מצב הכאוס

"שפיצר היה ילד מצחיק ומטומטם. ילד פראי כזה, בתקופה שעוד לא היו בה אבחונים, הרבה לפני שהומצא הפתגם הנפלא 'במקום לתת ל-30 ילדים ריטלין, תנו למורה אקסטזי'. הוא היה מצחיק, כי הוא תמיד הפך את הסיטואציה על ראשה; והוא היה מטומטם, כי הוא לא הבין מה בעצם לא בסדר בזה", כותב חנוך דאום בפתח טורו השבועי ב"7 ימים" מבית "ידיעות אחרונות".

"בפינת החי, למשל, הוא החליט לערבב את הכלובים", מרחיב דאום. "הוא החליט לעשות אינטגרציה ולהפוך את כולם לחברים. זה היה החזון. זה היה כל-כך אידיוטי, אבל בסוף כל מי שהיה אז בפינת החי לא יכול לשכוח את הארנב החרמן מנסה לזיין את הברווזה, שמתחמקת ממנו בתימהון. הוא גם היה מארגן הלוויות עם הספדים כשחיות היו מתות. ברוב המקרים הוא גם התעקש לומר קדיש.

"אהבנו את שפיצר. הוא עשה שמח וצבע את החיים. פעם אחת היינו צריכים להיות שבת באיזה יישוב מרוחק כשליחים של בני עקיבא, אז אמרנו לשפיצר לבוא והוא זרם. [...] עכשיו אנחנו בטיז אל-נבי, אמורה להיות התכנסות כזו של כל החניכים וההורים, והשליח מטעם התנועה אמור לדבר. והוא זרם, כי הוא תמיד זרם, אבל לא ידע על מה הוא צריך לדבר ובכלל לא הבין את הסיטואציה. [...]

"והנה שפיצר נעמד מול המיקרופון. אנחנו חיכינו בהתרגשות, אבל הוא פשוט כיחכח רגע ואז אמר בטון משונה ומקריפ: היי. פעם פיל שאל גמל 'למה יש לך ציצי על הגב', אז הגמל אמר לפיל, 'שתוק, לך יש בולבול על הפנים'. ברגע הזה השתררה דממה מוחלטת, מוות ממש. היה שקט גמור ועלטה כזאת מערפלת. היום הצעירים קוראים לזה קרינג' או אוקוורד, לא משנה. איש לא צחק. גם אנחנו לא. באותו יום הבנו ששפיצר מצחיק כשהוא חלק מהאירוע, אבל לתת לו לנהל אותו? זה לא רעיון טוב".

הנמשל בזכרון הילדות של דאום הוא החיים הפוליטיים בתקופה האחרונה. דאום מספר שבתחילת שלטון טראמפ הוא ראה בו טרול משעשע שמעניק לספינה החסודה את הנענוע שהיא כה זקוקה לו. אבל עד מהרה התפכח והבין לאן זה הולך. "אני בכוונה מדבר על אמריקה, מעדיף להרחיק את עדותי, אבל מובן שגם בישראל אנחנו דוהרים לאותו כיוון", הוא כותב.

דאום מדבר על איתמר בן-גביר, השר לביטחון לאומי שבקדנציה הקצרה שלו הידרדר הביטחון הלאומי בישראל לתהומות עגומים; הוא השפיצר של ימינו, שבמקום לעשות סדר מספר בדיחות משונות בטקסים. "זו תקופה לא פשוטה למותג הציונות הדתית", מסכם דאום. "אני חושב לא מעט על הנושא, אבל אני עדיין אופטימי. הרי גם שפיצר, אחרי שסיפר את הבדיחה, ירד מהבמה ומישהו נורמלי החליף אותו. זו תקופה קרינג'ית, אבל היא תעבור. שבת שלום".

איתמר בן-גביר, השר לביטחון לאומי, מוסר הצהרה לתקשורת בשבוע שעבר (צילום: יונתן זינדל)

לדאום, כבעל טור הומוריסטי, יש את הפריבילגיה לשים בצד את העובדה שהמדיניות של שר המשטרה הנוכחי מולידה לא רק רגעים מביכים אלא גם הרג חסר אבחנה של אזרחים. לכן הוא יכול להרשות לעצמו לסיים טקסט אקטואלי עם מוסר השכל אופטימי. כשנודדים לחלקים העיתונאיים של עיתוני סוף השבוע, אלה שמבוססים על עובדות וניתוח של נתונים, קשה הרבה יותר לחלץ מסקנות כאלה.

"אין ספק, אלה ימים מדכדכים מאוד", כותבים עמוס הראל ואמיר תיבון מ"הארץ" בסופה של רשימה ארוכה שעליה הם חתומים יחד. "במשבר הפוליטי ההולך ומחריף, שיתפתח בקרוב גם לעימות חוקתי, משתלבים כעת עוד שני משברים אחרים – השתוללות מעשי הרצח בציבור הערבי והתגברות הטרור בגדה המערבית", הם כותבים בטור, שמקבל את הכותרת הראשית של עיתונם.

"ישנו קשר ישיר בין הדברים. הממשלה שהקים בנימין נתניהו, בנסיונותיו לחמוק ממשפט, מתגלה כצפוי בקוצר ידה המוחלט בהתמודדות עם האתגרים החריגים. ובשני המקרים קיים יסוד לחשש כי שתי מפלגות הימין הקיצוני החברות בממשלה בעצם מרוויחות מן המצב, ומעוניינות בהמשך האלימות כדי לקדם את מימוש יעדיהן – מיטוט הרשות הפלסטינית בגדה והפיכת חיי האזרחים הערבים בתחומי הקו הירוק לבלתי נסבלים", קובעים הראל ותיבון.

"כשהמתנחלים מדברים על 'חומת מגן 2', כוונתם גם למיטוט הרשות הפלסטינית. בעלי החזון מרחיקי הלכת מקווים ליותר מכך, חיכוך גובר, נצחי, שסופו 'נכבה' שנייה וגירוש המוני של פלסטינים מן השטח שבין הירדן לים. לכן, כשח"כים בימין הקיצוני קוראים לנקמה, זו אינה רק תאוות דם. מאחורי הדברים עומדת תוכנית גדולה יותר שהדרך אליה עוברת בהדלקה שיטתית של השטח, עד כדי התפרצות אינתיפאדה שלישית בהיקף מלא".

