רוח החג

פעם, לפני שנים רבות, נגיד בישראל של 1991 או 1992, העיתונים מילאו בחופשות החג פונקציה שכיום ממלא הטלפון החכם. פריט שאפשר לקחת ליד, לשבת בצד ולהתכנס אליו תוך התנתקות מההמולה המעיקה שמסביב. בסלון, בפארק, באוהל על החוף, במושב האחורי של האוטו המשפחתי. מפלט מסחרר אל תוך עולמות אחרים ונכספים, בארץ או מעבר לים, בשילוב עם מנת חדשות מרוכזת שתאפשר לך – כשתתפנה – לנהל שיחת אקטואליה של מבוגרים.

בשנים ההן עיתון נייר היה מוצר בסיסי, והוא היה רב שימושי. אחרי שסיימת לקרוא יכולת להשתמש בו להצתת המנגל, לעיטוף מדפים או מחברות, לניקוי חלונות וריפוד כלובי ציפורים. המהדרין היו שומרים את העיתונים הישנים בצד, לשימוש עתידי – וכעבור זמן, כשהערימה עלתה על גדותיה, שולחים את הילד להשליך אותם לפח.

לפני שפגשו את שקיות הזבל והמיץ המטפטף, עיתוני החג היו ההזדמנות של העיתונאים לזהור. הצורך של המו"לים למלא הרבה עמודים בזמן קצר – ולשלם כמה שפחות – העניק למשכתב זוטר ובלתי מוכר הזדמנות לכתוב טור אישי, לריפורטר שביומיום מתפקד כפועל שחור של הדסק ליזום כתבת מגזין על נושא שחורג מתחום עיסוקו, ולעורכים ולבעלי הטור הבכירים לגנוב לעצמם את הראיונות הנחשקים עם הידוענים הבוערים של התקופה. והם ידעו שלא משנה מה הם יכתבו – הקוראים יקראו את זה, כי אין להם באמת אלטרנטיבה.

הרבה נייר עיתון זרם מאז במכונות הרוטציה, ואט-אט הפך הקילוח לזרזיף. גליונות החג של ימינו הם צל חיוור של אוגדני החג השמנים, העסיסיים, של העשורים ההם. כיום, הגליונות העמוסים ביותר בכלל לא יוצאים בחג אלא בשבועות שקודמים לו, שבהם המפרסמים חוזרים לרגע לשפוך כסף על מודעות בעיתונים. בסופי השבוע האלה, ולא בחג, מפרסמים העיתונים את הכתבות והפרויקטים המושקעים ביותר. כי יש מקום – וכי צריך להצדיק את ההשקעה הפלאית של רוכשי המודעות, שמי יודע אם יחזרו בשנה הבאה.

התוצאה היא שבחג עצמו, כשלאנשים באמת יש זמן לקרוא, הגליונות שהם מקבלים הביתה כבר שדופים, אפילו מעליבים. אבל זה בסדר, הקוראים כבר לא בונים עליהם.

בחג הסוכות הנוכחי התנובה עלובה במיוחד. ב"ישראל היום" וב"מעריב", שני עיתונים שאפילו לא מעמידים פנים שהם מתחרים על כיסי הקוראים (האחד משום שהוא מחולק בחינם, האחר בגלל אפרוריות כרונית שנובעת משילוב בין מחסור במשאבים וכוח רצון), מדפיסים היום רק מוסף חג אחד. בשניהם, שיעור הכתבות הראויות לקריאה נמוך במיוחד. כתבות השער דלוחות: ב"מעריב" מגישים ראיון עם ידוענית ("אני מסרבת להיות רק פלקט", אומרת המרואיינת, שיר אלמליח), ב"ישראל היום" בישלו מפגש בין "שני שפים" ו"שני משפיענים".

ב"ידיעות אחרונות", טבלואיד שעדיין מנסה לשדר ללקוחותיו שיש תמורה לכסף שלהם, מגישים אוויר ארוז בסרט. מוסף שלם (חוזר שנית: מוסף שלם) מוקדש למוזיקאי הפופולרי עידן רייכל. 40 עמוד ברוטו. שלושת-רבעי מוסף הוא מעין ראיון שערך עמו רז שכניק על מבחר משיריו. השאר מורכב מתשובותיו של רייכל לשאלות שהפנו אליו שלל עיתונאים וידוענים, מריטה ועד בנימין נתניהו, מחנוך דאום ועד עינב שיף.

