בחירות 2022

"הייתי 83 קילו וזה לא הפריע לי אבל הרגשתי שאני עייף ומזיע, וזה לא התאים לי", מספר כוכב הפופ המצליח דודו אהרון לכתב הבידור של "ידיעות אחרונות" רז שכניק, המראיין אותו יחד עם אשתו נטלי למוסף "7 לילות" של העיתון. "תמיד הייתי ספורטי, פשוט בקורונה הוולט עבד שעות נוספות. חברה טובה שלנו המליצה לי על תזונאי, ולא האמנתי בזה אבל הלכתי אליו ותוך שלושה-ארבעה חודשים כבר הייתי מינוס עשרה קילו". "בואו נדבר על פוליטיקה", מגיב שכניק.

"דודו ופוליטיקה זו אהבה שאין לתאר", פותחת נטלי אהרון, "יכולה להגיד לכם למי הוא הצביע". "מעריכים שנתניהו", מגיב שכניק. "אם באמת היה מישהו ראוי אחר, הייתי שוקל להצביע לו, אני לא מרים דגל של ביביזם", אומר אהרון, "אבל אומר מעמקי ליבי, באמת, שזה היה הקרב האחרון של ביבי, הקדנציה האחרונה, והרגשתי שאני חייב לתת לו את הקול שלי".

"ושרה וההתערבויות שלה במינויים?", מגיב שכניק. "כל עוד זה עושה טוב למדינה ולתושבים שלה, והוא מוביל אותנו למקום טוב, אז מה זה משנה אם זה הפה של שרה או הפה שלו?", משיבה נטלי, "הוא עשה המון דברים חיוביים". "יש גם דברים שפחות", ממשיך אהרון, "אני יכול לבוא ולומר על העניין של בני גנץ כשהצטרף לממשלה וביבי לא חיכה לרוטציה שלו, זה הוריד לי מניות אצלו", מתבלבל אהרון בביטוי ומוסיף: "חרה לי". "אבל בכל זאת הצבעתי ביבי", מסכמת נטלי, "חושבת שמגיע לו אחרי כל מה שנתן. כמו שדודו אמר, הכרת תודה והערכה".

בימין

"בימין מחלקים את השלל, בשמאל - חילופי האשמות", קובעת כותרת "ישראל היום", שחלקה הראשון קצת מקדים את המאוחר. אולי הד לתחושתה של המו"לית, מרים אדלסון, שהשנה שינתה את הקו שהנחה את העיתון מאז הקמתו והרשתה לו, לפחות לפי הקולות העולים מאנשי המערכת, להיות עיתון ולא בטאון משפחת נתניהו.

האם אדלסון חשה רגשי חרטה, על כך שפרשה מפרישת החסות על הפוליטיקאי שיחלק את השלל? כרגע האתגר שלה ושל העורכים בעיתונה, להפוך את "ישראל היום" לעיתון, הפך מאתגר עוד יותר. קל יותר להיפרד ממורשת העיתונות המגויסת כשהסנדק שלה נמצא באופוזיציה.

"באופן אבסורדי, נתניהו הוא הסמן הליברלי, החילוני והפרגמטי ביותר מקרב חברי הקואליציה השמרנית דתית שצפויה לקום", כותב אמיר אטינגר בטור הפותח את הגיליון. האם נתניהו יממש את ביעותי השמאל ויגשים את מדיניות שותפיו מימין, או "ינסה לשקם את מעמדו מול מתנגדיו" ו"לאחד את העם כפי שאמר", שואל אטינגר ומפטיר: "זמנים יגידו". האם "ישראל היום" ימשיך בניסוי להתנהל כעיתון אידיאולוגי או ייגרר חזרה להיות חבר מן המניין בכת הביביסטית? ימים יגידו.

ב"מקור ראשון" חוגגים את הניצחון בכותרת הראשית ובהפניות לטורים כמו "וכעת תור הימין לשלוט" (אריאל שנבל), אבל הקו המשותף לכותבים הבכירים הוא דווקא קריאה למיתון, לא להדרת המרכז, עד כדי קריאה לממשלת אחדות. ב"בשבע" החרד"לי קוראים לנתניהו לא להקים ממשלת אחדות וליישם מדיניות ימין נוקשה.

