משבר האקלים

דרור פויר מביא ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" את רשמיו ממסע במחוזות החום של ישראל. בניגוד לנהוג בעיתונות הישראלית, לא מדובר בכתבת קוריוז מעדות הו-כמה-חם אלא בקריאת השכמה לנוכח משבר האקלים.

פויר מצטט את חוקר האקלים ד"ר אבנר גרוס מאוניברסיטת בן-גוריון: "לא מזמן יצא סקר עולמי שמראה את העמדות בעולם - באירופה 80 אחוז מהאזרחים חוששים מהסכנות של משבר האקלים. בארה"ב בעיקר השמאל חושש. ובישראל - פשוט לאף אחד לא אכפת. חריגה בגרף. לא מעניין פה אף אחד. פחות מ-50 אחוז ענו שהם חוששים ממשבר האקלים. כרגע זו עוד לא סוגיה פוליטית בין שמאל לימין, ואני חושש שנלך בעקבות ארה"ב ונראה את הפיצול בישראל מגיע גם לסוגיות האקלים.

"זה האירוע הכי מורכב בתולדות האדם, שמשפיע על כל הרמות של החיים שלנו. והוא מתרחש לאט, אז תמיד יש משהו שנראה יותר חשוב. עד שיהיה מאוחר מדי. הנקודה האופטימית היא שיש לנו את הפתרונות הטכנולוגיים לעבור לאנרגיות מתחדשות בסקאלה נרחבת, אבל אף אחד לא מיישם אותם - פוליטית וכלכלית זה לא בראש סדר העדיפויות, כי יש כוחות שפוחדים להיפגע. כשהציבור יבין וידרוש לתקן את זה, יש סיכוי, אבל אנחנו לא שם. בעולם, ככל שאנשים מרגישים את השינוי קרוב לבית, כך הם מגוייסים הרבה יותר. אולי זה יקרה גם בישראל, עוד גל חום או שניים כאלה, והם יכולים להיות הרבה יותר חמורים ולגרום גם לנזקים ולמוות, זה רק עניין של זמן".

המהפכה המשטרית

הראשון בחוקי ה"רפורמה המשפטית" של רה"מ בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין עתיד להיחקק ביום ראשון, והמחאה הציבורית בעיצומה. ההיבט שלה שהתקשורת מבליטה, הוא הצהרה של אנשי מילואים רבים, בעיקר טייסים ואנשי מודיעין ויחידות מיוחדות, כי לא יתייצבו לשירות.

יוסי ורטר מתמצת זאת ב"הארץ" כך: "ראש ממשלה שגדושה במשתמטים, בנציגי מגזרים שלמים המטיפים לסרבנות ממוסדת, סוחטים ומקבלים תקציבי עתק למוסדות מעודדי השתמטות, בעבריינים שלא נמצאו כשירים לשירות, ובנשים 'דתיות' לעת מצוא, מתנפל שוב ושוב בארסיות על ה'סרבנים', מסית נגדם, מתבכיין".

עמוס הראל כותב ב"הארץ" על "המלכוד שבו מצויים הרמטכ"ל הרצי הלוי ומפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר. במרץ האחרון הם דפקו על כל השולחנות, וחוללו תגובת שרשרת שסופה ביטול פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט והקפאת חוקי ההפיכה המשטרית. הפעם הם לבדם לגמרי, מול (ועם) הטייסים. אף שייתכן שהמצב כעת חמור אף משהיה לפני ארבעה חודשים, לא נראה שגלנט מתכוון לחזור על הצעד האמיץ שעשה אז ולהסתכן בעימות חזיתי נוסף עם ראש הממשלה". בינתיים, נראה שגלנט דווקא כן מתכוון.