מה עשה עידן רייכל שיצדיק מוסף שלם? שום דבר מיוחד. רייכל הוא חבר ברשימה מצומצמת של אמנים חיים ומתים שב"ידיעות אחרונות" מזהים כאהובים במיוחד על קשת רחבה של ישראלים (חברים נוספים ברשימה: אביב גפן, מוש בן-ארי, אריק איינשטיין וכמובן שלמה ארצי). גרסה מודפסת למגנט רייטינג. לכן, בעיתון מקפידים לחזור אליהם שוב ושוב ושוב, בלי שלעורכים ולכתבים יימאס.

התוצאה משעממת כמו המוזיקה של רייכל, אבל זה לא משנה. כל הטקסטים שנשפכים על העשייה המוזיקלית שלו הם רק תירוץ להדפסת תמונתו בגדול בשער, במשבצת הפרסום העצמי של העיתון. פעם, המשבצת הזאת נועדה לתפוס את תשומת הלב של הרוכשים בקיוסקים. אבל מי קונה היום עיתון בקיוסק? בימינו, משבצת הפרסום שמתחת ללוגו בעיקר משדרת לקוראים שמה שהם מחזיקים בידם הוא עדיין עיתון – חזק, משפיע, כזה שעדיין יכול להשיג את הכוכבים הגדולים ביותר ולהתגאות בכך.

חבילת החג של "ידיעות אחרונות" כוללת עוד שלושה מוספים: מוסף טיולים ומוסף ספורט דקיקים, ובונוס מיוחד – מוסף העלאת גירה נוסטלגי. התירוץ הפעם: חזרה ל"פעם הראשונה" שבה מגוון ידוענים ואובייקטים ("עגבניית שרי", "טינדר", "קרוקס") הופיעו בעיתון של המדינה – חלקם בתקופה שבה ב"ידיעות אחרונות" עוד יכלו להאמין שמה שלא התפרסם אצלם לא קיים, אחרים הרבה אחרי תחילת הדעיכה של העיתון. התוצאה היא לא רק עלבון לאינטליגנציה, אלא גם עלבון לעצים שהיו צריכים להיכרת רק כדי שמישהו ידפיס עליהם את אותם דברים שהודפסו על אחיהם שנגדעו בדורות הקודמים.

עיתון אחר שמתיימר לתת תמורה לרוכשיו הוא "הארץ", אבל גם "הארץ" מספק בחג הזה חבילה דלה. גיליון אקסטרה של "תרבות וספרות", שנדמה שבני ציפר מסוגל להפיק גם שש פעמים בשבוע, ומהדורה דקיקה ולא מעניינת של "גלריה". "דה-מרקר", הכלכלון היחיד שרואה אור הבוקר, מספק את פרויקט החג היחיד שמעורר עניין: ארבעה כותבים (ערן דינר, יפעת ראובן, צבי בר-נר ותומר קריב) שחוזרים לשירים העוסקים בכלכלה הישראלית.

מוזיקה ישראלית ישנה יכולה להיות מפלט נוח לנוסטלגיה מאוסה (ב"ידיעות אחרונות" לא התאפקו והפיקו לכבוד יום כיפור מהדורה חדשה של מוסף "השורות היפות בשירה העברית"), אבל במקרה של "דה-מרקר" לא מדובר סתם ב"זוכרים ש-" חלול בכיכובם של ידוענים, אלא בפיסות היסטוריה מקומיות שהתגלמו בשירים – רובם לא להיטים קלאסיים – שאת סיפורם מתווכים לקוראים בטקסטים שאורכם יותר משלוש פסקאות. מאריק לביא ("לא גומר ת'חודש") ומאיר אריאל ("בס בבלון"), דרך קורין אלאל ("התעשייה האבירית") ועד מוש בן-ארי ("'סתכל לי בעיניים") וחידוש של טיפקס ("יוקר המחיה") לשלאגר עממי מלפני ארבעים שנה.

"'יוקר המחיה' בגרסתו המקורית יצא בתקופה קיצונית בכלכלה הישראלית – המחצית הראשונה של שנות ה-80, אז הגיע שיעור האינפלציה לשיא של 445%", כותבת יפעת ראובן בקטע על השיר הנ"ל. "כשהוצאתי את השיר הזה כולם הזדהו איתו", אומר לה אשר אלמגריבי, שאחראי לגרסה המקורית. "אנשים לא היה להם איך לגמור את החודש – העניים היו עניים יותר, והכל היה יקר יותר, הבשר, הפירות, הירקות. כל הזמרים שרו אז את השיר שלי, זה היה להיט. הילדים שלי מזדהים עם השיר, הנכדים, המילים רלבנטיות גם היום, אבל היום הרבה יותר גרוע".

