הפלישה לאוקראינה: תעמולה

"העולם כולנו נגדנו: גרסת השופרות במוסקבה", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", שמפנה לכתבת מגזין במוסף "דיוקן". בכתבה מובאים ממצאיו של העיתונאי ישי פלג משיטוט יסודי באתר החדשות הרוסי "קומסומולסקאיה פראבדה", וביתר דיוק משיטוט יסודי במדור הייעודי של האתר המוקדש למלחמה, כלומר ל"מבצע המיוחד", של הרוסים באוקראינה.

"לצד הפלישה לאוקראינה, פוטין ואנשיו תכננו היטב גם את מסע השקרים התקשורתי שנועד להונות את העם הרוסי", נכתב בכותרת המשנה. פלג גלש באתר התעמולה, שבבעלות אוליגרך המקורב לשלטון, וסקר מאות ידיעות שפורסמו על המלחמה מאז פרצה בסוף החודש שעבר. הוא מצטט מבחר הצהרות מופרכות מידיעות כזב ("אוזלים הבדים האדומים, הכחולים והלבנים: תושבי קייב תופרים בזריזות דגלי רוסיה") ומשרטט עבור הקורא העברי את ה"הסלמה הגוברת ברטוריקה של הסיקור" ככל שהמלחמה מסתבכת.

בעיתון שעורכו הראשי הוציא מוסף בן עשרות אלפי מלים על תולדות התקשורת השמאלנית בישראל, עיתון שרק בחודש שעבר הקדיש כותרת ראשית להדחת נאמנו של ראש הממשלה לשעבר מהגשת יומן הערב בגל"צ, עיתון שממילא חוזקו במוספים ולא במערכת החדשות, לא מפתיע לגלות שהוחלט להקדיש את הכותרת הראשית לכתבה על תעמולה. הכתבה עצמה מעניינת, והקריאה בה מאלפת, בעיקר למי שמדלג על הגילוי בפתחה כי פלג הכין אותה בסיוע תוכנת התרגום של גוגל.

ב"מעריב" מספקת הכתבת המדינית אנה ברסקי מבט מבפנים על מכונת התעמולה הרוסית, לא רק משום שברסקי דוברת רוסית אלא משום שהיא עצמה עבדה בעבר באחד מגלגלי השיניים המרכזיים של מכונת התעמולה, ערוץ רוסיה 1, הערוץ הממלכתי הראשון של המדינה.

לאחרונה הפך אולפן החדשות של הערוץ בעל כורחו לסמל המחאה במלחמה כשעורכת דסק החוץ ברוסיה 1, מרינה אובסיאניקובה, הניפה בשידור חי שלט בגנות המלחמה ובגנות האופן שבו היא מסוקרת ברוסיה. ברסקי מקדישה לאירוע את טורה ב"מעריב" אך בוחרת להתמקד לא בעורכת המוחה אלא דווקא במגישה יקטרינה אנדרייבה, שישבה וקריינה את חדשות היום בזמן שאובסיאניקובה פרצה לשידור והמשיכה לקריין את החדשות גם בזמן שהמחאה התחוללה מאחורי גבה.

"ידעתי היטב מה מחיר האשליה של שוויון הנפש שהמגישה אנדרייבה הצליחה להפגין במשך אותן חמש שניות, כאשר מאחורי גבה התרחשה המחאה האזרחית הכי נועזת, אמיצה וחסרת תקדים שידעה רוסיה בשנים האחרונות", כותבת ברסקי. "הרי סיפור הפרופגנדה הגסה שמתחזה לעיתונות אובייקטיבית לא החל בתקשורת הרוסית ב-24 בפברואר 2022, עם הפלישה הרוסית לאוקראינה, אלא הרבה קודם לכן.

"ראיתי שוב ושוב את עשר השניות של 'סרטון מרינה אובסיאניקובה', ונזכרתי בשיחה שניהלתי בשנת 2003 עם המגישה אנדרייבה, כוכבת מסך ותיקה. היא ישבה מולי בדסק החדשות אחרי השידור. אשה יפה, מפורסמת ואמידה, משתפת אותי בחוויות מחופשתה האחרונה בהוואי. 'העבודה היא הכלי, המפתח לחיים האמיתיים. פחות תעמיקי בפרטים כאן, כמה שפחות לחפור, החיים האמיתיים מתחילים מעבר לדלת הדסק – הטיפה לי חוכמת חיים".

