק בזה", אומר הפרופסור.

ובכל זאת, איזה תפקיד ממלאת הנטייה הפוליטית? לדברי החוקר, הקונספציה הישנה גרסה שאנשי ימין נוהים אחר קונספירציות יותר מאנשי שמאל – אבל הקונספציה הזאת נשברה. "מהמחקר הראשוני בתחום נראה היה שזה נכון, אך בהמשך התברר שאלה אנשי הקיצון בשני הצדדים שנוטים יותר לקונספירציות".

גם החלוקה בין ימין ושמאל היא לא מה שהיתה פעם. עפרי אילני, במוסף הספרים של "הארץ", חולק עם הקוראים נוסחה שמצא בספר החדש של נעמי קליין. "מה גורם לאנשי שמאל וליברלים מסוימים בעולמות התקשורת, התרבות והאקדמיה להפוך לאנשי ימין? בעניין זה היא פיתחה מעין נוסחה מתימטית אפקטיבית למדי: 'נרקיסיזם גרנדיוזי + התמכרות לרשתות חברתיות + משבר אמצע החיים ÷ שיימינג ציבורי = קריסה לימין'".

אילני מציין שבזירה הפוליטית זיהו את הדפוס הזה, ומנסים לנצל אותו. סטיב באנון, האסטרטג של דונלד טראמפ לשעבר, מוביל כעת "קואליציה שמחברת בין הימין הטראמפיסטי שהכרנו ב-2016 ובין הטיפוס הקונספירטיבי החדש שצמח בעידן הקורונה. המהלך העיקרי שלו, לדברי קליין, הוא 'להושיט יד לכל אלה שהוגלו על-ידי השמאל'. באמצעות הקואליציה הזאת הוא מתכוון להושיב מחדש את טראמפ בחדר הסגלגל".

פרוידיאני

"כרגע אנחנו במלחמה שטובי מנהיגינו מובילים אותה יחד עם ראש הממשלה" (נתן אשל, המאכער של משפחת נתניהו, "ערוץ 7").

המנהיג

הכותרת הראשית של "הארץ" היא "המערכה לניקוי ראש הממשלה מאחריות". העיתונאי שחתום עליה הוא עמוס הראל. "נתניהו מנהל מאמץ הישרדותי ומשקיע בו לא פחות מאשר בלחימה", נמסר בכותרת המשנה. למרות ההצהבה של השנים האחרונות, "הארץ" הוא עדיין הסולידי בעיתוני ישראל. הקביעה מעוררת הפלצות הזאת – שנתניהו משקיע בכסת"ח "לא פחות" מאמצים מאשר בניהול המלחמה – מופיעה בפונט בינוני, סטנדרטי, שחור על גבי שמיים צהבהבים עם צללית של כוח צבאי.

הראל מרחיב: "בתקשורת מתנהלת מחלוקת סוערת בשאלה איזו ועדת חקירה תוקם לבדיקת המחדלים, ממלכתית עם שיניים או ממשלתית בלעדיהן. זו הסחה. מה שחשוב מבחינת נתניהו הוא שוועדה כזו תשב על המדוכה שנים, ובשנים הללו הוא ינסה להיצמד לכיסאו, בנימוק שהאמת עדיין צריכה להתברר". כבר יש תקדים, הוא מציין: הוועדה לבדיקת אסון מירון.

"כשנתניהו דאג להדליף לתקשורת כי ידע על המצב הרגיש בדרום רק כשנורה המטח למרכז, באותו בוקר, הוא התעלם מאזהרות אחרות שקיבל", כותב הראל. "אגף המודיעין במטכ"ל הניח על שולחנו, בשבעת החודשים שקדמו למלחמה, ארבע התרעות מפורטות. אמ"ן הזהיר כי ההרתעה הישראלית באזור נפגעת קשות עקב המשבר הפנימי שחוללה תוכניתו לבצע הפיכה משטרית. במסמכים נכתב כי הציר הרדיקלי, איראן-חיזבאללה-חמאס, מזהה שעת כושר לפגיעה בישראל.

"זה היה, אומר מקור הבקיא באירועים, 'כמעט ברמה של התרעה למלחמה. נכון שאמ"ן לא ידע למקד את ההתרעה בחמאס ובעזה'. נתניהו התייחס לאזהרות כאל ניסיון לבחישה פוליטית מצד הצבא, ממש כפי שסירב לשעות לאזהרות הרמטכ"ל, הרצי הלוי, בדבר הפגיעה בכשירות היחידות עקב המשבר והמחאה". למרות המאמצים, הראל מציין שקשה לדמיין את נתניהו שורד בתפקידו לאורך זמן.