קובי אוז, שראובן מציינת ש"נולד בשדרות" ו"מתגורר כיום בשדרות רוטשילד", סבור אחרת. "מצבנו הרבה יותר טוב מזה שהיה בשנות השמונים", הוא אומר, אבל לא נסחף לאידיאליזציה. "מי שנמצא בתוך הבועה לא מרגיש את זה כמעט, ואצל האחרים הכל נשחק. אוכל, אוכל פשוט, נעשה מאוד יקר. אני מניח שיש גם פיטורים בהייטק, אבל שם מרופדים באיזו צורה, ועוברים את זה. השוליים החלשים שלנו נשחקים בצורה אכזרית, והקול שלהם כמעט שלא נשמע. ואנחנו אומרים את זה בחצי מרוקאית ובחצי עברית, בקול של פריפריה מהעבר".

אבל למרות המקוריות והמבט המרענן על העבר, התוצאה הסופית מפוספסת, קצרה מדי ולא מצליחה לפרוץ מחוץ לעיסוק הנקודתי בשירים ויוצריהם. בכל זאת, סוכות. למי יש כוח וכסף להשקיע.

טרור

הכותרות הראשיות עוסקות הבוקר בטרור. "לוחמת ומאבטח נפצעו אנוש וקשה בפיגוע ירי", מודיעה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". בשער המעודכן שהופץ הבוקר במדיה חברתית עודכנה הכותרת: הלוחמת נרצחה. בשחור על גבי צהוב, מעל הכותרת הראשית, מתבשרים הקוראים שמדובר בחלק מ"גל טרור". בתוך העיתון מדפיסים רשימה של מתקפות פלסטיניות שבוצעו מאז סוף אוגוסט, שממחישות שאכן מדובר בגל.

גם "הארץ" ו"ישראל היום" מעלים את הפיגוע לראש השערים, וגם בהם ירדו לדפוס לפני פרסום דבר מותה של הלוחמת, נועה לזר. ב"מעריב", שיורד לדפוס לפני כולם, אפילו לא הספיקו לפרסם ידיעה. הכותרת שנדפסת בשער מפנה את הקוראים לאינטרנט.

"הפיגוע אמש בירושלים היה צפוי", גורס יואב לימור בטור פרשנות שמתפרסם ב"ישראל היום". "כבר כמה שבועות שמערכת הביטחון מתריעה על מוטיבציית שיא וכמות חריגה של התרעות לבצע פיגועים. במוקד ההתרעות עמדה כרגיל ירושלים, בדגש על תקופת החגים הנוכחית, שסומנה מראש כנפיצה במיוחד".

כמו שקורה בדרך כלל בעיתונות הישראלית, הטרור הוא דבר מה שהאויב מטיח בישראלים בלי קונטקסט, בלי סיבה נראית לעין מלבד רצחנות פונדמנטליסטית. משקיף חיצוני, לו היה נדרש לייצר רשימת אירועים כמו זאת שמתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות", היה כולל בה גם דוגמאות לטרור יהודי ומבצעים צה"ליים שגרמו לפציעה והרג של פלסטינים (טרוריסטים, חפים מפשע וסתם כאלה שלעולם כבר לא נדע מה עשו כשחטפו כדור). לא כדי להצדיק את "גל הטרור" הפלסטיני, אלא פשוט כדי למקם אותו בהקשרו המלא: שני הצדדים סובלים, שני הצדדים הורגים, גם אם לא באותם היקפים ולא מאותן סיבות. ככה זה במלחמה.

שוטרים ישראלים בזירת הפיגוע בשועפאט, 8.10.2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

שוטרים ישראלים בזירת הפיגוע בשועפאט, אמש (צילום: אוליבייה פיטוסי)

התקשורת הישראלית לא מתעלמת לגמרי מההרג בצד השני. היא מדווחת עליו, אבל בתבניות ששמורות למידע שאינו חשוב: דרך פילטרים של מקורות רשמיים ("דובר צה"ל מסר", "משרד הבריאות הפלסטיני הודיע"), בלי לקבוע איזו מהגרסאות נכונה, ותוך ערבוב מתמיד בין הרג חפים מפשע, הרג של מפגינים/מתפרעים והרג של מחבלים-על-מלא.