מפגיני שמאל, חרדים ושוטרים, אתמול בבני-ברק (צילום: עומר פיכמן)

גם ב"ישראל היום", החינמון השמרני שנוסד כעיתון הבית של נתניהו, מתריעים. הכותרת הראשית שמדפיסים שם הבוקר היא "מצב חירום לאומי". היא מובילה למאמר קצר ודל מאת מאיר בן-שבת, יו"ר המטה לביטחון לאומי ויועץ של נתניהו לשעבר, ובו "חמש החלטות בוערות שעל ראש הממשלה לקבל כדי להיאבק בפשיעה במגזר הערבי".

ההמלצות של בן-שבת (מ"מאבק בהון השחור" ועד "לערב את שב"כ") יוצאות מנקודת הנחה שלממשלה יש רצון להשקיע מאמצים בפתרון הבעיה. הגישה שלו מזכירה במידה רבה את זו של "ישראל היום". מעין תמימות סטרילית, מעושה – שמדגמנת השמעת קול זעקה אך מסרבת לעשות זום-אאוט ולהפנות אצבע מאשימה. "המשטרה אינה אדישה למצוקותיו של הציבור", הוא טוען. "למרות הביקורת הדורסנית כלפיה, היא לא איבדה את חיוניותה. היא יוזמת, ומשקיעה מאמצים רבים, אך האתגר הגיע לממדים שאינם ניתנים לטיפול רק במסגרות הקיימות ובכלים הקונבנציונליים שעומדים לרשותה".

הכתבה שצריכה היתה לקבל את הכותרת הראשית של "ישראל היום" מתפרסמת במוסף הפוליטי של החינמון. המחבר, דויד פרץ, מציג בה מציאות הפוכה לזו שמצייר ראש המל"ל לשעבר. "בשעה שגם תיירים ישראלים באיסלנד התעדכנו בפתיחת הקו האדום של הרכבת הקלה, לא ברור כמה התעדכנו בכך שבחברה הערבית עוד קו אדום ומדמם נחצה", כותב פרץ.

"ביום ראשון נרצח השייח עבד אל-רחמן קשוע, מנכ"ל עיריית טירה. ראש הממשלה אמר שיופעלו כל האמצעים, אבל איך אומרים ביידיש – 'בזאעת'. אז אמר. יומיים לאחר מכן נרצח גאזי סעב, מועמד למועצה המקומית אבו-סנאן, יחד עם עוד שני קרובי משפחה ושכן שבא לשתות עמם קפה. אם מצרפים לזה את רצח אדיר גאנם, מאבטחו של שועאע מנצור מסארווה, ראש עיריית טייבה, אולי ניתן לדבר על גל רציחות על רקע הבחירות המוניציפליות".

רוב הכתבה מורכבת משיחות שקיים פרץ עם מרואיינים בני החברה הערבית. הראשון הוא עפיף אל-חאג', רואה חשבון שמתמודד על ראשות מועצת ג'דיידה-מכר שבגליל המערבי. "עבריינים יש גם בחברה היהודית, אבל נדמה שהם פחות 'מעורבים' בבחירות. מה גורם להתפרצות האלימות הרצחנית בחברה הערבית?", שואל אותו פרץ.

"יש הרבה גורמים לכך, ולי אישית כבר נמאס להאשים את המשטרה", משיב אל-חאג', "אבל אם אני כעבריין יודע שהסיכוי שאתפס הוא רק 8%, וזה שיעור העבריינים שנתפסים בחברה הערבית, אז ברור שיהיה לי יותר קל לפעול. וגם אם אתפס, אתהלך בבית-המשפט כגיבור ישראל, גדולי הסנגורים יבואו להגן עלי, ומה ייצא מזה – עבודות שירות? אז כן, זה גם אובדן הדרך ואובדן החינוך, וזה כי המנהיגות הערבית איבדה את כושר המנהיגות שלה. יודע למה? כי חלק מההנהגה הערבית כבר נתמך על-ידי ארגוני פשיעה".

פרץ עוצר אותו: "אתה בטוח שאתה רוצה שאכתוב את זה, כמועמד לראשות המועצה?".

"אני האחרון שיחשוש לחייו", משיב המרואיין. "אני אדם דתי, מאמין באלוהים. למה שלא תכתוב את האמת?! אם אתה חולה ואתה רוצה שיטפלו בך, אתה הולך לרופא ומשקר לו? אומר שכואבת לך הבטן כשכואב לך הראש? אם לא תגיד את האמת – לא תהיה תרופה".

המפכ"ל, קובי שבתאי, מוסר הצהרה לתקשורת השבוע בזירת הרצח המרובע באבו-סנאן (צילום: שיר טורם)

"למרות הכחשותיו, אל-חאג' אדם אמיץ", כותב פרץ. "רוב מכרי וחברי מהחברה הערבית הסכימו לדבר רק מאחורי מסך האנונימיות. ככה זה בזמן ובמקום שבהם אזרחים ערביי ישראל נרצחים כמעט בכל יום. לצאת בפומבי נגד עבריינים זה לא דבר של מה בכך".

מרואיין המכונה א' טוען שמעשי הרצח האחרונים לא קשורים לבחירות המקומיות, ומשרטט מעגל עגום: "לא מדברים על זה שהרבה מהנרצחים זה תוצאה של המצב הכלכלי שבו נמצאת החברה הערבית. בלי עבודה סבירה, ועם בנקים שלא נותנים לך הלוואה או משכנתא כי הבית ביישוב הערבי לא שווה לנכס מבחינתם, אתה יכול להבין לבד שהדרך אל השוק האפור היא מהירה, ומשם הדרך אל הקבר מהירה יותר. קצת חוב שיצא משליטה, ישברו אותך, ואם לא תשיג את הכסף אז יהרגו אותך, ועדיף לעיני המשפחה והשכנים, כדי לעשות ממך דוגמה שתפחיד את כל החייבים האחרים.