כשעבדה ככתבת מדינית של רוסיה 1, מוסיפה ברסקי, דובר הקרמלין "עמד כמו צל שקט ועגום מאחורי גבו של עורך הווידיאו, עבר פריים-פריים על כל החומר המצולם, וקבע מה ראוי להיכנס לכתבה על עוד פגישה שקיים ולדימיר פוטין במהלך היום, ואיזה חומר יש למחוק לצמיתות". המחיר המצפוני עדיין לא הכריע את המגישה, אך העורכת החליטה שאינה יכולה עוד לעמוד בו.

אחרי המחאה אובסיאניקובה פוטרה ונקנסה, ולפי ברסקי החל "גל פיטורים שקט בערוצי התעמולה המרכזיים". עיתונאי רוסי אמר לה למחרת אירוע המחאה: "כאשר כל הזוועה הזאת תחלוף מן העולם, ורוסיה תחזור לשפיות, הפגנת היחיד של מרינה אובסיאניקובה תקבל מקום ראוי בספרי ההיסטוריה. השאלה היא מי יזכה לכתוב ולקרוא את אותם הספרים – אנחנו, ילדינו, נכדינו – או שאני אופטימי מדי".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" משוחח נחום ברנע עם רון בן-ישי, שחזר לאחרונה מאוקראינה לאחר שהות בת חודש. "אף פעם לא חוויתי פייק ניוז בממדים כאלה", אומר כתב המלחמות הוותיק, שמכריז כי זו המלחמה האחרונה שיסקר. "הדבר השני שהפריע לי היה הסטריאוטיפים. הסיקור של המלחמה הכיר רק בשני צבעים – שחור ולבן, טובים ורעים. הכל היה ארוז ברגשנות דביקה".

את בן-ישי החליפו בקייב רונן ברגמן וזיו קורן. "הצלם זיו קורן ואני פגשנו השבוע בקייב רשע טהור, בלתי נתפס", כותב ברגמן בדיווח שמתפרסם אף הוא ב"מוסף לשבת". "דובריו של פוטין ואמצעי התקשורת הסרים למרותו (יש אפילו בוטים בעברית) מפמפמים שלל תיאוריות קונספירציה כדי להצדיק את הברבריות שלהם [...] לכל אלה אין זכר באתרים שהרוסים מפציצים כאן. [...] במקומות שבהם ראינו פגיעות ישירות של טילים, רקטות ופגזים – בנייני מגורים, מבני ציבור, חנויות מכולת, מרפאות ובתי-חולים – לא הייתה שום מטרה צבאית או מבנה שלטוני ברדיוס הנראה לעין. [...] הרוסים מבצעים באוקראינה רצח עם שיטתי, שילוב של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות".

ניר גונטז', שחזר לישראל אחרי שהות של כשבועיים באוקראינה, מדווח ב"מוסף הארץ" על המסע מקייב לגבול. זה השבוע השני ברציפות שגונטז' מספק את הכתבה המומלצת לקריאה על הנעשה באוקראינה. הפעם הוא מדווח על אוקראינים שפגש בעיירות שבדרך אל הגבול ואשר הביעו באוזניו הבנה ואף תמיכה במהלכי פוטין ("אם אוקראינה לא היתה מחזרת אחר מדינות אירופה כמו חתול מיוחם אחרי נקבה, פוטין לא היה מתחיל במלחמה הזאת ולא היה פוגע באוקראינים", לדוגמה).

בהיותו שוב בישראל, הוא גם מרשה לעצמו לציין כי בזמן שהסתובב בבירה קייב הבחין ב"נוכחות צבאית מוגברת במבנים אזרחיים", שחלקם "מיועדים למטרות המוניטריות". "לפי סדרי הכוחות והחימוש שראיתי, ניכר שהכוחות שם לא רק בשביל להגן על האזרחים, אלא גם כדי לזכות בהגנה בחסות המקום", הוא כותב.

אנשיל פפר ואוהד צויגנברג, שנשלחו מטעם "הארץ" לאוקראינה כדי להחליף את גונטז', מדווחים כי בכביש שבין אודסה לקייב כמעט שלא מרגישים במלחמה.  תורמת לכך בוודאי גם מכונת התעמולה המקומית. "מעט מאוד התפרסם על האבידות המשמעותיות שהיו לצבא האוקראיני בקרבות הבלימה", כותב פפר. "הממשלה האוקראינית שולטת בכלי התקשורת המקומיים, ומונעת בקפדנות מעיתונאים זרים להגיע אל החזית".

