רוח החג

"ניקיתם, הברקתם, צחצחתם, והכל בשביל הרגע הזה: עם שקיעת השמש היום יתחיל חג הפסח", נמסר לקוראי "ישראל היום" בכפולת העמודים הפותחת. בכותרת הידיעה מוסבר לקוראים שחג הפסח הוא "רגע של יחד", מועד מיוחד שבו "מיליוני יהודים ברחבי העולם" יניחו בצד את המחלוקות ליום אחד וידונו בסיפור התנ"כי של יציאת מצרים.

למקרה שזה לא היה מובן, המסר הקונפורמיסטי מוזרק גם דרך עמוד השער – ומה מתאים יותר מחיילים? קבוצה של גברים צעירים בחאקי על כלי שיט צבאי מביטים למצלמה ומקשטים את המסר שלפיו פסח הוא הזמן שבו "מנקים את הבתים (וגם את הראש) ושמים לרגע את המחלוקות בצד", כדי שאפשר יהיה לקיים את ליל הסדר כהלכתו.

מוטיב הביחד חוזר על עצמו גם בכותרת הראשית של החינמון, שמפנה את הקוראים לשני ראיונות עם פוליטיקאים משני עברי המתרס: ח"כ בני גנץ ושר האוצר בצלאל סמוטריץ'. ניכר שהעורכים ניסו לכפות עליהם מסגור אופטימי. סמוטריץ', כביכול, בעד פשרה: הוא בטוח שניתן להגיע ל"מתווה" שיאפשר לאופוזיציה לחיות עם התוכניות של הקואליציה בנוגע למערכת המשפט. גנץ, בהפניה הצמודה, מצהיר ש"אם נגיע להסכמות, זה יהיה רגע מכונן גם ל-75 השנים הבאות".

למרות הרושם הוורדרד, המסגור של "ישראל היום" לא מחזיק אפילו טור של קובי אריאלי, שכותב היום בחינמון שהישראלים מאז ומעולם רבו זה עם זה – ושכדאי לקבל את זה, כדי שנוכל להמשיך לריב בנחת גם בעתיד. מי שידפדף הלאה ויגיע לראיונות עם גנץ וסמוטריץ' יגלה שלפחות לדעתם, לא מדובר בריבים מילוליים מסביב לשולחן הסדר אלא במלחמה שמאיימת לשטוף את הרחובות.

"אם החקיקה תתחדש, זה יהיה אסון", אומר גנץ למראיין שלו, יואב לימור. "עלול להישפך דם ברחובות, אני חרד ממלחמת אחים". רגע, לאן נעלמה התקווה לרגע המכונן שמגיע אחת ל-75 שנה? הוא לא נעלם, אבל גנץ מציג אותו כתרחיש אחד מתוך שניים. התרחיש השני הוא "משבר חוקתי נוראי, שבו כל מה שאנחנו רואים יתעצם וישפיע על הביטחון ועל הכלכלה ועל החברה".

ומה עם סמוטריץ'? האם הוא באמת מוכן להתפשר על מתווה שהאופוזיציה תוכל לחיות איתו? לא. לא באמת. "לא צריך מתווה מוסכם", הוא אומר ליהודה שלזינגר בקטע שממנו נלקח הציטוט שבשער. "לקואליציה יש רוב, אני לא צריך שהאופוזיציה תחתום על המתווה. אף אחד לא שאל את האופוזיציה באוסלו או בגוש קטיף. צריך להגיע למתווה מאוזן. האופוזיציה לא צריכה לאהוב אותו, היא צריכה לחיות איתו. השאלה היא אם בצד השני יש פרטנר. לצערי עד היום זה לא קרה. לפיד לא רוצה כיוון שהוא סוכן כאוס אנרכיסט, ויש לו עניין להבעיר את המדינה כדי להפיל את הממשלה. גנץ לא גילה עד כה אומץ לעמוד מולו".

