הסיקור התקשורתי בנוגע למשבר האקולוגי-אקלימי העלה הילוך בשנה האחרונה, וביתר שאת בחודשים האחרונים. טוב, זו לא חוכמה, גלי החום והשריפות, הסופות והשיטפונות, ושלל מופעי מזג האוויר הקיצוניים בכל רחבי הגלובוס, הכריחו גם את עורכי החדשות, אפילו הציניים מביניהם, להתייחס לנושא.
ככל ששינויי האקלים ומופעי האימים שהם גורמים הופכים קיצוניים יותר, גובים יותר נזקים לתשתיות ולרכוש ואף חיי אדם, מאיימים על ביטחון המזון והמים העולמי ומובילים לעליית מחירים גלובלית, הם הופכים לאייטם תקשורתי "חם" יותר, שמדי פעם אפילו מצליח להגיע לערוצי הטלוויזיה המרכזיים ולפריים-טיים.
בעיתונות המודפסת והמקוונת ובחלק מתחנות הרדיו, המשבר האקולוגי-אקלימי תופס יותר ויותר נפח לאורך השנים. בסיקור שוטף ב"הארץ", ב"שקוף", ב"גלובס", ב-ynet ולאחרונה גם ב"דה מרקר" ובתוכניות רדיו כמו "ירוקות" ברדיו תל-אביב. אך גם הסיקור הקיים כלל וכלל לא פרופורציונלי לאיום, ולהשפעה שיש למשבר על כל אחת ואחד מאיתנו.
הסיקור רחוק מלהיות הולם את המשבר, אולם יש לציין לחיוב מגמה בתקשורת הישראלית להנכיח יותר ויותר את המשבר כאן ועכשיו, ולא במדינות רחוקות או בעתיד מעורפל. הוא גם משרטט את הפערים הגדולים בין הלכה למעשה, ואת העובדה הפשוטה והחותכת שמדינת ישראל נרדמה בשמירה ואינה ערוכה למשבר כמעט בכל תחום ותחום: בתכנון ובנייה, בתשתיות, בחינוך, ברווחה, בהגנה על המגוון הביולוגי, בבריאות, בביטחון ועוד.
יש פער גדול בין המצב בשטח והתחזיות על ההשפעות של משבר האקלים על מדינת ישראל, לבין ההבנה של התושבים ונבחרי הציבור את חומרת המצב ואת הצורך להתכונן ולהיערך
ראשית, יש פער גדול בין המצב בשטח והתחזיות על ההשפעות של משבר האקלים על מדינת ישראל, לבין ההבנה של התושבים ונבחרי הציבור את חומרת המצב ואת הצורך להתכונן ולהיערך: מהתחממות משמעותית והפחתת משקעים, עבור בעליית גובה פני הים ובפגיעה ביכולת שלנו לגדל מזון, ועד להשפעה על הכלכלה ועל הביטחון הלאומי.
הרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה לא ערוכים לגלי חום שגורמים לתחלואה ולתמותה עודפת ולהצפות שפוגעות בבני אדם, ברכוש ובשדות חקלאיים; לפגיעה בבתים ובתשתיות אזרחיות וביטחוניות לאורך חופי ישראל בשל עלייה בגובה פני הים; להשפעות הנרחבות שיהיו לשינויי האקלים על הכלכלה המקומית, החוסן הלאומי, הביטחון התזונתי שלנו ועל המגוון הביולוגי המקומי, ועוד.
במשרד החינוך, שסוף סוף הכריז על תכנית לימודים אקלימית, מסרבים בינתיים לדבר על משבר ומוכנים להזכיר רק שינויי אקלים; משרד האנרגיה ממשיך לקדם בעיקר תשתיות גז טבעי, ושוב ושוב כושל בקידום אנרגיה סולארית עם אגירה; ומכל הדיבורים על מס פחמן, שמטרתו להפחית את פליטות גזי החממה, עדיין לא קרה דבר.
פער נוסף הוא בין ההכרזות והכותרות לבין המעשים בשטח. הממשלה האחרונה היתה ללא ספק יותר קשובה ויותר פעילה בנושאי אקלים מהקודמות לה, ואף הקצתה תקציבים להפחתת פליטות במגזרי האנרגיה והתחבורה ולהכנת תכניות היערכות למשבר האקלים והגברת ההצללה ברשויות המקומיות. אבל עד שהתכניות הללו יכתבו ויצאו לפועל נדמה שנצטרך כבר לעדכן את התרחישים.
ההבטחות של ראש הממשלה לפיד לקדם אנרגיות מתחדשות לא התממשו בינתיים, בעוד שאת הגז הוא מקדם בכל הכוח; אין תכנית ממשלתית ממשית לפינוי בית הזיקוק בחיפה; התחבורה הציבורית עדיין תקועה והמעבר לתחבורה חשמלית לא נראה באופק.
רה"מ יאיר לפיד ושר האוצר אביגדור ליברמן (צילום: פלאש90)
משרדי האוצר והחקלאות קידמו הורדת מכסים ביבוא בשר, תוך התעלמות מהנזקים הסביבתיים והאקלימיים הכבדים של משק החי. משרד האוצר הוריד את המס על הדלק, מבלי לנצל את ההזדמנות כדי להפחית את התלות שלנו בדלקים. גם חוק האקלים שהממשלה העבירה בדחיפה של המשרד להגנת הסביבה, הוא חוק מרוכך ומלא חורים, שלא בטוח שלא יסב יותר נזק מאשר יקדם את הנושא.
הפער השלישי הוא בינינו לבין מדינות העולם. היעדים שמדינת ישראל הציבה בתוכניות לאומיות ובהתחייבויות בינלאומיות להפחתת פליטות גזי חממה במגזרים השונים במשק (מיטגציה), נמוכים מאוד יחסית לרוב המדינות המפותחות. במדינות רבות מקדמים מעבר לאנרגיות מתחדשות ותשתיות אגירה, מעודדים חברות במשק להתייעל, עוסקים בניהול נכון של פסולת ובצמצום מזון ומקצים תקציבים נרחבים למחקר ופיתוח של קליימטק.
גם בהיבט של היערכות להסתגלות למשבר (אדפטציה), אנחנו רחוקים מרוב המדינות המערביות: בתכניות, בתקציבים ובתשומת הלב. מדינות שונות בעולם נערכות לאירועי מזג אוויר קיצוניים ולאספקה של מים, מזון, אנרגיה, תחבורה ועוד, גם בתרחישים מורכבים יותר, לצד התאמה של מערכות הבריאות והרווחה, בעוד שאצלנו הקימו מנהלת ואגף יעודיים לתחום אבל עוד לא ממש זזים.
על התקשורת להתאמץ יותר בחשיפת הפערים הללו ובהצבעה על האשמים ברשויות השונות ובממשלה. היא צריכה גם להעמיד בפני הציבור במדינת ישראל מראה ולעמת אותו עם המציאות, על מנת שישנה הרגלים בעצמו ויקרא ויפעל לשינוי מערכתי. היא גם יכולה וצריכה להציע דרכים לגשר על הפערים ולהתמודד עם המצב. אחרי הכל, אין לנו את הפריוולגיה פשוט להתייאש ולוותר.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)