ההשתקפות של מציאות חיינו המסובכת בראי הרשתות החברתיות הופכת אותנו ליצורים בינאריים: כן ביבי, לא ביבי. שמאל או ימין. במחוזות האבסורד שהגענו אליהם, כדי לא לקנות סחורה פגומה מעיתון של מו"ל העומד לדין על שוחד, קפצנו לצד הנגדי והתחלנו להאמין למשטרה. 50 הגוונים של האפור שבו בעצם מתנהלים חיינו אינם בספקטרום עוד. נותרנו בין קיצוניות אחת להפך הגמור שלה. וזה עובד טוב למען בעלי האינטרסים.
התחום העיקרי שבו משחקים בנו בעזרת קיטוב פשטני הוא שדה המשחק הכלכלי. "תומכי כלכלת השוק", בעיני עצמם, נקראים "קפיטליסטים חזיריים" בידי מתנגדיהם. בתמונת ראי, אלה שמעזים לטעון שלמדינה יש תפקיד כלשהו בפיקוח ובעיצוב הוגן של שדה המשחק הכלכלי - מכונים מיד "קומוניסטים" בפי ליברטריאנים המתנגדים לכל מעורבות ממשלתית.
הראשון לזהות את האפשרות להשתמש בדימויים מקטבים במקום דיון ענייני היה כמובן גאון בשם בנימין נתניהו. "משל השמן והרזה" (2003) שולט כבר 19 שנים בעולם הדימויים הכלכלי בישראל. גם אלו שחושבים שהם אינם משתמשים בו עוד, מגיעים בסוף כל ויכוח כלכלי לשאלה "מי רוכב על מי".
והנה, בניגוד לשאר העולם, תחום אחד נעדר כמעט לחלוטין מהשיח הכלכלי-חברתי בישראל: איכות הסביבה. בנושאי סביבה, הישראלי הממוצע ונציגיו הנבחרים עדיין תקועים לא בשנת 2003 ואפילו לא ב-1990, אלא אי שם בשנות ה-70. בעיני רבים, "הגנת הסביבה" פירושה הגנה על פרחי הבר, לא משהו שמתקשר לחיים האמיתיים או לכלכלה (לשניים מהעיתונים הכלכליים, "דה מרקר" ו"כלכליסט", אין כתב לנושאי סביבה). יש לנו מספיק צרות קיומיות וכלכליות, ואין לנו רצון להיות מוטרדים גם מזה שכורתים כמעט כל עץ בוגר שנותן צל; זה הרי עסק של "מחבקי עצים".
העובדה שעברנו מאפס למאה בנושאי סביבה יצרה מצב משונה: דילגנו על התחום הרחב והאפור שבו מתנהלים חיינו. אנשים שמעולם לא קישרו בין "הסביבה" לבין המצע העדין שעליו מתקיימת האנושות רוצים פתאום "להציל את העולם - ומהר"
אמנם, פה ושם יש מי שמתלונן על הצפיפות, על הפקקים ועל זבל בחופים. אבל למרות העובדה שכמעט כל נחלי ישראל מזוהמים בצורה מסוכנת, שהאוויר מלא ריחות גומי ופלסטיק משריפות זבל פיראטי והעשן מאוטובוסי דיזל ממלא בפיח את ריאותיהם של ילדי הגן - כל אלה נעדרים לחלוטין מהשיח הציבורי והכלכלי.
כך לפחות היה עד היום.
לאחרונה פורץ לחיינו, בעולם הגדול ואף ברמה המקומית, משבר האקלים.
גם בנושא האקלים קל כמובן לתפוס אחת משתי עמדות מקוטבות. צד אחד מכנה את משנהו "מכחישי אקלים", וזה מחזיר להם כי הם "אלרמיסטים" שעומדים בדרכה של "הכלכלה". "הכלכלה" היא אותו מולך שחייבים לתת לו לנוע קדימה למען צמיחה אינסופית, ובלעדיו ניפול כולנו אל תהום האבטלה ונקפא מקור בחשכת גיא צלמוות נטולת אנרגיה.
במטוסים גדולים
העובדה שעברנו מאפס למאה בעיסוק בנושאי סביבה יצרה מצב משונה. גם שם דילגנו על התחום הרחב והאפור שבו בעצם מתנהלים חיינו. אנשים שמעולם לא קישרו בין "הסביבה" לבין המצע העדין שעליו מתקיימת האנושות כולה רוצים פתאום "להציל את העולם - ומהר".