הגעלת כלים במאה שערים, השבוע (צילום: יונתן זינדל)

בעיתון שמנגד, "ידיעות אחרונות", לא מנסים לזייף אחדות בחג הזה. בהתאם לאג'נדה שמחבקת את המחאה נגד ההפיכה המשטרית, היום מכריזים שם על "האביב העברי". צמד המילים נכתב בכחול ולבן ונדפס על רקע תצלום של המוני מפגינים חוסמים כביש ומניפים דגלי לאום – חלק מסדרת צילומים של זיו קורן שמקבלת מוסף שלם. מתחת לתצלום שובצו הפניות לשורה של מאמרים, מ"עדיפה הכרעה מפשרה רקובה" (אהוד ברק) ועד "דור שלם דורש חוזה חדש" (שי פירון).

כאן רוח חג החירות אינה אחדות, אלא התנגדות לשלילת החופש. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? כלום, והכל", כותבת רתם איזק. "הלילה הזה אנחנו כבר לא האנשים שהיינו בכל הלילות. אנחנו אחרים. [...] פתאום גילינו שאף ששנים אנחנו מצווים להצטופף סביב שולחן הסדר ולספר ביציאת מצרים, לקחנו את החופש שלנו כמובן מאליו. [...] שכחנו שחירות היא עניין חמקמק; שצריך להגן עליה, לתרגל אותה, אחרת היא מתנוונת, נחלשת, אוספת לתוכה גורמים שנהנים ממנעמיה ומשתמשים בשפתה כדי לפרק אותה מבפנים. נרדמנו בשמירה".

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" לא מעמידים פנים שהצדדים ערוכים לפשרה. בידיעה חדשותית שנושאת את הכותרת "הידברות ללא מוצא" נמסר ש"בכירים באופוזיציה" מגדירים כעת את המגעים כ"מסך עשן" שנועד לאפשר לנתניהו למשוך זמן.

אהוד ברק, במאמר שנדפס במוסף תצלומי המפגינים, קורא "להגביר את עוצמת ההפגנות והשיבושים לכלל מרי אזרחי בלתי אלים בהיקף רחב ביותר". ברק סבור שצריך "להפוך את המשבר להזדמנות, לא דרך פשרה רקובה אלא דרך הכרעה ברורה, רגע חוקתי שיאפשר גיבוש חוקה או לפחות חוק יסוד משוריין, 'החקיקה', שיבטיח את עצמאות בית-המשפט, ערכי מגילת העצמאות והדמוקרטיה". וצריך, לדבריו, גם להעיף את ראש הממשלה. "עלינו להעלות את הסף ולתבוע את הרחקתו של נתניהו, שאינו כשיר יותר, מעמדות הכוח במדינה".

צבא ומדינה

גם ל"בשבע", החינמון החרד"לי הנפוץ, יש ראיון חג עם השר בצלאל סמוטריץ' – הפוליטיקאי הבכיר ביותר שהצמיח המגזר שעבורו מיועד העיתון. בניגוד לאריזה הרכרוכית של "ישראל היום", כאן השכילו לייצר כותרות שיפחידו את השמאלנים – וגם את קהל הבית. "זה יקרה לאט יותר, אולי בחלקים, אבל מערכת המשפט תעבור תיקון", מצוטט סמוטריץ' בשער של "בשבע", שכבר אתמול עורר זעזועים באקו-צ'יימברים של מתנגדי ההפיכה.

הכותרת שניתנה לראיון עצמו הרבה יותר חזקה, ומתחברת לתיאוריות הקשר שמאשימות את "מדינת העומק" בעצירת החקיקה: "צריך להבין", אומר שם סמוטריץ', "היה כאן מרד של הצבא נגד הממשלה". האמירה הזאת מופיעה גם בגוף הראיון, אבל בלי הסברים. ייתכן שסמוטריץ' העדיף לא להרחיב, ואולי הרחיב אך המראיינים, עמנואל שילה ואסף משניות, החליטו לחתוך החוצה את ההסברים.

כך או כך, המסר הקונספירטיבי לגבי עוצמת ידה של מערכת הביטחון חוזר על עצמו כשהמראיינים מציינים בפני סמוטריץ' שהוא לא קיבל את מלוא הסמכויות הבטחוניות שהובטחו לו בהסכם הקואליציוני. "נכון", משיב סמוטריץ', "אבל קיבלתי תשעים אחוז ממה שאני צריך בשביל שנוכל לשנות את המציאות ביהודה ושומרון. יכולתי להתעקש על הכל, אבל הבנתי שאם אעשה את זה, מערכת הביטחון תדע איך לסכל אותי, ואז אולי יהיו לי הסמכויות, אבל לא אוכל לקדם כלום".