בשער "יתד נאמן" חוגגים את הצלחת המפלגה. אמנם יהדות-התורה קיבלה את אותו מספר מנדטים, אבל רשמה עלייה במספר המצביעים, 31,734 מהם, מקפידים לציין בכותרת המשנה לראשית (גם ב"המבשר" החרדי). הכותרת הראשית עצמה היא דוגמה מובהקת לניסוח היבש של עיתונות החדשות הקלאסית: "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו". השם הוא כמובן אלוהים בכבודו ובעצמו, ומשה עבדו הוא "רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין שליט"א".

אם היו פותחים את ראשי התיבות (ראש של כל בני הגולה מרן ראש הישיבה הגאון רבי ירחמיאל גרשון אדלשטיין שיזכה לימים טובים וארוכים), לא היה נשאר מקום וב"יתד נאמן" היו צריכים לוותר על סופה הנפלא של כותרת המשנה: "בעטיים של קומץ מצביעים שלא זכו, השתמטו מחובת הציות וזלגו למפלגות אחרות נשמט ברגע האחרון המנדט השמיני של 'יהדות התורה' ועבר לליברמן".

אם האכזבה מהציונות הדתית כל כך גדולה, למה המפלגה התחזקה?, שואלת שרי מקובר-בליקוב את הרבנית מלכה פיוטרקובסקי בפרויקט הפותח את מוסף "מעריב" ומוקדש ללקחים מרצח רבין. "כי תמיד הרבה יותר קל למכור שחור-לבן", עונה פיוטרקובסקי, "הרבה יותר מפתה לתת אמון במישהו שיש לו הרבה סימני קריאה, כי אני רוצה שהמנהיגות שלי תדע מה היא עושה. בן גביר משווק מוצר שלא קיים, אבל עם הרבה סימני קריאה. הוא מבטיח לחסל את כל הבעיות הביטחוניות מול הערבים, וזה אטרקטיבי, כי שנים ארוכות אנחנו סובלים סבל רב מהמצב הביטחוני, ומאוד פופולרי לחשוב שיש לנו רמבו שיתקן הכל. לא במקרה בן גביר זוכה לקולות רבים בקרב הצעירים, כי אדם בוגר שעבר דבר וחצי בחייו יודע שרמבו יש רק בסרטים ואי אפשר לקדם תהליך מהותי בכוחנות".

הבעיה עם השמאל

"מגש הכסף" היא הכותרת הראשית של "הארץ". עמומה כמו המצע הרעיוני של מחנה השמאל. היא מפנה לטור של יוסי ורטר, שהפעם כולל מקסימום מידע ומינימום משחקי מילים. אמנם אפשר ללקט את האינפורמציה כולה גם מטורי הפרשנים בעיתונים האחרים, אך ורטר, בהתאם לבמה בה הוא מפרסם, מגיש את התיאור המפורט ביותר של כישלון הגוש.

יאיר לפיד, מרב מיכאלי וראשי המפלגות הערביות מככבים: החמצת הניסיון להוריד את אחוז החסימה (לפיד), ההתעקשות לרוץ בנפרד (העבודה ומרצ) ולרסק מסגרות (המשותפת), הקניבליזם הגושי של יש-עתיד, הפלגנות של בני גנץ, הסירוב של ליברמן להסכמי עודפים. איך יצא לורטר טור עיתונאי? אולי כי הוא כותב על מה שהיה, ולא מנסה לנחש מה יהיה. מומלץ תמיד.

פן נוסף של קריסת השמאל אפשר למצוא בשער "7 ימים". העורכים בחרו לכסות אותו בציור שמן של הרמטכ"ל אביב כוכבי. אפקט ציור שמן באפליקציה חינמית בטלפון היה משיג תוצאה דומה, אבל במוסף השקיעו והביאו את דוד פולונסקי, לא פחות, שיתן כבוד. העילה: כתבה המוקדשת כולה לניחוש "האם אביב כוכבי, בדיוק כמו הרמטכ"לים שקדמו לו, יילך לפוליטיקה בתום הצינון. פקודים, מפקדים ומומחים מנסים לפענח".

המטה הכללי של צה"ל הוא שלולית הגיוס של השמאל-מרכז הישראלי, שמפלגותיו אוהבות לשבץ את הגנרלים הבכירים ביותר בצמרותיהן. זו תופעה מעניינת. אפשר היה לחשוב שאנשי צבא יחושו זיקה לצד הימני של המפה הפוליטית. זה שחופש הביטוי עבורו הוא החופש להפעיל כוח, סולידריות היא רעות גברית ושוויון הוא היררכיה טבעית. ובעיקר: שמאמין ביכולתו של כוח לפתור בעיות. כנראה שמי שעוסק בפועל בפתרון בעיות באמצעות כוח, להלן - גנרלים, מכיר טוב מכולם את מגבלותיו וחסרונותיו.