מוטיב מריחת הזמן צץ גם בעיתונים אחרים. "דווקא כשישראל צריכה יותר מכל מנהיג בעל שיעור קומה, העומד בראשה נראה מדוכא, כבוי ונטול רוח קרב", טוען בן כספית ב"מעריב". "הוא זקוק לזמן. הוא מאמין בזמן. הוא אלוף העולם בהעברת זמן ומשחק על זמן. ההססנות שלו, מדיניות ההכלה שלו, הדחיינות והפחדנות, התפוצצו לנו בפרצוף ב-7 באוקטובר בעוצמה של פצצת אטום. אבל הוא בשלו. ישראל צריכה עכשיו פעולות חדות, מהירות, מנהיגותיות. כרגע, אין מי שיספק לה אותן".

נחום ברנע, ב"ידיעות אחרונות", מצטרף לניתוח: "נתניהו אולי מכהן על זמן שאול, אבל הוא דואג לכך שיהיה לו הרבה זמן שאול".

"השבוע זימן בנימין נתניהו את עם ישראל לשמוע את דבריו לאומה. שבועות חלפו מפרוץ המלחמה, מהמחדל הנורא. נתניהו לא עונה על שאלות של עיתונאים", כותב נדב איל ב"ידיעות אחרונות". "אחרי משחק מקדים ארוך החליט נתניהו סוף-סוף לעסוק במילה הנשכחת הזאת, אחריות. 'כראש הממשלה אני אחראי...', אמר נתניהו. מדינה שלמה עצרה את נשימתה. ולכן הוא המשיך: 'להבטחת עתידה של המדינה – וכעת תפקידי להוביל את העם לניצחון מוחץ'".

איל טוען שההתבטאות של ראש הממשלה מייצגת את "מפעל הבולשיט" שהקים, וממחישה את "הסטנדרט הירוד שתרם לשבת השחורה". כדי שהאסון ההוא לא יחזור על עצמו, ממשיך איל, "ישראל תצטרך להתהפך, להתרומם, להזדכך, לחזור לעצמה ולהשתפר. המערכת הציבורית חייבת לשאוב אליה את הכוחות הטובים ביותר. הנקיים ביותר. זה לא יקרה עם התרבות הפוליטית הרקובה שהושתתה כאן. כדי להסיר ספק: היא מוכתבת בידי הקודקוד. בידי בנימין נתניהו".

עמית סגל, באותו מוסף, מנפק קראוד פליזר: "בתי הקברות, כידוע, מלאים בפרשנים שהעריכו שתם עידן נתניהו. דומה, בכל זאת, שהפעם זה שונה", הוא כותב.

"כל אורח שנקלע בימים אלה למסדרון ההומה בקומה ה-14 של הקריה בתל-אביב, בין לשכות שר הביטחון והרמטכ"ל; או לקומה הראשונה, עם האוויר המחושמל, של משרד ראש הממשלה בירושלים; או לסניף התל-אביבי שלה, המיושן והצפוף מאי פעם; כל מי שעובר שם לא יכול להימנע מהמחשבה המפוכחת שבעוד שנה מהיום, ואולי פחות, לא יישאר שם איש מאלה שמקבלים עכשיו את ההחלטות. הקצינים הבכירים יתפטרו, הפוליטיקאים יוחלפו, העוזרים יעברו למגזר הפרטי, חיילים ישתחררו".

ההחלטות הגורליות לגבי המלחמה, כותב סגל, "מתקבלות על-ידי מי שברובם המוחלט הם מבחינת קריירה מתים מהלכים".

מתי טוכפלד, נציג גאה במעגל השופרות המידלדל של נתניהו, לא מתעלם מהמצב הקשה של המנהיג – אבל מבהיר שהוא לא יירד מהבמה בלי מאבק. כמו סגל, גם הוא מבקש מהקוראים לחכות עד סוף המלחמה לפני שהם הופכים את האיש לבלתי רלבנטי.

