פרשת המעקבים (מוזס)

החלק הראשון בסדרת התחקירים של "כלכליסט" על השימוש המשטרתי ברוגלה של חברת NSO פורסם לפני שלושה שבועות וחצי, ב-18 בינואר. במושגים עיתונאיים, זה חצי נצח; פרק זמן שבו פרשה יכולה לנבוט, ללבלב ולקמול כמה פעמים לפני שתידחק אל ירכתי הזיכרון הקולקטיבי ותפציע, אם בכלל, בימי שנה וספרי זכרונות. במקרה של פרשת המעקבים, היאחזותה החריגה בראש סדר היום הציבורי מתגמדת לעומת חריגה אחרת: קרוב לחודש אחרי התפוצצותה אף אחד מלבד הכתב שחשף אותה, תומר גנון, לא מצליח להציג נרטיב מוצק לגבי מה שקרה בה, שלא לדבר על ראיות ממשיות לכאן או לכאן.

בשבועיים הראשונים, רוב כלי התקשורת הדהדו את ממצאי התחקירים תוך הבעת אמון בתוכנם. בתוך כך, הם הקפידו לייחס את המידע ל"כלכליסט", ובכך בעצם הודו שלא הצליחו להשיג אישור לרוב הפרטים שדווחו. בימים האחרונים החלו לצוץ סדקים הולכים וגדלים באמון הזה.

ב"ידיעות אחרונות", העיתון האח של "כלכליסט", עושים זאת בזהירות ותוך שימוש בצדדים שלישיים. כתב הפלילים לירן לוי, רכש חדש יחסית של העיתון, מראיין שלושה שוטרים שמופיעים בשמם ובתמונתם בקונטרס החדשות, בידיעה מז'אנר "האיש ברחוב". אם תרצו, "השוטר ברחוב". "אני מאמינה שזה לא נכון", אומרת לו סמלת במג"ב. "אני חושב שזה לא נכון", מוסיף רב-פקד במחוז ירושלים. "כל עוד לא קבעו שהמשטרה טעתה, מבחינתי לא היה ולא נברא", מוסיף קצין סיור מחיפה.

הפרסומים של "כלכליסט" מסייעים למו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, החשוד בשוחד ב"תיק 2000", המשפט הפלילי שמנהלת המדינה נגדו ונגד ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. השבוע הביאו הפרסומים לביטול שניים מהדיונים; אם יתגלה שהמשטרה אכן פעלה באופנים פסולים, מוזס עשוי לצבור הישגים נוספים, מהותיים יותר, לא רק בגזרה המשפטית אלא גם בגזרת דעת הקהל, באופן שעשוי לסייע למאמציו להשיג עסקת טיעון נוחה.

כדי שלתחקיר של "כלכליסט" יהיה אימפקט כזה דרושה חקירה נטולת טיוח. "את תחילת השבוע עבר הציבור בזעזוע מהגילויים של 'כלכליסט' על השימוש שנעשה בתוכנת המעקב של NSO על אזרחים", כותבת בעלת הטור הוותיקה סימה קדמון בפתח "ידיעות אחרונות". "אלא שכמו כל דבר שמשתנה פה במהירות, כמו כיוון הרוח, הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית התחלפה בדרישות הרבה יותר צנועות, כמו בדיקה, חקירה, דרישה להבאת ראיות. המגמה בתקשורת נהייתה זהירה ועושה רושם שכולם לוקחים רברס. אסור שזה יקרה. רק אם יוכח באותות ובמופתים שאין כלום כי לא היה כלום, ניתן יהיה לרדת מהדרישה לוועדת חקירה ממלכתית".

נחום ברנע, שבעבר בלע ספין של NSO ופלט אותו על דפי המוסף הפוליטי, נעמד בזהירות לצד התחקיר. "'כלכליסט' הוא עיתון סולידי, אמין, בעל מקורות טובים, שכל מי שמצוי בתחום מתייחס למידע שמתפרסם בו ברצינות (גילוי נאות: העיתון הוא בבעלות 'ידיעות אחרונות'. עם זאת, עורכיו לא שיתפו אותי בשום מידע שהגיע לידיהם). המוניטין של העיתון תרמו לכך שכולם – במערכת המשפטית, במערכת הפוליטית, בתקשורת – הניחו שהמידע שהתפרסם ב'כלכליסט' נכון. זהו מידע שמן הראוי לאמץ אותו, להתבסס עליו ולהוציא ממנו מסקנות", הוא כותב.