"גם התקוות שנתלו בבכירים אחרים בליכוד", ממשיך הראל, "בנשיא יצחק הרצוג וביו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד התבדו מזמן. עתה כבר ברור לכל כי מדובר בחבורת פוליטיקאים קטנים, שמתעניינים רק בגורל ישבניהם שלהם. נתניהו עצמו, שרבים משערים כי הבין מזמן שלא יעביר את החקיקה במלואה והיה מעדיף לסיים את הסאגה הזאת, שחרר לדרך נמר שהוא מתקשה לרכוב עליו. הבייס הימני תובע ממנו הישג אחד לפחות. אבל העברת החוק לביטול עילת הסבירות בקריאה שנייה ושלישית, בשבוע הבא, עלולה להיות הישג אחד יותר מדי, ולקרוע את החוטים הדקיקים שעדיין קושרים יחד איכשהו את החברה הישראלית ושהשאירו כל השנים את צה"ל כשיר ומלוכד יחסית".

"מסרבים להיכנע" היא הכותרת הראשית של "הארץ". "ראש שב"כ לשעבר: אם החקיקה תעבור, לא חייבים לעמוד בחוזה. נתניהו: הצבא לא יכול לכופף את הדמוקרטיה. אלפים הפגינו אמש ברחבי הארץ", נכתב בכותרת המשנה. "בהיסטוריה הוא ייזכר כמפרק הרשמי של ישראל. האיש שב–29 בדצמבר 2022 קיבל לידיו מדינה מתפקדת, במגמת עלייה, והפך אותה בהליך בזק לגוף מדמם ומשוסע", כותב יוסי ורטר על נתניהו.

הוא מתייחס גם לנאום שנשא רה"מ אתמול: "'הצענו לאופוזיציה הצעות רבות, היא דחתה את כולן, בגלל הגורמים הקיצוניים במחאה', טען. שקר. בכל פעם שהוגשה הצעה של ממש, יריב לוין טרפד אותה. 'צמצמנו את סעיף עילת הסבירות', טען. שקר. דבר לא רוכך, להיפך. הנוסח רק הוחרף. כעת קובעת הצעת החוק כי בית המשפט לא יוכל לבקר גם 'אי־החלטות', גם חוסר מעש מכוון וזדוני. 'הייתי ואני עודני ראש ממשלה של כולכם', טען. שקר. זה היה נכון בעבר, בתקופות מסוימות. לא מאז שהוגש נגדו כתב אישום. לא בחצי השנה האחרונה, שבה חבר לגזענים קיצונים שמוחרמים בידי כל הממשלות במדינות המערב".

גם ב"ידיעות אחרונות" העמדה ברורה: "בלי בלמים" היא הכותרת הראשית, לצד צילום של נתניהו. "במחאה על נאום נתניהו: הפגנות זעם ברחבי הארץ", נכתב בכותרת הגג. על שער "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מצטטים מראיון עם "שלושה קצינים בכירים, אנשי צוות אוויר לשעבר שמשרתים במילואים בתפקידי מפתח במטה חיל האוויר": "מלחמה אי אפשר לעשות בלעדינו, אבל הסיכון הכי גבוה לישראל מגיע כרגע מגורמים משיחיים פשיסטיים שיושבים בממשלה ומסכנים את עתיד המדינה".

עמית סגל כותב ב"ידיעות אחרונות" שהחקיקה לשינוי ועדת מינוי שופטים, כך שיהיה בה רוב לממשלה, היא "רעיון עיוועים". הפליק-פלאק המפואר נדפס בתוככי הטור, בלי שום מילת הסבר או התנצלות.

ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היא ציטוט של הרמטכ"ל הרצי הלוי: "השיח הציבורי מפלג את הצבא". כותרת המשנה מבהירה כי מדובר בשיח הציבורי משני הצדדים. ואילו ב"מעריב" בוחרים נתניהו. "עילת הסבירות? 'חיזוק הדמוקרטיה'. מחאת המילואים? 'קץ הדמוקרטיה'", נכתב בכותרת הראשית, ציטוטים של נתניהו.

"אם תביטו באירוע הזה מזווית קומית, יש בזה משהו קצת מצחיק, לא?", כותב חנוך דאום על מלחמת האזרחים המתרקמת, בטורו הקבוע שבפתח המוסף.

