האם סיקור של תופעות קיצוניות מנרמל אותן והופך אותן ללגיטימיות? האם תקשורת אחראית צריכה לתת במה למנהיגים קיצוניים, המפלרטטים עם עמדות רצחניות או מפיצים שנאה? והאם חיבוק תקשורתי לדמויות כאלה הוא מהלך הנובע מרצון עיתונאי כן לשיקוף מדויק ככל הניתן של המציאות, או שמדובר בכניעה לסנסציה ולרייטינג שסיקור כזה מביא עימו?

סוגיות תיאורטיות אלו מתחום לימודי התקשורת הפכו מוקד לדיון ציבורי בעקבות ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקאית ב-2016, שלאחריו ה"ניו יורק טיימס" היכה על חטא על שהעניק חשיפה בשווי מיליוני דולרים לטראמפ משום היותו דמות צבעונית ומגבר של טראפיק. בישראל דיון דומה מתרחש כעת לאור עליית הימין הקיצוני בישראל בבחירות האחרונות, שקדמה לה חשיפה מסיבית בתקשורת המרכזית של חבר-הכנסת איתמר בן-גביר, פעיל ימין קיצוני שעתיד להתמנות בקרוב לשר לביטחון פנים.

בדיקת האזכורים שקיבלו פוליטיקאים בתקשורת המרכזית בחצי השנה שלפני הבחירות האחרונות, שהתפרסמה לאחרונה ב"עין השביעית", העלתה כי איתמר בן-גביר כיכב במקום השישי (מתוך 138 פוליטיקאים שנבדקו), עם 4,590 אזכורים. לחשיפה גדולה יותר זכו רק נתניהו, ראשי הממשלה לפיד ובנט, שר הביטחון גנץ ושרת הפנים שקד. בדיקה קודמת, שפורסמה בשנה שעברה, העלתה גם היא כי בן-גביר זוכה לסיקור חסר פרופורציות ביחס לפוליטיקאים אחרים, וכי הוא שני רק לנתניהו מבחינת חשיפה תקשורתית מקרב חברי האופוזיציה.

המקרה של בן-גביר מוכיח לכאורה כי התשובה לשאלה שבפתיח היא חיובית, עם סימן קריאה. סימן קריאה כזה הגיע השבוע מכיוון לא צפוי: מלב ליבו של אותו ימין קיצוני. עורך דינו של בנצי גופשטיין, יצחק בם, חזר בבית המשפט שוב ושוב על הקביעה לפיה הצפת מסריו של גופשטיין בערוץ 2 שלפה אותם משולי השוליים של השיח הציבורי ("חוג בית עם פחות מעשר בנות במקרה הטוב") למרכז הבמה הישראלית.

בנצי גופשטיין (מימין) עם איתמר בן-גביר, בית המשפט המחוזי בירושלים, 8.6.20 (צילום: יונתן זינדל)

בנצי גופשטיין (מימין) עם איתמר בן-גביר, בית המשפט המחוזי בירושלים, 8.6.20 (צילום: יונתן זינדל)

"עשיתם תשדיר פרסומת לימין הקיצוני", הטיח עו"ד בם בבמאי איתן שמואלוב, שיצר עם אברי גלעד את הסרט "חוצה את הקווים - מסע בעקבות הימין הקיצוני", עבור חברת רשת. הסרט שודר ב-2013 בערוץ 2 (לפני הפיצול לערוצים 12 ו-13). שמואלוב העיד במסגרת משפט פלילי המתנהל נגד גופשטיין, ראש ארגון להב"ה, מהדמויות הבולטות בימין הקיצוני ומקורבו של בן-גביר.

בנובמבר 2019 הוגש נגד גופשטיין כתב אישום בגין עבירות של הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור, בעקבות דברים שאמר בראיונות לסרט של גלעד בערוץ 2, לכתבה של אוהד חמו בערוץ 2, לדיווח של חזקי ברוך באתר ערוץ 7 ובעקבות דברים שאמר בעצרת לזכר כהנא ובחתונה. שלב ההוכחות במשפט נפתח ביום שלישי האחרון (22.11). הדיון סוקר לראשונה באתר "פוסטה" על-ידי זיו קריסטל.