צידה השני של אותה תופעה מעניינת היא העובדה שהבוחרים המזדהים עם האמונה שמה שלא נפתר בכוח אפשר לפתור ביותר כוח (לכבוש את עזה! למוטט את חמאס בתוך 48 שעות! לתת להם מכה כואבת אחת ולתמיד!), לא מצביעים לגנרלים שאמורים להפעיל את אותו כוח בדיוק. המסקנה היא כי הזירה הפוליטית, מהצד של הבוחרים ושל הנבחרים, הולכת ומתנתקת מהמציאות.

מפלגות המרכז-שמאל ממשיכות לחזר אחר הבוחרים עם דמויות ביטחוניות שלא מעניינות אותם ותורמות לקיפאון הרעיוני והאידיאולוגי שלהן, ואילו הבוחרים מימין מתעלמים מכך שראשי הצבא מתנערים מהאידיאולוגיה הכוחנית שהצבא יהיה מי שיצטרך ליישם.

קשה להאשים את מי שמעוניין לפעול במנותק מהמציאות. היא אכן אבסורדית ומלאת סתירות. העובדה שב"ידיעות אחרונות" ממשיכים להיאחז במסורת הכושלת אלקטורלית של משיחתם של גנרלים להנהגת המדינה ולהבליט אותה, מעידה שטרנד הניתוק מאפיין גם את העיתונות. אגב, בפתח הכתבה, טועה הכתב איתי אילנאי ומקדים את יגאל ידין ליצחק רבין ומשה דיין כחלוץ המעבר של בכירי צה"ל לשדה הפוליטי. הדבר רק ממחיש את האנכרוניזם הטמון בקונספט הכתבה כולה. הרלוונטיות של דברי הימים של הכנסת התשיעית לכנסת ה-25 היא בערך כמו זו של נפתולי הנפש של כוכבי.

במוסף לשבת נחום ברנע כבר השלים עם המציאות. "אולי אני נסחף, אבל בעיניי זאת תחילת הסוף של עידן הציונות הליברלית, החילונית, הישראלית. עידן אחר מפציע, אנטי-ליברלי, חרד"לי, כוחני". בהמשך הוא מפרט, בתמציתיות אופנתית, כיצד יקרסו מערכות המדינה בזו אחר זו. "הסיפור כבר איננו נתניהו: התהליך חזק ממנו", הוא קובע ומשגר גם מסר שונה מזה של רוב הפרשנים הפוליטיים האחרים, הטרודים בהסברים מדוע ניצחון גוש נתניהו הוא תוצאה של הפילוג בשמאל, והמספרים האבסולוטיים בציבור הבוחרים הם עדיין תיקו מצמית: "לכאורה, ההפסד היה מקרי: כמה מספרים שהסתדרו לא נכון. אבל אירועים פוליטיים לא מתחוללים על שולחן הרולטה בקזינו".

כמה עמודים אחר-כך, בן-דרור ימיני מרגיע: נבואות זעם על קיצה של המדינה בשל עליית הימין מלוות את השמאל מאז קום המדינה. צודק. אם כי גם הסיפור על הרועה שצעק זאב זאב, מסתיים בבואו של הזאב. ימיני נוקב באשם בכישלון הגוש: מערכת החוק. נתניהו הפך פופולרי רק בגלל החקירות וכתבי האישום, הוא קובע. עמוד לפני זה, כותב נדב איל שמשיחותיו עם מנהיגי הימין, נראה שהרפורמות במערכת המשפט יהיו הראשונות על שולחנם, אך ביטול עבירת הפרת האמונים לא תהיה אחת מהן. אולי בקואליציית לוין-רוטמן-אמסלם מסכימים עם ימיני, וסבורים שאם ירסקו את המשילות המשפטית, תיכון כאן ממשלת שמאל.