המהפכה - בעיתונות החרדית

ב"יתד נאמן" הכותרת הראשית מפויסת: "ברגעים אלה נעשים מאמצים להגיע להסכמה", ציטוט של נתניהו "בישורת האחרונה לחקיקה הדרמטית". ב"המבשר" הציטוט בכותרת הראשית תוקפני יותר (ושקרי): "ראש הממשלה נתניהו: 'היד שהושטה למנהיגי האופוזיציה נשארה באוויר'", אבל במאמר המערכת, התוקף את המוחים נגד המהפכה, נכתב גם כי "הקיטוב והשסע שנפערים בתקופה זו בתוך העם בישראל, אלו הם הדברים המדאיגים יותר. התגובות לנאומו של ראש הממשלה, אמש, היו מתלהמות, כשנראה שאין כל דרך איך לעצור את השנאה היוקדת מבלעדי ירידת נתניהו מהבמה הציבורית".

מה הפשר לפייסנות המפתיעה בעיתונים החרדיים, שמתייצבים בדרך כלל בחזית המתקפה נגד מתנגדי ההפיכה?

"הצעד הזה נראה כמו תמרון פוליטי למתחילים", כתב השבוע נתי טוקר ב"דה מרקר" על מאמר מערכת פייסני שפירסם אתמול "יתד נאמן, "אנשי דגל התורה מעוניינים בשני דברים כעת – העברת חוק הגיוס ועמידה בהתחייבויות להזרמת כספים לחרדים. שתי הסוגיות האלה אינן מתקדמות באופן חלק. חוק הגיוס נדחה שוב ושוב ורק השבוע התנה שר הביטחון יואב גלנט את קידומו בהגדלת התקציב למשרתי צה"ל. גם העברת התקציב לחרדים נתקלת בקשיים שמערימים בדרג הפקידותי. הנסיגה של דגל התורה מההפיכה המשטרית נראית כמו איתות פוליטי. רוצים את האצבע שלנו בהפיכה? קודם תשחחרו אותנו מצה"ל ותעבירו את התקציבים. אם לא – תגלו שהאידיאולוגיה היא דבר גמיש מאוד".

מודעות עצמיות של העיתון החרדי "הפלס"

ב"הפלס" באופן מסורתי הגישה כלפי קואליציית הימין לעומתית. "הפלס" הוא נציג הזרם היותר קנאי בחברה החרדית המרכזית (ישנם שוליים קיצוניים עוד יותר), ומי שמתנגד לנציגיה הפוליטיים במפלגת יהדות-התורה. בכל זאת, משעשע לקרוא ציטוטים של נתניהו נגד "הסרבנות" לצד מודעה עצמית המפצירה בקוראים לרכוש מנוי לעיתון כדי להגדיל את תופעת הסרבנות ("יותר בני עלייה שאינם מתייצבים").

ב"המבשר", כותרת על השער מצטטת את מפקד חיל האוויר: "האמירות נגד הטייסים מחוללות נזק גדול". הידיעה, של אליעזר שולמן, עוסקת בנושאים כשירות מבצעים ושירות מילואים, אבל לא בכך שהיא מתפרסמת בעיתון של סיעה פוליטית שליבת עיסוקה היא פטירה משירות צבאי של חלק נכבד מאזרחי ישראל. גם ב"הדרך", עיתונו של אריה דרעי, הכותרת הראשית היא "הסרבנות מסכנת את הדמוקרטיה ואת הביטחון".

את הרמה האינטלקטואלית של הדיון על המהפכה המשטרית בעיתונות החרדית אפשר לסכם בדבריו של חיים זאב לוריא ב"המבשר". אחרי שהוא צולף במפגינים ש"אין להם מושג מהי 'עילת הסבירות' וכיצד מאייתים אותה נכונה ללא טעות", הוא כותב את המשפט הנפלא הבא: "ובכן, אם הבנתי נכון, 'עילת הסבירות' זהו סוג של פסיקה שכשהשופט אינו מצליח לנמק את דעתו לפי ספר החוקים, הוא לא מוצא הסבר מניח על הדעת מבחינת החוק למה שהוא רוצה להחליט, אזי הוא שולף מהכובע-שופט שלו, או מהשרוול השחור של גלימת השופטים את 'עילת הסבירות', לפיה ברגע ש'לא סביר' משהו מסוים, ניתן לשפוט ולהחליט כראות עיני השופט, אם הדבר סביר או לאו".

