מבוכה של אי-ידיעה

תחת כותרת הביניים "האמת לא ידועה לנו" פותח עורך שבועון החינם "בשבע" עמנואל שילה את החטיבה החותמת בטורו השבועי במילים "טוב היה אילו נטענו הטענות בדיסקרטיות, בפני פורום בעל משקל וסמכות שהיה משתף את הציבור במסקנותיו, אם היה רואה לנכון, רק בתום בירור מעמיק והכרעת דין שקולה ומוסמכת".

למה שילה מכוון? סקנדל שחיתות בפדרציה הבינלאומית לכדורגל, ערב משחקי גביע העולם? החלטה של רשת חברתית נוספת להסיר לצמיתות את החשבון של פרופ' אמיר חצרוני? העורך הראשי של "בשבע" מתנסח כאילו קוראיו הקבועים יודעים היטב למה כוונתו, ובצדק. יש רק פרשה אחת שמעסיקה בימים אלה את הציבור הדתי-לאומי והחרד"לי והולמת את דבריו.

גם בהמשך הטור מתעקש שילה לא להתבטא מפורשות. הוא מסביר כי "לאחר שיצאו הדברים אל הציבור בדרך שבה יצאו, אי-אפשר להימנע מהתייחסות להאשמות שנשמעו בתקשורת וברשתות החברתיות נגד אחד מזקני ובכירי הרבנים, מי שבתי-מדרש רבים בכמות ובאיכות, רבנן ותלמידיהון, חוסים תחת הנהגתו ורואים בו את רבם ומורה דרכם".

מיהו הרב הזקן והבכיר ובמה הוא מואשם? שילה לא מוכן לגלות, אך מצטט באריכות מעמדות של רב יישוב ש"מחזיק בידע מקצועי ובניסיון גם בתחום הטיפולי, לרבות פגיעות מיניות". מכאן למד הקורא ההדיוט כי הרב הבכיר לא מואשם בפזרנות.

שילה ממליץ לקוראיו, בעקבות אותו רב יישוב בעל ידע מקצועי וניסיון בתחום, להיות שרויים בעמדה של "מבוכה", ולהשאיר את עצמם "באי ידיעה מוחלטת", בלי לנסות לקבוע מהי האמת, גרסת "המתלוננות" או גרסת "הצד השני". מי שיכול לברר את המקרה אינה המשטרה ("גורם בעייתי למדי לחקירת תלונות מסוג זה"), מוסיף שילה בעקבות הרב המומחה, אלא "פורום מתאים ומוסכם לבדיקה מסודרת".

"אם הדברים לא יתבררו דיים, נישאר במבוכה של אי-ידיעה עד סוף ימינו", מסכם שילה, לפני שהוא מזהיר מפני הוצאת לשון הרע.

הזהירות המופלגת של שילה, שמביאה את "בשבע" כמעט לדרגת עיתון חרדי המרכיב סכי עיניים כדי לא לראות חלילה את מה שעל אודותיו אין לדבר, ודאי שומרת את העורך וקוראיו מפני עבירה על איסור דאורייתא של קבלת לשון הרע. אבל יש לכך מחיר. מחד, הקוראים נותרים רק עם אותן "שמועות". מאידך, זהו מעשה אנטי-עיתונאי מובהק, שחותר תחת האתוס המכונן של המקצוע: לברר באופן עצמאי עובדות ולהביאן לידיעת הציבור.

אם אי-אפשר לפרסם דבר עד ש"פורום מתאים ומוסכם" מבצע "בדיקה מסודרת" ומפרסם את מסקנותיו, יש להדפיס את כל העמודים בגליונות "בשבע" כשהם ריקים. או, לחלופין, מלאים במילים ריקות מתוכן.

סיפורים של התקשורת

בעיתון האיכות של הציבור הדתי-לאומי, "מקור ראשון", נוקטים גישה הפוכה. שם נוקבים בשם המפורש, הרב צבי טאו, ומנסים להתמודד עם ההאשמות. בשבוע שעבר דיווחה בתאל קולמן על הפרשה תחת הכותרת "הרבנים שרלו וסתיו קוראים לבדוק את טענות המתלוננות נגד הרב טאו". בידיעה עצמה נכתב אז במפורש, בעקבות דיווח בחדשות 12, כי מדובר ב"עבירות מין".

הבוקר חתומה קולמן על המאמר המרכזי בכפולת הדעות של העיתון. "הרב טאו אנס אותי, ולא רק אותי", היא מצטטת את השלט שעמו הגיעה נחמה תאנה, המתלוננת הראשונה נגד הרב, להפגנות היחיד שלה מול הכנסת.