באופן לא מפתיע, טוכפלד גם הבין אחרת מאיל את הצהרת ה"אחריות" של ראש הממשלה. "באיחור של שבועיים ויותר, בנימין נתניהו היישיר מבט והודיע שהוא האחראי לביטחון ישראל, ושלאחר המלחמה ייאלץ גם הוא להשיב על שאלות בוועדת החקירה שתוקם", הוא טוען, ומתעלם מכך שהדרישה הציבורית לא היתה שנתניהו ייקח אחריות על "בטחון ישראל", אלא על האסון, על הקונספציה שהובילה אליו, על המחדל הצבאי ועל הטיפול בעורף.

"אין פרס גדול יותר לאויב ומכה מורלית קשה יותר מפירוק ההנהגה בשל מתקפת פתע", מטיף טוכפלד, ואז פונה לטפל באויבים האמיתיים: התקשורת והיריבים הפוליטיים של המנהיג. "נתניהו לא ייתן להם את ראשו בקלות, הוא ייאבק", הוא כותב. "להערכתו, לא משנה איזו ועדה תוקם, אם לא תעמוד בראשה דמות מוטה ועוינת שתחפש את ראשו מהרגע הראשון – יש לו גם סיכוי לא רע לצלוח אותה".

כך, כבדרך אגב ובמסווה של ניתוח פוליטי, טוכפלד כבר משרטט את המענה של נתניהו לוועדה שתמצא אותו אשם: דמוניזציה של האדם שיעמוד בראשה. אם זה תלוי בו, מה שהיה הוא שיהיה.

העתיד

"השבוע מישהו שאל אותי אם אני אופטימי. עניתי שכן, אבל לגבי החלק שאחרי המלחמה. החלק של השיקום. שיקום התשתיות, היישובים, החוסן הלאומי, הנפש. שיקום המערכות האזרחיות שהושחתו בעשור שחלף. זה יהיה תהליך ממושך, יידרשו שנים. אבל אני אופטימי לגביו", כותב שאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט".

"החלק שאני באמת חושש ממנו הוא כל מה שיקרה עד לנקודה הזו. גם מבחינה בטחונית, אבל גם מבחינת תפקוד הממשלה, העורף והכלכלה. מלחמה רב-זירתית, או חלילה אזורית, היא אירוע שקשה לתפוס את ממדיו. ואם לשפוט לפי שלושת השבועות האחרונים, אני לא בטוח שאנחנו מוכנים לו.

"הסיכוי היחיד להיות מוכנים קשור למה שנאמר קודם: לוודא שבצמתים הקריטיים, אלה של חיים ומוות, יישבו האנשים המוכשרים ביותר לתפקיד, עם הניסיון והמוטיבציה הגדולים ביותר, שאין להם שום אינטרס אחר מלבד משימת ההצלה הזאת. אם הממשלה והעומד בראשה יבינו שזה האתגר היחיד, שאין בלתו, אולי עוד נספיק".

"כולנו צריכים להבין את המסר הפשוט, שאני קיבלתי בצורה הכי נוראה שאפשר היה לקבל באותה שבת בדרום: על הכביש היתה מוטלת המגזריוּת. היא מתה", אומר יאיר אנסבכר, לוחם וחוקר צבא וביטחון, בראיון ל"בשבע". ב-7 באוקטובר אנסבכר נטל חלק בקרבות בקיבוצים ובכבישים. "היו שם יהודים מכל הסוגים שהם רצחו בדם קר (המראיינת, הדס צורי, לא מציינת שהיו מוטלים שם גם עוד אנשים: ערבים אזרחי ישראל ועובדים זרים מתאילנד ונפאל; א"ב). אנחנו צריכים ללמוד מזה להתאחד ולשים בצד את כל השנאות", הוא אומר.

"המשבר הפנימי שהיה פה הוא זה שעורר אותם לבוא עלינו בזמן הזה. אני יודע את זה כי חקרתי מחבלים שאמרו לי שהם חשבו שהטייסים לא יבואו וכדומה. אני לא לוקח צד, נלחמתי בקרע גם קודם מתוך הבנה שהוא עלול לעורר את אויבינו. אמרתי את זה בערוץ 13 לפני כמה חודשים ובכיתי בשידור. לעגו לי. עכשיו, כשראינו את האמת המרה והפשוטה, זה לא הזמן להתווכח על מי צודק ומי טועה. אנחנו עדיין בסכנה גדולה ועלינו להתאחד. זה בנפשנו, כולנו עם אחד".