"המוניטין של 'כלכליסט' לא היו הסיבה היחידה לקונצנזוס שנוצר סביב הפרסומים. היו שלוש סיבות נוספות, אם לא יותר. הראשונה, היה ברור לגמרי מנוסח הידיעות שלתומר גנון, כתב העיתון, יש מקור שמצוי בחקירות המשטרה; השנייה, אף אחד מהעיתונאים שניסו ללמוד על הפרשה מכלי ראשון לא מצא מקור משלו. התלות ב'כלכליסט' היתה מוחלטת. התקשורת הישראלית לא מרבה לפרגן לעיתונאים בגופי תקשורת מתחרים. האזכור הנדיב של הידיעות ב'כלכליסט' היה אמצעי זהירות: אם יתברר שהידיעות אינן נכונות תמיד נוכל לומר, 'אנחנו רק ציטטנו'".

כפי שקורה לעתים קרובות אצל ברנע, כשהוא מרחף קרוב מדי לאינטרסים של בעל הבית יוצאת לו מניפולציה. לעתים קרובות היא באה לידי ביטוי בעצימת עיניים טקטית. "למיטב ידיעתי, איש לא חושד בעיתון במניעים זרים", הוא טוען, ומסיט את האשמה הפוטנציאלית ל"מניעים של המקור".

ברנע לא יודע מיהו המקור, ולכן הוא רק יכול לשער את מניעיו. הוא חולק עם קוראיו "שתי תיאוריות שאולי משתלבות ביניהן": "הראשונה מצביעה על קציני משטרה בשירות או בדימוס" שמנהלים קמפיין נגד המפכ"ל הקודם, רוני אלשיך. "השנייה מצביעה על המאבק שמנהל נתניהו נגדו ונגד המשטרה, בניסיון להיחלץ ממשפטו", הוא מוסיף. "אינטרסים מפגישים אנשים; גם יצרים. הכוח של התיאוריה הזאת הוא ההיגיון שבה. החולשה היא הקונספירציה. אל קונספירציות צריך להתייחס בספקנות".

עמית סגל, באותו מוסף, מוסיף עוד קיסם למדורה. "מי שמתבונן בפרסומים המרעישים של 'כלכליסט' לא יכול להימלט מהרושם שיד מכוונת ומדויקת תִזמנה אותם כדי שייהפכו לאירוע חוצה מחנות: קודם מתנגדי נתניהו ואז יועציו, עדי תביעה ועדי הגנה, מנכ"לי משרדים מהליכוד וממפלגות יריבות", הוא כותב ולא מרחיב.

כשלעצמם, התרחישים של ברנע וסגל לא מניפולטיביים; דומים להם ניתן היה למצוא בניתוחים שהושמעו בשבועות האחרונים גם בבימות תקשורתיות אחרות, כאלה שהבעלים שלהם לא עומד לדין במשפט המו"לים. הממד המניפולטיבי הוא ההשמטה של מוזס מהתרחישים.

אם מישהו תִזמר את הפרסום, ואם התזמור מסייע לנתניהו – האיבר החסר במשוואה הוא הנאשם השני, זה שמחזיק בעיתון שבאמצעותו יצא התִזמוּר מן הכוח אל הפועל. סגל וגם ברנע, שניים מהעיתונאים הבכירים, המוגנים והמתוגמלים בישראל (על-ידי מוזס), אפילו לא נוקבים בשמו של מוזס.

תומר גנון, שחתום על התחקירים, הוא אכן עיתונאי אמין ומוערך, שחתום על גילויים בעלי חשיבות ציבורית עוד לפני פרשת NSO. אבל לא הכל תלוי בו. כדי לפרסם שורה של תחקירים שמועילים לבעל הבית צריך יותר מעיתונאי אחד עם מקור בלעדי. צריך מו"ל ועורכים שייתנו אור ירוק, ויחליטו שאפשר לפרסם את המידע בלי לצרף לו סימוכין, ולהזמין מאמרי פרשנות ופולו-אפים, ולטפטף הכל יום אחר יום ובאופן שמעצים את האפקט. הבכירים שמעורבים במלאכה, העורכת גלית חמי ועורך-העל יואל אסתרון, הם מהדמויות המקורבות ביותר למוזס בקבוצת "ידיעות אחרונות".