"אני יודע שהסיבה היחידה שאני מדבר איתך היום היא שכרגע החיים שלי שווים רק קצת יותר מהמחיר של הרצח שלי. אז אפשר 'לעשות' ממני עוד כסף, אבל תבין – אם יהיו פיטורים או משהו כזה, החיים שלי לא שווים כלום. ואז אני אפילו לא אברח. אגיד שלום לאשה ולילדים ואשב בפתח הבית שלי לחכות לכדור. כי מה יש לי לברוח? לאן בכלל אפשר לברוח?".

המרואיין הבא הוא ד"ר וליד חדאד, קרימינולוג. "המספרים מדברים בעד עצמם", אומר חדאד. "אחוז פענוח תיקי הרצח בחברה היהודית מתקרב ל-90, לעומת אחוז פענוח מקרי הרצח בחברה הערבית שמתקרב ל-15 בלבד. ויותר מזה, המשטרה מכניסה לתוך הפענוח גם מקרים של אלימות בתוך המשפחה, שבה בדרך כלל הרוצחים מיד הולכים למשטרה עם הנשק ומודים. ככה שבמציאות האחוזים נמוכים אפילו יותר – 10 ואפילו 0. אתה מבין מה זה אומר? שבמקרה הכי גרוע, אם אתה תרצח ערבי ביישוב ערבי, יש סיכוי של 10%–15% שתיתפס. זה מה שזה אומר. עכשיו אתה מבין למה אנחנו עומדים על 156 הרוגים מתחילת השנה?".

מעבר לסטטיסטיקה, ישנה גם רוח המפקד. "הייתי בישיבה עם בכיר מאוד במשטרה לשעבר, ובתוך החדר הסגור הוא אמר את זה חד וחלק – אין למשטרה מוטיבציה לעשות את זה, זה עניין של תיעדוף", אומר חדאד. "לא במקרה בן-גביר מתעדף את הגניבה החקלאית. ושלא יהיה שום ספק, אני לא מצדיק את העבריינים האלה! זה לא בסדר לגנוב אבוקדו או כל דבר אחר. אבל לא יכול להיות שהגניבה החקלאית תתועדף מעל רצח במגזר.

"בכל מקום שבו הקורבן יהודי והתוקף ערבי זה מתועדף. אבל כשזה ערבי וערבי, הפשע מתועדף הרבה פחות, אם בכלל. עבדתי 17 שנים במשרד לביטחון הפנים – אין ועדה אחת שקמה למיגור הפשיעה הערבית ולא הייתי חבר בה. ואני יודע בוודאות שלמשטרה יש הרבה מידע מודיעיני, אבל היא לא עושה בו כלום".

בסקר השבועי של "מעריב", הנסקרים התבקשו להשיב לשאלה "האם לדעתך הממשלה הנוכחית רוצה לטפל בפשיעה במגזר הערבי אבל לא מצליחה, או שהיא כלל לא רוצה בכך?". 46% מהם, חלק הארי של הנסקרים, השיבו שלדעתם הממשלה לא מעוניינת להפסיק את ההרג. בקרב נשאלים מהציבור הערבי זינק הנתון ל-70%.

בעמודי החדשות של "ישראל היום" מציגים עוד כמה דוגמאות לאוזלת ידה של המשטרה. "פנה אלי מנכ"ל יהודי שעובד במועצה אזורית ערבית בדרום הארץ. הוא קיבל איומים בדרגות שונות. בגלל האיומים הוא עבר לעבוד במשרד בבאר-שבע", מספר דורון מילברג, מנכ"ל עיריית ראשון-לציון ויו"ר איגוד המנכ"לים והמזכירים ברשויות המקומיות. "ובכל זאת, פרצו לו למשרד והיכו אותו".

המראיין, אריה אברמזון, מונה שורה של מעשי אלימות נגד עובדי רשויות, בהם כאלה שהסתיימו ברצח או פציעה קשה. "כל זה הוא תוצאה ישירה של זלזול וחוסר התייחסות מתאימה של המשטרה ושל המשרד לבטחון הפנים לאיומים על חייהם של פקידי ציבור", מאשים המרואיין. "כשאתה פונה במכתבים למי שאחראית על אבטחת אישי השלטון המקומי במשטרה, הם מיד מתרצים: 'בודקים', 'זה לא בדיוק', 'האיום הוסר'. התייחסות לא אגרסיבית".

ב"ידיעות אחרונות" מתמקדים בצד השני של המשוואה: המשטרה. "הנתונים מוכיחים: איכות המתגייסים למשטרה – בשפל", נכתב שם בכותרת הראשית. הפירוט מופיע בטורה של חן ארצי-סרור ב"מוסף לשבת".

"משטרת ישראל נמצאת במשבר מתמשך שמגיע בימים אלו לשיא", היא כותבת. "בתקופה שבה האלימות ברחובות עולה על גדותיה, בחברה הערבית מונים 158 נרצחים מתחילת השנה (והמספרים מתעדכנים לצערנו מדי יום), ובמקביל יוצאים עוד ועוד תיעודים של שוטרים אלימים מהפגנות וממעצרים – המשטרה עומדת חסרת אונים מול היקף האירועים.

"הכאוס ברחובות משקף במידה רבה את הכאוס בתוך הארגון: עזיבות המוניות, היעדר מודלים של מנהיגות והובלה וגיוס כוח אדם ברמה נמוכה. מנתונים שמתפרסמים כאן לראשונה עולה כי איכות המתגייסים לתפקידי ליבה במשטרה (סיור וחקירות) נשחקת באופן עקבי החל מ-2021, והגיעה לשפל ב-2023".