לפי קולמן, לא מובן מאליו בכלל שהמסר של תאנה הפך בסופו של דבר לנחלת הכלל. "מצד אחד של המאזניים נשיא ישיבת הר המור, המנהיג הרוחני של ישיבות הקו ושל מפלגת נעם, ושרבים מתלמידיו עומדים בעצמם בראש ישיבות וקהילות ורואים בו את ממשיך דרכו של רבו, הרב צבי יהודה קוק. מצד שני נחמה תאנה, גרושה ואם לחמישה מקריית-ארבע, ששנים טענו עליה, גם בסביבת הר המור, שהיא 'משוגעת'", היא כותבת.

קולמן מצטטת את ההכחשות הבוטות של נאמני הרב טאו לטענות של תאנה והמתלוננת הנוספת דורית לנג, ומשגרת אזהרה חשובה לאלו מבין קוראיה שנמנים על מי שחייהם חיי תורת הר המור: "שימו לב כיצד אתם מגיבים ליד ילדיכם לסיפורי פגיעות מיניות. [...] הילדים והילדות שלכם שומעים אתכם, הם רואים איך אתם מגיבים. אם המתלוננת הראשונה היא 'משוגעת', ואם המתלוננת השנייה 'לובשת תחפושת' וכולנו מתעסקים בכיסוי הראש שלה, מה יקרה ביום שבו חס וחלילה אחד מהילדים שלכם ייפגע? האם הוא יוכל לבוא ולדבר איתכם על כך בפתיחות?".

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מגולל יהודה יפרח את תולדות הקרע בישיבת מרכז הרב, שבעקבותיו נטשו הרב טאו ונאמניו כדי להקים את ישיבת הר המור, ומרחיב על דרכו הרוחנית של הרב. "הרב טאו רואה את עצמו כנביא הזעם, המוכיח בשער, אשר עליו מוטלת חובה קדושה להזהיר את העם מפני השואה הרוחנית המתרגשת עליו, אשר חוסה תחת הכותרת 'הפוסטמודרניזם'", מסכם יפרח.

לא פחות מעניין הוא החלק בכתבתו של יפרח שבו עומד המחבר על עמדתו הנחרצת של הרב טאו בכמה נקודות מפתח בשנים האחרונות שבהן הואשמו רבנים ואישי ציבור בתקיפה מינית. הרב טאו יצא להגנת הרב שלמה אבינר אחרי שבשנת 2002 דיווח קלמן ליבסבקינד ב"מעריב" כי הרב "ניהל במשך שנים קשרים קרובים עם שתי נשים, שהיו בהם לכאורה מעשי הטרדה מינית" (טענות שנדחו בהמשך על-ידי בתי-הדין הרבניים, בפסקי דין מעוררי מחלוקת).

כמה שנים אחר-כך שיגר הרב טאו מכתב תמיכה לנשיא לשעבר משה קצב, שלימים הורשע באונס: "יישר כוחך על עמידתך הזקופה על טהרת הקודש. אל יפול רוחך, אפילו גדולים שבאומתנו סבלו דיבה מרָעֵי לב וצרי עין, כמשה רבנו שחשדוהו בהטרדה. אל תירא מהם".

בשנה שעברה, כשב"הארץ" פורסם התחקיר של אהרן רבינוביץ ושירה אלק שלפיו הסופר ואיש החינוך חיים ולדר ניצל מינית קטינות, הרב טאו טען כי "הכל תפור. אין שום אמת בכל הסיפורים האלה. זה לא נחקר ואין בית-דין". יפרח מציין כי הרב טאו "ערך קישור תמוה בין התלונות נגד ולדר למאמרים שהוא פִרסם בעבר נגד בית-המשפט העליון, וטען כי 'רצו להיתקל בו. הכל סיפורים של התקשורת, שמתנקמת במי שפוגע בציפור נפשה של השמאלנות בארץ'".

באותה הזדמנות גם השווה הרב טאו את ולדר לקצב. "גם לו תפרו תיק והעלילו עליו עלילות כי חשבו שהוא יתאבד, אבל קצב לא עשה זאת כי חיזקנו אותו", כתב.

לפי יפרח, "הדברים הללו, שנאמרו גם הם בלי שום בדיקה של עובדות וראיות, הטילו צל כבד על תפיסת המציאות של הרב טאו ועל שיקול דעתו המוסרי". ויפרח מוסיף: "בשנים האחרונות נשמעו קולות שלפיהם מדיניות החיפוי על עברייני מין נהגה גם בתוך ישיבת הר המור, בגיבוי מגבוה".

תוכנית ממומנת ומתופעלת היטב

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותבת חן ארצי-סרור על הרב טאו ומתעכבת על פרשה שיפרח מזכיר רק באגביות בכתבתו שב"מקור ראשון". כיצד יצא הרב טאו בשנת 1978 לגלות של כמה שנים בצפון המדינה, "בעקבות רצח מחריד שביצע תלמידו-חברו, הרב משה אלירז, שירה באשתו".