כותרת כתבת השער של "7 ימים"

כותרת כתבת השער של "7 ימים"

ב"7 ימים", מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", רוכבים על הגל באופן שמהדהד את אחד התרחישים שעליהם כתב ברנע, שכאמור משרתים את הנאשמים. הכתבים איתי אילנאי ושוש מולא מספקים כתבת שער שבמבט ראשון נראית כמו פרופיל ביקורתי על רוני אלשיך וחיבתו לריגול אחר אזרחים. דמותו של אלשיך נדפסת בענק בשער, בצירוף הכותרת "העיניים של המדינה". אבל הכתבה עצמה היא כתבת כל-בו שהגורם שעומד במרכזה אינו בהכרח אלשיך, אלא המשטרה כולה.

צמד הכתבים מראיינים שלל אנשי מקצוע מהמשטרה ומהתחומים המשיקים לה, ומגישים לקוראים סלט מעניין של עמדות סותרות. חלק מהמרואיינים מגינים על המשטרה וטוענים שאנשיה לא חולמים לפעול בלי היתרים, אחרים מספקים גרסאות שמשרתות את הטענות על התנהלות פסולה בתיקי ראש הממשלה.

"את המילה 'סייפן' היה אסור לנו להגיד בחוץ", אומר "חוקר לשעבר בלהב 433" שלדברי המראיינים "השתמש לא פעם בתוצרים שהופקו כתוצאה משימוש בתוכנה" של NSO. "אבל גם בתוך יחידות החקירה לא נכנסנו לשאלה מה זה בדיוק ה'סייפן' הזה. זה לא עניין אותנו. היית פונה לחטיבת הסייבר, מבקש מהם מודיעין, והם היו חוזרים אליך עם תוצרים. לא ידענו במה הם השתמשו ומה הם עשו בדרך".

"אין סיכוי שהפרקליטות לא ידעה", אומר בהמשך "חוקר לשעבר בלהב 433" – אולי אותו חוקר, אולי חוקר אחר – בהקשר של תיקי נתניהו. "הפרקליט המלווה יושב בישיבות סוף היום, בסטטוסים, בהכנת תיק מבצע. אני הייתי מעורב בשני תיקים של ראש ממשלה, ואני אומר לכם שהפרקליטים ידעו הכל". לקוראים לא נמסר באילו תיקי חקירה מדובר, ואם מדובר בתיקים של נתניהו או של אולמרט (ואולי בכלל מדובר באריאל שרון). גורם ש"מכיר את עבודת הפרקליטות היטב" מוסר לכתבים שמדובר ב"חרטא".

מי שיגיע עד לסוף הכתבה ימצא ציטוטים (אנונימיים, כמו חלק ניכר מהציטוטים בכתבה) המכחישים את תחקיר "כלכליסט", אבל בהיעדר שורה תחתונה נחרצת, ולנוכח המסגור האגרסיבי בשער, הרושם שנוצר הוא שלמישהו במערכת "ידיעות אחרונות" היה חשוב לסמן את אלשיך, המפכ"ל שבתקופתו נחקרו פרשות האלפים ונחשפו השיחות שסיבכו את המו"ל מוזס בפלילים – ולהפנות אליו אצבע מאשימה.

פרשת המעקבים (שאר העולם)

ב"הארץ" מנסים לאזן בין הטענות המרעישות על מדיניות המעקבים לבין ההכחשות והקושי לאמת את הפרסומים. "בירור פרשת NSO תלוי בסיוע מצד החברה, ושם מבהירים: נשתף פעולה", נמסר בכותרת הראשית. לדברי כתב המשטרה יהושע (ג'וש) בריינר וכתב המשפט חן מענית, "בדיקה שערכה המשטרה העלתה כי מבין 26 אנשים ששמותיהם הוזכרו השבוע ב'כלכליסט' נעשה ניסיון לפרוץ לטלפונים של שלושה, ורק ניסיון אחד הצליח".

הטענה הזאת, שמופיעה גם בעוד דיווחים וסותרת את הגילוי המהדהד האחרון של תומר גנון, אמנם נדפסת בשער – אבל מוצנעת בתוך הטקסט הרץ, ובצירוף סייג. "מקורות בתחום הסייבר אמרו ל'הארץ' כי ייתכן שבעלי גישה למערכת ימחקו תיעוד של פעולות שבוצעו באמצעותה", נכתב שם. המשמעות: ייתכן שהממצאים שתעלה הבדיקה מייצגים מסד נתונים שעבר טיוח.