בנימין נתניהו, יריב לוין ושאר השרים, השבוע בפתח ישיבת הממשלה (צילום: אוליבייה פיטוסי)

את מה שסמוטריץ' לא אומר, או לא אומר לציטוט, עמנואל שילה אומר במקומו. עורך "בשבע" חתום השבוע על טור שנושא את הכותרת החד-משמעית "הדיפ-סטייט יצא ממחילותיו". "המאבק נגד הרפורמה המשפטית חשף בגלוי את תפקודם של מוקדי כוח בלתי נבחרים הנשלטים בידי השמאל, אשר עשו יד אחת כדי לחולל הפיכה אנטי-דמוקרטית נגד הכנסת והממשלה", גורס שילה. איך ייתכן שמאבק שהיעד המוצהר שלו הוא הגנה על המצב הקיים והצלת הדמוקרטיה מיתרגם ל"הפיכה אנטי-דמוקרטית"?

עמנואל שילה בכנס של "בשבע", 2017 (צילום: יונתן זינדל)

עובדה. מדובר במוטיב קבוע ברטוריקה של תומכי ההפיכה, מ"בשבע" ועד הביביסטים של ערוץ 14. רתם איזק, בטורה ב"ידיעות אחרונות", נוגעת גם בתופעה הזאת. "על פניו, אדריכלי ה'רפורמה' לא מבקשים לשלול מאזרחי המדינה את החופש לחשוב, להתבטא, להטיל ספק ולהתקיים, אך הכלי שבו הם משתמשים כדי לתווך לציבור את המציאות – גזלייטינג – מעיד על הצבעים האמיתיים של אותו 'תיקון'. המונח הזה מתאר סוג סמוי של התעללות רגשית, כשהצד המתעלל מציג לאורך זמן ובאופן עקבי נרטיב שקרי שגורם אט-אט לקורבן להטיל ספק בכושר השיפוט שלו, בשפיותו ובתפיסת המציאות שלו, עד שהוא נתון לגמרי לחסדי המניפולטור".

במקרה של עמנואל שילה, האשמים המרכזיים בהפיכה הם אנשי הצבא שאיימו בסרבנות. "אנשי מפתח במערכות ההגנה של ישראל ניצלו את תלותה הבטחונית של המדינה בהם כדי לאלץ את נציגות הרוב הדמוקרטי, את הכנסת ואת הממשלה, לחזור בה ממדיניותה. מדובר בהתנהלות שקרובה מאוד להגדרה של הפיכה צבאית", הוא טוען.

"הצבא אמנם לא לקח לידיו את השלטון, אבל דאג לסכל את תוכניות הממשלה ולכפות עליה את המדיניות הנכונה בעיני בכיריו ובעיני קבוצות בתוכו שיכולתו המבצעית תלויה בהם. קשה שלא לחשוד שהרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר גילו חולשה כלפי המרד מתוך הזדהות מסוימת עם טענותיהם של מחולליו".

שילה לא נוקב בשמותיהם של הרצי הלוי ותומר בר, שאותם הוא כמעט מחשיד בבגידה. הוא גם לא מדפיס את התמונות שלהם. שילה לא מסתכן בהסתבכות עם הממסד הבטחוני מטיל המורא, ובמקום זה משבץ בטורו תמונה של יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד.

"אם בעבר היו על כך ויכוחים, כעת קשה להכחיש שבישראל יש דיפ-סטייט", מקנח העורך. "לא רק פרקליטות בתוך פרקליטות, כפי שהגדיר שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה, אלא מדינה בתוך מדינה. קשר בין אליטות בגופים ציבוריים ובגופים פרטיים, שעושים יד אחת כדי לנהל את המדינה בפועל על-פי השקפתן, תוך סיכול המדיניות של נציגות הציבור הנבחרת. מה אפשר לעשות כדי להילחם בתופעה הקשה הזאת? קודם כל, להכיר במציאות. לדעת שזה קיים. אחר-כך, לפעול כדי לגוון את ההרכב הסוציולוגי והאידיאולוגי בכל אותם מוקדי כוח".