בכתבה נפרדת מאת ברגמן וקורן, המתפרסמת במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", מזכירים השניים חלק מהאופן שבו הממשלה האוקראינית משתמשת בתקשורת למטרותיה. כשהיו בלביב ראו מסתננים שהגיעו לעיר ונחשדו כסוכנים רוסים "נקשרים לעץ או עמוד גדול, כשסרטי דבק חזקים מצמידים את פרצופם לעמוד או לגזע. תושבים מקומיים מכים בהם במשך כחצי שעה, חלקם מכות קשות".

לפי הדיווח של ברגמן, "סרטון ששוחרר כנראה בכוונה לתקשורת המקומית תיעד קשישה החובטת בזעם באחד מהם עם מקל". סרטון אחר הציג חשוד בחקירה שוגה בהגיית מלה באוקראינית ו"זוכה למכות נמרצות" מחוקריו. "אלו לא מראות קלים. לא בטוח שזה החלק שבו האוקראינים יהיו גאים כשהכל ייגמר", כותב ברגמן, "אבל כרגע סרטוני הלינץ' והחקירות האלו הם חלק ממכונת התעמולה האוקראינית".

הפלישה לאוקראינה: חדשות

נכון לעכשיו ברגמן וקורן, שליחי "ידיעות אחרונות", הם הנציגים היחידים של עיתון ישראלי שמדווחים מקייב. בעמודי החדשות של העיתון הם מפרסמים ידיעה קצרה על ההכנות של תושבי העיר לפלישה הרוסית: אולמות הוסבו למאגרי מזון ומצרכים רפואיים, ואזרחים עברו לגור מתחת לפני הקרקע. מהדיווח של פפר וצויגנברג ב"הארץ" אפשר להניח ששליחי עיתון זה עשויים להצטרף אליהם בימים הקרובים, לקראת פלישה אפשרית של הצבא הרוסי לעיר.

גם ל"מעריב" יש נציג באוקראינה, גדעון קוץ. מקריאת טור פרשנות שכתב לכפולה הפותחת של העיתון לא ברור היכן הוא נמצא, אך נדמה שקוץ מדווח מהעיר לביב (אל תגלו למארחיו, אבל ב"מעריב" נכתב שמה של העיר בהתאם להגייה הרוסית, לבוב). ידיעת תצלום מאת ג'וש ארונסון מוקדשת לחגיגת פורים של אוקראינים במולדובה "בשיתוף קרן נכט". בתצלום המצורף (Iosif Snegovik) נראים שני ילדים, המומים יותר משמחים, כשלידם אדם מבוגר מביט במכשיר הטלפון שלו.

בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה מאת נציג העיתון באוקראינה, אבי כהן, וברור כי הוא נמצא בלביב. כותרת הידיעה היא "ממלחמה – למסיבה: הפורים החגיגי של הפליטים בלביב". כהן מדווח כי "בחב"ד הרימו חגיגה מרגשת לנמלטים". לפי הידיעה, "רבים מהנוכחים – ביניהם ילדים עם הוריהם – חגגו לראשונה בחייהם את חג הפורים כהלכתו עם קריאת המגילה".

הזווית היודו-פטריוטית של שליח "ישראל היום" לאוקראינה בולטת גם בידיעה אחרת פרי עטו, המתפרסמת בעמוד 9 של העיתון. היא נפתחת במלים "רוח ההתנדבות הישראלית ידועה לכולם, אבל סיפורו של קצין צה"ל מיו פרננדס מירושלים בהחלט מפתיע ויוצא דופן". את ההמשך תוכלו לקרוא בחינם באחד מ-275 אלף עותקי החינם שהדפיס העיתון של ד"ר מרים אדלסון.

הפלישה לאוקראינה: רקע

במגזין "G" של "גלובס" מראיין אורי פסובסקי את פרופ' אסתר דופלו, זוכת פרס נובל לכלכלה, ושומע ממנה בין היתר על התקופה שבה שהתה ברוסיה בתחילת שנות ה-90. "הייתי שם תחת ממשל בוריס ילצין בתקופת הרפורמות. זו היתה התקופה שבה התרחשה ההפרטה, ובמובן מסוים, אז נטמנו הרבה מהזרעים של רוסיה של פוטין בימינו", אומרת דופלו.

