בכל תקופה בה נשים זוקפות לזכותן הישגים, מתרחש גל נגד המבקש להחזיר את הסדר הישן. הנחייתו של נציב שירות המדינה פרופ' דניאל הרשקוביץ בדבר כתיבת מסמכים מטעם הנציבות בלשון זכר, נדמית כחלק מגל נגד כזה הפוקד את ישראל. גם כאן, בדומה למקומות אחרים בעולם, מזכיר גל הנגד כמה שבירה ופגיעה היא ההתקדמות לעבר שוויון מגדרי, וכמה קל לכרסם בה ובעיקרון הדמוקרטי אותו היא מייצגת.

מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מעידים על השפעות שליליות שונות של שפה ממוגדרת, הפונה לנשים בלשון זכר. אולם אין צורך במחקרים כדי לטפל במטענה המיגדרי של השפה העברית. בעינינו, מספיקה ההנחה לפיה שוויון מגדרי בשפה מקדם את מעמדן של הנשים בחברה. הדרישה לעברית נטולת מטען מגדרי שואבת את תקפותה מחוסר הנכונות ההולך ומתעצם של נשים רבות להשלים עם מצב הדברים הלשוני הקיים. ההכרה כי לנשים נגרמים אי-נוחות וכעס לנוכח שימוש בשפה ממוגדרת ובלשון זכר יחיד ורבים כמסמנים כלליים, מובילה רבות מאיתנו לומר, בדרכים שונות: "די".

לטובת מי שאינם חשים בכעס ובאי-הנוחות הזו נסביר כי ביסוד המגמה החשובה להכללת נשים בשפה, ניצבת ההבנה שלשון הדיבור והכתיבה היא אמצעי חשוב לקידום ערכים ולשינוי מציאות. שפה מעצבת תודעה ויוצרת מציאות. שימוש בשפה ממוגדרת פוגע בנשים בדרכים שונות. כבר לפני שנים הכירה הכנסת בכך שנוסח פנייה העושה שימוש בלשון זכר בלבד, במקום בנוסח ניטרלי המתייחס לשני המינים, הוא נוסח המזיק לנשים. כך, על פי סעיף 8 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח 1988 אין לפרסם מודעה בדבר הצעת עבודה או שליחה להכשרה מקצועית "אלא אם כן הצעת העבודה צוינה בלשון זכר ובלשון נקבה, בין ביחיד ובין ברבים".

במדינות רבות לא עולה היום על הדעת להשתמש בחוק, באמנה, במסמך רשמי או במאמר אקדמי - בשפה העושה שימוש במסמן גברי כמסמן כללי

ביסוד חקיקה זו עמדה הכרה כי לעניין מתן הזדמנות שווה בשוק התעסוקה אין די בידיעה קונסטרוקטיבית של הכלל הלשוני הרגיל, שעל-פיו לשון זכר חל גם על נקבה. ההסדר התחיקתי נובע מתוך הכרה בכך שמודעות העושות שימוש מפורש בלשון נקבה לצד השימוש בלשון זכר מעודדות נשים להציע את מועמדותן ולהתמודד על התפקידים המוצעים, בעוד ששימוש בלעדי בלשון זכר עשוי להרתיע אותן מלהתמודד. מסקנה שעלתה גם ממחקר שהזמינה המועצה לקידום נשים במדע ובטכנולוגיה.

ההנחה העומדת ביסוד סעיף 8 לחוק שוויון הזדמנויות בתעסוקה, היא שחובת הניסוח הלשוני השוויוני מובילה לעבר המטרה המהותית שאנו מקוות שאין מי שיטילו בה ספק: יצירת נגישות שווה לגברים ולנשים בכל הנוגע לאופציות תעסוקתיות. מובן שפערי הכוחות הידועים בשוק התעסוקה הופכים את יצירת הנגישות השווה לדחופה וחיונית עוד יותר. היגיון זה חל לא רק על שוק התעסוקה אלא על החברה בכללותה, וכמובן שעל פרסומים היוצאים מנציבות שירות המדינה.

במדינות רבות, שעשו כבר כברת דרך ארוכה בהקשר הזה, לא עולה היום על הדעת להשתמש בחוק, באמנה, במסמך רשמי או במאמר אקדמי - בשפה העושה שימוש במסמן גברי כמסמן כללי.