הדיווחים על ההרג שאירע בשטחים בסוף השבוע האחרון מספקים דוגמה מצוינת. ב"ידיעות אחרונות", למשל, מדפיסים היום כותרת על "שני מחבלים" ש"נהרגו בחילופי אש עם צה"ל" בגדה המערבית. בידיעה עצמה מוסרים הכתבים יואב זיתון ועינב חלבי שאחד מההרוגים הוא עאדל דאוד, בן 14 מקלקיליה, ש"בצה"ל אומרים" כי "השליך בקבוק תבערה לעבר חיילים", ו"הם השיבו לעברו באש".

הכתבים לא מציינים אם ראוי לתת אמון בגרסה הצה"לית, ולא מספקים גרסה אחרת. כתב "מעריב" טל לב-רם מקבל את גרסת הצבא, אך מציין ש"גורמים במערכת הביטחון סבורים כי למרות זריקת בקבוק התבערה על-ידי הנער, ניתן היה לסיים את האירוע בצורה אחרת – במעצרו או בפציעתו".

ההרוג השני שמוזכר בידיעה של "ידיעות אחרונות" הוא הדי לדאדווה, בן 18 (לפי "הארץ", שמו מהדי והוא בן 17). מה הפך את לדאדווה ל"מחבל" מהכותרת? "לפי צה"ל", מציינים הכתבים, "הלוחמים במקום פעלו נגד מפירי סדר שהשליכו לעברם אבנים, והפעילו נוהל מעצר חשוד שהסתיים בירי לעבר שני מפירי סדר מרכזיים". לפי הדיווח, אחד מהם היה לדאדווה, ההרוג.

האם לדאדווה באמת השליך אבנים או רק "הפר את הסדר"? האם ירי קטלני הוא מענה ראוי לאדם שמשליך אבנים על כוח צבאי חמוש וממוגן? האם השלכת אבנים הופכת אדם ל"מחבל"? ב"ידיעות אחרונות" לא מרחיבים, אפילו לא מפי גורם צה"לי. וגם במקרה הזה הכתבים לא מוסרים האם הם נותנים אמון בגרסת הצבא. ובכל זאת, בכותרת מכריזים כעובדה שהנער המת היה מחבל.

לפי דיווח שמתפרסם ב"הארץ", בצד הפלסטיני רשמו בסוף השבוע מניין הרוגים כפול. "ארבעה פלסטינים בני 14 עד 19 נורו למוות בגדה בתוך יומיים", מדווחים ג'קי חורי, הגר שיזף ויניב קובוביץ. לדבריהם, חוץ משני הנערים ההרוגים שכונו "מחבלים" ב"ידיעות אחרונות", ועוד שני הרוגים, "11 פלסטינים נוספים נפצעו, בהם שלושה באורח קשה".

ב"הארץ" מפרסמים היום מאמר מערכת שקורא "די להרג בשטחים", ומחזקים בטור של גדעון לוי – אבל גם בעיתון שיוצא נגד ההרג מתקשים להגיד מה בדיוק קרה שם. כתבי "הארץ" אמנם נוקבים בשמותיהם של כל ארבעת ההרוגים, אבל לא מתחייבים לגבי נסיבות ההרג. הם מצטטים את "צה"ל", שמתאר את ההרג כמוצדק, ולצד זה "עדויות" שלפיהן "העימותים באל-מזרעה אל-ערבייה [שם נהרג לדאדווה] פרצו תוך ניסיון להדוף תקיפה של מתנחלים על בית בכפר".

האם ההרוג הוא טרוריסט נאלח שהסתתר בסמטה בציפייה לקטול ישראלים, או שמא מקומי גאה שכפרו הותקף על-ידי מתנחלים, ניסה להגן על עצמו ואז נורה למוות על-ידי הצבא שאמור היה להפריד בין הצדדים? אפילו ב"הארץ", העיתון השמאלני שמגנה את ההרג, לא מכריעים.

עבור צרכן החדשות הישראלי, הגדה המערבית וקו התפר הם מדבר חדשותי מתעתע. כשהנפגעים הם ישראלים, במיוחד אם הם נציגי כוחות הביטחון, התקשורת תסקר את הפגיעה בהם באופן מדוקדק, כמעט פטישיסטי, תוך התייחסות לתקרית כאל אסון לאומי. כשהנפגעים פלסטינים, המוות ייתפס כמאורע כה בלתי חשוב שבכלל אין צורך לבדוק את נסיבותיו. הם מתו כי שהו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, ופגשו את האנשים הלא נכונים. גם אם המקום הזה הוא הבית שלהם, וגם אם לא הרימו אצבע, זה לא משנה. בתודעה הקולקטיבית הישראלית, המוות שלהם מובן מאליו.