מדינה וצבא

את קיומו של קשר סודי בין צמרת צה"ל להנהגת המחאה שילה אולי יוכיח במאמר אחר, אבל את הקשר בין מחאת המילואימניקים לעצירת החקיקה אי-אפשר להכחיש. זאת היתה המטרה של המוחים, והיא מעולם לא הוסתרה. יובל אלבשן, שהיה מעורב באחת היוזמות לגיבוש פשרה עם הקואליציה, טוען היום ב"ידיעות אחרונות" שרק בזכותם הושגה המטרה.

"לא מאות האלפים ברחובות שִכנעו את הממשלה להשהות את החקיקה. גם לא איומי בעלי ההון להוציא את כספם לחו"ל. ואפילו לא הלחצים שהפעילו ממשלים זרים. דבר אחד בלבד גרם להשהיה – מחאת חיילי המילואים, ובעיקר מחאת הטייסים. היא ורק היא", כותב אלבשן.

"אני כותב זאת בצורה חד-משמעית משום שכבר בשיחה הראשונה שניהלתי בנושא עם שר המשפטים יריב לוין, הוא מיוזמתו תיאר בפני בפרוטרוט את שצפוי לקרות בתגובה לרפורמה. הוא חזה הכל: כיצד ההמונים יגדשו את הרחובות, איך התקשורת תתגייס כולה בקול אחד נגד, כיצד ההגמוניה תפעיל את כל גייסותיה באקדמיה, בתרבות ובמדע; מה יעשו שופטי העליון בדימוס, ובראשם הנשיא אהרן ברק; ואפילו כיצד הגורמים הכלכליים יפעילו את מלוא עוצמתם, שתביא לירידות בבורסה.

"רק דבר אחד נעדר מתחזיתו: התנגדות הצבא. את זה לוין לא צפה, וזה היה הגיים צ'יינג'ר האמיתי. לא בכדי החקיקה הושהתה רק לאחר אזהרתו הרשמית של שר הביטחון גלנט וההודעה על פיטוריו. זה לא היה הקש ששבר את גב הגמל, כמו שפרשנים טענו, זה היה פטיש חציבה במשקל שלושה טון שהוטח על גב הגמל וגרם לריסוקו".

עמוס הראל, בטור שמקבל את ההפניה הראשית של "הארץ", נדרש להשלכות. "שלשום הספיק נתניהו לעשות עוד סיבוב על גבו של צה"ל", כותב הראל. "לקראת החגים נקבע לו הסבב המסורתי של הרמות כוסית, שכלל הפעם ביקורים ביחידת הכלבנים עוקץ ובבסיס חיל האוויר תל-נוף. השר גלנט תִפקד באירועים הללו כסטטיסט, ורק בשעות הערב התבשר בהדלפה לתקשורת מפי 'סביבת ראש הממשלה' כי הוחלט להשאירו בינתיים בתפקיד 'לאור המצב הבטחוני המתפתח'.

"התקשורת לא הוזמנה לסקר את הביקורים, וכך יכולה היתה לשכת ראש הממשלה לשלוט באופן מלא במסר ולשווק אותו החוצה. כדרכה, זה נעשה במיומנות רבה. הציבור לא שמע על כך שנשות טייסים הצטרפו להפגנה נגד ההפיכה שאִרגנו אזרחים מחוץ לשער תל-נוף, ושראש הממשלה הגיע לבסיס באיחור, במסוק, אולי כדי לחסוך לו את מראה המפגינים.

"לעומת זאת נבחרו התמונות שהופצו לעיתונות מהביקור בקפידה: נתניהו לוחץ יד עם נגד בקבע (זכר למתח טייסים-מכונאים שאנשיו מתדלקים בשקידה), נתניהו חותם לחיילת-מעריצה על עותק של האוטוביוגרפיה שלו, נתניהו נואם כשבכירי צה"ל מחויכים מאחוריו. ראשי הצבא, וחמור מכך חיילים בסדיר ובקבע, שוב שובצו למשמרת כקהל שבוי, שכל מטרתו לשרת את מערך התעמולה הפוליטית של ראש הממשלה.