"הנאשם אף בחר לשיר שיר הלל לטבח חסר הבחנה שבוצע בחפים מפשע כשבאותה עת תלמידיו רוקדים כשבידם סכינים. [...] הראיות, כך אנחנו סבורים, ילמדו על כך שהנאשם כיוון את חציו כלפי ערבים באשר הם"

"כתב האישום שהונח בפני בית המשפט מתייחס לאדם רב השפעה, בעל כושר מנהיגות, אשר עשה שימוש בכריזמה שלו להפצת משנתו", פתח עו"ד יצחק מרקס, נציג הפרקליטות, את הדיון באולם בית משפט השלום בירושלים, "בראיות שנציג בפני בית המשפט נראה כיצד במסגרת פעילותו הציבורית הנאשם הפיץ משנה שלפיה יש לראות בכלל הערבים בשטח ארץ ישראל כאויבים שמותר להרוג ולכן לשיטתו יש מקום לשבח את מי שפועל באלימות ובערבים.

"הנאשם אף בחר לשיר שיר הלל לטבח חסר הבחנה שבוצע בחפים מפשע כשבאותה עת תלמידיו רוקדים כשבידם סכינים. הראיות יראו כי הנאשם בחר להשתמש בבמה הציבורית שניתנה לו על מנת להסית נגד שילובם של ערבים במקצועות חופשיים בישראל. אומנם הנאשם טוען בתשובתו כי כוונת האמירות המיוחסות לו מכוונות כלפי מי שהוא מגדיר כ'אויבים', אך הראיות, כך אנחנו סבורים, ילמדו על כך שהנאשם כיוון את חציו כלפי ערבים באשר הם.

"אציין שהנאשם נוהג להדביק לפעמים באופן מלאכותי את האמירה שלו כאמירה שהוא קורא לפעול לפי חוק, אך האמירה אינה משנה מן המשמעות הפשוטה והברורה של אמירותיו של הנאשם והפרסומים בהם נקט".

אברי גלעד בפתח סרט התעודה "חוצה את הקווים", אוקטובר 2013, ערוץ 2 (צילום מסך)

אברי גלעד בפתח סרט התעודה "חוצה את הקווים", אוקטובר 2013, ערוץ 2 (צילום מסך)

כאמור, אחד מחמישה סעיפי כתב האישום מתייחס לדברים שאמר גופשטיין לגלעד בסרט ששודר בערוץ 2. בסרט פורש גופשטיין את משנתו באריכות: הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא להעלות את כל הערבים על אוטובוסים ולגרש אותם מישראל. מותר לפגוע בערבים "אם הם אויבים". כל הערבים הם אויבים, "גם הנחמדים". אזרחים יכולים להרוג ערבים "מבחינת ההלכה". ליהודיות אסור להתרועע עם ערבים. "ערבי שמתחיל עם יהודייה אני לא חושב שצריך להמשיך להתהלך יותר מדי ברחוב עם היהודייה שלו". ומסרים דומים ברוח זו.

"במעשיו המתוארים לעיל", מוסר כתב האישום ביובש משפטי, "פרסם הנאשם קריאה לעשיית מעשה אלימות, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות, תמיכה בו או הזדהות עמו, ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן הוא פורסם, יש אפשרות ממשית לעשיית מעשה אלימות".

"אלמלי שידרתם את הדברים, אז הדברים היו בשולי שוליים, נחלתם של בודדים. אבל אתם עשיתם לנערי הגבעות, לבנצי גופשטיין, תשדיר פרסומת כך שבמקום שהדברים האלה יישארו אצלו בחוג בית עם פחות מעשר בנות במקרה הטוב, אתם הפצתם את זה למיליוני צופים"

את הסרט שלו פותח גלעד במונולוג הבא: "18 שנים לרצח יצחק רבין זכרונו לברכה, אני זוכר שאחד הלקחים שאני הפקתי בזמנו, שלא הקשבנו מספיק לימין הקיצוני. ביטלנו אותם, קראנו להם בשמות, אבל להקשיב להם באופן מסודר ושקט, את זה לא עשינו, ואולי יש קשר בין הביטול לבין המעשה. 18 שנים אחרי, מתוך מחשבה תמימה שאוורור דעות קיצוניות מונע מעשים קיצוניים, אני רוצה לצאת למסע בן שעה, יחד איתכם, ולפגוש את האנשים כמעט הכי קיצוניים במדינה ולשמוע מה יש להם להגיד על אפשרויות הדו-קיום".