חדשות חוץ ומיתוסים

"ב-15 במאי 2018, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הוסיף סרטון חדש לאוסף המרשים של הופעות הרהב שלו: הפעם, כשהוא נוהג בבטחה במשאית על גשר. זה לא היה סתם גשר. ארבע שנים לאחר שחייליו כבשו וסיפחו את חצי האי קרים, הוא חנך את הגשר מעל מיצר קרץ'. 19 קילומטר הנושאים כבישים ופסי רכבת, שנבנו בעלות של 3.7 מיליארד דולר וחיברו בין אמא רוסיה לקרים", כותב אנשיל פפר בשער "הארץ".

"זה הגשר הארוך ביותר באירופה; 'פרויקט הבנייה של המאה' לפי התקשורת הרוסית. במשך מאות שנים חלמו הרוסים על הגשר הזה, סיפר פוטין בנאומו, וכעת 'הנס קרה'. המשמעות היתה ברורה: רוסיה לא מתכוונת להיפרד עוד מקרים לעולם. כעת, היא גם אינה תלויה בנתיבי האספקה שעוברים בשטח אוקראינה. הנס הזה החזיק מעמד עד לשבת בבוקר".

"מכה כזו נשיא רוסיה פוטין לא שיער שיספוג יממה בלבד אחרי שציין 70", מדווחים ב"ידיעות אחרונות". "פיצוץ עז הרעיד אתמול בבוקר את גשר קרץ' המחבר את רוסיה עם אזור חצי האי קרים, ולהבות ענק היתמרו מעל הים. ככל הנראה משאית תופת שהתפוצצה גרמה לקריסת חלק מהכביש ולהתלקחות קרונות רכבת עמוסים בנפט. האוקראינים חגגו את המפלה של פוטין, אבל בעולם חוששים מהתגובה הרוסית – כולל שימוש בנשק גרעיני".

שליט רוסיה, ולדימיר פוטין, בכנס חגיגי במוזיאון השואה יד-ושם. יושבים לצדו: עמנואל מקרון, ראובן ריבלין, הנסיך צ'רלס, בנימין ושרה נתניהו. 23.1.2020 (צילום: יונתן זינדל)

שליט רוסיה, ולדימיר פוטין, בכנס חגיגי שהתקיים במוזיאון השואה יד-ושם ב-2020. יושבים לצדו: עמנואל מקרון, ראובן ריבלין, הנסיך צ'רלס, בנימין ושרה נתניהו (צילום: יונתן זינדל)

כמו כתבי "ידיעות אחרונות" יאיר נבות ואדוארד דוקס, גם פפר מעריך שהחבלה נגרמה מפיצוץ משאית תופת. ב"ישראל היום" מתפרסמת דעה שונה. "כיצד פגעו בו? לדעתי, מדובר בשלושה טילים לפחות שנורו לעברו, אולי מסוג 'הרפון', או בטיל שיוט 'נפטון' מתוצרת אוקראינה", כותב אולג ז'דנוב, שמתואר בעיתון כ"פרשן צבאי, לשעבר קולונל באגף המבצעים של צבא אוקראינה".

"הטענה בדבר פיצוץ באמצעות משאית נפץ אינה משכנעת, להבנתי. אי-אפשר להיכנס לגשר הזה בלי בדיקות קפדניות: בודקים מסמכים, בודקים את המטען", טוען ז'דנוב. "שנית, אם היה מדובר במשאית בלבד, היינו רואים קריסה של קטע כביש אחד. אבל אנחנו רואים בפירוש שקרסו שני קטעים. הוסיפו לכך את הפיצוץ בגשר של מסילת הברזל. לא נראה שזה היה פיצוץ משני של הפיצוץ בגשר לכלי הרכב.

"ושלישית, העובדה שרוסיה חוששת באופן קיצוני להודות באפשרות שמדובר בירי של צבא אוקראינה רק מחזקת את ההערכה. הודאה שאוקראינה פגעה בגשר – כמוה כירייה ברגל לפוטין. הרי הם הבטיחו להגן עליו בכל העוצמות הקיימות. אמרו שאפילו זבוב לא יוכל לעבור בו. איפה היתה מערכת ה-S400 המהוללת? איפה מערכות הגנה אחרות? יוצא שעוד מיתוס רוסי קרס".