טענה דומה, אך מרחיקת לכת עוד יותר, פורסמה אתמול ב"כלכליסט", בכתבה של הכתב הטכנולוגי עומר כביר. לדברי כביר, "מקור שמכיר את מערכת פגסוס ואת הארכיטקטורה שלה מקרוב מאוד" אמר לו ש"המערכת של NSO בנויה על עקרון ה-Deniability (התכחשות), ובין השאר מאפשרת למפעיליה למנוע תיעוד מקומי של הפעולות שהיא מבצעת. המשמעות היא שלאחר מעשה אין כל אפשרות לדעת נגד מי הופעלה המערכת ומתי. [...] המערכת של פגסוס נבנתה כדי לא לתעד".

במלים פשוטות: לפי "כלכליסט", שוטרים שהשתמשו במערכת שלא כחוק היו יכולים לעשות זאת כך שלא ייווצר שום תיעוד לפעילות הבלתי חוקית. כביר טוען טענה נוספת. גם אם השימוש במערכת היה כזה שיצר תיעוד, הרי שפרטי השימוש במערכת ממילא לא נשמרים על המחשב שבאמצעותו מפעילים את המערכת, אלא על שרת מרוחק, שהגישה אליו נשלטת על-ידי חברת NSO.

המשמעות המתבקשת: גם אם הבדיקה תניב מסקנות שיסתרו את פרסומי "כלכליסט", ראוי להטיל ספק במהימנותה. או בניסוח יותר בוטה: אם המשטרה רצתה לכסות את עקבותיה, אין שום דרך לדעת זאת באופן טכנולוגי, אלא רק אם השוטרים הספציפיים שהיו מעורבים בפעילות הלא חוקית יקומו ויתוודו. עבור מי שסבורים שסדרת הפרסומים של "כלכליסט" היא עורבא פרח, הפרק האחרון, של כביר, נראה כמו הכנה לרגע שבו יתגלה הפלופ הגדול.

הטענות של כביר ו"הארץ" דומות, אבל כאמור לא זהות. בריינר, בתוככי העיתון, מפרט: "שורת מקורות בתחום הסייבר אמרו ל'הארץ' כי יש אפשרות שבעלי גישה למערכת – כלומר שוטרים בחטיבת הסיגינט המשטרתית שהפעילה את הרוגלה – ימחקו תיעוד של פעולות שבוצעו באמצעות התוכנה. מחיקה כזאת אפשרית בדומה למחיקת תיעוד של שיחות או הודעות מיומן של טלפון סלולרי.

"לדברי המקורות, תיעוד נוסף של פעולות המשטרה באמצעות המערכת, אך כזה שאינו ניתן למחיקה או עריכה, נמצא בתוך קבצי תיעוד, 'לוגים', שבמערכת ההפעלה של תוכנת הרוגלה פגסוס. הדבר דומה לתיעוד שיחות שנשמר אצל החברה הסלולרית. על-פי בכירים לשעבר במשטרה ואנשי מקצוע בתחום הסייבר המכירים את המערכת שרכשה המשטרה, רק ל-NSO יש אפשרות להיכנס ללוגים ולגלות אם בוצעו מעקבים באמצעות התוכנה, ואחרי מי".

בריינר מביא גם דברים שאמר "בכיר במערכת אכיפת החוק". לטענת הגורם האנונימי, לא נמצאו הוכחות לטענה שהמשטרה פרצה לטלפונים של מנכ"לי משרדי הממשלה אמי פלמור, שי באב"ד וקרן טרנר. "הוא העלה את האפשרות כי המנכ"לים שוחחו עם יעדים אחרים שהיו במעקב של המשטרה", כותב בריינר, ומצטט: "אם היה מעקב נגד אמי פלמור, זה היה אמור להיות ידוע לראשי האגף. [...] חקירה כזו, נגד מנכ"לית משרד המשפטים – לא היה דבר כזה. למה שמישהו יעשה דבר כזה?".