"יכולת לראות זאת כבר אז, או שזה משהו שאת מבינה רק בדיעבד כיום?", שואל פסובסקי, ודופלו משיבה: "אני מבינה את זה עכשיו, ומובן שלא יכולתי לחזות את פוטין. אבל אפשר היה לחזות שזה הולך להיות אסון. האופן שבו ההפרטה התבצעה היה שכולם קיבלו נתח מהרכוש של המדינה. אנשים קיבלו 'שוברי הפרטה', אבל הם לא קיבלו שום מזומן. ובאותה תקופה כל הכלכלה היתה במצב של עיי חורבות ולכן אנשים מכרו את השוברים שלהם למי שהיה מסוגל לקנות, וזה הרגע שבו היו כאלה שהתחילו לצבור הון – ויכולתי לראות את זה כשהייתי שם".

הרחבה והעמקה על הניסוי האדיר והכושל (שהובילו כלכלני הרווארד) בכלכלת רוסיה של התקופה אפשר למצוא בכתבה מאת רועי ברק המתפרסמת בקונטרס החדשות של "גלובס". "אפילו המתימטיקה של מבצע השוברים היתה מעוותת", כותב ברק. "הונפקו 150 מיליון שוברים – אחד לכל אזרח רוסי באותם ימים. כלומר, על-פי החישוב הזה כל הכלכלה הרוסית היתה שווה תשעה מיליארד דולר בלבד. האוליגרכים, בהתהוות ולעתיד, קנו שוברים מכל הבא ליד, כשהם צוברים החזקות ב'עשרות ענפי תעשייה שונים, לרבות מפעלי טקסטיל, כימיקלים, מתכות, זכוכית, עיבוד מזון, עץ, נייר, דשנים, נפט וגז'".

בהמשך מתאר ברק את העסקה שכרת ילצין עם האוליגרכים החדשים, שהובילה אותם להשתלט על חברות משאבי הטבע הממשלתיות, את העסקה המפוקפקת לא פחות שכרת פוטין עם האוליגרכים של תחילת דרכו, שהבטיחה להם חופש פעולה כל עוד לא יתערבו בפוליטיקה, ואת האופן שבו נוצרו סוגים חדשים של אוליגרכים לאורך שנות שלטונו.

להשלמת התמונה כדאי לקרוא את המאמר שחיבר עמית ורשיצקי על הפילוסוף הפוליטי הרוסי אלכסנדר דוגין, שהגותו השפיעה על פוטין. "רעיונותיו הרדיקליים של דוגין אינם מסתכמים בשאיפות אימפריאליסטיות ובהכרזות על הצורך לחזור אל 'רוסיה הגדולה', אלא מתיימרים להציע חלופה תרבותית, רוחנית וערכית לסדר הליברלי של המערב המודרני", כותב ורשיצקי, במאמר, המתפרסם ב"מוסף הארץ".

"בכתביו ובהרצאותיו הוא מתאר את המאבק במערב כהתנגשות בין שתי ציביליזציות שמייצגות תפיסות שונות של אמת – אידיאות שונות של אנושות – ומחזיקות במערכות ערכים מנוגדות. לשיטתו, אין לראות במערכה נגד המערב מאבק פוליטי במובן השגור של המלה, כי אם מאבק רוחני, קיומי, מאבק על הנפש הרוסית".

האוליגרכים שלנו

בעמודי החדשות של "גלובס" מתפרסמת תיבה קטנה בחתימת העורכת הראשית נעמה סיקולר תחת הכותרת "שובו של האוליגרך שניסה להשתלט על 'גלובס'". סיקולר מדווחת כי על-פי פרסום של ה"וול סטריט ג'ורנל", רומן אברמוביץ' העביר את השליטה בקרן ההון סיכון שלו אל דוד דוידוביץ', יד ימינו ומי שבעבר ניסה להשתלט על "גלובס" באמצעות נציגו בישראל באותה תקופה, ניר חפץ.

ב"דה-מרקר" כותב שוקי שדה על האוליגרכים הרוסים הזכאים לדרכון ישראלי. תיבה נפרדת מוקדשת לאוליגרכים שכבר התיישבו בישראל. בין היתר מוזכר שם ליאוניד נבזלין, המחזיק ברבע ממניות "הארץ". הכותרת לתיבה קוראת "אוליגרכים כחול-לבן: נרדפי פוטין, החבר של ליברמן והקשר לערוץ 14", ולא, נניח, "אוליגרכים כחול-לבן, החבר של ליברמן, הבעלות על ערוץ 14 והקשר ל'הארץ'".

