כבר אי אפשר להתעלם מהמשבר הגדול מכולם, המשבר שלידו מתגמדים כל שאר המשברים: משבר האקלים. יעדי הורדת גזי החממה, המבוססים על מיטב המדע האנושי, ברורים לנו מזמן באופן שאינו ניתן להפרכה. אם חלילה לא נעמוד בהם, אנו מסתכנים בכך שחיינו ישתנו בצורה קיצונית. היסודות הסביבתיים עליהם מושתת כל קיומנו יתערערו, ותחל שחיקה איטית שעלולה להתפתח לקריסה כמעט מוחלטת של מערכות קיום עולמיות ומקומיות.
בשנים האחרונות הפך משבר האקלים למוחשי ממש, ברצף בלתי נגמר של אסונות טבע ברחבי העולם, ואילץ את התקשורת להפסיק את ההתעלמות המסורתית מהמשבר ולהקצות לו מקום. גם כאן אצלנו. כך למשל, ב"הארץ" תחום הסביבה נמצא עד היום בתחרות קשה עם מדורי המדע והלייף-סטייל על המקום הנמוך בקצה עמוד הבית, אבל העיסוק בסוגיית שינויי האקלים הפך לסקסי ואופנתי. כך קורה שידיעה על תגובת בכיר אמריקאי ל"הצהרות האקלים של ישראל" מגיעה לכותרת הראשית של האתר.
מאחר ששינוי האקלים הוא בעיה גלובלית, שבישראל אין בהכרח תובנות ייחודיות בקשר אליו, הסיקור שלו בעיתונות הישראלית נסמך בכבדות על העיתונות העולמית. ב"דה-מרקר", למשל, עושים את הצעד ההגיוני ומתרגמים את מיטב הכתבות בנושא מהעולם. בעיתונים אחרים, מעדיפים לשלב בין שלוש כתבות מהעולם ולהוסיף לתוכן פרשנות מפרופסור ישראלי. או לקחת דיווח של סוכנות AP ולצרף לתוכנו ציטטה ממומחה מקומי.
אבל האם ההחלטה של כמה מערכות עיתונאיות בישראל להקדיש משאבים לסיקור משבר האקלים, אכן תתרום למאמצים להיאבק בו? נהיה אופטימיים ונניח שהסיקור יביא לכך שבישראל יווצר מיקוד ממשלתי במאבק במשבר האקלים, ובין לילה נהפוך למדינה מצטיינת בהפחתת פליטות גזי חממה - הרי חלקה של ישראל בפליטות העולמיות עומד על 0.15%. זהו גבול התרומה למאבק שנוכל להשיג.
אם נתמקד בהורדת זיהום האוויר הרעיל והמסרטן, נפחית ממילא את פליטות גזי החממה. אזרחי ישראל ירוויחו וגם אזרחי העולם
נכון שחובה עלינו, כפי שאמר אותו בכיר אמריקאי שצוטט ב"הארץ", לתרום את חלקנו. אלא שהמציאות היא שלא קיימת סימטריה: ישראל מושפעת מהעולם, אך השפעתה עליו זניחה. עיתונאים המשוכנעים שתפקידם הוא: "להציל את העולם, ומהר" ימצאו עצמם בטרגדיה קפקאית. צודקים אנליטית לגבי קיומו של המשבר אך ללא תקווה מעשית: אי אפשר להציל את העולם מישראל.
בשלב הזה, הקורא האופטימי אומר לעצמו: העיקר שמדברים על זה. טוב שהעלו לסדר היום נושא סביבתי חשוב כמו האקלים העולמי המשתגע, אפילו אם פירוש הדבר אייטמים מופרכים כמו זה של עופר חדד מחדשות ערוץ 12. מדוע? משום שכך תצמח לנו ישועה בנושאים הסביבתיים המקומיים, כמו למשל טיפול בזיהום האוויר מתחבורה, ממפעלים ומשריפת פסולת. הרי לצד פליטת גזי החממה, אין בישראל מחסור בזיהום אוויר מוכר ורעיל.
בתור אחד מ"מחבקי העצים" החוקר שנים את הקשר בין סביבה, חברה וכלכלה, קיוויתי גם אני כי העניין במשבר העולמי יצליח לשנות משהו ביחסי הישראלי המצוי לסביבתנו המקומית: אנו חיים בתוך זיהום ולכלוך הגוברים ככל שאנו נהפכים לאחת המדינות הצפופות בעולם.
אולם למרבה הצער, מה שמתרחש הוא ההפך המוחלט. תשומת הלב מוגבלת, של הציבור, של הפוליטיקאים וגם של העיתונאים. אי אפשר לנהל מאבקים על גם וגם וגם. ובמציאות המורכבת הזו הפך נושא האקלים לכסת"ח המושלם לפוליטיקאים, למשרד להגנת הסביבה וכן, גם לחלק מהעיתונות.