את ההסבר האפשרי הזה לאחד ההיבטים המרעישים ביותר בטענות של "כלכליסט" – הפריצה לטלפונים של מנכ"לי המשרדים הממשלתיים, שככל הידוע כלל לא היו חשודים בעבירות כלשהן – השמיע גם אמנון אברמוביץ' בחדשות 12. אברמוביץ' הוסיף גם קביעה הפוכה לזו של כביר ו"כלכליסט": הפעלת "סייפן" נעשית כולה על המחשב ביחידת הסיגינט בירושלים, ולא על גבי שרת מרוחק.

"מישהו פה יצטרך לברר איך נולדה הפרשה הזאת", כותב יואב לימור ב"ישראל היום". "למשטרה יש חשדות מוצקים: עובד שפוטר לפני כחצי שנה מיחידת הסיגינט המשטרתית. במשטרה טוענים שהעובד לא באמת ידע פרטים בפרשה. שאין לו מושג אחרי מי עקבו ולמה".

המידע המעניין הזה, אולי הפעם הראשונה שבה מישהו מצביע על מקור ספציפי לתחקיר "כלכליסט", נקבר במעמקי הטור של לימור, בלי אזכור בכותרות. נראה שב"ישראל היום" נזהרים באופן מיוחד מיצירת טוויסטים בלתי צפויים בעלילה. למרות הקשר של פרשת המעקבים למשפט נתניהו, ולמרות שהיא מוזכרת שוב ושוב בטורי סוף השבוע של החינמון, העיסוק החדשותי בפרשה לא מקבל אזכור כלשהו בשער (היא כן מוזכרת בשתי הפניות לטורים). ידיעה חדשותית בינונית בגודלה נדפסת בעמוד 18, ועוסקת בהתפתחות צדדית: מכתב שבו הכחישה חברת NSO את הדיווח של עומר כביר.

"אתמול פנתה NSO ל'כלכליסט' ואיימה לנקוט נגד העיתון הליכים משפטיים בעקבות פרסום שלפיו היא מאפשרת ללקוחותיה למחוק תיעוד של הפעולות שביצעו באמצעות תוכנות שפיתחה", מציינים כתבי "הארץ" בדיווח על אותו מכתב. "החברה טוענת כי הפרסום, בדומה לפרסומים הקודמים של העיתון בנושא, לא כלל 'כל ראיה בתמיכה לטענות הסנסציוניות' שהוצגו בו".

אלא שהדיווח של כביר דווקא לא דומה לסדרת התחקירים המקורית. כביר, כמו "הארץ", שוחח עם מקור והביא את הדברים מפיו. גנון, בניגוד אליו, פרסם הר ענק של עובדות מהממות – אך בלי לייחס אותן למקור כלשהו, גלוי או אנונימי, ובלי לציין על איזה מידע הוא מסתמך. העובדה שרק חלק קטן מהעובדות שפרסם קיבלו אימות חיצוני, לצד העמימות בנוגע למקור שעומד מאחוריהן, היא הסדק שדרכו דוחסים כעת את הספקות.

ב"מעריב" עושים זאת באופן בוטה במיוחד, ותוך עיוות של המציאות. "NSO מאיימת לתבוע את 'כלכליסט': 'פרסומים כוזבים'", מדווחים שם בשער. להפניה צורפה הכותרת של "כלכליסט" על כך שהמשטרה עקבה אחרי "מנכ"לי משרדי ממשלה, פעילי מחאות הנכים ויוצאי אתיופיה, עיתונאים ואנשי עסקים", למרות שהטענה של NSO נוגעת רק לפרסום אחד, זה של כביר.

מתוך שער "מעריב", 11.2.2022

הכותרת בשער "מעריב"

ארבעה כתבים – בן כספית, אריק בנדר, אלון חכמון ומתן וסרמן – חתומים על ההטעיה שלפיה "ההתראה מתייחסת לתחקיר שפורסם בעיתון, שלפיו המשטרה עשתה שימוש בתוכנת הריגול של החברה ופרצה באמצעותה לטלפונים ניידים של 26 פוליטיקאים, מנהיגי מחאות ובכירי ציבור". כאמור, זה לא נכון. בפתח המכתב של NSO צוין במפורש שהפנייה נוגעת לכתבה על היכולות הטכנולוגיות של התוכנה, ולא לפרסומים הקודמים על זהות הנעקבים והחריגה מסמכות.