הייטקיסטים שעד לפני כמה שנים עסקו בלייצר לעצמם עוד ועוד מיליונים בפעילות בזבזנית (רק כדי לסבר את האוזן: שרתי הבלוקצ'יין של מערכת הביטקוין פולטים יותר גזי חממה ממדינת ישראל), שמים הכל בצד כדי לספר לנו שאסור להתעסק בשום נושא סביבתי אחר פרט להצלת העולם. הרי אם לא "נציל את כדור הארץ" מה זה כבר משנה אם האוויר יהיה מזוהם או החוף מלא בזבל.
בעלי האינטרסים הכלכליים זיהו גם הם את התופעה. קרל שוואב - יוזם פורום דאבוס, הכינוס השנתי שאליו מגיעים כל המיליארדרים בעולם במטוסי סילון פרטיים הפולטים בכל טיסה יותר ממה שאת או אני נפלוט במשך שנה שלמה - מקים "אוניברסיטה ירוקה" שתעסוק ב "קיימות".
איך נדע מה אמיתי ומהו גרינווש ?
תפקידו של הגרינווש, "התיירקקות" בעברית, הוא להסיט את תשומת הלב. לייצר מראית עין שבחסותה יוכלו המזהמים והפולטים למיניהם להמשיך ב"עסקים כרגיל" מבלי להיפגע כלכלית. לכן "מבחן הגרינווש" הוא די פשוט: אם רעיון או יוזמה סביבתיים אינם פוגעים באינטרסים כלכליים כלשהם - סימן שאינם מכוונים לשינוי אמיתי. שינוי עמוק, כמו שיודע כל אדם מחייו האישיים, דורש מאמץ, מיקוד, כאבים, ויתור, סדרי עדיפויות חדשים.
במילים אחרות, אם כולם מבסוטים - זה גרינווש. התופעה כבר מזמן מובנת בעולם. ב"גרדיאן" נכתב לאחרונה מה שהיה ברור מראש על תוצאותיה העלובות של ועידת גלזגו: חברות האנרגיה רק הרחיבו את החיפוש אחרי נפט וגז.
שגריר האקלים בפתח המטוס. ג'ון קרי עולה על מטוס הממריא מנמל התעופה בן-גוריון, 6.1.14 (צילום: מתי שטרן, שגרירות ארה"ב)
התוצאה הזו היתה צפויה עוד לפני הוועידה, כאשר "שגריר האקלים" של ארה"ב, ג'ון קרי, הצהיר ש"לא יהיה צורך לשנות את איכות החיים כדי להציל את האקלים". כנראה שהתכוון בעיקר למיליארדרים שבינינו. השאר כנראה כן יסבלו. קרי, מיליארדר בעצמו, הנשוי ליורשת אימפריית המזון היינץ, יודע היטב שכרבע מפליטות גזי החממה בעולם מגיעות מצריכת בשר ומגידול בקר. במקום לדבר על הדרך לייצר שינוי, שבהכרח יהיה כואב, הוא מדבר על פתרונות שיבואו מ"תעשיות חדשות" שעדיין לא הומצאו. העיקר שבהווה תמשיכו לצרוך הכל כרגיל. קרי הוא הנציג האידאלי של אוליגרכיית הממון העולמית.
גם בישראל למדו את השיטה: ראש הממשלה נפתלי בנט מתחייב ל"איפוס פליטות" עד שנת 2050, אף שלאיש במשרד האנרגיה אין מושג כיצד עושים זאת. אפילו מנכ"ל משרד האנרגיה לשעבר מודה בכך: "חצי מהטכנולוגיות שיודעות לתת מענה ליעדי הפליטות עוד לא קיימות".
תירוצים ירוקים
מכיוון שאויבי הסביבה למדו את השיח הסביבתי, ומיקמו אותו אי-שם ב-2050, פקידי משרד האנרגיה יכולים להצהיר בפני הכנסת כי "יש לישראל מספיק גז לצרכיה ולייצוא ל-70 שנה ושום מדינה בעולם לא שומרת גז לתקופה כזו ארוכה". זאת אף שמשרד האנרגיה מעולם לא חישב במפורט את צורכי האנרגיה של ישראל ליותר מ-25 שנים קדימה; ואף שמדינות כמו ארה"ב, שלהן משאבי אנרגיה מגוונים קצת יותר מאשר לישראל, שומרות עתודות ליותר מ-94 שנות צריכה.