"המערכת מגייסת אנשים שבעבר היא לא העיפה לעברם מבט. יותר מזה – היא פונה באופן אקטיבי לאנשים שנדחו לפני שנתיים ושלוש ומבקשת מהם להגיש שוב מועמדות", אומר גורם המכונה "בכיר לשעבר במכללה הלאומית לשוטרים, שעזב את תפקידו לפני חודשים ספורים". גורם אחר, המכונה רק "בכיר", חולק נתון שמציג את המשטרה באור מביך: לדבריו, המכללה "ביקשה תוספת תקציב של שלושה מיליון שקלים בשביל לתגבר את לימודי העברית, כי רבים מהמתגייסים לא היו מסוגלים לקרוא ולכתוב ברמה מספקת".

ארצי-סרור מזכירה חשיפה של כתב הפלילים לירן לוי שלפיה המפכ"ל קובי שבתאי הורה לקצר את קורס השוטרים מ-28 שבועות לשבעה שבועות בלבד. "שאר ההכשרה מתבצעת למעשה בשטח, באירועי אמת, מתוך מטרה להוציא כמה שיותר מהר כוח אדם לרחוב", היא מציינת. באחד הקורסים האחרונים, היא מוסיפה, "הודחו מיידית שלושה חניכים לאחר שהתגלה שהם הטרידו עשר חניכות שונות. זוהי תופעה חריגה מאוד שמעידה במשהו על טיבו של כוח האדם".

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, השבוע בישיבת ממשלה. לצדו השרים יריב לוין ומירי רגב ומזכיר הממשלה יוסי פוקס (צילום: אוליבייה פיטוסי)

מצב המשטרה, מדגישים ב"ידיעות אחרונות", לא שונה ממצבן של מערכות ממשל אחרות. "משבר כוח האדם חוצה את כל השירות הציבורי. במשרדי הממשלה, במערכת החינוך וגם במשטרת ישראל יש התפוררות של המנגנונים הכי חיוניים שאמורים לתפעל את המדינה", כותבת ארצי-סרור.

סמי פרץ, ב"דה-מרקר", טוען שזו לא טעות אלא מדיניות. "בכל מדינה נורמלית, תפקיד הממשלה הוא לצמצם את האי-ודאות ולספק לציבור שירותים חברתיים – מביטחון ושיטור ועד בריאות וחינוך. כאן קורה בדיוק ההפך", הוא כותב. "אי-ודאות היא המדיניות של הממשלה. מאחר שהיא נכשלת באספקת השירותים הכי בסיסיים, היא מעדיפה לערער את אמון הציבור במערכות השלטון, להגביר את דאגותיו ולגרום לו לראות בראש הממשלה ושריו את המושיעים.

"זו שיטת הפרד ומשול ששוכללה לכדי הפחד ומשול. למשל השריר שעושה לחברה הערבית שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', כשהוא עוצר את העברת מענקי האיזון לרשויות הערביות. הוא מייצר שם מצוקה בכוונת מכוון, ומסביר זאת בכך שהכסף הולך לארגוני פשיעה. שר רציני היה פועל אחרת, ודורש לטפל בארגוני הפשיעה ששמים לדבריו יד על הכסף שהמדינה מעבירה לרשויות הערביות. כשהוא מונע מהם את הכסף שהובטח להם בתקופת הממשלה הקודמת, סמוטריץ' מייצר אי-ודאות מכוונת ולא פותר את בעיית השורש. למה? כי הוא יכול וכי זוהי המדיניות של הממשלה הנוכחית".

אבי השיטה, מציין סמי פרץ, הוא ראש הממשלה נתניהו. "הוא נוהג למשוך מינויים של אנשי מפתח עד הרגע האחרון. הוא נהנה להוציא למועמדים את הנשמה, לתת להם לכסוס ציפורניים, לחוש שהם תלויים בו, ואולי לגרום להם להיות צייתנים ונאמנים. אף שיש בידיו הסמכות לייצר ודאות בארגונים רבים באמצעות קבלת החלטות מסודרת ומוקדמת, הוא תמיד יעדיף למסמס ולדחות לרגע האחרון. לרוב, הנזק לציבור, למערכות השלטון ולאמון בהן אינו נראה לעין, אך נהפך לחלק מהתרבות הניהולית והארגונית הקלוקלת שמחלישה את המגזר הציבורי".

האות המבשר

כתבת השער של "7 ימים" היא ראיון עם איל ינון, שכיהן במשך עשור כיועץ המשפטי של הכנסת. הכותרת עוסקת באפיזודה שנתפסה בזמנה (מרץ 2020) כקו פרשת מים בפוליטיקה הישראלית: ההודעה של יולי אדלשטיין, כשכיהן כיו"ר הכנסת, כי לא יקיים את פסיקת בג"ץ שהורתה לקיים הצבעה שבה ייבחר יושב ראש חדש. ינון אומר למראיין, נדב איל, שזה היה מבחינתו "האות המבשר" ל"תחילת התקופה שאנחנו עכשיו חיים בה".

"אדלשטיין קרא לי ללשכה ואמר: 'החלטתי לא לקיים את פסיקת בג"ץ'", אומר ינון בציטוט שנדפס בשער המוסף. המראיין, נדב איל, שואל אותו: "מהשיחות שלך איתו היה ברור שנתניהו רוצה שהוא לא קיים את פסיקת בג"ץ?". "כן, חד-משמעית", משיב ינון. הוא מציין שללחץ מצד ראש הממשלה הצטרפו שר המשפטים דאז אמיר אוחנה ושר המשפטים לעתיד יריב לוין.

אומת הנשק

ב"גלובס" חוגגים השבוע את הפריחה בייצוא הנשק הישראלי. "עסקת המיליארדים למכירת חץ 3 לגרמניה הפנתה זרקור לתעשיית נשק שהולכת וצוברת ממדי ענק: הביקוש הגדול מאירופה, החוזים ששוברים שיאים והחזרה של אנשי הטכנולוגיה לסטארט-אפים", מבשרים בשער העיתון הכלכלי, שבמרכזו נדפסת בגדול הכותרת "כך הפכנו לאומת הנשק". הקוראים מופנים לסיקור נרחב שתופס את כל העמודים הראשונים של העיתון, עד עמוד 12.