בן כספית, בטורו השבועי (שקדם לו טור ספקני מלפני שלושה ימים), מספק את המתקפה החריפה ביותר על ממצאי התחקיר. הרקע הרגשי הוא החשש מפני פגיעה בקייס נגד נתניהו, שנוא נפשו. כרגיל אצל כספית, קשה להפריד בין דמיון ומציאות, אבל הוא או המקורות שהזינו אותו השבוע מצביעים בצדק על נקודת החולשה של סדרת התחקירים: היעדר כל הוכחה למה שנטען בה.

"כשהטור הזה נכתב, עוד אי-אפשר לקבוע בוודאות אם משטרת ישראל היא אכן השלוחה המזרח תיכונית של השטאזי המזרח גרמני או שמדובר בעלילה מופרכת. יש מצב שהאמת תקרטע לה איפשהו באמצע. נכון ליום חמישי אחר הצהריים, לא הוצגו עדיין ראיות כלשהן שמוכיחות שהמשטרה עסקה בהשתלות סיטוניות של רוגלות תקיפה במכשירים סלולריים של אנשים שלא נחשדו בדבר, ללא צו שופט", הוא כותב.

"גם הטענה של 'כלכליסט' שאפשר להעלים או לטשטש את יעדי ומסלול הפעלת כלי התקיפה לא מחזיקה מים. כל המומחים האפשריים, לא רק אנשי NSO, מאוחדים וקובעים שעל הפלטפורמה עצמה יש מה משהו שמכונה Audit Trail Log, שדומה ליומן שיחות או יומן פעילות שמתעד כל הפעלה של הכלי, כולל כל הפרטים. את זה, לדברי כל המומחים (חוץ מ'כלכליסט'), אי-אפשר לשנות, אי-אפשר למחוק, אי-אפשר לבצע מניפולציה. במלים אחרות, הבדיקה, שבה משתתפים גם נציגי השב"כ והמוסד, אמורה לתת תשובות אמיתיות וסופיות בתוך זמן קצר".

בהמשך הטור קושר כספית בין הפרסום לבין הקמפיין של נתניהו. מיד אחרי החשיפה של "כלכליסט", הוא כותב, "התאחדו כמעט כל השופרות בדרישה מחרישת אוזניים להקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון (אגב, אם יוכח שהפרסומים נכונים, אני תומך בהקמת ועדה כזו). למחרת, מהפך. הם מתנגדים. מישהו הבין משהו. [...] כזכור, 'האיראנים' פרצו לטלפון של גנץ (והריקלינים ידעו בדיוק מה היה עליו!). כזכור, נתניהו עצמו ערבב את המזימה של 'הרב' חוברה להקליט את יועצו של גנץ, ישראל בכר, ולשדר את זה בפריים טיים ערב הבחירות.

"כזכור, היו נסיונות פריצה לנייד של גדעון סער ואיילת שקד ערב הבחירות. כזכור, אחד מבכירי היועצים בקמפיין נתניהו סיפר אחרי הבחירות ש'ידענו לעקוב אחרי הטלפון של כל אחד, זה היה בדאטה שלנו, האם הוא הלך לאזור הקלפי או נשאר בבית, ברזולוציה של 15 מטר'. כזכור, ב'עובדה' התפרסם שנתניהו פנה לראש השב"כ וביקש ממנו להפעיל את יכולות ההאזנה של הארגון כדי לעקוב אחרי הרמטכ"ל וראש המוסד. וכן הלאה".

כספית לא מוצא לנכון לקשור את כל הקצוות שהוא מפזר על הדף, אבל רק בהמשך, בהקשר אחר, מבהיר לקוראים שכעת הוא לוקח אותם איתו ל"מחוזות הקונספירציה".

"האירוע כולו ובעיקר תזמון האירועים מדיף ריח של מבצע לוגיסטי מורכב שאינו נטול קשר לצוותי ההגנה של לפחות נאשם אחד בתיקי נתניהו", הוא כותב. "הסנגורים התכתבו עם פרסומי 'כלכליסט' ומינפו אותם בתיאום מופלא עם השופרות, במטרה אחת ויחידה: לעצור את המשפט, לעכב את ההליך, לקרוא תיגר על הלגיטימיות של העניין כולו. חובה לציין כאן כי אם הפרסום עצמו נכון, כל זה לא רלבנטי. גם אם הפרסום מבוסס על עבודה של חוקרים פרטיים מטעם הנאשמים, כנ"ל בדיוק. הדבר היחיד שרלבנטי הוא האם הפרטים נכונים.