"גם מנאומו לא נעדרו הטעיות מכוונות. נתניהו החמיא למפקד חיל האוויר אלוף תומר בר על 'אמירה חשובה וברורה', שתהיה 'תקפה לא רק לגבי חיל האוויר אלא לגבי כל חלקי צה"ל'. זו היתה מכת מחץ מחושבת, בשיאו של מהלך הנדוס תודעה מתוחכם. יום קודם לכן נפגש האלוף בר עם פורום מפקדי הטייסות בחיל. הדברים שאמר שם שיקפו, לכל היותר, הקשחה מינורית של היחס למחאת המילואים, תחת לחץ כבד ביותר שמפעיל נתניהו על בכירי צה"ל.

"לפי משתתפים במפגש, בר נמנע במתכוון מלהשתמש במילים הטעונות 'סרבנות' ו'הדחה'. ההנחיה למפקדים היתה לנהל דיאלוג ספציפי עם כל טייס ונווט במילואים בנפרד, לבחון את כשירותו המבצעית ולהקפיא שירות במקרה שהמילואימניק מתעקש שלא להתייצב, חרף הירידה בכשירות. זו גישה עניינית, מרוסנת, לטיפול בבעיה. רק שאיכשהו ההדלפה הראשונה לתקשורת גרסה שבר מחליף כליל מדיניות, ינהיג כעת יד קשה ויטהר את שורות החיל מסרבנות. זה המסר שהתקבע, ונתניהו רכב עליו כל הדרך לתל-נוף".

אמריקה

"היסטוריה בארה"ב: טראמפ הסגיר את עצמו – והפך לנשיא האמריקני הראשון שעומד לדין פלילי", מודיעים בשער "ישראל היום". כל העיתונים מדווחים הבוקר בשעריהם על המשפט של טראמפ, אבל רק ב"ישראל היום" זו בחירה עריכתית שאינה מובנת מאליה. פעם, כשטראמפ עדיין ישב בבית הלבן, בעיתון של משפחת אדלסון דאגו להעלים את הפרשיות המביכות שאפפו את כהונתו, לרבות אלו שבגינן הוא עומד לדין כעת. עכשיו הוא סוף-סוף מגיע לשער, אבל בקטן.

המאורע אולי היסטורי, אבל המשבצת שהקצו לו ב"ישראל היום" צנועה – ומבליטה מידע יבש ("34 סעיפי אישום") ולא את הפרטים העסיסיים: טראמפ, כך העלתה החקירה, קיים יחסי מין עם כוכבת פורנו ועם שפנפנת פלייבוי, ואז קנה את שתיקתן – במקרה אחד באמצעות כספים שנטל באופן בלתי חוקי מקמפיין הבחירות שלו, ובמקרה אחר בסיוע מו"ל ה"נשיונל אינקוויירר", שרכש את זכויות הפרסום של העדות כדי לקבור אותה לנצח.

ההפניה לדיווח על טראמפ בשער "ישראל היום" (לחצו להגדלה)

הרתיעה של "ישראל היום" ברורה מאליה. מרים אדלסון ובעלה המנוח שלדון היו הספונסרים הגדולים ביותר של טראמפ כשהתמודד על נשיאות ארצות-הברית, ונשארו תומכים נלהבים שלו לכל אורך הכהונה ההרסנית שלו בבית הלבן. המו"לית אדלסון קיבלה מטראמפ את מדליית החירות. העורך הקודם, בועז ביסמוט, היה מעין גרופי של טראמפ שבילה חלק נאה מזמנו בהזדנבות אחר מסע הבחירות של האל הכתום. בתקופה ההיא נדמה היה של"ישראל היום" יש שני טוטמים: נתניהו, וטראמפ.

הרוח שבה מסקרים שם כעת את העמדתו לדין מזכירה את היחס העכשווי לנתניהו: כבר לא מגויס, אבל עדיין נזהר בכבודו. הדיווח החדשותי של החינמון (ארז לין) קצר ודל, נדפס בעמוד 28 (!) ולא כולל תצלומים של שתי הנשים שקיבלו כסף כדי שלא ידברו על הרומנים שלהן עם טראמפ – סטורמי דניאלס (שם הבמה של סטפני קליפורד) ו"הדוגמנית קארן מקדוגל" (ב"ישראל היום" לא מציינים שמקדוגל דיגמנה ל"פלייבוי").