"אירוע הרצח ההוא יכול ללמד רבות על תפיסתו של הרב לגבי בעיות נפשיות, על החשדנות הרבה כלפי כל השפעה שנתפסה בעיניו כזרה וחיצונית ליהדות, ועל הנחרצות העמוקה שלו, גם בדיני נפשות", כותבת ארצי-סרור.

אותו אלירז, היא כותבת, סבל מסכיזופרניה וחשד כי אשתו מיכל היא סוכנת סובייטית שבוגדת בו ומנסה להרעילו. אחרי שתקף אותה פעם אחר פעם נשלחו הזוג ושבעת ילדיהם לגלות בצפון, אך זה לא גרם לאלירז לשנות את דרכו.

"שכנותיה של מיכל לחצו עליה באותה העת לאשפז אותו, אבל היא התעקשה להתייעץ עם הרבנים של בעלה מתוך אמונת חכמים עמוקה, ופעלה על-פי הוראתם", כותבת ארצי-סרור. הרב טאו, היא מוסיפה, התעקש שאסור לשלוח את אלירז לטיפול נפשי ושאסור לקחת את כלי הנשק שלו, "כיוון שזה יפגע בכבודו". זמן קצר לאחר מכן רצח את אשתו.

ד"ר אודי אברמוביץ, שכתב עבודת דוקטורט על "התיאולוגיה הממלכתית של הרב צבי טאו וחוגו", טוען כי משהו בדרכו של הרב השתנה בשלהי שנות ה-90, אחרי רצח יצחק רבין מחד וחדירת האינטרנט לחיי היומיום מאידך. מדמות ממלכתית, מורכבת ושקולה הפך "לדמות חשדנית וכנראה קונספירטיבית".

כמו יפרח, גם ארצי-סרור מזכירה את עמדותיו הנחרצות של הרב טאו בפרשות ולדר וקצב, אך היא מדגישה דווקא את הקשר בינן לבין תפיסת עולמו הרוחנית.  "לפי 'תיאוריית הקונספירציה' של הרב טאו, ישנו מנגנון פרוגרסיבי בעל כוחות-על, ששלוחותיו מגיעות לכל תחום – לצבא, למערכת החינוך, לבתי-המשפט ולחיי המשפחה – ולו תוכנית ממומנת ומתופעלת היטב שמטרתה לפגוע בקודש", היא כותבת. מכאן באה תמיכתו בנשיא קצב ("הנימוק לא היה ראייתי אלא אידיאולוגי: קצב סירב לפגוש משלחת רפורמים ולכן התנכלו לו"), ומכאן תמיכתו גם בחיים ולדר (טאו התעקש כי ולדר זכאי משום ש"בעברו כתב משהו איזוטרי לחלוטין נגד אהרן ברק").

התפיסה הקונספירטיבית של הרב טאו, טוענת ארצי-סרור, משתלבת היטב גם בהאשמות נגדו. אחרי שמנגנון החושך ניסה לפגוע במשה קצב ובחיים ולדר, "אך טבעי שהפרק הבא בסיפור הוא ניסיון לחסל את דמותו הציבורית של הרב טאו – גדול הלוחמים בחושך".

היה יהודי בצאתך וחילוני באוהלך

ובינתיים, בעוד המחמיר מבין רבני המגזר נאלץ להתמודד עם טענות של נשים שלפיהן תקף אותן מינית, זקן הרבנים מתראיין ל"ישראל היום" ומבקש מכל החילונים להירגע. "אין שום בעיה עם מדינת הלכה", אומר הרב חיים דרוקמן לחנן גרינווד בראיון המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון.

"איש לא מדבר על חיי הפרט. איך יפגעו בזכויות של אנשים? אני לא מבין מה הבעיה. אנחנו מדברים על מדינה יהודית", אומר דרוקמן. "בסוף נקודת המוצא היא שמדובר במדינה יהודית, וצריך לפעול לפי מה שעושים במדינה יהודית. [...] אני מדבר על מדינת הלכה בדרך שבה המדינה מתנהלת. מה שאתה עושה בבית זה עניינך, אבל בחוץ – זו מדינה יהודית".

גרינווד מציין בפני הרב דרוקמן כי "הרבה אנשים" יכעסו על רצונו להשליט בישראל מדינת הלכה. "אני יודע שהם לא מבינים במה מדובר, וחושבים מי יודע מה יעשו להם", משיב הרב. "אולי חושבים שילבישו להם שטריימל על הראש. נו באמת, זה מופרך".

הכותרות הראשיות

חלוקת התיקים בממשלת נתניהו הבאה מגיעה לכותרות הראשיות של רוב העיתונים. מי שאוהב לעקוב אחר עלילות הטלנובלה הפוליטית ימצא חומר קריאה רב בגליונות סוף השבוע.