"עילת הסבירות" היא מונח משפטי מקובל במערכות משפט ברחבי העולם, נכתבה עליה ספרות עניפה ויש לה כללים ומגבלות בפסיקה, אבל לבחורצי'ק לוריא יש דעה.

מקור כוזב

מעניינת ההתמודדות עם ההפיכה והמחאה בעיתון הימין האליטיסטי, "מקור ראשון". רוב הכותבים, מחגי סגל ועד יהודה יפרח, יודעים היטב כי נתניהו הוא נוכל, בזים לאספסוף שהוא הביא להשתלט על הליכוד ודעתם על חברי הכנסת החרדים דומה לזו של ליברמן הרבה יותר מכפי שאי פעם יודו. ובעיקר, רובם עדיין בעלי יושר אינטלקטואלי, במידה כזו או אחרת. השקר לא מחליק להם בקלות בגרון כמו לאנשי התקשורת שחולקים איתם מחנה.

מה שנשאר הוא להיטפל לסמנטיקה. חגי סגל, הפובליציסט הראשי של העיתון, מסביר כי בנוסח השבועה של חיילים לצה"ל "אינו מכיל מילה על דמוקרטיה או על מניעת דיקטטורה. צבא העם מחויב אך ורק להגנת המולדת מפני אויב חיצוני ולהבטחת חירות ישראל מול מזימות שעבוד גורמים זרים". גם מתחת לחופה אין נוסח התחייבות שלא לבגוד בבן או בת הזוג. יש דברים שהם מובנים מאליהם.

סגל כותב כי הימין "רובו ככולו אינו משתוקק למעצרים המוניים של מפגיני שמאל או להתזת סילוני מכת"זיות היישר לעיניהם של טייסי מילואים. הוא אף לא כופר בזכותם למחות בתוקף ובעוצמה. רק קשה לו מאוד לשאת את ההשוואה האסוציאטיבית הבלתי נמנעת בין היחס המכיל של שלטון החוק להפגנות נגד הרפורמה ובין חוויותיו הקשות מקיץ 2005. [...] הוא לא רוצה נקמה, הוא רוצה צדק". אבל אם היחס למפגינים ב-2005 היה לא צודק, איזה צידוק יש לדרוש שהוא יופנה כלפי המפגינים היום, מלבד נקמה?

השיא מגיע בסופו של הטור, המוקדש לעניין שולי לכאורה: ההוראה של נציב שירות המדינה כי מסמכים רשמיים של הנציבות "ישתמשו מעתה בלשון זכר בלבד" (שולמית אלמוג ושלומית אהרוני-ליר כתבו על ההחלטה הזו כאן ב"עין השביעית"). סגל כותב כי זו מתנה למוחים נגד המהפכה המשטרית, ש"מתדלקת את הפרנויה שלהם מפני שלטון הימין", בדיוק כמו "הרפורמה בתקשורת של השר קרעי, הצעת החוק לקידום הנשים בישראל של לימור הר-סון מלך והרטוריקה המופקרת של בכירים רבים מדי בקואליציה. בכל פעם שהמחאה דועכת, מישהו במסדרונות השלטון מתנדב/ת לתדלק אותה".

התעלול הרטורי של סגל מחביא הכחשת מציאות של מי שהיה רגיל להיות אנדרדוג נצחי. הצהרות והחלטות של נציב המדינה, חברי כנסת ושרים אינם מאמרים בעיתון, מהלכים סימבוליים, טקסים דתיים או תעלולים רטוריים. הם קובעים ומעצבים חוקים, תקנות, נהלים ותפיסת עולם לפיהם מתנהלים החיים כאן במדינת ישראל. אם סגל סבור שהמהלכים הללו פסולים, אזי מה שהוא מכנה "פרנויה" הינו פחד מוצדק בהחלט. ואם הוא סבור שהם נכונים וצודקים, ורק מייעץ להוציא אותם לאור בעיתוי מאוחר יותר, אחרי שהמחאה תוכרע, הרי שהפחד מוצדק עוד יותר.