מקרה ברור של מעילה באמון הציבור

אילת כהנא מדווחת ב"מקור ראשון" על דיון שנערך בוועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת לגבי האפשרות לתקן ולעדכן את חוק האזנות הסתר. הרקע, כמובן, הוא חשיפת "כלכליסט" כי משטרת ישראל עשתה שימוש בתוכנת ריגול של NSO והטענה כי עשתה זאת גם ללא צו ונגד מי שטרם נפתחה נגדם חקירה.

דו"ח הביניים של ועדת מררי, שהוקמה כדי לבדוק את הטענות של תחקיר "כלכליסט", אישר כי נעשה שימוש בתוכנה אך שלל טענות אחרות של העיתון. גם אם הדו"ח הסופי של ועדת מררי יאשר את ממצאי הביניים, אין חולק כי החוק הנוכחי, שנחקק בשנת 1979 ותוקן לאחרונה בשנת 1995, אינו הולם את הטכנולוגיה העכשווית. ח"כ שמחה רוטמן אומר לכהנא כי דווקא מסיבה זו הוא מתנגד לעדכון החוק, או כפי שכהנא מנסחת זאת: "כדי לא לתת בידי המשטרה כלי מעקב נוספים".

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם פרק מספר חדש שכתב היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, יהודה וינשטיין. בפרק מהספר, שרואה אור כמובן בהוצאת "ידיעות אחרונות", מתייחס וינשטיין ליחסיו עם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. כמו ח"כ רוטמן, מתברר כי גם ראש הממשלה לשעבר הביע חרדה של ממש לפרטיותם של אזרחים.

וינשטיין מספר כי בפגישותיו עם נתניהו היה בדרך כלל ראש הממשלה מקבל את עמדתו כיועמ"ש בלא ויכוח. אך לא תמיד. "זכור לי מקרה שבו ראש הממשלה התעקש. היתה לו, לביבי, ביקורת חריפה מאוד על חוק האזנות הסתר, משום שהוא קובע כי די בהסכמתו של צד אחד לשיחה על מנת להתיר את הקלטת השיחה ואת עשיית השימוש בה. הוא ניסה לשכנע אותי כי במקרה שבו שני הצדדים המשוחחים לא נתנו את הסכמתם להאזנה, תהא זו האזנת סתר שעונש בצדה.

"אמרתי לו שבאופן אישי אני חש סלידה עמוקה כלפי מקליטים שאינם מגלים לבן שיחם כי הוא מוקלט. בעיני הקלטה כזו היא הפרת אמון המעידה על רמה מוסרית נמוכה. צד אחד מדבר בתום לב, והצד השני עושה בכך שימוש נגדו. מעולם לא נהגתי כך, אף שמצאתי את עצמי לא פעם במצבים רגישים שבהם היה לי יסוד לחשוש שיועלו נגדי טענות שונות ומשונות, והקלטה היתה יכולה להפריכן.

"'אבל', הבהרתי לראש הממשלה, 'חרף הסלידה שאני חש כלפי אלה המקליטים את בן שיחם מבלי לגלות לו זאת, לא אתן את ידי לחוק שאתה חפץ בו, מהטעם הפשוט שזה יכרות ענף שעליו אני יושב כראש התביעה הכללית. האזנה היא מכשיר יעיל מאין כמוהו למלחמה בפשיעה. ולכן, למרות שבאופן אישי אני רואה איתך עין בעין, אתנגד להצעה הזו בכל תוקף'.

"'אולי תהיה מוכן לשקול בכל זאת?', שאל ראש הממשלה.

"'אני תמיד מוכן לשקול כל דבר', עניתי, 'אבל גם אם אשקול, זו תהיה התוצאה'.

"נתניהו לא הרפה מהנושא והמשיך ללא ליאות בנסיונותיו לשכנע אותי לתת יד לשינוי חוק האזנת סתר. תשובתי נותרה כשהיתה. לכן הופתעתי מאוד כשהתברר – כך פורסם – שהוא עצמו הורה לראש הסגל במשרדו, ארי הרו, להקליט את נוני מוזס שעה שבעלי 'ידיעות אחרונות' שוחח איתו בביתו, מבלי לגלות למוזס כי הוא מוקלט. סלידתו של ביבי ממעשים כגון אלה היתה כה עמוקה, שזה נשמע לי מוזר. אני משער שהוא חשב שמוזס מקליט אותו, והורה לראש הסגל להקליט את השיחה בבחינת 'להקדים רפואה למכה', אך זוהי רק השערה, לא יותר".