"נתניהו השיג פשרה מול דרעי – סמוטריץ' פוצץ את השיחות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". אנה ברסקי מדווחת בכפולה הפותחת כי הליכוד וש"ס סיכמו ביניהן כי יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' יוכל לקבל את משרד האוצר לידיו, אולם ללא השליטה במִנהל מקרקעי ישראל, שיועבר בחלקו לשליטת דרעי, אשר יעמוד בראש משרד הפנים ומשרד הפריפריה, הנגב והגליל. הדיווח גורס כי סמוטריץ' סירב, והמשא-ומתן נמשך.

"סמוטריץ' ונתניהו מתקרבים לנקודת רתיחה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". יובל קרני מדווח בכפולה הפותחת כי בליכוד בחנו הקמת ממשלה וקואליציה ללא מפלגת הציונות הדתית, בהנחה שסמוטריץ' לא יצביע נגדה, אולם יו"ר הציונות הדתית הבהיר כי אם לא תיכלל מפלגתו בממשלה הוא אכן יצביע נגד.

הכותרת הראשית של "הארץ", "הרב"ט האסטרטגי", מובילה לטור הפוליטי של יוסי ורטר, שמונה שתי טעויות שביצע נתניהו ("לא סימן טריטוריה סביב המשרדים האסטרטגיים והזדרז להצהיר שישביע ממשלה בתוך שבועיים").

ב"ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל, מצאו לכותרת הראשית ידיעה חדשותית שאינה קשורה למגעים הקואליציוניים. "מהפכה במעברים: גדודי המשטרה הצבאית יפורקו". הכתבת הצבאית לילך שובל מדווחת בכפולה השלישית כי כחלק מארגון מחדש בצה"ל גדודי המשטרה הצבאית "תעוז" ו"ארז", שאחראים על המעברים ב"מרחב התפר" (כלומר בגבולות השטחים) שטרם הועברו לניהול אזרחי, יפורקו. במקומם יוקם גדוד חלופי להגנת הגבולות.

לפי שובל, הגדודים הקיימים "סובלים כבר שנים מבעיות רבות, שביניהן מוטיבציה נמוכה מאוד לשירות". היא מוסיפה כי "בצבא מבינים שבמקום שבו יש מגע עם אוכלוסייה אזרחית, נכון שיוצבו שוטרים בעלי סמכויות מתאימות ולא חיילים חסרי סמכויות שיטור".

הכותרת הראשית של "מקור ראשון" מוקדשת לענייני חוץ. "המחאה באיראן מתפשטת: שביתה כללית ב-40 ערים".

תחזית

בסוף חודש אוגוסט האחרון העריך הפרשן הכלכלי הבכיר של "מעריב" יהודה שרוני כי שיאה של האינפלציה "כבר מאחורינו". ואכן, באוגוסט, אחרי כמה חודשים של עלייה, ירד מדד המחירים לצרכן ב-0.3%. אולם כבר בספטמבר הוא שב לעלות, ב-0.2%, והשבוע הודיעה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי מדד המחירים לצרכן עלה בחודש אוקטובר בעוד 0.6%.

שרוני מתייחס לכך כמובן בטורו, וכותב כי המדד "המריא בניגוד לצפוי ב-0.6%". באופן טבעי, שרוני אינו מנצל את ההזדמנות כדי להסביר מדוע שגה בהערכתו, אלא כדי לשמש שופר לאינטרסים של בעלי הכוח במשק.

המדד הגבוה, הוא כותב, "האיץ בראשי המגזר העסקי להתאגד ולהתייצב ללא תיאום מוקדם נגד נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון". מה רוצים ראשי המגזר העסקי מהנגיד? "כל אחד בתורו הזהיר מפני העלאה נוספת של הריבית והשפעתה השלילית על המגזר". מהמשפט האחרון נדמה לרגע ששרוני יסביר לקוראיו כי מוקדי הכוח בשוק הישראלי מנסים למנוע העלאה נוספת בריבית כדי להגן על האינטרס שלהם, שלאו דווקא מתיישר עם האינטרס של הציבור הרחב. אולם עד מהרה מתברר שההפך הוא הנכון.