או למשל יפרח. הוא כותב כי "הדרישה לשיח ציבורי ולהסכמה רחבה בין המחנות הייתה מוצדקת" ביחס לחקיקת נתניהו-לוין-רוטמן, שהיא "שינוי מהותי של כללי המשחק", אבל היא אינה מוצדקת ביחס ל"ריסון עילת הסבירות" שאיננה כזו. זו הרי היתממות שמסתירה מאחוריה מבוכה אמיתית. משום שביטול (ולא ריסון) עילת הסבירות היא חלק מוצהר ובלתי נפרד מאותה חקיקה שיפרח מסכים שהיא "שינוי מהותי של כללי המשחק". משום שאנשי הקואליציה מכריזים השכם והערב שמדובר בשינוי טקטי בלבד של דרך הפעולה - במקום לחוקק הכל בבת אחת, לחוקק חתיכה אחרי חתיכה.

ויש ב"מקור ראשון" גם סתם תועמלנים. רץ ברץ למשל, לשעבר דוברו של נתניהו לחצי שנייה. כמו פטרונו האידיאולוגי, גם ברץ מקדיש את טורו למתקפה על התקשורת, שמפיצה פייק ניוז בשירות המחאה. למשל - מנפחת את מספרי המפגינים ומתארת מקרי סרבנות בודדים כסרבנות המונית. ברץ מסלף את העובדות: ב"תקשורת" מסתמכים בדרך כלל על המשטרה ועל צה"ל בדיווחים על שני הנושאים הללו (כמובן שהשלב הבא, שנתניהו הגיע אליו כבר מזמן, הוא שגם במשטרה ובצה"ל משקרים ואין על מי לסמוך חוץ מעל נתניהו, וברץ). אפילו עיתוני שישי הזה מלאים בעובדות ומספרים ביחס להיקף המחאה בשורות צה"ל.

אבל הדבר המעניין יותר הוא העובדה שאחרי 75 שנות מדינה, תועמלני הימין עדיין מדברים על "התקשורת". ברץ כותב את הדברים בכלי תקשורת ("מקור ראשון"), שהוא חלק מקבוצת תקשורת ("ישראל היום"), שהיא חלק מחזית תקשורתית ימנית הכוללת ערוץ טלוויזיה שלם (ערוץ 14), תחנות רדיו (גלי ישראל, רדיו ירושלים, רדיו קול חי, רדיו קול ברמה) ועיתונים ואתרים אינספור ("בשבע", ערוץ 7, "סרוגים", "כיפה", "אייס", "בחרדי חרדים", "כיכר השבת" ועוד ועוד). כל הגייסות ה"עיתונאיות" האלה לא מסוגלים לבדוק כמה מפגינים יש או עד כמה מהותית תופעת הסרבנות המחאתית, נתונים עובדתיים שנמצאי בידי הגופים המוסמכים.

יותר נכון - הם מעדיפים שלא לבדוק. אם יבדקו, איך יוכלו לפרסם אינספור טורים בכיינים על כך ש"התקשורת" אינה בודקת?

אותה דיליטנטיות ממשיכה גם בחלקו של הטור של ברץ שמוקדש לרפורמת התקשורת של שלמה קרעי. ברץ קובע מה אפשר להגיד על הרפורמה ומה אי אפשר להגיד על הרפורמה וקובל על כך שמי שכותב עליה ושאינו אוחז בדעותיו של ברץ, עושה זאת מאג'נדה ולא באופן ענייני (כך זה בעולמם של הברצים: הענייניות היא נחלתם הבלעדית). מדוע זו דיליטנטיות? משום שבזמן שכתב ברץ את הטור, תזכיר החוק של קרעי עדיין לא היה קיים.

למעשה, גם בעת כתיבת שורות אלו הוא עדיין אינו בגדר הנמצא. שלשום חשפתי כאן טיוטה ראשונית שלו, שהופצה להערות בגופי האסדרה, והיא כלל עוד לא עברה רביזיה של משרדי האוצר והמשפטים. אלא אם לברץ יש מכונת זמן, הוא לא יודע את פרטי הרפורמה של קרעי. כיצד ברץ יכול לקבוע קביעות מוצקות לגבי הצעת חוק שטרם נכתבה? משום שברץ הוא נער הפוסטר של אותן האשמות שהוא מטיח ב"תקשורת" ובכל מי שאינו חושב כמוהו: דוגמטיות, היעדר-ענייניות ויחס בררני לעובדות.