לצד המחשבה התמימה, לדבריו, לפיה לחשיפה עיתונאית של דעות קיצוניות יש אפקט ממתן, מוסר גלעד מחשבה נוספת שעומדת בבסיס הסרט, תמימה פחות: דעות קיצוניות מעוררות פולמוס ומושכות צופים: "במהלך השעה הזו", הוא מבטיח, "תשמעו דעות שיעצבנו אתכם, או שיגרמו לכם להזדהות עמוקה, אולי יגעילו אתכם, או שתגידו בינכם לבינכם, סוף סוף מישהו אומר את מה שחשבתי תמיד, אבל אני כמעט יכול להבטיח לכם בוודאות, אדישים אין מצב שתצאו".

"אתם בעצם עשיתם תשדיר פרסומת לימין הקיצוני", אמר השבוע עו"ד בם, סניגורו של גופשטיין, לאיתן שמואלוב, במאי "חוצים את הקווים", "אלמלי שידרתם את הדברים, אז הדברים היו בשולי שוליים, נחלתם של בודדים. אבל אתם עשיתם לנערי הגבעות, לבנצי גופשטיין, תשדיר פרסומת כך שבמקום שהדברים האלה יישארו אצלו בחוג בית עם פחות מעשר בנות במקרה הטוב, אתם הפצתם את זה למיליוני צופים".

בם חזר על הדברים: "אני אומר שאתם עשיתם תשדיר פרסומת לימין הקיצוני, ובמקום שהאידיאולוגיה תישאר בחוגים מצומצמים הפצתם אותה להמונים". "מה השאלה?", הגיב שמואלוב ובם המשיך: "אתה קצת מיתמם, כי מתוך רצון שלך לעניין את הצופה, אתה מציג לרבבות צופים מסרים קיצוניים שאלמלי הסרט לא היו מגיעים אליו".

עו"ד יצחק בם (צילום: יונתן זינדל)

עו"ד יצחק בם (צילום: יונתן זינדל)

סניגורו של גופשטיין כמובן אינו סובר שדבריו של גופשטיין בסרט אינם לגיטימיים. בתגובה להתנגדות של נציג הפרקליטות הסביר עו"ד בם את קו החקירה שלו: "התזה שלי היא שבזמן אמת, מי שיצר את הסרט והפיץ אותו, הדברים לא נתפסו על ידו כמסוכנים או כאלה שיכולים להניע אנשים לפעולה". אולם קו ההגנה שבחר מדגיש חזור והדגש את הכוח העצום שנותנת החשיפה התקשורתית לדברים - לגיטימיים או לא.

הבמאי שמואלוב, שהעיד על עצמו ש"אין לי אורנטצייה פוליטית" וכי הוא עוסק בעיקר בבימוי תוכניות ריאליטי, נזהר מלהגיד דבר מה בעל תוכן מעל דוכן העדים, אולם מדי פעם נפלטה אמירה שניתן היה להיאחז בה. "אם אני לא הייתי עושה את זה מישהו אחר היה עושה את זה", הגיב שמואלוב באחת הפעמים בהן האשים אותו עו"ד בם בהפצת משנתו של גופשטיין. בתגובה הטיח בו עו"ד בם שוב: "אני אומר לך שלהפוך את השיחה בין הנאשם לאברי גלעד לאירוע טלוויזיוני, לפרסום שמגיע לרבבות, זה החלטה שלך ושל העורכים מעלייך. מה אתה אומר?".

עו"ד בם אינו סתם פרקליט להשכיר אלא מי שנמנה בעצמו עם חוגי הימין של בן-גביר, אותו הוא מכנה "חברי". לכן יש עניין נוסף בעמדה הנחרצת אותה ביטא בבית-המשפט השבוע, ביחס לאפקט החד-משמעי של החשיפה התקשורתית של גופשטיין. "אני אומר לך שהסרט לפי היועמ"ש דאז זו הסתה לאלימות", סיכם את קו החקירה שלו, "אז למה אתה מפיץ את דברי ההסתה האלה? לא חששת שמי שיראה את הסרט וישמע את הנאשם יחליט שלתת לערבי מכות זה רעיון נהדר?".

ת"פ 62177-11-19