נשיא התאחדות התעשיינים ד"ר רון תומר, כותב שרוני, הזהיר את הנגיד כי "המהלך ייקר את עלויות הייצור וישיג אפקט הפוך של המשך עליית המחירים". כלומר, ד"ר תומר חושב דווקא על הצרכן באושר עד, לא על אנשי עסקים ממונפים שעליית הריבית תעיק על יכולתם להחזיר את חובותיהם. בהמשך מצטט שרוני גם מדברי פונקציונרים בכירים אחרים במשק, בהם דובי אמיתי, יו"ר נשיאות המגזר העסקי, שאמר לנגיד כי "שימוש בריבית בלבד כאמצעי בלעדי לדיכוי האינפלציה אינו תוכנית עבודה רצינית למשק" (ביקורת עקרונית מקצועית, כמובן) וכן מדברי עו"ד רועי כהן, נשיא לשכת ארגוני העצמאים להב, שהזהיר מפני "הנטל הבלתי נסבל על העסקים הקטנים" (שוב הדאגה לקטנים והחלשים במשק).

מכאן עובר שרוני לתחזית נוספת, הפעם לגבי שיעור העלאת הריבית שעליו יוכרז בשבוע הבא. "אנליסטים כבר לא מהססים לדבר על האפשרות שהריבית תזנק פעם נוספת ב-0.75%", הוא כותב, ומפרט את שלל הסיבות לכך, אך מבהיר כי הוא סבור שהפעם ההעלאה תהיה מתונה יותר והריבית תעלה ב-0.5% "בלבד". במילים אחרות, שרוני שוב מיישר קו עם המגזר העסקי ומכוון לעלייה מתונה של הריבית.

"נראה שלחץ המגזר העסקי יעשה הפעם את שלו ובנק ישראל ימתן את ההעלאה", הוא צופה, "מה גם שבמשק ניכרים סימנים ראשונים של האטה". העיקר שעליית המחירים באושר עד תיבלם ויופחת הנטל על העסקים הקטנים.

השקופים

ב"הארץ" מדווח גידי וייץ על הצהרות ההון של דרעי מלפני שנים אחדות. בין היתר מצוין שם שבביתו של הפוליטיקאי המורשע פעמיים, אביר זכויות השקופים ובקרוב שר בכיר בממשלה, שמורים "500 בקבוקי יין, כלי כסף בשווי יותר מ-200 אלף שקל ותכשיטים בשווי כ-400 אלף שקל – בהם שרשרת זהב לבן (69 אלף שקל), טבעת (66 אלף שקל) ושעון יד של קרטייה במהדורה מוגבלת (30 אלף שקל)".

חשב פעמיים, ושתה

ח"כ יצחק גולדקנופף, יו"ר יהדות-התורה, מתראיין לשרי מקובר-בליקוב במוסף "מעריב". כשהוא מדבר על שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן מתייחס ח"כ גולדקנופף בין היתר למס שהוטל בממשלה הקודמת על משקאות ממותקים.

"מישהו אחר, אני לא רוצה לנקוב בשמו, גזל מהציבור שתייה מתוקה כשהעלה עליה את המס", אומר ח"כ גולדקנופף, "אבל ליצמן עשה את זה בלי לפגוע באף אחד, הוא הטמיע בציבור את ההבנה ששתייה מתוקה זה לא בריא כי הוא דרש מהחברות לשים מדבקות אדומות על המוצרים, ואז כל אחד חשב פעמיים לפני שהוא שתה".

דבריו של ח"כ גולדקנופף שגויים. המדבקות, שנכנסו לשוק בתחילת 2020, לא הביאו לירידה בצריכת משקאות ממותקים, אשר אחראים לתחלואה רחבה, בין היתר בסוכרת. לעומת זאת, המס על המשקאות המתוקים דווקא החל להניב תוצאות.

"צניחה של 30% ברכישת משקאות קלים ממותקים", נכתב בכותרת ידיעה קצרה מאת סוניה גורודיסקי המתפרסמת במדור הכלכלי של "ישראל היום". לפי הידיעה, הנתונים פורסמו אתמול על-ידי בנק ישראל, על בסיס בדיקת StoreNext. עוד נכתב כי עלותה השנתית של הסוכרת למשק בישראל עומדת על יותר מ-10 מיליארד שקל.

ב"מקור ראשון" קורא שלמה פיוטרקובסקי שלא לבטל את המס. "תחלואת הסוכרת בישראל קרובה לפסגת העולם המערבי, וכל הפחתה בצריכת הסוכר של הישראלים חשובה מאוד לבריאות", כותב פיוטרקובסקי. "אם המס, כטענתו של גפני, רק הוסיף הכנסות לאוצר המדינה, אפשר אולי לשקול לבטל אותו. אולם אם הוא מסייע לשמירה על בריאות הציבור, ביטולו יהיה שגיאה קשה".

ובמדור "השבוע במספרים" שבפתח מוסף "השבוע" של "ישראל היום" (עורך: איתן אורקיבי) מתפרסם היום לקט נתונים על קוקה-קולה, שנראה כי נלקח מדיווח שפרסמה השבוע שני אשכנזי ב"כלכליסט": "1 – המיקום של קוקה-קולה ברשימת המפעלים המזהמים ביותר בעולם. 3 טונות – משקל בקבוקי הפלסטיק שמייצרת החברה מדי שנה. 200 אלף – בקבוקי פלסטיק מייצרת החברה מדי דקה. 3 – אחוזי עלייה רשמה קוקה-קולה בשימוש בפלסטיק שאינו מתכלה".