בוז'יתון

פועלי העיתונות של ארנון (נוני) מוזס, המו"ל הנאשם בפלילים שממשיך לאחוז בתואר "העורך האחראי" של "ידיעות אחרונות", ממשיכים למצוא תירוצים להתחנף לנשיא המדינה, יצחק (בוז'י) הרצוג – האיש שיוכל לחנון את מוזס אם וכאשר יורשע בהצעת שוחד בתום משפט המו"לים.

לאחרונה דווח שהרצוג מתכוון להפגין נדיבות עם "מבקשי חנינה מעל גיל 75, נכי צה"ל, הלומי קרב, ומי שתרם תרומה ייחודית לביטחון המדינה". מוזס אינו נכה צה"ל או הלום קרב (את השירות הצבאי שלו העביר כמדריך גדנ"ע בבסיס קרוב לבית), והוא ככל הידוע לא תרם תרומה ייחודית לבטחון המדינה. לגיל 75 הוא יגיע רק עוד חמש שנים וחצי. אבל יש לו עיתון.

גם היום, בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום מחמיא של הרצוג. הפעם הוא מוצג בסוכה הנשיאותית לצד אשתו, מיכל. "זו מסורת ארוכה, אבל עבור הנשיא יצחק הרצוג זו תהיה הפעם הראשונה", מציין הכתב המדיני איתמר אייכנר, שחתום על שלל אייטמים מחניפים בתיק העיתונות של הרצוג. בידיעת היח"צ הנוכחית מציין אייכנר שביום חמישי הקרוב יוכלו אזרחי ישראל לגשת לבית הנשיא בין השעות עשר ושלוש וחצי, לטפס על קיר טיפוס ולשחק ב"סולמות ונחשים". "הנשיא ורעייתו ייצאו לפגוש במבקרים", הוא מבטיח.

הנשיא יצחק הרצוג במוסף החג של "ידיעות אחרונות", 9.10.2022

הנשיא יצחק הרצוג במוסף החג של "ידיעות אחרונות", היום (לחצו להגדלה)

הרצוג מככב הבוקר גם במוסף הנוסטלגיה של "ידיעות אחרונות", זה שמוקדש ל"הופעות הבכורה" של מושגים וידוענים בעיתון של המדינה (עורכת: עדי פולק). תמונתו מתנוססת לצד אייטם קצרצר מ-1985, שבו "ג'ודי ניר" (בתו של המו"ל, לימים ג'ודי שלום-ניר-מוזס) בישרה על חתונתו של בן האצולה הצעיר, שאביו כיהן אז כנשיא המדינה.

המשפט המוזר שפותח את הטקסט העכשווי הוא "איכשהו, תמיד היה נדמה שהתוכן מילא את יצחק הרצוג". המחבר, זאב אברהמי, מנסה להסביר: "הבן הטוב מהבית הטוב, משפחת המלוכה, הבן של הנשיא ושל אורה המושלמת, הפקולטה למשפטים, משרד עורכי-הדין, הקריירה הפוליטית לצדו וצלו של ברק, ההידחקות, ואפילו החזרה הגדולה למפלגת העבודה (אחריו היא בהידרדרות מטלטלת), תמיד היה נדמה שהאיש ממאן להוציא את כפית הכסף מפיו. אבל אז הרצוג נבחר להיות נשיא המדינה, התחנה האחרונה בהחלט לפני בית-העלמין הפוליטי, ודווקא בתפקיד הסמלי והטקסי הזה הרצוג הצליח להפיח רוח חיים ולמלא אותו בתוכן".

תרגום: גם בחג, מכונת הקשרים של מוזס ממשיכה לתת עבודה.

הרצוג כיכב בהקשר נוסטלגי מתקתק גם בגליון ראש השנה של "ידיעות אחרונות". בהזדמנות ההיא התלוותה אליו אסתר חיות, נשיאת בית-המשפט העליון – המוסד שיוכל להציל את עורו של מוזס אם וכאשר יורשע ויגיש ערעור. גם במוסף החג הנוכחי דואגים לשבץ את חיות, אם כי במקרה שלה הטון הרבה יותר יבש.