כל הפרשנים מצליפים בלפיד שעשה את עבודתו, כלומר - כיהן כראש ממשלה וטיפל בעניינים מדיניים וביטחוניים - במקום להתרכז בפוליטיקה קטנה ולבצר את הגוש. עקיצות על פוליטיקאים ומדינאים חורזות את הטורים הפוליטיים, שממילא נכתבים כולם בידי אותו קומץ פוליטיקאים מתדרכים. מבין השורות עולה הקנאה החורכת: עיתונאי השמאל כל כך רוצים שיהיה להם ביבי משלהם. נוכל כוחני שיודע לשקר בלי למצמץ ולא בוחל באף טריק מלוכלך כדי להישאר בשלטון. הם שוכחים שמנהיג כזה מצליח רק עם מגש כסף של עדת אנשי תקשורת חנפים. ואולי הם לא שוכחים.

"הסיפור של הבחירות האלה פשוט: גוש אחד בא מוכן ומלוכד. השני מסוכסך, מפולג ועסוק בעצמו", קובעת כותרת המשנה לטור הראשי של "הארץ". "מיכאלי הביתה" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ".

קורונה

בשולי הטורים של עדי רובינשטיין ב"ישראל היום" ושל נדב איל ב"ידיעות אחרונות" נכתב על נקודה נוספת בבעיה של השמאל: כמה עשרות אלפי מצביעי מרצ שהצביעו למפלגת מתנגדי החיסונים אומץ ועזרו למפלגת השמאל להיאסף אל אבותיה.

מהפכה

"כח יש לו, גם זמן. הוא הראשון לזהות חולשה: אם בית המשפט העליון ובכירי משרד המשפטים יתקרנפו מול הניסיונות הראשונים לשבור את הכלים, הוא לא יהסס להמשיך", כותב גידי וייץ על הסיכוי שנתניהו ינסה לבטל את משפטו הפלילי.

יוקר המחיה

אף אחת מהפרשנויות הפוליטיות שקראתי לא עוסקת ביוקר המחיה, שכיכב כנושא המרכזי בחלק גדול של מערכת הבחירות. רק אמנון לורד כותב עליה שהיא אחת משתי הסוגיות המרכזיות על שולחנה של הממשלה העתידית, לצד הביטחון האישי. אבל חוץ מהשורה הזו, שאר הטור מוקדש לעניינים אחרים.

מה זה אומר? שיוקר המחיה הוא בלון שכלי תקשורת ועיתונאים מסוימים ניפחו במהלך מערכת הבחירות כדי לעזור לנתניהו, או שהפרשנים הפוליטיים לא מסוגלים לצאת מביצת הנוחות שלהם ולעסוק בחיים עצמם? גם וגם, היה אומר עד המדינה פילבר, גם וגם.

התקשורת

קומץ פרשנים פוליטיים מתייחס לכך שהריצה של אילת שקד, שכולם פירשנו כנקודת חלשה של גוש נתניהו, היתה בעצם בברכתו. כמה נהרות מילים נשפכו על שקד במערכת הבחירות הזו, אבל אף אחד מהחוכמולוגים שמקבלים את המשכורות הכי גבוהות בעיתון ואת הכותרות הכי שמנות, לא זיהה. הם הופתעו. שוב.

הפספוס של דיל שקד-נתניהו הוא דוגמה בולטת אבל בהחלט לא יחידה לחוסר התוחלת של העיתונות הפוליטית בישראל. היא הרי פספסה את התוצאות עצמן. לכל אורך הדרך סיפרו לנו על תיקו צמוד, והלעיטו אותנו בסקרים שבינם לבין המציאות התברר שאין קשר. לא בפעם הראשונה, גם לא בפעם החמישית.

שוב ושוב מסתבר שהעיתונאים המסקרים את הזירה הפוליטית לא מעורים בה הרבה יותר מהקוראים שלהם. למרות שהם מזניחים את המהות, לא עוסקים בסוגיות ומתמקדים באופן כמעט בלעדי בתככים ותמרונים פוליטיים, הם מצליחים כמעט תמיד להחטיא ולהחמיץ את התככים והתמרונים הפוליטיים שמתרחשים מתחת לאפם.

"כבר בצהרי יום שלישי הפרשנים ידעו להגיד כי הפתעת הבחירות היא למעשה שיעור ההצבעה הגבוה. העניין ההולך ופוחת במערכת הפוליטית, עד לכדי היעלמותם של האייטמים הפוליטיים מהמסך ימים בודדים לפני יום הבחירות עצמו, גרמו לכולם לשער כי שיעור ההצבעה ישקף זאת", כותב מיכאל האוזר טוב ב"הארץ".