הנתון ב"ישראל היום" לגבי משקל בקבוקי הפלסטיק, אגב, שגוי. לפי הידיעה של אשכנזי, לא מדובר ב-3 טון בשנה אלא ב-3 מיליון טון.

מילה מהמו"ל

במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר מאת המו"ל עמוס שוקן, שמזהיר כי חקיקת פסקת התגברות ברוב של 61 משמעה ביטול חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

גם המו"לית של "גלובס" כותבת היום בעיתון. לא אלונה בר-און, שחוטאת אף היא בכתיבה מדי פעם, אלא דווקא השותפה שלה, ענת אגמון. ולא החקיקה של ממשלת נתניהו הביאה את אגמון לכתוב, אלא דווקא הנאות החיים הקטנות והיקרות. לפני כחודש השיקה אגמון מדור יין במוסף התרבות החדש של "גלובס", מדור שבהתאם לערכים של המוסף "כולל המלצות היכן לרכוש את היינות, איפה לשתות אותם ומה חשוב לדעת עליהם".

המדור שרואה אור בגיליון סוף השבוע הנוכחי מוקדש ליינות של דירק ניפורט, "האיש ששינה את תעשיית היין בפורטוגל". מה שחשוב לדעת על היינות של ניפורט, לפי אגמון, הוא בין היתר ש"אסתטיקת החך שלו ידעה לרעות בכרמי זרים ולהביא את מיטב ההשראה מהעולם אליו הביתה, ליקב ניפורט בפורטוגל, בדיוק בזמן שהוא היה זקוק לה".

אחרי סקירת תולדות היקב ממליצה אגמון בחום על "ה'רדומה רזרבה', יין המציע שילוב של מורכבות בורגיניונית וארומטיות של זני הדואורו; ה'טיארה', שהוא אנרגיה מינרלית אלגנטית, ויין הדגל הנדיר 'קוש', שנטעם לפעמים כמו 'בורגון גראן קרו'". אה, וגם על "פורט טאוני 10 שנים" ויין "נאט קול".

בהתאם להכרזה הרשמית ממדור הבכורה, אגמון לא רק כותבת על מה שחשוב לדעת אלא גם היכן ניתן לממש את הידע הזה ולרכוש את יינות היקב: חנות "פורטו" בטשרניחובסקי 6 בתל-אביב. עם זאת, מי שאינו מגיע בקרוב לרחוב טשרניחובסקי בתל-אביב ישמח לדעת ש"פורטו" אינה המקור היחיד ליינות ניפורט בישראל.

בשולי מדור היין של אגמון מופיע "גילוי מלא" ולפיו "ענת אגמון היא בעלת תואר שני בכורמות וייננות מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. מעורבת במיזם היין 'צ'ירז' ומבעלות השליטה ב'גלובס'".

הפלא ופלא, במיזם היין "צ'ירז" אפשר למצוא 16 סוגים שונים של יינות ניפורט, כולל ה"רדומה רזרבה" (199 שקל), "פורט טאוני 10 שנים" (209 שקל) ו"נאט קול" (109 שקל בלבד).

באתר "צ'ירז" יש גם פירוט לגבי הצוות שמאחורי מיזם היין. אגמון, שלפי הגילוי הנאות ב"גלובס" "מעורבת" בו, אינה נכללת שם. אולי היא יועצת, אולי משקיעה. מכל מקום, ל"גלובס" עצמו דווקא יש מקום באתר של מיזם היין. בדף הבית של "צ'ירז" מתגאים בביקורת שקיבלו מהעיתון: "כמו ספוטיפיי רק ביין", ציטוט שלא מופיע במנוע החיפוש של גוגל אך יצא בניסוח דומה מפיו של אחד המייסדים בראיון ל"כלכליסט", וגם בכתבה קנויה מטעם המיזם.

כתיבה נטולת עריכה

היחס של מו"ל לכלי התקשורת שבבעלותו כאל זירת שעשועים, שבה הוא יכול לכתוב להנאתו על תחביביו, הוא סימן מבשר רעות. למרבה הצער, זו לא הבעיה היחידה במוסף התרבות של "גלובס". עורכת המוסף ליסה פרץ כתבה לפני שלושה שבועות בטעות כי הסופר מרסל פרוסט הוציא את הכרך הראשון של "בעקבות הזמן האבוד" ב-1913, "בצל פרשת דרייפוס והטראומה של מלחמת העולם הראשונה". למעשה, המלחמה פרצה רק שנה לאחר מכן, ב-1914.