כמובטח בשער, הרוח חגיגית ובעיקר מתענגת על ההזדמנות העסקית שנוצרה בעקבות המלחמה באוקראינה, שהובילה לחיזור מואץ של אירופה אחר מערכות הגנה מטילים תוצרת כחול-לבן. המסגור הזה מחמיא לתעשייה ויוצר רושם שישראל מוכרת נשק בעיקר למדינות נאורות – ושבעצם לא ממש מדובר בנשק, אלא בעיקר במערכות הגנתיות. "יצוא בטחוני", ולא "סחר בנשק".

הרושם הזה נסדק מעט כשמתעכבים על אינפוגרפיקה שמשובצת בעמוד 10: מפה של העולם שעליה סומן כיצד התחלקו בשנה שעברה המכירות על-פי נתוני משרד הביטחון. אירופה, שלכבודה התכנסנו, ריכזה 29% מהן. חלק הארי זרם לכיוונים אפלים יותר: 30% לקבוצת מדינות המכונה "אסיה והפסיפיק" – מדינות כמו הודו, סרי-לנקה, הפיליפינים ואזרבייג'ן – ועוד 24% ל"מדינות הסכם אברהם", כלומר משטרים אסלאמיים רודניים.

ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר בוחן תת-מקלע מדגם עוזי במסגרת ביקור במפעל תע"ש בהרצליה, 1986 (צילום: נתי הרניק, לע"מ)

"ישראל עושה מספיק כדי למנוע זליגת נשק למדינות שנויות במחלוקת?", תוהה כותרת שנדפסת בטקסט שסוגר את הפרויקט המיוחד, שמקבל גם הפניית שער. "העסקה למכירת מערכת טילי חץ 3 לגרמניה בסכום של 3.5 מיליארד דולר, שעל אישורה הסופי למדנו השבוע, הזכירה לנו שוב שישראל היא מעצמה עולמית בתחום שאולי לא תמיד נוח להתגאות בו", מציין יובל אינהורן מ"המשרוקית", מדור בדיקת העובדות של "גלובס".

אינהורן מספק היסטוריה קצרה של הפיקוח על יצוא הנשק, ואז מזכיר את "שפע הדיווחים בתקשורת העולמית והמקומית על כך שנשק ישראלי מוצא את דרכו לא פעם גם לגורמים שניתן להגדיר בעדינות 'שנויים במחלוקת'. כך, למשל, דווח כי טכנולוגיות מעקב ישראליות שימשו את ממשלת דרום סודן לפגיעה באזרחיה; שנשק ישראלי שימש את הממשל במיאנמר ברדיפתו האלימה נגד קבוצת המיעוט הרוהינגה; ושרובים ישראלים שימשו בהוצאה להורג של אלפי אזרחים בפיליפינים".

ואלה, כאמור, רק עסקאות מהשנים האחרונות. כפי שמציין אינהורן בתמצות בפתח הכתבה, בעבר הרחוק מדינת ישראל "כמעט שלא פסלה אף לקוח", כולל מדינות שנחשבו "מצורעות" בעיני הקהילה הבינלאומית. ישראל מכרה נשק לדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, לארגנטינה בתקופת החונטה הצבאית, למשטר הרצחני של אוגוסטו פינושה בצ'ילה, לזאיר של מובוטו ססה-סקו ולרואנדה בתקופת מלחמת האזרחים שבה נטבחו מאות אלפי בני אדם.

אם כך, האם "ישראל עושה מספיק כדי למנוע זליגת נשק למדינות שנויות במחלוקת"? מהתיאורים העובדתיים בכתבה של אינהורן, שמובאים בקיצור נמרץ ופחות או יותר מסתכמים בקטעים שצוטטו לעיל, אפשר להסיק שהתשובה שלילית. כלומר, שישראל לא עושה מספיק כדי למנוע זליגה של נשק למדינות "שנויות במחלוקת". ואולם, למרבה האכזבה, בשום מקום בכתבה הדברים לא נכתבים במפורש. למעשה, הם לא נכתבים כלל. במקום זה, המחבר מגיש ציטוטים של חוקר וחוקרת מהאקדמיה שמצביעים על החורים ברגולציה.

לקראת סוף הכתבה, היכן שהקורא מצפה למצוא את השורה התחתונה – נגיד, "לסיכום, מדינת ישראל לא עושה מספיק כדי למנוע זליגת נשק למדינות שנויות במחלוקת, שבעצם ראוי יותר לכנות 'משטרים אפלים'" – קופצים ישר לתגובת משרד הביטחון. דובר אנונימי מטעם המשרד מסר ל"גלובס" ש"שיקולי שמירה על זכויות אדם" הם "חלק בלתי נפרד ממנגנון הפיקוח על היצוא הבטחוני", ובקיצור – להד"ם.

יש מקום לדווח על תעשיית הנשק דרך משקפיים כלכליות, בייחוד כשהטריגר הוא עסקאות ענק למכירת מערכות הגנה למשטרים דמוקרטיים ידידותיים ושוחרי שלום. אבל כשמערכת עיתונאית מחליטה לעשות יותר מזה, ולספק תמונת רוחב של תעשיית הנשק על כל היבטיה – לא מספיק לכסת"ח באמצעות טקסט פושר שמסתפק בהעלאת תהיות, אזכור קמצני של "דיווחים" מהתקשורת ובמקום לתת שורה תחתונה ישירה, עצמאית, עושה חיים קלים לתעשייה ופשוט מגיש את המיקרופון למשרד הביטחון.

התוצאה קרתנית. עיתונאים, מתוקף תפקידם כמשקיפים ומבקרים, מסוגלים להצביע על האופן שבו פריחת תעשיית הנשק מועילה למשק הישראלי, אבל גם להדגיש שהרווח הכלכלי הוא רק היבט אחד, צר, של האימפקט שמייצרת התעשייה הזאת – ושהיד הזרה שמעבירה לישראלים את מזוודות המזומנים עשויה אחר-כך להרים רובה ישראלי ולרסס אזרחים, כפי שאכן קרה שוב ושוב ושוב. ברור, זה היה מחרב את המסיבה, ואולי גם קצת מעליב את המקורות ומושאי הסיקור הגאים, שחוגגים כרגע בוננזה אחר בוננזה. אבל זה מה שעיתונאים הגונים אמורים לעשות.