למרות הסיקור הדליל, המצביעים נהרו לקלפיות. מה זה אומר? שהעיתונות הפוליטית כל-כך לא רלוונטית, שהיא לא רק מחמיצה את ההתרחשויות הפוליטיות אלא גם לא משפיעה על המצביעים. הצעה לסדר: אולי במקום להמשיך לדוש במי אפסיים ולטבוע בהם כל פעם מחדש, תתמרן העיתונות הפוליטית את עצמה לכסות את הנעשה בכנסת ובוועדותיה, להבליט את הסיקור של עבודה פרלמנטרית ולעסוק בעיקר במקום בתפל? לא צריך סקר כדי לדעת שזה לא יקרה.

יהדות 2022

האם לנטלי ודודו אהרון יש "חילוקי דעות סביב דת", שואל המראיין שכניק. התשובה שלילית. "פשוט אנחנו בדרגות שונות, דודו מגיע מבית יותר מסורתי". לפני החתונה ביקש דודו מנטלי ש"כשנתחתן אני רוצה בית דתי-מסורתי" ולא ללכת עם הילדים לים בשבת. "קיבלתי באהבה ואפשר לומר שאני כבר שומרת, לא מדליקה אש ולא נוסעת כבר ארבע שנים". "מה חשבתם על קמפיין הנידה?". "סטרט-אפ של התורה", אומר דודו. "מהיום שהתחתנתי אני שומרת נידה ורואה בזה רק טוב", אומרת נטלי. ואם תתגרשו, תמשיכי עם הנידה והדת, שואל שכניק. "נידה כן, שבת לא בטוח". "שלחתם את שתי הילדות לחינוך דתי", אומר שכניק. "כי נטלי מאמינה בזה", עונה דודו, "אני מאוד רוצה שהילדות יגדלו לתוך עולם התוכן של היהדות. אתה יכול לא להתחבר לזה, אבל אתה צריך לדעת מאיפה באת בסוף".

בחירות 1994

במוסף "7 לילות" מראיינת רתם איזק את הזמר והשחקן מאור כהן, שמספר לה על לידתו של השיר "לא תבואי שישי שבת", המוכר יותר כ"יום הבוחר". "רציתי לשנות את המילים. כי המילים האלה לא אומרות כלום. אבל זה לא הלך. היחצנית האגדית מירי בן יוסף ז"ל שמעה את השיר ואמרה, 'אני יודעת מתי להוציא אותו'. היא הוציאה את זה בבחירות והשמיעו את זה בכל פתיחת שעה ברדיו. זה פשוט התפוצץ". למרות ההצלחה, מספר כהן, "לא קניתי מ'שישי שבת' בית, זה הסתכם בכמה מאות שקלים".

"אנשים גם שואלים עד היום מה זה הבוחר?", ממשיך כהן,"ואני מסביר שהתכוונתי לשיר משהו בינתיים, בשביל המלודיה, וזה מה שיצא. התכוונתי שזה אלוהים אבל אם זה מסתדר לאנשים עם בחירות, לא אכפת לי". "אתה מדבר פוליטיקה?", שואלת איזק. "אני שמאלני. תמיד הייתי, לרוב בחרתי העבודה או מרצ. תפיסת העולם שלי היא חילונית-ליברלית. אני לא איזה אקטיביסט בעניין הזה".

ב-1994, השנה בה יצא השיר, לא היו בחירות. גם לא בשנה שלאחריה.

דרום אפריקה

בעיתונות השמאל (טוב נו, ב"הארץ"), ירדו מקמפיין ההפחדה הבינלאומי. פעם הוא פרנס כותרות שער שבועיות לאורך שנים. ברק רביד עשה ממנו קריירה. היום נעה לנדאו מבטלת את הסיפור בטור צד בעמוד 9. "בימים האחרונים נשמעו תקוות לחרם על ממשלה שתקום, אבל האמת שאין 'צונאמי מדיני' באופק", היא כותבת. "רוב המדינות נוטות לקבל את הממשלה הנבחרת של מדינה שעמה יש להן יחסים דיפלומטיים", היא מצטטת דיפלומט זר עלום שם, "ביידן לא לחץ ידיים בסעודיה בסוף? מישהו מחרים כעת את איטליה?". ואם אפילו ב"הארץ" חושבים שזה לא יקרה, אולי הפעם זה יקרה.