גם בישראל, לנוכח חוסר הנחת המתעצם של חלקים נרחבים בציבור, שאינם משלימים יותר עם שימוש בשפה ממוגדרת, ניכרת התפתחות המאמצת שינויים לשוניים שינטרלו מטען מגדרי. בשנים האחרונות חווינו התקדמות משמעותית בסוגיה זו, וגברים ונשים וגם גופים רבים נוקטים בשפה שוויונית תוך שימוש במגוון רחב של אפשרויות ופתרונות שהעברית מאפשרת. השימוש בלשון זכר יחיד כבמסמן כללי הולך ופוחת במדיה, בדיבור ובכתיבה – וטוב שכך.

נציין שוב את המובן מאליו: לנשים רבות הצורך המתמיד לתרגם כל פנייה בזכר כמתייחסת אליהן הוא לא רק לא נוח. הוא מכעיס, מתסכל ומזיק

נציבות שירות המדינה והנציב העומד בראשנה אמונים על הוגנות מגדרית, קידום של נשים לתפקידים בכירים ופיתוח מחויבות לשוויון מגדרי אמיתי. לנוכח זאת, מצופה היה כי הנציבות תהיה בין הגופים הראשונים שיאמצו את ההתפתחויות הלשוניות האמורות ויחזקו את המגמה. במקום זאת, פורסמה הנחיה תמוהה המבקשת לנסות לאיין אותה, וזאת מטעמים מפוקפקים.

אחד מהטעמים היה הקביעה על פיה די יהיה בהערה שתתווסף לטקסט המדיר ותבהיר כי התוכן מתייחס לנשים ולגברים וכי השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות. הערות "נוחות" מסוג זה בוחרות באופן בוטה בנקודת מבט גברית, המתעלמת מנוחותן של הנשים ומהאינטרסים שלהן. אם היה מדובר בבחירה שרק שיקולי נוחות אמיתיים מניעים אותה, היה ניתן לנסח את הטקסטים בלשון נקבה (ניסוח שהאקדמיה ללשון לא אוסרת עליו), ולהוסיף הערה בדבר תחולתה השווה על שני המינים. נציין שוב את המובן מאליו: לנשים רבות הצורך המתמיד לתרגם כל פנייה בזכר כמתייחסת אליהן הוא לא רק לא נוח. הוא מכעיס, מתסכל ומזיק.

באופן דומה פועל צידוק "הסירבול הלשוני". מי שאמורות לשלם מחיר כבד תמורת "אי-סרבול" הניסוח הן הנשים. כביכול מסורבל לכלול אותן. מדוע כביכול? כי עברנו דרך ארוכה במסלול התאמת השפה העברית ליעדי שוויון והוגנות מגדריים. קיימים היום פתרונות פשוטים, מגוונים, אלגנטיים, יצירתיים  ונטולי סרבול, לנטרול המטען המגדרי של העברית.

במקום אימוץ אוטומטי וגורף של התבניות הבעייתיות בשפה, ראוי שהנציבות תשקיע מאמץ בלימוד והטמעת פתרונות אלה. הכותבות ישמחו לשתף את צוות הנציבות בפתרונות הללו ובניסיון שצברנו לגבי יישומם. נדגיש כי הפתרונות הללו אינם יוצרים "צורות לשון בלתי אפשריות" והם יעברו את המבחנים הקפדניים ביותר של האקדמיה ללשון. ולבסוף, גם אם יוותר "סרבול לשוני" מסוים, מדובר במחיר פעוט תמורת הטעמת וקידום מסר השוויון.

חשוב לא לוותר. בעיית המטען המגדרי של הלשון מייצגת את ליבת אי השוויון המגדרי. כדי שפעם נחייה בחברה שנוהג בה שוויון מגדרי אמיתי, הכרחי להקדיש תשומת לב לחסמים וביניהם החסם שיוצרת השפה העברית. בחסם הזה, בניגוד לחסמים אחרים, קל יחסית לטפל. מכיוון שהשפה העברית מעמידה לשירותינו אפשרויות שונות שבכוחן לנטרל את מטענה המגדרי , הבחירה בלשון זכר כמסמן כללי אינה קבילה יותר.

שולמית אלמוג היא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים ויועצת נשיא אוניברסיטת חיפה להוגנות מגדרית

ד"ר שלומית אהרוני ליר היא חוקרת מגדר ומדיה באוניברסיטת בר אילן וזוכת פרסי מצוינות מדעית