"צריך היה להיות משועמם במיוחד, אבל ממש משועמם, כדי לקרוא בעיון את רשימת 224 עורכי-הדין החדשים שפורסמה בעיתון", כותב יואב קרן על אייטם מ-1978 שבו הוזכר לראשונה שמה של חיות. "39 שנים אחר-כך מונתה חיות לנשיאת בית-המשפט העליון, אבל מקצוע עריכת הדין כבר לא מה שהיה פעם, וחלומה של אמא יהודייה הוא שהבת שלה תעבוד בגוגל".

איך הצליח להסתנן כזה מסר מזלזל לקטע על נשיאת בית-המשפט העליון? אולי משום ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון חופשי, שבו העיתונאים לא חוששים למתוח ביקורת ואף להתייחס בבוז דק למושאי סיקור שהמו"ל מוזס חפץ ביקרם, ואולי משום שהשופטת חיות ממילא אמורה לפרוש מתפקידה בעוד שנה, באוקטובר 2023, הרבה לפני סופו המשוער של משפט המו"לים. המחליף שלה בראש בית-המשפט העליון יהיה יצחק עמית. במוסף הנוכחי אין לו זכר. אולי בשנה הבאה.

תובנה

"אחד הדברים שאליהם אני לא מתגעגע הוא מה שעשיתי בכנסת, למרות שבגדול יצא לי שם טוב ולא פישלתי", אומר יהודה הראל בראיון לבן כספית. הראל כיהן כחבר-כנסת בסוף שנות התשעים מטעם "הדרך השלישית", מפלגה קצרת ימים שהנהיג אביגדור קהלני. "הכנסת היתה המקום הראשון שבו יצא לי שם של אדם ישר", הוא אומר ל"מעריב". "אני לא נוכל, אבל בשום מקום אחר לא אמרו עלי, 'זה איש ישר'. רק בכנסת. אני תוהה למה".

מכונת הכביסה הטלוויזיונית

שני טורי ביקורת הטלוויזיה שנדפסים היום בעיתונים עוסקים באותו אדם: סיימון לבייב, שמו המומצא של שמעון חיות, נוכל מורשע שגנב כסף ממעסיקיו והונה בעלי עסק ישראלים, ואז ברח לאירופה, איתר נשים שחיפשו אהבה, טווה סביבן עולם פיקטיבי ונוצץ, ואז רוקן אותן מנכסיהן. אחרי ששב ארצה וריצה עונש מאסר קצרצר הוא החל לככב בתקשורת – לעתים כמרואיין נחשק, ולעתים כרוכש סדרתי של סיקור שהציג אותו כגאון עסקי וטִשטש את עברו המפוקפק ואת החקירות הפליליות שעדיין רוחשות סביב עיסוקיו.

סרט דוקו ביקורתי שהופק עבור נטפליקס תיאר את מעשיו של לבייב דרך עיני הקורבנות, ולרגע נדמה היה שירסק סופית את גלגולו כשוכן אולפנים. בפועל, ההפך קרה: לבייב פרץ מדיווחי הפלילים ותוכניות הבוקר והפך לסחורה חמה. הידוענות שקפצה עליו מאפשרת לו כיום להתפרנס מהמסחרה הגנרית של תעשיית האוויר, שכוללת סדנאות בתשלום והקלטת ברכות סלולריות כאחרון הסלבים. "לדבריו, הוא מקבל אפילו 600 דולר על סרטון של 15 שניות", מציין ניר צדוק בטור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ".

"'סיימון לבייב ממשיך לצחוק על כולנו', אמרו ב'אולפן שישי' לרגל עוד ראיון מרתק עם מי שהתפרסם כנוכל הטינדר", כותב בסרקזם גיא לייבה בטור הביקורת של "ידיעות אחרונות". "שמעון חיות באמת צוחק על כולנו, ובמיוחד על 'אולפן שישי', שבחרו לתת לו במה יוקרתית. התירוץ לראיון הפעם היה סרט חדש שמופק עליו ואמור 'לספר את הסיפור שלו' (בטח הוא הולך לקחת אחריות ולהתנצל בפני הקורבנות). למרות הנימה הביקורתית של המראיינת אפרת לכטר, חיות/לבייב יוצא מורווח מהאייטם. עצם ההתייחסות להבליו היא הניצחון הגדול".

סיימון לבייב, ובשמו המקורי שמעון חיות, באולפן "חדשות הבוקר" של ערוץ 12 (צילום מסך)

סיימון לבייב, ובשמו המקורי שמעון חיות, באולפן "חדשות הבוקר" של ערוץ 12 (צילום מסך)

לייבה מותח ביקורת על תוכנית הדגל של חדשות 12 (בעריכת רון ירון, העורך הקודם של "ידיעות אחרונות"), אבל גורס שמקור התופעה הוא "ז'אנר 'פשע אמיתי', שצבר תאוצה בשנתיים האחרונות בזכות רשתות הסטרימינג".