"ידיעות אחרונות"

אחרי הסערה שחולל שער "ידיעות אחרונות" ערב הבחירות, בעיתון ממשיכים במלאכת השיקום. השער ההוא, ששיחק לידיו של קמפיין הליכוד כשהדגיש את מספר הנפגעים בפיגועים השנה, לא היה יוצא דופן במגמה שלו. לאורך מערכת הבחירות, "ידיעות אחרונות" נתן מתנות קטנות לנתניהו וביסים קטנים ללפיד. האינטרס ברור: נוני מוזס, נאשם מס' 4 במשפט המו"לים והאיש החזק של העיתון, יודע כי אם לא יהיה תלוי בנאשם מס' 1, נתניהו, הרי שיהיה תלוי לידו.

אבל השער כן היה יוצא דופן בבוטות שלו, במיוחד בנקודת הזמן הרגישה בה פורסם. כבר למחרת החל התיקון, מבצע עלה-תאנה בכיכובם של נחום ברנע וסימה קדמון, שפרסמו ביקורת לא אופיינית (בלשון המעטה) על העיתון. היום זה עמית סגל, עלה תאנה דור ב', שמקדיש את החלק האחרון בטורו הקבוע במוסף לשבת ללעג על מי שסבור של"ידיעות אחרונות" יש קו. כהוכחה הוא מביא את שער "כלכליסט", העיתון הכלכלי של הקבוצה, שתקף את נתניהו. על שער העיתון אחת ההפניות היא למאמר של יובל אלבשן: "אסור לבטל את משפט נתניהו".

סגל צודק, בחינת הקו של "ידיעות אחרונות" רק על סמך הסיקור הגלוי היא מלאכה מתעתעת. אבל סגל מטעה, משום שהאופי המתעתע הזה הוא לב-ליבה של השיטה. כדי לחשוף אותה צריך להביא מידע מאחורי הדפים. בנקודה הזו סגל מיתמם, "כאורח, אין לי מושג". אורח שמקבל במה מרכזית בעיתון והוא אחד העיתונאים המתוגמלים בקבוצת התקשורת. איני יודע מה היו המסרים שעברו במהלך מערכת הבחירות בין בעל הבית בעיתון ושליחיו לבין העורכים הבכירים, אבל אני כן יודע משהו על המסרים הללו בעשרות השנים מאז ייסודו של העיתון. אתם מוזמנים לקרוא על כך בסדרת הכתבות המתפרסמת כאן באתר (הנה קישור לפרק הראשון של "שיטת 'ידיעות אחרונות'"). אם לשפוט לפי העבר, הרי שגם בהווה, שום דבר ב"ידיעות אחרונות" אינו מקרי, גם לא מה שקורה במקרה.

אופנה

מוסף "7 ימים" מקדיש מספר עמודים ל"פרויקט צילומים מיוחד" של זיו קורן, שהתלווה לזוג נתניהו ולזוג לפיד ביום הבחירות, או לפחות לכמה דקות ממנו. מי שחשב שאין ערך חדשותי בפרויקט הצילומים המיוחד, ישמח לדעת כי הוא חושף ששרה נתניהו מאוהבת בז'קט בצבע קרמיט, איתו הופיעה לפחות בשתי הופעות פומביות מצולמות קודמות. ירוק, אגב, הוא צבע האיסלאם. אם זו היתה ההעדפה האופנתית של ליהיא לפיד, יאיר נתניהו כבר היה עושה מזה מטעמים בטוויטר.

שרה נתניהו בפרויקט הצילומים של "ידיעות אחרונות"

שרה נתניהו בפרויקט הצילומים של "ידיעות אחרונות"

שרה נתניהו מגיעה לדיון בתביעת הדיבה נגד אהוד אולמרט, 12.6.22 (צילום: אבשלום ששוני)

שרה נתניהו מגיעה לדיון בתביעת הדיבה נגד אהוד אולמרט, 12.6.22 (צילום: אבשלום ששוני)

שרה נתניהו בטקס ההשבעה של הנשיא יצחק הרצוג, 7.7.21 (צילום: יונתן זינדל)

שרה נתניהו בטקס ההשבעה של הנשיא יצחק הרצוג, 7.7.21 (צילום: יונתן זינדל)

ענייני תקשורת

החברה הערבית. ב"7 ימים" מקדישים כתבה לאלימות ברחובות ג'סר א-זרקא (אתי אברמוב).

הזגזגן. ב"ממון" מונה סבר פלוצקר את ההישגים הכלכליים של נתניהו כראש ממשלה, אחד מהם הוא "הרפורמות בריכוזיות". כן כן, אותה ריכוזיות שפלוצקר מסביר לנו כבר שנים שהיא בכלל לא קיימת.