"בטווח הקצר, האישום עושה לטראמפ רק טוב", קובעת כותרת של מאמר מאת אריאל כהנא. הרוח: קונספירטיבית. "הישראלים מכירים את הסיפור הזה היטב", כותב כהנא. "התביעה הכללית מגישה כתב אישום חריג ושנוי במחלוקת כנגד מנהיג המדינה. המנהיג, כריזמטי, ימני, וכתובת תמידית להתקפות יריביו, טוען לקנוניה פוליטית. הוא מייצר כניסה דרמטית לבית-המשפט. המחנה שלו תופס את הצעד כנגוע ומתגבש סביבו. המאשימה מתעקשת שהכל נקי וענייני ושכולם שווים בפני החוק.

"לא חשוב מי צודק ומי טועה, מערכת אכיפת החוק סופגת זעזוע. התקשורת חוגגת. הרייטינג עולה. הפרשנויות משתנות בהתאם לקו של הרשת או הפרשן. מערכת הבחירות מקבלת תפנית, ומעתה התביעה הופכת להיות נושא מרכזי, והנה לכם עוד תרחיש שנלקח מרחובות ירושלים ואירע אתמול בתפוח הגדול מנהטן. ממש כפי שבמשפטו של נתניהו עדיין לא נאמרה המילה האחרונה, לא המשפטית ולא הפוליטית, כך מוקדם מאוד לדעת מה יהיו השלכות התביעה נגד דונלד טראמפ".

איפה כאן הקנוניה? כהנא חותם איתה את המאמר. "בעולם המדיני, הימני אמנם, יש מי שמוצא חוט מקשר בין נתניהו לטראמפ, ובין שניהם לקנצלר אוסטריה שהודח, סבסטיאן קורץ, ולראש ממשלת סלובניה, יאנז יאנשה. האחרון אפילו ריצה עונש מאסר, ובכל זאת חזר לשלטון. כולם ימניים, כריזמטיים וחוץ ממסדיים שמצאו את עצמם מול הליך משפטי בנסיבות שנויות במחלוקת. קונספירציה? אולי. עובדות? בטוח".

טראמפ בעמודי החדשות של "ישראל היום", היום

הטור הקונספירטיבי של כהנא מטופש כרגיל, אבל תחזית אחת שלו חוזרת על עצמה גם אצל פרשנים אחרים: האפשרות שההליך הפלילי יסייע לטראמפ להחיות את קמפיין הנשיאות המדשדש שלו. "עצם ההכרזה על כתב האישום הספיקה כדי להסעיר מיליוני ימנים ולגרום לבכירי המפלגה הרפובליקאית – שמאז בחירות האמצע בנובמבר שמרו ממנו מרחק – להתייצב לימינו", כותב נתנאל שלומוביץ ב"הארץ".

בהמשך הטור מתייחס שלומוביץ ל"רדיקליזציה" במסרים של טראמפ, שהגיעה לכדי מה שהוא מגדיר כ"קריצה לאנטישמיות". "מאז שגילה על כתב האישום, טראמפ מציף את הרשת בפרסומים על המיליארדר היהודי ג'ורג' סורוס כמי שמושך בחוטים של התובע המחוזי במנהטן, אלווין בראג", הוא כותב.

"'אלווין בראג, שנבחר לתפקיד על-ידי ג'ורג' סורוס בעצמו, וקיבל ממנו כסף – הוא בושה', כתב טראמפ בתגובתו הראשונה לכתב האישום. לאחר מכן הוא מיהר לשלוח מייל לתומכיו בבקשה שיתרמו לו, ושם כבר הופיעה דמותו של סורוס, עם חיוך מאיים, גוהר מעל הבית הלבן. 'ידעתי שאשלם מחיר על כך שאצא בקמפיין נגד הדיפ-סטייט ומכונת הכסף של סורוס', כתב טראמפ".