השערות אחרות שפורסמו, אגב, גורסות כי נתניהו הקליט את מוזס לבקשת רעייתו שרה, שמודרה מהשיחה בעל כורחה ("חרף שיגיונותיה בענייני ניקיון וחיסכון, היא אשה אינטליגנטית ותמיד חיבבתי אותה", כותב עליה וינשטיין בספרו). כך או אחרת, ההקלטה הזו היא שהביאה בסופו של דבר לאחד משלושת האישומים שהוגשו נגד נתניהו, על-ידי ממשיכו של ויינשטיין, היועץ אביחי מנדלבליט.

"ועדת מררי, בחיזוק שני אנשי שב"כ והמוסד, לא נועדה לחקור את מה שכנראה היה ידוע למערכת המשפטית, אלא כדי לאתר מקורות דליפה ולברר מה החומר שדלף", קובע אמנון לורד בטורו שבמוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". קובע, ולא מספק כל אישוש לכך, מלבד תובנות והשערות נוספות שנזרקות באוויר ללא ביסוס.

לפי לורד, זו בכלל "ועדה לטיוח ולקבורת התחקיר של 'כלכליסט', שהיכה בהלם את המערכת הפוליטית והציבור בישראל". לורד תוהה "מה גרם למשנה ליועץ המשפטי מררי להחליט שעליה לחקור רק את מה שפורסם בעיתון?", תוך שהוא מתעלם מכך שהוועדה הוקמה כדי לבדוק את כלל הפעילות של תוכנת הריגול, ואף ניתן לה לשם כך זמן עד לחודש יולי. "יש הטוענים שצריך להעמיד אותה [עו"ד עמית מררי] לחקירה, שכן זה מקרה ברור של מעילה באמון הציבור", מוסיף וכותב לורד, תוך שימוש בתחבולה רטורית נלוזה במיוחד.

עוד מציין לורד כי ב"כלכליסט" דיווחו השבוע שרצו למסור לוועדה "פרטים מלאים על תיקיות וקלסרים ומספרי חדרים שבהם כל החומר נמצא, אך לא נענו". הוא לא מציין כי בתגובה הודיע משרד המשפטים כי דווקא הזמין את העיתונאי תומר גנון להופיע בפניו אך "עד כה לא הובעה נכונות מצדו להופיע בפני הצוות".

מהצגת תמונה חלקית ומוטה של ועדת מררי פונה לורד להצגת תמונה חלקית ומוטה של הנעשה במשפט המו"לים. לורד מתמקד במסמך שנחשף השבוע, ובו דיווחה עו"ד דינה זילבר, אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט ציבורי-מנהלי), למבקר המדינה באותה תקופה יוסף שפירא, כי ראש הממשלה ושר התקשורת נתניהו כלל לא התערב בהחלטות המשרד אשר נגעו לחברו שאול אלוביץ' ולקבוצת בזק שהיתה בשליטתו. גם אראל סג"ל, באותו מוסף, מזכיר את המסמך אגב השוואה בין משפט נתניהו למשפט דרייפוס ("וכן, אני לא מתבייש בהשוואה לפרשת דרייפוס. היא מוצדקת ואפילו מחמיאה לצרפתים").

ב"מעריב" משיב בן כספית לטענות אוהדי נתניהו. "העובדה שזילבר נתנה את חוות הדעת הזו הרבה לפני שנפתחה החקירה הפלילית, שולית מבחינתם", הוא כותב, "העובדה שחוות דעתה הסתמכה על נתונים שקריים שהועברו ממשרד התקשורת, כנ"ל. העובדה שכל זה קרה לפני שנודע ששלמה פילבר הפך לסוכן משנה של בזק, נפגש עם אנשי בזק מאחורי גבם של אנשי משרדו, העביר לבזק את הטיוטות והמסמכים והתכתובות לאישור והפעיל את כל כובד משקלו כדי ששאול אלוביץ' יעמוד בדדליין של הבנקים, לא עושה עליהם רושם".

ראוי לעמוד על אחד הסעיפים שמציין כספית, הטענה כי חוות הדעת של זילבר הסתמכה על נתונים שקריים שהועברו ממשרד התקשורת. אישוש לכך אפשר למצוא בין היתר במסמך שהגישו הנאשמים עצמם לבית-המשפט: מכתב ששיגר מבקר המדינה שפירא ליועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט ב-20 בפברואר 2017, כשבועיים לפני שזילבר שלחה למבקר שפירא את התייחסותה.