רפורמת התקשורת של קרעי זוכה לא רק לאזכור בשולי הטורים של סגל וברץ אלא לטור נרחב, מאת ריקי ממן. איך יודעים שממן, במחילה, מפטפטת שטויות? משום שהיא כותבת "תזכיר החוק רק פורסם", זאת למרות שהוא לא פורסם. גם מתוכן הדברים שממן כותבת ניכר שלא קראה תזכיר ולא טיוטת תזכיר.

כך למשל היא כותבת ש"דוגמה מאלפת לפייק ניוז" היא ש"רפורמה שכל עניינה הסרת ידיה של הממשלה מעיסוק בתחום התקשורת, המהלך המקיף ביותר לדה-רגולציה של שוק התקשורת שהוכרז אי-פעם בישראל - הוכתר בתקשורת כ'הגברת השליטה של הממשלה בתקשורת'". הפייק ניוז, מה לעשות, הוא דווקא של ממן. אם היתה מתעמקת בפרטי ה"רפורמה", היתה יודעת כי קרעי מתכוון להחליף את הרגולטור הקיים (הרשות השניה ומועצת הכבלים) ברשות חדשה, שכל חבריה ייבחרו בידי שר התקשורת או בידי אנשיו, ושתהיה כפופה באופן מוחלט לממשלה.

כך גם הקביעה של ממן לפיה "האמת היא שהרפורמה עיוורת למדי ביחס לשחקנים הקיימים. והיא פשוט מבטלת את הרגולציה הקיימת באופן גורף ומקיף, כל שכל אחד יכול לעלות למגרש ולשחק". האמת היא הפוכה: הרפורמה לא עיוורת ביחס לשחקנים הקיימים, היא כוללת הקלות שבאופן ברור רלוונטיות לשחקן מסוים (14) וגזירות שבאופן ברור רלוונטיות לשחקנים אחרים (12, 13, 11). היא גם לא מבטלת את כל הרגולציה באופן גורף ומקיף כך שכל אחד יוכל לעלות למגרש אלא מחליפה את משטר הרשיונות במשטר רישום, הכולל שלושה מסלולים נפרדים.

בקיצור, אם נשתמש במינוח האהוב על ממן: פייק ניוז.

עבודה

"15 אלף שליחי וולט בארץ התעוררו בוקר אחד וגילו שמשנים להם את חישוב השכר", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ממון" של "ידיעות אחרונות", "'מודל תמחור דינמי' הוא השם המכובס לשיטה החדשה, שבה אלגוריתם עלום מחשב את התשלום לכל משלוח, ללא שקיפות והסברים. מחאת השליחים צריכה להדאיג את כולנו: שוק העבודה מתקדם בצעדי ענק לכיוון של 'כלכלת חלטורה'".

הכותרת מסתיימת במשפט: "וולט: 'שכר השליחים לא נפגע'". תוספת מוזרה לכתבה ראויה של ענת לב-אדלר. אם שכר השליחים לא נפגע, אז על מה המהומה? ואם הוא כן נפגע, מדוע לצטט את השקר בהבלטה?

שטנה והסתה בעיתונות החרדית

כותרת בולטת על שער "יתד נאמן", הבטאון החרדי הנפוץ ביותר, קובעת כי "מקומות החינוך המערבים קודש וחול אינם פועלים בשליחותו של מקום, אלא פועלים הם משליחותו של השטן", ציטוט של רב בשם פוברסקי. כותרת המשנה מסבירה כי לא מדובר באנשי חינוך אלא ב"מהרסים ומחריבים". הפניה נוספת בשער מזהירה את תלמידי הישיבה החרדים, לקראת החופשה מן הישיבות ("בין הזמנים") שלא לבוא בדברים עם חילונים: "אין להיכנס לויכוחים, לא להיכנס לעימותים עם חילונים על שום דבר". כותרת אחרת על השער מתייחסת לנשים המעוניינות להתפלל בכותל המערבי לפי מנהגי דתן כ"נשות הפרובוקציה".