"הפושעים הפכו לגיבורים והקורבנות נדחקים הצידה", מסביר לייבה. "המאמץ לנסות להבין את לבייב ודומיו, לפשפש בעבר שלהם ולחפור במניעים שלהם גורם לפושעים להפוך לדמויות עגולות. נבלים שאפשר לחבב, טיפוסים שבסך הכל מנצלים את רוח התקופה. [...] הקורבנות, שבהתחלה עוד חובקו על-ידי התקשורת, נזנחו בצד הדרך". ההצעה שלו היא להיגמל מ"פשע אמיתי" ולחזור לאחד התפקידים הבסיסיים של העיתונות: "לסמן את הטובים ואת הרעים".

צדוק, ב"הארץ", יותר אופטימי בנוגע למגמה הכללית. "שירות הסטרימינג CLICK.TV יצר סדרה חדשה בת שישה פרקים שעוקבת אחרי מעלליו של לבייב. המעבר מנטפליקס לפורמט שמתגאה בכך שהוא ניתן חינם אין כסף בטלוויזיות של טושיבה והייסנס מסמל על הכיוון שאליו צועדת הקריירה של לבייב. הוא מתאיין לנגד עינינו. עוד מעט ואי-אפשר יהיה לצפות בו ולהישבע שמדובר באדם אמיתי ולא בדמות של אסי כהן, בן הדוד היורד של שאולי או משהו בסגנון".

את "אולפן שישי" מסמן צדוק כגורם ריאקציונרי. "אם אכן מה שניתן לו אלו 15 דקות תהילה, לבייב נמצא בתקתוקיו האחרונים של השעון. מפה זה פאולה וליאון, לכל היותר. אם כבר, 'אולפן שישי' מתפקד כיד שמזיזה את המחוגים לאחור ומוודאת שהזמן לא יאזול לעולם ללבייב".

קשת, חברת הטלוויזיה שמפעילה את חדשות 12 ו"אולפן שישי", משחקת כאן משחק כפול. הרבה לפני ש"נוכל הטינדר" הפך לשם דבר בתעשיית הבידור הישראלית, לבייב היה דמות מוכרת לקוראי mako, אתר החדשות של קשת. כתב mako שמעון איפרגן חשף את מעלליו ושקריו של לבייב בסדרה של כתבות תחקיר ביקורתיות, בלי לדעת שתוצר הלוואי של ההוקעה הפומבית יהיה הפיכת הנוכל לאורח מוכר בכל סלון ישראלי. כך קרה שבזמן שעיתונאי של קשת חושף את מעשי השחיתות, האגף המגזיני והכביכול-יוקרתי יותר נהנה להתפלש בשובל הניצוצות והגזל של הנוכל המורשע ומספק לו במה שמתחזקת את מעמדו כאייקון בידורי.

התפקיד הציבורי של חברת החדשות, זה שהמבקר של "ידיעות אחרונות" מתמצת הבוקר כ"לסמן את הטובים ואת הרעים", לא מעניין את "אולפן שישי". בכתבה ששודרה שם בסוף השבוע לבייב לא מתואר כאיש חיובי, ומהצופים לא נחסך מידע על מעשי הנוכלות שלו. אפקט ההלבנה של קשת אפרפר, ומורכב בהרבה. המדיום הוא המסר. ההלבנה היא עצם הצגתו בטלוויזיה בפוזה "טבעית" – הולך ברחוב, יושב בבית-קפה, מתראיין בנינוחות ומצהיר שגרסתו עוד תצא לאור.

המסר חודר לתת-ההכרה: סיימון לבייב הוא נוכל, אבל זה בסדר. אפשר להיות נוכל סדרתי, להמיט על אנשים חורבן כלכלי וחוסר אונים מצמית, להכחיש את העוולות שעשית, ועדיין להיות בן שיח לגיטימי. מישהו שאנחנו מוכנים לארח בחלל סטרילי, ואחרי ה"נו נו נו" הסמלי – לרכון קדימה, לפתוח מיקרופון, לשמוע את האמת שלו ולשדר אותה לכל עם ישראל. הוא אולי שקרן, יודו בחדשות 12 ברגע נדיר של חשבון נפש, אבל הוא מדבר בשפה שלנו.