מה הקשר בין התובע של טראמפ לסורוס? "תומכי טראמפ נתלים בתרומה שקיבל בראג, בסך 10,000 דולרים, מבנו של סורוס ואשתו כשהתמודד לתפקיד", מציין שלומוביץ. "למעשה, התרומה מצביעה על מניע אחר שרלבנטי לדיון בישראל – הפוליטיזציה של התביעה. בניו-יורק התובע הוא נבחר ציבור, ממש כמו המושלים והנשיאים, ולכן משפטן השואף להתמנות לתפקיד נדרש לנהל קמפיין ולגייס תרומות. גם בממשל ביידן לא רצו את התביעה של בראג – בטח לא כתביעה ראשונה – אבל בראג נאלץ לקחת בחשבון את בסיס התמיכה בו. הוא נבחר ציבור בניו-יורק, ותביעה נגד טראמפ תשפר את סיכוייו".

ללא מין

היומון היחיד שמעניק לאישומים נגד טראמפ את הכותרת הראשית הוא "הפלס", עיתון הקנאים החרדי. קוראי "הפלס" שיחפשו הסברים לגבי קשריו של הנשיא לשעבר עם צמד הכוכבניות צפויים להתאכזב. קליפורד ומקדוגל כלל לא מוזכרות בידיעה, וגם לא עצם קיומם של הרומנים שקיים טראמפ מחוץ לנישואיו. הפרשות הפליליות שבגינן הוא עומד לדין מוצגות שם בתמצות כ"זיוף רישומים עסקיים".

בשטחים

הכותרת הראשית של "מעריב" מכריזה על "כוננות חג". בשער "ידיעות אחרונות" מודיעים על "תגבור כוחות בכל הגזרות מחשש להסלמה". כותרת הדיווח: "דריכות שיא". במהלך הלילה, אחרי שהעיתונים ירדו לדפוס, האזהרות הגשימו את עצמן: חייל ישראלי נורה ליד חברון, ומטחי רקטות נורו מרצועת עזה. אתמול, בתקרית שכן דווחה בעיתונים, מחבל פלסטיני דקר שני חיילים ליד מחנה צריפין.

"זה כמה שבועות שחווארה, מדרום לשכם, בוערת. רצח האחים הלל ויגל יניב ז"ל, ליל הפרעות האיום שהגיע אחריו, שבו עשרות מתנחלים הציתו בתים ורכבים בעיירה הפלסטינית, פיגוע הירי לעבר רכב ישראלי וירי נוסף אל עבר לוחמי צה"ל שנפגעו – כל אלה הפכו את הגזרה לנפיצה במיוחד", מציינת ב"מעריב" מאיה בואנוס, בהקדמה לראיון עם קצין הגששים של חטמ"ר שומרון. הקצין, יוסף גדיר, מאשר את התיאור ואומר שאכן, מדובר בימים מתוחים.

ב"ישראל היום" לא נתנו למתיחות להפריע לתוכניות החג. במדור הטיולים של החינמון ממליצים היום לקוראים לבקר בשומרון – כולל אירוח בחוות מבודדות ובאתר ארכיאולוגי שהכניסה אליו מתאפשרת רק בתיאום עם מערכת הביטחון. הכתב, יואן בן-חיים, מצטט את ראש מועצת שומרון יוסי דגן: "דווקא עכשיו אנחנו קוראים לכולם להגיע".

עושים לביתם (1)

כתבת השער של מוסף "דיוקן" מבית "מקור ראשון" היא ראיון עם מגי טביבי, יוצאת "האח הגדול" שמגישה כיום את מהדורת החדשות של ערוץ 14. המראיינת, איילת כהנא, פותחת את הכתבה בחלטורה: טביבי, מתברר, תנחה השנה את הטקס הממלכתי לזכר חללי פעולות האיבה בהר הרצל.

כהנא מזכירה את הביקורת על עצם ההחלטה להפקיד את ההנחיה בידי "נציגת מכונת הרעל, הפייק, ההסתה והקונספירציות" – וטביבי מתייחסת לצביעוּת הגלומה בכך ש"לא שמענו עליהום או ביקורת" בשנה שעברה, כשאת הטקס הנחתה כתבת של חדשות 12. העמדה שלפיה אף עיתונאי, תהא אשר תהא האוריינטציה הפוליטית שלו, לא אמור להעמיד את שירותיו למכירה ולהנחות טקסים ממשלתיים – כלל לא מוזכרת.