ב"שקוף" סיפקו לאחרונה דוגמה קלאסית לאופן בו המשרד להגנת הסביבה משתמש במשבר האקלים ככסת"ח למחדליו בטיפול בזיהום בישראל: יום לפני שמבקר המדינה מוציא דו"ח חריף על חוסר הפיקוח על מפעלים מזהמים, המשרד מסיט את תשומת הלב לכך שמשרדי ממשלה אחרים אינם עושים מספיק להילחם במשבר האקלים. מדוע לעסוק בכשלונותיו "הקטנים" אם אפשר למקד את תשומת הלב במשבר הגדול מכולם.
נתיבי איילון (צילום: מתניה טאוסיג)
אם העיתונות אינה מסוגלת לטפל "גם וגם", גם במשבר האקלים העולמי וגם במשברים הסביבתיים המקומיים, האם פירוש הדבר שעלינו להתייאש? להיפך. ישנו נתיב עיתונאי מצוין דרכו ניתן לפעול בו זמנית גם לטיפול במשבר הזיהום המקומי וגם למזער את הנזק האקלימי שגורמת ישראל. אם נתמקד בהורדת זיהום האוויר הרעיל והמסרטן, נפחית ממילא את פליטות גזי החממה. אזרחי ישראל ירוויחו וגם אזרחי העולם.
כיצד? משום שמקורות הפליטה המשמעותיים של גזי חממה הם גם אלו של זיהום האוויר. אם נטפל בזיהום האוויר - תופחת גם פליטת גזי החממה. 46% מפליטות גזי החממה בישראל מגיעות מייצור חשמל, ומרוכזות בעיקר בשתי תחנות פחמיות: אורות רבין בחדרה ורוטנברג באשקלון. באותה נשימה, הפחם הוא גם המזהם הבריאותי הגדול ביותר בדו"ח הפליטות לסביבה של המשרד להגנת הסביבה. הפליטות המזיקות מתחנות חדרה ואשקלון עולות על על אלו של כל שאר המפעלים ותחנות הכח הגדולות ב-15 המקומות הראשונים ברשימה.
שריפות הפסולת מהוות מטרד איום לעשרות יישובים, והזיהום שהן מדיפות גורם לתחלואה ולתמותה. טיפול בתופעה המבאישה, יתרום בבת אחת גם לאורך ואיכות החיים של אזרחים רבים וגם להפחתה משמעותית בפליטת גזי החממה
אם נצמצם את השימוש בפחם המרעיל, גם פליטות גזי החממה מהסקטור המוביל בפליטות אלה - ירדו בצורה משמעותית.
דוגמה אחרת לאופן בו טיפול בזיהום המקומי יביא גם להפחתת פליטות גזי החממה נמצאת במגזר התחבורה. פעולה להורדת זיהום האוויר התחבורתי הנפלט סמוך למקומות בהם אזרחי ישראל גרים, לומדים ועובדים ומגיע ישר לתוך ריאות ילדינו, תשיג מטרה כפולה: החלפת ציי התחבורה הציבורית, העירונית והבינעירונית, מכאלה הפועלים על דלקים מזהמים למונעים בחשמל, לא רק שתוריד את זיהום האוויר הבריאותי כמעט לאפס אלא תחתוך בלמעלה מ-70% את פליטות גזי החממה מאוטובוסים אלו. שנאמר "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
דוגמה נוספת היא בתחום הפסולת. מטמנות האשפה תורמות את רוב פליטות המתאן בישראל, גז חממה אגרסיבי במיוחד. שריפות הפסולת מהוות מטרד איום לעשרות יישובים, והזיהום שהן מדיפות גורם לתחלואה ולתמותה. טיפול בתופעה המבאישה, יתרום בבת אחת גם לאורך ואיכות החיים של אזרחים רבים וגם להפחתה משמעותית בפליטת גזי החממה.
אם נפעל נכון סביבתית - גם טביעת הרגל האקלימית שלנו תפחת מהותית. מדובר בשני צדדים של אותו מטבע מזוהם. הפחתת גזי חממה קשורה ללא התר בהפחתת הזיהום. כבר הוכח שעיסוק בצד האקלים של המטבע לא מוביל להתקדמות בצד השני. כשאנו עוסקים באקלים לבדו נקבל בעיקר דיבורים, הצהרות, ועידות בין-לאומיות וכסת"ח מרוח ביחסי ציבור. צריך לבחור מה באמת חשוב לנו כציבור מודע סביבתית. הגיע הזמן לעסוק במשבר הגדול מכולם דרך הצד השני של המטבע.