במסמך זה כותב המבקר ליועץ כי כי כמה חודשים קודם לכן, ביולי 2016, פנה למנכ"ל משרד התקשורת פילבר בבקשה לקבל תיעוד לגבי מעורבותו של נתניהו כשר תקשורת בהחלטות הנוגעות לרפורמה בשוק התקשורת הנייחת (השוק שבו לבזק היה מונופול, שאותו ביקש המנכ"ל הקודם במשרד לפרק). פילבר העביר באוגוסט 2016 תשובה תמציתית, מוסיף המבקר שפירא, אך מהמשך עבודת הביקורת עלה כי עוד קודם לכן, באפריל 2016, ריכזה העוזרת של פילבר במשרד רשימה בת 12 נושאים שבהם עסק נתניהו כשר תקשורת ואשר יש להם קשר לבזק של אלוביץ'.

"יצוין כי ברשימה מפורטים נושאים שלא נכללו בדיווח של לשכת המנכ"ל מאוגוסט 2016, אף שהם נוגעים לרפורמה בשוק התקשורת הנייחת", כתב המבקר ליועמ"ש, כמו מזהיר אותו שלא לתת אמון בתשובות שהוא מקבל מהמשרד.

בהמשך המכתב הוסיף המבקר שפירא: "בירור שערך משרד מבקר המדינה בפברואר 2017 עם משרד המשפטים העלה כי רשימת הנושאים שיש להם קשר לבזק שבהם עסק רה"מ מאז נכנס לתפקיד לא הועברה לידיעת משרד המשפטים ולא היתה בפניו בעת גיבוש ההסדר [הסדר ניגוד העניינים של נתניהו]".

במלים אחרות, בעוד סנגורי הנאשמים במשפט המו"לים (ואוהדי נתניהו מחוץ לאולם בית-המשפט) מנופפים במסמכים "מזכים" שהוסתרו כביכול ממשרד מבקר המדינה ומהציבור, הם עצמם הגישו לבית-המשפט תיעוד בזמן אמת על האופן שבו פילבר הסתיר מידע ממשרד המבקר וממשרד המשפטים.

ובינתיים, ב"הארץ", כותב גידי וייץ על העד הבא במשפט, פילבר עצמו: "נראה שהופעתו בבית-המשפט המחוזי בירושלים תהיה מפגן של הליכה על חבל דק".

היתרונות בייצוג של "כלום"

ב"מוסף הארץ" מראיינת איילת שני את ד"ר רותי מאיו, שחוקרת את האופן שבו בני אדם מעבדים מידע שגוי. בעבר, אומרת החוקרת, היא חשבה שברירת המחדל האנושית היא אמון, אולם בשנים האחרונות המצב התהפך.

"פעם עשינו ניסוי שבמסגרתו נתנו לאנשים כתבה שהם היו צריכים לקרוא, ובאמצע קפצה להם פרסומת לחיתולי פמפרס. השתמשנו בשתי כתבות – האחת, שנועדה לעורר אמון, עסקה באדם שמגדל יוני דואר, והשנייה, שנועדה להכניס את הקוראים למצב אי-אמון, עסקה בדוח מבקר המדינה ואיך עובדים על האזרח הקטן", מספרת מאיו. "אחרי הקריאה ביקשנו מהנבדקים לנקוב בשם של מותג חיתולים. אלו שקראו את הכתבה על יוני הדואר אמרו 'פמפרס', ואילו אלו שקראו את הכתבה על איך עובדים עלינו כתבו 'האגיס'".

מכאן, מסבירה מאיו, המסקנה כי אנשים נמצאים במצב של אי-אמון מגיבים לא רק בדחייה של מידע המוצג בפניהם אלא גם במחשבה על אלטרנטיבה. כדי לתת מענה לחדשות כזב, היא מוסיפה, יש צורך להציג אלטרנטיבה למידע השגוי.

"אומרים לי משהו כמו 'חיסון MMR גורם לאוטיזם'. נניח שאני אכן חושבת שזה לא נכון – איך אני יכולה לשלול את זה? איך זה הפך ל'חיסון גורם לאוטיזם', כי התשובה היא שהחיסון פשוט לא גורם לאוטיזם, אבל כל מה שיש לנו בראש כשאנחנו קוראים זאת זה החיבור בין MMR לאוטיזם, וזה מפחיד אותנו וקשה לנו להתנער מזה.