הקונספירציה השבועית

כבכל שבוע, הטור שפותח את המוסף הפוליטי של "ישראל היום" הוא טורו של אמנון לורד. וכמיטב המסורת של הטור, גם השבוע חולק לורד עם קוראיו תיאוריית קשר. אבל הפעם לא מדובר בתיאוריה שהוא עצמו דוגל בה ומעוניין להדביק בה את הקוראים – אלא בתיאוריה שהוא סבור שהיא שקרית, זדונית אפילו, שראוי לחשוף ולשרוף. מדובר כמובן בתיאוריית הקשר על כך שקיימת בישראל תופעה של "טרור יהודי".

לדברי לורד, לא באמת קיימת בישראל תופעה של "טרור יהודי", ואם התקשורת לא היתה בודה אותה – לא הייתם שומעים עליה. למה שמישהו ימציא יש מאין טרור יהודי? לורד היה יכול להסתפק בהסבר המתבקש על כך שמדובר בניסיון להכפיש את ציבור המתנחלים על לא עוול בכפו, אבל פובליציסט משופשף כמוהו יודע שחבל לבזבז הזדמנות פז כזאת בלי להפעיל קצת את שרירי הדמיון.

אמנון לורד בביתו בירושלים, 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

לורד מרהיב עוז ומכריז: "המצאת הטרור היהודי היא הכלי היעיל ביותר בארסנל לבלימת המערכת האפשרית של צה"ל וכוחות הביטחון נגד הטרור". אפשר לכתוב זאת שוב: על-פי הפובליציסט הבכיר של העיתון הנפוץ במדינה (לפי סקר חשיפה), כבר מזמן יכולנו להכניע את הטרור הפלסטיני – ומה שמנע זאת הוא ההחלטה של כמה אנשי תקשורת להמציא עלילה על טרור יהודי. המסקנה המתבקשת היא שאין סיבה להאשים את ממשלת נתניהו. לא היה לה שום סיכוי.

איך בדיוק עובד המנגנון שגורם לעלילה על "טרור יהודי" לכבול את ידי הממשלה ומערכת הביטחון כך שלא יוכלו לטפל בטרור פלסטיני? הוא מסיט את תשומת הלב של צה"ל והשב"כ? סותם את בתי הכלא בעצירים יהודים חפים מפשע? לורד לא מרחיב. כפי שקורה לעתים כשהתעמולה המפותלת שלו מסתבכת בתוך עצמה, גם הפעם התיאוריה נקטעת באיבה ומותירה את הקורא עם תחושה מטופשת שאפשר לסכם במילה "מה?".

טראמפ

היום לפנות בוקר, לא הרבה אחרי רדת העיתונים לדפוס, הפיץ השריף של מחוז פולטון בג'ורג'יה את תצלום המעצר של דונלד טראמפ, נשיא ארצות-הברית בדימוס, המתמודד על כהונה נוספת בבחירות שיתקיימו ב-2024. טראמפ לא ממש נעצר, הוא שִחרר את עצמו בערבות מיד לאחר מכן. אבל המעמד הסמלי סיפק לאמצעי התקשורת האמריקאים המחשה גרפית למצב המטורף שאליו דירדר טראמפ את האומה שבראשה עמד – ואת הנכונות שלו לגנוב את הבחירות כדי לשמור על כסאו.

ב"ידיעות אחרונות" לא התאפקו ונתנו לידיעה על טראמפ את הכותרת "טראמפ בבית המעצר". כשהעיתון ירד לדפוס, כאמור, טראמפ עדיין לא היה בבית המעצר. במקום ה-Mugshot הדפיסו שם תצלום מחמיא שלו מתוך נאום. בתחתית הידיעה, בקטן, שובץ תצלום המעצר של ראש עיריית ניו-יורק לשעבר רודי ג'וליאני, אחד מ-18 בעלי תפקידים בקמפיין טראמפ שעומדים לדין בג'ורג'יה. הכיתוב: "פעם נערץ, היום נעצר".

"למרות תחושת השגרה המוזרה שמתלווה לשערורייה של נשיא לשעבר שמסגיר עצמו שוב ושוב לרשויות, האירוע אתמול היה צפוי להיות שונה משלושת קודמיו", כותבת ציפי שמילוביץ. "הפעם ההסגרה התרחשה לא בבית-משפט, אלא בבית-כלא מפורסם באטלנטה. טראמפ צפוי היה לעבור את תהליך המעצר הרגיל של כל נאשם, כולל צילום 'פוטו רצח'. הוא אמור היה להשתחרר מיידית בערבות של 200 אלף דולר והסכים, על הנייר לפחות, לתנאי שחרור נוקשים, כולל איסור על הפעלת איומים נגד עדים באמצעות הרשתות החברתיות".

דונלד טראמפ, נשיא ארצות-הברית לשעבר, בתצלום המעצר שלו בכלא במדינת ג'ורג'יה (נחלת הכלל)

בידיעה נלווית כותבת שמילוביץ על העימות בין מועמדי המפלגה הרפובליקאית לנשיאות שקיימה אתמול רשת פוקס-ניוז. טראמפ לא נכח בו. ברגע השיא של האירוע, מציינת שמילוביץ, כל שמונת המשתתפים נשאלו שאלה זהה: "אם דונלד טראמפ יורשע בבית-המשפט ויהיה מועמד המפלגה לנשיאות, האם עדיין תתמכו בו?".

המתמודדים התבקשו להרים יד אם תשובתם חיובית. "רון דה-סנטיס, שאמור להיות היריב הגדול של טראמפ, הרים יד. מייק פנס, סגן הנשיא של טראמפ, שהנשיא לשעבר הסית את תומכיו לאלימות נגדו – הרים יד. כריס כריסטי, הרפובליקאי היחיד שתוקף את טראמפ בקביעות וטוען שהוא פסול מלהיות נשיא, שוב – הרים יד, ואחר-כך שִחרר סייג רפה. וכך הפך דונלד טראמפ, ערב מעצרו הרביעי בארבעה חודשים באשמה פלילית, למנצח הגדול של עימות שאליו לא התייצב".