ארגוני חינוך המקדמים לימודי ליבה לחרדים במסגרת זרם החינוך הממלכתי-חרדי, קיימו כנס ובו סיפר ילד בכיתה ו' כיצד הוא משלב לימודי תורה ולימודי חול ברמה גבוהה. ב"הפלס" מתארים זאת כ"שפל חדש ומזעזע" ב"מסע התעמולה של מהרסי החינוך החרדי", "טקסט מתריס ומקומם", "צעד תעמולתי מחריד" של "אג'נדה הרסנית". במדור הדעות כותב הרב אליהו אליעזר הכהן ארנטרוי כי "המלחמה על החיים הרוחניים שלנו" היא מלחמה "על עצם החיים" מול "הערב רב" וה"שועלים".

בבטאון ש"ס "הדרך" כותב שמעון ליברטי ש"פרעות האנרכיסטים השמאלנים" הם בגדר מעשה טרור כהגדרתו בחוק. "כך בדיוק נראה טרור", הוא כותב, והדברים מודגשים בכותרת הטור. "הגיע הזמן שיתייחסו לכך בהתאם", הוא מסכם, אמנם מבלי לומר את המילים המפורשות: לירות במפגינים.

במדור הדעות של "המבשר" כותב שלמה דב הרשקוביץ: "כשאנו רואים את אלה בקלקולם, עלינו לעשות תשובה ולתקן אצלנו את הטעון תיקון בנושא. גם לנו יש הרבה מה לתקן בחיזוק הלכידות של עם ישראל, יש הרבה תורה, וצדקה, וחסד, ועזרה לזולת, אבל יש חסר בתחושת האחדות, האיכפתיות לכלל הציבור אינה קיימת". על עוצמתה של החזרה בתשובה של בעל הטור אפשר ללמוד מכך שהיא משובצת בתוך טור המוקדשו להשתלחות ב"חילונים" וב"שמאל הקיצוני". ה"אחדות" של הרשקוביץ היא "בין יהודים שומתומ"צ", כלומר - חרדים.

ריאליטי

"בקיץ שכולו שנאה, המעבר מהטירוף של החדשות לאסקפיזם של הריאליטי פשוט לא עובד", נכתב בכותרת למאמר של עינב שיף ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "היומיום הישראלי, שאף פעם לא ניסה וממילא גם לא יצליח להיות רגוע במיוחד, נמצא כרגע במתכונת כאוס, מה שלא באמת מאפשר לבצע את המעבר בין מציאות היפראקטיבית לאסקפיזם טהור, בין רצף של חדשות ואקטואליה הארדקור לטלוויזיה איטלקית פר אקסלנס.

"[...] לכן, מהצד השני, אין מה להיות מופתעים מהנתונים של ערוץ 14: מלכתחילה אין שם כוונה ו/או אמצעים ליצור לוח שידורים מגוון - בכל זאת, זה לא קל וזול כמו לשריין אידיוטים שימושיים בסגנון אלדד יניב - ועכשיו זה פשוט משתלב מצוין עם התחושה שהכל תלוי על בלימה. בערוץ 14 לא צריכים להרגיע אחרי המהדורה עם קרינג' בנוסח 'חתונה ממבט ראשון' אלא לסחוט עוד יותר את דוושת הגז, לתת לינון מגל והחבר'ה לדפוק על החזה לקול תשואות הקהל. בקיץ שכולו שנאה, 'הפטריוטים' היא השמש".

ענייני תקשורת

המתופף אלון הלל מככב בכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ובכתבת שער במוסף "מעריב". אם עד עכשיו לא ידעתם מי זה, הנה ההזדמנות להשלים פערים.

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מקדישים חמישה עמודים לכתבה על רצח מזעזע "בבניין אפרורי בפתח תקווה". מהכתבה לא ברור איזה ערך ציבורי, חברתי או אחר יש לדישה הכמעט מתענגת בפרטי הפרטים של מעשה אלימות נורא.

ב"הארץ" כותב חן מענית כי שר המשפטים יריב לוין "נועד עם בכירי קהלת 11 פעם מאז ינואר לגיבוש חקיקת ההפיכה". שבי גטניו חשף את הפגישות הללו ב"שקוף" כבר בחודש שעבר.