"יש מחקר שעסק בטענה הזאת – הראו למשתתפים תמונות של ילדים חולים במחלות שמונע חיסון ה-MMR, ונתונים על המחלות הללו, ולמעשה יצרו עבורם ייצוג מה משמעות הבחירה לא לחסן. ואכן, המשתתפים שראו זאת הביעו יותר נכונות לחסן את הילדים שלהם ב-MMR בהשוואה למשתתפים שרק אמרו להם שהחיסון לא גורם לאוטיזם".

על סמך מחקריה, מאיו גם מחמיאה לכישורי התעמולה של נתניהו. "כשאולמרט אומר 'מעולם לא לקחתי שוחד, מעולם לא לקחתי אגורה לכיסי', אנחנו נשארים עם השוחד, עם לקיחת הכסף, אנחנו לא מצליחים לדמיין 'לא לקחתי שוחד'". נתניהו לעומת זאת, "לא רק שולל, אלא גם מציע ייצוג חלופי. המשטרה ובתי-המשפט מנסים להפיל ראש ממשלה בישראל. זה ייצוג מאוד חזק. או המשפט 'לא יהיה כלום כי אין כלום', מייצר ייצוג של 'כלום'. אין לנו דרך אחרת לקודד את זה".

אך לדבריה, כיוון שהמסר המכרזי של נתניהו מקעקע את אמינות המשטרה ובתי-המשפט, נוצר מצב שבו אנחנו "נמצאים במצב חברתי כרוני של אי-אמון, ובמצב כזה, כאמור, אנשים מחפשים אלטרנטיבה לכל מידע שניתן לנו".

הכותרות הראשיות

הכותרת הראשית של ה"ג'רוזלם פוסט" מוקדשת לשיחות הגרעין באיראן: "Iran heads toward a bomb – and Israel is silent".

הכותרות הראשיות של "ישראל היום", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" מוקדשות למלחמה באוקראינה (בהתאמה): "קל יותר להגיע לישראל כפליט מאשר כעולה"; "ביידן: 'פוטין הוא דיקטטור רצחני'"; "בשוחות ובשיחות"; ו"נטילת סיכונים סייעה בעבר לפוטין, אך ייתכן שהפעם הלך רחוק מדי".

תיק 2000

בשער "ידיעות אחרונות", בשער האחורי של קונטרס החדשות ובשער מוסף "7 ימים" מתפרסם תצלום של נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג עם מי שהתמודדה מולו על התפקיד, מרים פרץ. בין הכתבות במוסף "7 ימים" (עורך: יואב ריבק) שהוצנעו בשער המוסף לטובת הבלטת הנשיא הרצוג: כתבת המגזין המקיפה של רונן ברגמן וזיו קורן על המלחמה באוקראינה, הפרק מספרו של היועץ יהודה וינשטיין וכתבה על רצח אבישג פחימה.

העילה הגלויה לחנופה המוגזמת להרצוג היא ועידה נוספת שעורך העיתון, שהרצוג יככב בה. העילה הסמויה היא סמכותו של הנשיא הרצוג לחון את בעל השליטה והעורך האחראי ארנון (נוני) מוזס אם וכאשר יורשע בהצעת שוחד לראש הממשלה לשעבר נתניהו ויידון למאסר.

בשולי החדשות

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" שוב כותב בן-דרור ימיני על מעורבותה של איראן במלחמה בתימן והמחיר האנושי הנורא שנגבה מתושבי המדינה. "לפי הערכה של האו"ם, עד סוף 2021 גבתה המלחמה בתימן שיזמו החות'ים, שליחי איראן, את חייהם של 377 אלף בני אדם. 70% מקורבנות המלחמה הם ילדים מתחת לגיל חמש. לפי ההערכות, כל עשר דקות מת ילד בתימן מוכת המלחמה והמחלות. והעולם שותק".

המספרים של ימיני מדויקים, רק המסגור שגוי. כפי שהסביר השבוע שמואל לדרמן במאמר שראה אור באתר זה, האחראית המרכזית למספר הקורבנות העצום בתימן היא למעשה סעודיה, שהחליטה לפעול להרעבה המונית של תושבי תימן. גם החות'ים משתמשים בהרעבה כנשק, ציין לדרמן, אך "מבין העוסקים ברצינות במלחמה בתימן, איש לא יגרוס שהחות'ים הם אלו שגרמו את המוות ההמוני בתימן, בניגוד למה שמצטייר מהדיווחים בישראל". בנוסף, גם הצגתם כשלוחה איראנית, טען לדרמן, "רחוקה מהמציאות".