ב"הארץ" כותב על העימות נתנאל שלומוביץ. הוא מציין שמבין שמונת המועמדים היה אחד בלבד שלא הרים את ידו – מושל ארקנסו אייסה הצ'ינסון, מועמד שולי שתִפקד בעימות "כמעין ניצב". לדברי שלומוביץ, 58% מהרפובליקאים תומכים כיום במועמדותו של טראמפ, כמעט פי ארבעה מהנתון של המתמודד שמדורג אחריו, דה-סנטיס.

ב"ישראל היום", העיתון שמייסדיו שלדון ומרים אדלסון שפכו מאות מיליונים על הקריירה הפוליטית של טראמפ, מצניעים היום את הדיווח על המירוץ לנשיאות. ידיעה קצרצרה בנושא נדפסת בעמוד 16 ונושאת את הכותרת הלקונית "הרפובליקנים התעמתו בצלו של טראמפ, שנעדר". רק בפסקת הסיום מזכיר המחבר, דוד ברון, שבמקביל לעימות נדרש טראמפ גם להתייצב בבית-הכלא ולהצטלם כאחרון העבריינים.

מצב התקינות הפוליטית

"כשהמבקר והאינטלקטואל האמריקאי אדם קוצקו התכונן לצפות בשובר הקופות 'אופנהיימר', הוא חיפש כדרכו ביקורות אינטליגנטיות על הסרט, שמהן יוכל ללמוד האם שווה לבזבז עליו ערב בקולנוע. אבל בכל במה שבה חיפש, הוא מצא רק סוג אחד של התייחסויות. הוא למד שבין הדמויות בסרט אין אף יפני. כמו כן הסבו את תשומת לבו שאזור לוס-אלמוס בניו-מקסיקו, שבו פותחה פצצת האטום, היה מאוכלס בעבר בתושבים היספנים שפונו משם בכפייה – עובדה שזכתה בסרט להתייחסות בלתי ראויה", כותב עפרי אילני ב"מוסף הארץ".

"נראה, לדבריו, שהמהלך היחיד שמבקרי הסרטים האמריקאים יודעים לעשות הוא לסמן 'היבטים בעייתיים' בסרט, ולדון אותו לחומרה על חוסר מוסריות. במאמר שפִרסם במגזין 'אטלנטיק' בחודש שעבר טען קוצקו שהמוסרנות הפוליטית מחריבה את ביקורת התרבות בתקופתנו. קוצקו איננו טראמפיסט או שמרן, אלא מזוהה כאחד הנציגים המעמיקים של השמאל האינטלקטואלי הצעיר באמריקה. הוא גדל במשפחה אוונגליסטית אבל פנה עורף לימין הנוצרי, והביע עמדות המטילות על הלבנים באמריקה העכשווית אחריות לעבדות, דבר שעורר את זעמם של ארגוני ימין.

"אבל לדבריו, כאשר הוא מתבונן על הנוף התרבותי העכשווי, הוא מגלה שהשמאל אימץ דרכי מחשבה שמזכירות את הסביבה הנוצרית האדוקה שבה גדל. נראה שהציווי הדומיננטי הוא לצרוך תרבות טהורה מבחינה מוסרית, שלא תשחית את הנשמות הזכות של הנוער. כל זה, לדבריו, בעיקר משעמם להפליא: 'זה לא שמישהו אומר דברים לא נכונים; זה פשוט לא מעניין'. הדרישה העולה מהביקורות, לטעמו, היא ליצור אמנות מגויסת שאינה אלא פרופגנדה".

אחד הביטויים של תפיסת העולם שמתאר אילני היא הדרישה להכפיף את מלאכת הליהוק לסטנדרט הנוכחי של תקינות פוליטית. במקרה של "אופנהיימר" הועלו טענות עקב ההחלטה ללהק את השחקן הנוצרי קיליאן מרפי לתפקיד מדען האטום היהודי. במקרה עכשווי אחר נמתחה ביקורת על הליהוק של השחקן בראדלי קופר, גם הוא מרקע נוצרי, לתפקיד לאונרד ברנשטיין – וההחלטה להרכיב על פניו חוטם תותב שיהלום את תווי פניו המקוריים של המנצח היהודי הנודע.

השחקנית הלן מירן במסיבת עיתונאים שהתקיימה לרגל הקרנת הסרט "גולדה" בכיכובה בישראל. ירושלים, 13.7.2023 (צילום: יונתן זינדל)

הסוגיה צפה בשני ראיונות גדולים שמתפרסמים היום לרגל עליית הסרט "גולדה", שבו מגלמת הלן מירן את ראש הממשלה גולדה מאיר בימים הגורליים של מלחמת יום כיפור. "לא כולם תמכו בליהוק של מירן הלא-יהודייה לתפקיד גולדה", כותב ישי קיצ'לס בכתבת השער של מוסף "שישבת" מבית "ישראל היום". "היו אפילו מי שהאשימו את הפקת הסרט בכך שהוא חוטא ב-'Jewface' – כינוי גנאי שהוטבע בידי הסטנדאפיסטית היהודייה-אמריקאית שרה סילברמן בהתייחס למקרים שבהם שחקן לא-יהודי מלוהק לתפקיד של דמות יהודייה".

קיצ'לס מראיין את הבמאי הישראלי של "גולדה", גיא נתיב, ומעלה בפניו את הסוגיה. נתיב מתבטא בזהירות. "אני מאמין שהדיון הזה על ליהוק הוא דיון נכון. היום כנראה לא היו מלהקים את טום הנקס לתפקיד פורסט גאמפ, למשל. היו מנסים לקחת שחקן עם מוגבלות", הוא אומר. "עם זאת, המטוטלת הזאת לוקחת את הדברים למקום מאוד קיצוני, ברמה שזה כבר מתחיל לפגוע באמנות. כי מה באמת יקרה אם רק שחקן יהודי יוכל לגלם דמות יהודייה? זה אומר שמחר שחקן יהודי לא יוכל לשחק דמות לא-יהודייה? הדיון הזה יוצר מצב מאוד מסוכן".