השבוע הקדישה פרץ את הטקסט בשער המוסף לסופר ויליאם בורוז ול"דור הביט". מעבר לטעות קטנה נוספת בתאריכים ("השנה ימלאו 25 שנים למותו של בורוז", כותבת פרץ, אף שכבר מלאו למותו 25 שנה בחודש אוגוסט האחרון), המדור בשער שוב סובל מבעיית ויקיפדיזציה חריפה. כלומר, זהו סיכום שטחי בסך הכל, ולא מקורי, של נושא.

יש גם מה שנראה כפלגיאט, או לכל הפחות השראה כבדה. "כתיבת דור הביט מאופיינת על-ידי כתיבה חופשית ואסוציאטיבית, בשפת דיבור, אשר כותביה כותבים את כל אשר על דעתם ונמנעים מלערוך תיקונים בטקסט (הטכניקה החד-טיוטתית). היא מאופיינת לעתים על-ידי גישה אנטי-ממסדית", נכתב בערך ה"ויקיפדיה" בעברית של "דור הביט".

פרץ כותבת בשער "גלובס תרבות" שהמונח מתאר תנועה ספרותית ש"התאפיינה בכתיבה אסוציאטיבית, נטולת עריכה, שפת דיבור ומסרים אנטי-ממסדיים". גם בהמשך הטקסט של פרץ מופיעים משפטים שמעידים כי לפני הכתיבה עיינה בערך המקוון. ויקיפדיה אמנם מכונה "האנציקלופדיה החופשית", אך אין המשמעות שמותר להעתיק ממנה ללא קרדיט.

אולי זו רק מחווה של פרץ לסגנון הכתיבה החופשי, החד-טיוטתי, שנמנע מלערוך תיקונים בטקסט, אך סביר יותר שזו תוצאה של עבודה במערכת עיתונאית קטנה, שבה אין די סגנים ועורכי משנה שיכולים לסייע לעורכת, שלא לומר לעשות במקומה את העבודה. החדשות הטובות הן שמשמעות הדבר היא שגם אין הרבה סגנים ועורכי משנה להתעמר בהם.

עושים לביתם

הארץ. קוראי "הארץ" קיבלו לביתם הבוקר מוסף בשם "בקדמת המדע", שרואה אור "בשיתוף האוניברסיטה העברית". בפתח המוסף נכתב כי הוא "חלק משיתוף פעולה בין 'הארץ' לבין האוניברסיטה העברית בירושלים בנושא מדע, ומתפרסם תודות למימון ממנה". התוכן נראה מעמיק ומעניין, אך לצד כתובת וטורים אפשר למצוא במוסף גם מאמר מאת נשיא האוניברסיטה העברית וראיונות עם חוקרים באוניברסיטה הירושלמית.

למרבה הצער, בניגוד לנוהג הקבוע של "הארץ" ו"דה-מרקר", הפעם עיתונאים מערכתיים הם שותפים מלאים למוצר שממומן מן החוץ. העירוב הזה בין מערכת לתוכן ממומן הוא מדרון חלקלק, שסופו סירוס מרצון של הכוחות העיתונאיים. מוטב לעצור את המגמה עכשיו, גם במחיר ויתור על הוצאת גליונות נוספים של "בקדמת המדע".

מעריב. במוסף "עסקים" של "מעריב" מתפרסם מדור חדש יחסית, "טייס אוטומטי" שמו. לפי הנכתב בשוליו זהו "טור קבוע מבית איגוד הטייסים הישראלים, ביתם של כל הצוותים הישראליים, אלו שעובדים בשבילכם, ויביא עבורכם מדי שבוע מידע מקצועי ועדכני". הטור נכתב על-ידי קברניט מידן בר, יו"ר איגוד הטייסים הישראלי.

ברור כי המקום הטבעי לטור של בר הוא בביטאון איגוד הטייסים, ולא סנטימטר אחד מחוצה לו. אם באיגוד שילמו ל"מעריב" של אלי עזור כדי שיפרסם את הטקסט, אין גילוי נאות על כך. אם בעיתון מפרסמים את הטור ללא קבלת תמורה, הרי ששיקול הדעת לקוי לא פחות.

"ידיעות אחרונות". בראש עמוד 9 של "ידיעות אחרונות" מתפרסם טקסט הנחזה לידיעה חדשותית תחת הכותרת "בפעם ה-14: תחרות העסקים הקטנים יוצאת לדרך". יובל חנינוביץ מדווח כי התחרות, שמתקיימת "בשיתוף" בנק הפועלים, תתמקד השנה ב"עסקים שעשו או עושים תהליך של שינוי והתייעלות במודל הפעילות העסקי והשיווקי".