האופן שבו נקלט השיח הסביבתי אצל מעודדי הזיהום, ו"משבר האקלים" הפך לבאז-וורד בשימוש מי שפועלים נגד הסביבה, מתגלה בתירוץ אחר שמספק משרד האנרגיה להגברת ההפקה והייצוא של גז מישראל: כך נעזור ל"הורדת פליטות בעולם"!
ברור שהאמת הפוכה: ככל שתואץ הפקת הגז יואצו גם הפליטות שמקורן בגז הישראלי. המחשבה שישראל היא מרכז העולם, ושייצוא ממנה ישנה במשהו את תמהיל הפקת החשמל במצרים או באירופה, היא אבסורד מוחלט: אירופה צורכת מאות BCM גז בשנה ממקורות מגוונים. רוסיה של פוטין לבדה מייצאת אליה לפחות פי 20 ממה שישראל יכולה. ההחלטות על תמהיל ייצור האנרגיה מתקבלות בכל מדינה באיחוד האירופי על פי שיקולים פנימיים, ואינן כפופות לשאלה כמה גז זורם לאירופה מישראל.
עידן עופר ויצחק תשובה (צילומים: פלאש 90)
אבל לתעשיית הגז, המעוניינת להפוך את הגז לכסף בהקדם האפשרי, נוח מאוד לשחק את המשחק ולהשתתף בוועידות אקלים ובוועידת החזון ל-2050: ככל שמדברים יותר על ההבטחות שישראל תעבור ל"100% מתחדשות" כך אפשר לייצא יותר גז ויותר מהר.
תעשיית הגז איננה היחידה המשתתפת בחגיגת הגרינווש העולמי והמקומי. העיסוק בהצלת העולם הוא כה גדול שיש בו מקום לכ-ו-ל-ם. מדי כמה שבועות מקבלים שועי הארץ הזדמנות להשתתף ב"וועידת אקלים" אחרת, לדבר על "חדשנות ישראלית" בעתיד ולהמשיך לזהם בהווה. המשרד להגנת הסביבה משתמש גם הוא באותו נימוק עקום כדי להצדיק את אוזלת ידו בטיפול בבעיות הסביבתיות הבוערות: הרי משבר האקלים קודם!
לתעשיית הגז, המעוניינת להפוך את הגז לכסף בהקדם האפשרי, נוח מאוד לשחק את המשחק: ככל שמדברים יותר על ההבטחות שישראל תעבור ל"100% אנרגיות מתחדשות", כך אפשר לייצא יותר גז ויותר מהר
"ישראל מושפעת יותר מהאחרים", אומרים לנו, וזו כמובן אמת עובדתית. אנו, כמדינה על סף המדבר, כבר סובלים מעלייה בטמפרטורה של מעלה וחצי בממוצע. גלי החום כולאים את זיהום האוויר המקומי סמוך לקרקע, החום גם מגביר שריפות מזהמות (הן הטבעיות והן שריפות הזבל הפיראטי) וכמובן ששינוי האקלים מביא עימו סופות חול הממלאות את ריאותינו אבק (שסופח אליו מזהמים רבים נוספים).
כיצד מגיב המשרד לתופעות טבע אלו? במקום לומר: "אנו סובלים כעת יותר מזיהום אוויר בגלל משבר האקלים - הבה נצמצם זיהום מלאכותי שאנו מוסיפים בעצמנו", עושה המשרד את ההפך הגמור, ומחזק את התעשייה המזהמת באמצעות החרגת הימים שבהם האוויר מלא אבק מרעיל ומחניק מהתקופה שבה מחויבים המזהמים לעמוד בתקני איכות האוויר. חברי הכנסת מאשרים כאילו היו חותמת גומי, ואף עיתונאי לא כותב על כך מילה.
ככה זה כאשר כולם עסוקים בנושא הכי סקסי והכי חדשני: להציל את העולם. לכתוב על זבל וזיהום זה פשוט עסק מסריח מדי.