מגי טביבי בכניסה לבית "האח הגדול", מאי 2018 (צילום: שלומי כהן)

עושים לביתם (2)

לא ברור מה יותר מביך: העובדה שהכתבה הראשונה בגליון החג של "בשבע" היא ראיון בלתי חתום ונוטף דבש עם משה ליאון, ראש עיריית ירושלים, או העובדה שליאון לא ניסה/הצליח לשכנע את העיתון לערוך איתו ראיון אמיתי, שאולי היה קצת פחות דביק – אבל לפחות לא היה נראה כמו בזבוז של כספי התושבים לצורכי תעמולה פרסונלית.

משה ליאון, ראש עיריית ירושלים, בכתבה בלתי חתומה שהודפסה בגליון החג של "בשבע" (לחצו להגדלה)

שוחים לביתם

לרגל הפסח מתמלאים העיתונים בשלל מודעות שבהן גופים עתירי ממון מברכים את הקוראים בברכות חג שמח למיניהן. במבט שטחי, זה נראה מוזר: חברה או ארגון שמוציאים כסף על חשיפה תקשורתית, אבל לא כדי לקדם מוצר או מסר קונקרטי. ההסתדרות, למשל, שילמה כדי להדפיס בעיתונים מודעות עם תצלומים של מצות חצויות ומסר רך לבב על חשיבותה של אחדות.

למה הם עושים את זה? מוח קונספירטיבי יגרוס שהמודעות עצמן ממילא לא חשובות – הן בסך הכל תירוץ להזרמת כסף לאמצעי התקשורת. כמענה לסחיטה מצד מו"ל כוחני, כביטוי לברית אינטרסים בין המפרסם לעיתון, או כמעין אתנן שאפשר לאיים בשלילתו כשקו הסיקור לא ימצא חן בעיני המממן. היו גם מקרים כאלה, אבל אם זאת היתה הנורמה – המסקנה המתבקשת היתה שהמו"לים כרתו ברית סודית עם קרטל בתי האבות ומכשירי השמיעה, שאחראים לנתח ניכר מהמודעות בעיתונים בשנים האחרונות.

התשובה ההגיונית והמתבקשת לתהייה דלעיל היא שגופים גדולים וחזקים משתמשים ברוח החג – כל חג – כדי לתחזק את המיתוג שלהם כגופים שאמנם פועלים ממניעים כלכליים, אך עושים זאת לטובת הכלל. כמו במקרה של ההסתדרות, התוצאה בדרך כלל דלוחה ומעידה על כוח האדם הירוד שמשרדי הפרסום מקצים לתחום ההולך ומתייבש של קופירייטינג לעיתונות המודפסת. אבל יש מקרים שבהם התוצאה כה מופרכת, שהיה שווה לדפדף רק כדי להגיע אליהם.

זה המקרה של לווייתן, מאגר הגז הגדול בישראל, שמוחזק על-ידי ענקית האנרגיה הבינלאומית שברון, יצחק תשובה (באמצעות חברת ניו-מד אנרג'י, לשעבר דלק קידוחים) ושותפות רציו. בחג הזה מוענק לחבר'ה מלווייתן אות מודעת התדמית המגלומנית ביותר. בהסתדרות חצו לשניים מצה? בלווייתן חצו לשניים את ים סוף, והוסיפו מסר אופטימי: "מאז ועד היום, הדרך לחירות עוברת בים".

מה כה מגוחך בשחזור של סצנה איקונית מההגדה של פסח? הטוויסט. בקצה המעבר שנוצר מקריעת הים, גבוה מעל הגלים, במקום שאליו אמורים להגיע בני ישראל המשוחררים, מתנשאת אסדת הגז. שהיא, כידוע מעכשיו, ביטוי נרדף לארץ המובטחת. ועכשיו תצעדו קדימה.

חג שמח!

המודעה של קידוח לווייתן, פסח 2023 (מתוך "ישראל היום")