למעשה, שיתוף הפעולה בין בנק הפועלים ל"ידיעות אחרונות" שונה ממה שניתן לחשוב. אין זה שיתוף פעולה בין כלי תקשורת צמא לתוכן אך דל משאבים שממילא היה רוצה להקדיש יותר שטח לסיקור הקשיים של העסקים הקטנים בישראל, לבין בנק עתיר ממון שמבקש בעצמו לקדם את האוריינות הציבורית בנושא ורק מחפש במה נאותה.

כלומר, אולי גם זה קיים, אבל "שיתוף הפעולה" בין העיתון לבנק הוא בעיקר קבלת כסף תמורת הלבנה והגנה. "תחרות העסקים הקטנים" (וכמוה גם "משפחה בצמיחה") היא מנגנון שפועל כבר למעלה מעשור וממנו נהנים בעיקר שני הצדדים ה"שותפים", על חשבון הציבור. ב"ידיעות אחרונות" מקבלים כסף נדרש בהחלט, ואילו הבנק, שעושה חלק נכבד מרווחיו מעמלות וריביות המוטלות על הלקוחות הקטנים, מוצג כמי שדווקא דואג למשקי הבית והעצמאים.

ענייני תקשורת

השתקה. במוסף "יומן" של "מקור ראשון" קורא העורך הראשי חגי סגל, אולי איש התקשורת שזעק לאורך השנים יותר מכולם על נסיונות השתקה של קולות הימין, לבטל לצמיתות את תוכניתו של נתן זהבי ברדיו 103FM.

אפס מאופס. במוסף "מעריב" מראיין דודי פטימר את מושיק טימור, שבשנה שעברה בוטלה תוכניתו "שישי אישי" אשר שודרה במשך 25 שנה ברשת ב' של קול-ישראל ובהמשך בכאן ב' של תאגיד השידור הישראלי. ניכר כי טימור עודנו זועם על ההחלטה. "החוזה שלי עם התאגיד תם", הוא מצוטט. "הם יכלו להאריך אותו, אבל מנהלת כאן ב' דאז שרון עמית, שהיא אדם איום ונורא וההתמצאות שלה בכל מה שנוגע לרדיו זה אפס מאופס, החליטה שלא להאריך".

בהמשך מצוין כי עמית לא מסרה תגובה ואילו מנכ"ל התאגיד בזמן הורדת התוכנית, אלדד קובלנץ, בחר שלא להגיב.

להיות ראש העירייה. ב"דה-מרקר" מראיינים טלי חרותי-סובר וחגי עמית את עופר ברקוביץ', סגן ראש עיריית ירושלים לשעבר, שהחליט לפרוש מפוליטיקה. ברקוביץ' טוען כי ראש העירייה משה ליאון "קונה את התקשורת בתקציבי שיווק, היא לא חופשית. יש לו תוכנית ברדיו ירושלים, תקציב הדוברות הוגדל ב-5 מיליון שקל, בעוד שלנו לא נותנים לדבר. זו מציאות מטורפת".

גנדי הנודניק. במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מראיין איתי אילנאי את יאיר שטרן, שמספר בין היתר על ימיו כעורך "מבט" ברשות השידור. "מי שצילצל הכי הרבה בתקופתי כמנהל הטלוויזיה היה גנדי, רחבעם זאבי", מספר שטרן. "תמיד היו לו טענות, הוא אף פעם לא היה שמח והוא היה הכי נודניק".

"ידיעות אחרונות". מודעה עצמית בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מבשרת כי לפי סקר של יפעת מחקרי מדיה, "ידיעות אחרונות" הוא האמין ביותר מבין כלי התקשורת. בכפולת העמודים השנייה נדפסת מודעה נוספת, וזו מבשרת שלפי אותו סקר "ידיעות אחרונות" הוא גם כלי התקשורת הכי ישראלי.

במדור "ועדת המדרוג" של "מוסף הארץ" מיקמו את "שיטת 'ידיעות אחרונות'", התחקיר רחב ההיקף של "העין השביעית" על ההיסטוריה המסועפת של השחיתות התקשורתית שמאפיינת את קבוצת "ידיעות אחרונות", במשבצת "גבוה" ו"טוב".

הפער בין העיתונאות המושחתת של "ידיעות אחרונות" לבין האמינות שהוא זוכה לה מהציבור מלמד על בורות, אבל לא פחות על אותה "שיטה" שהתחקיר מנסה לפענח: כיצד אפשר לשרת לאורך שנים את המו"ל על חשבון הציבור ובכל זאת לשוות לכלי התקשורת שלך פנים מקצועיות, נקיות.

ומה לגבי הפער בין מסורת השחיתות ב"ידיעות אחרונות" לקביעה כי הוא "הכי ישראלי" מבין כלי התקשורת בישראל? ובכן, כאן אולי באמת אין פער.