אמיר קמינר, בכתבת השער של "7 לילות", מקבל הזדמנות לשאול את הלן מירן עצמה מה דעתה על "ליהוק גויים לתפקיד של יהודים", כהגדרתו. כמו במאי הסרט, גם מירן נזהרת. היא מצהירה שמדובר ב"שאלה לגיטימית", ומוסיפה שהיא עצמה "שמחה על העובדה שתהליך הליהוק באמת השתנה בשנים האחרונות". אבל כמו אצל הבמאי, גם מירן מביעה הסתייגות.

"בצעירותי הייתי חלק מקבוצת התיאטרון של פיטר ברוק. הוא היה הבמאי הראשון שבחר בליהוק עיוור צבעים – המלט שחור עם גרטרוד לבנה והורציו סיני. הרעיון הוא שכל אחד יכול לגלם הכל, וזה רק מוסיף לדמיון של הצופים", אומרת מירן.

"ישנה אסכולה שאומרת שרק הומו יכול לשחק הומו, שרק נכה צריך לשחק נכה, ורק יהודייה צריכה לשחק את גולדה מאיר. אני מאמינה שכל אחד יכול לשחק כל דבר, ואני גם מאמינה שלפעמים האדם הכי נכון לתפקיד הוא בדיוק האדם שיכול להבין בצורה מהותית את הסוגיות שנלוות לדמות. מבחינתי, אני אסירת תודה שקיבלתי את ההזדמנות לאכלס את גולדה, כי אני תאבת בצע. אני רוצה לגלם נשים גדולות, וגולדה היתה אחת הגדולות" (קמינר, אגב, לא מסביר מה פירוש הביטוי "לאכלס את גולדה", מה הקשר לתאוות בצע או מהי הדרך הנכונה להשתמש בגוגל טרנסלייט).

עפרי אילני, ב"מוסף הארץ", טוען שהמערכה כבר הסתיימה ושהמטורללים ניצחו. "הפיקסציה הדידקטית כבר הוטמעה לתוך האמנות עצמה", הוא כותב, ומרחיב: "זה כמה שנים שמועסקים במוסדות רבים מחויבים להשלים פעם בשנה לומדות למניעת אפליה או הטרדה מינית. הפרוצדורה הזאת הובאה מארצות-הברית, והיא חוויה מתסכלת: גם אם ביצעת את הלומדה כבר חמש פעמים, לא ניתן להריץ קדימה; המשתמשת נדרשת לשבת ולהאזין לקריינות, ולבחור אם התנהגות כלשהי היא מותרת או אסורה – גם אם ברור שבכל המקרים צריך לבחור באופציה השנייה.

"אחרי כמה שנים של לומדות כאלה, אני מרגיש כמעט כמו גיבור 'התפוז המכני' שנחשף לסרטים מזוויעים כדי לצרוב בו סלידה מאלימות. אבל מה שמעניין הוא, שהלומדות הפונקציונליות האלו הפכו לדגם שעל-פיו מעוצבת התרבות העכשווית בחלקה הגדול. פעם האמנויות חיקו את התיאטרון, ואחר-כך את הקולנוע; היום הן מחקות את לומדת ההטרדה".

תעמולה (1)

חיים לוינסון, ב"גלריה", מקדיש את טורו לגלית דיסטל-אטבריאן, שרת ההסברה של מדינת ישראל. הטור נפתח בתרגיל שמומלץ ליישם גם על דמגוגים אחרים: לוינסון צפה בסרטון של דיסטל-אטבריאן בלי סאונד. "זה היה כאילו במאי בחוג לתיאטרון נתן לתלמידיו תרגיל בפנטומימה שעיקרו הוא 'איך לדגמן קורבנות דמגוגית בלי להגיד מילה'", הוא כותב. לאחר מכן הוא ניגש לפענח את סגנון ההתבטאות הייחודי שבו מתמחה הפוליטיקאית שמתלוננת שבכל פעם שמכנים אותה "שרת התעמולה" מתכוונים להשוות אותה לגבלס.

תעמולה (2)

קוראי "בשבע" יכולים להתענג השבוע על תצלום גדול של ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, עטוף בטלית על רקע הכותל המערבי. ליאון נראה שם כשהוא עומד על מרפסת מעל מאות מתפללים, בפוזה שלרגע מעוררת תחושה שהם בעצם לא באו בשביל הכותל – אלא בשביל לסגוד לראש העיר. אבל אז מבחינים במבט שליאון מפנה אל עדשת המצלמה, וקולטים שהאיש בסך הכל ניצל את המעמד לעוד קצת תעמולת בחירות, או כפי שמכנים זאת ב"בשבע": "ראיון חגיגי לרגל פתיחת השנה החדשה".

משה ליאון, ראש עיריית ירושלים, ב"ראיון חגיגי" בחינמון "בשבע". 24.8.2023 (לחצו להגדלה)

הרמזים היחידים לכך שלא מדובר בתוכן מערכתי הם העובדה שהגופן שבו נדפס הראיון שונה מהגופן הרגיל של "בשבע", וההחלטה לשבץ שלוש תמונות של ליאון למרות שהטקסט תופס רק שני עמודים. לכך ניתן להוסיף את העובדה שליאון הוא כבר אורח מוכר בעמודי התוכן השיווקי של "בשבע", ושכל הראיון מוקדש להתפארות שלו בהישגיו והבטחות לעתיד – ליום שאחרי בחירתו המחודשת.

דביר עמר, העיתונאי שחתום על הטקסט השיווקי, מכנה את התוצאה "ראיון 'בשבע'", ובכך מעצים את ההטעיה. אבל מעבר לגניבת הדעת, יש כאן גם היבט כלכלי. גם קורא מיומן, שיקלוט שזהו ראיון קנוי, לא יידע אם הוא נרכש מתקציבה של עיריית ירושלים, כלומר מכספי התושבים, או שמא מקמפיין הבחירות של ליאון. המסקנה המתבקשת היא שבעיני ראש העיר אין באמת הבדל.