"בואו נמשיך: סדרת הפרסומים נפתחת במקביל לשיא המגעים להסדר טיעון בין נתניהו לפרקליטות. סוג של רוח גבית? המטרה הראשונה שפורסמה היא דווקא פעילי 'הדגלים השחורים'. יכול להיות שזה מאמץ לרתום את השמאל לעגלת המהומה בשלב הראשון ולקוות שלא ינסה להיחלץ ממנה בהמשך הדרך? הפרסום המטלטל ביותר הגיע ביום שבו היועצת המשפטית של משרד התקשורת אמורה להתחיל להעיד, כמה ימים לפני העדות הקריטית של עד המדינה שלמה (מומו) פילבר. החומרים מתפרסמים במקבצים, כל פעם מנה מדודה, הטיימינג נראה מתואם לגמרי עם צורכי צוותי ההגנה, והכל נראה כמו מבצע מתוכנן להימלטות מאימת הדין.

"ולמרות כל מה שנכתב כאן עכשיו, חייבים לשוב ולהבהיר: גם אם החומרים האלה היו מגיעים אלי וגם אם הייתי יודע שהם יכולים להוביל להפסקת המשפט (ספוילר: הם לא. תיקי נתניהו לא מבוססים בשום מקרה על רוגלות), וגם אם הייתי יודע שמי שאסף את החומרים הללו הם אנשים שפעלו מטעמם של הנאשמים, הייתי בודק רק דבר אחד: האם זה אמיתי. אם כן, הייתי מפרסם".

כספית אמנם לא מתחייב על אמינות הניתוח, אבל בדבר אחד הוא קולע בול. מי שיעיין הבוקר בטורים של אנשי המחנה הביביסטי אכן ימצא שם פקפוק באפשרות שוועדת חקירה ממלכתית תוביל לחשיפת האמת. "יותר מדי גורמים ומערכות מעורבבים פה, ויש להם אינטרסים בתוצאות מסוימות מאוד", כותב יעקב ברדוגו ב"ישראל היום". עמית סגל ואראל סג"ל טוענים שדרושה בכלל חקירה פלילית.

רן ברץ, בעבר דובר של נתניהו וכיום עוד שופר, משלים את המעגל הקונספירטיבי ומרוקן אותו מתוכנו כשהוא קובע ש"מדינת העומק" היא למעשה המדינה עצמה. "הממשלה כיום היא ממשלת הדיפ-סטייט, או אם לדייק יותר, היום הדיפ-סטייט הוא פשוט הסטייט", הוא כותב ב"מקור ראשון". "הפוליטיקאים ומערכות המדינה כרוכים זה בזה, מגבים זה את זה, מסתירים ומשקרים זה למען זה. 'החקירה' החדשה, אפשר להעריך בבטחה, תהיה עוד מסע תעמולה".

לברדוגו יש פתרון: "ועדת חקירה אזרחית. דגם חדש של גוף חקירה שיקבל את הסמכויות ושחבריו ייבחרו על-ידי הריבון, קרי נציגי הקואליציה והאופוזיציה. רק הסכמה משותפת על כל אחד מהשמות שיגיעו מהחברה האזרחית – עורכי-דין בכירים, אנשי אקדמיה, אנשי מקצוע רלבנטיים, תייצר הרכב אנושי שייהנה מאמון הציבור ויהיה חופשי ואוטונומי באמת". בקיצור, ברדוגו מציע לתת לנאשם המרכזי, נתניהו, דריסת רגל באיוש הוועדה שתקבע אם נעשה לו עוול ותשפיע על מהלך משפטו. אולי בטור הבא הוא יציע את עצמו לראשות הוועדה.

מורשת ורטהיים

"כשקראתי את הטענות להשתלת הרוגלות במכשירי הטלפון של מנכ"לים, עיתונאים, אנשי עסקים, ראשי ערים ומפגינים – לא הופתעתי", כותב אריה אלדד ב"מעריב", וחולק סיפור משנות החמישים על ההחלטה של שירותי הביטחון של מדינת ישראל להתקין מכשירי ציתות כדי לעקוב אחר אביו, ישראל אלדד.

ראש שירותי הביטחון איסר הראל, כותב אלדד, "היה משוכנע שאבי ע"ה, פרופ' ישראל אלדד, הוא טרוריסט מסוכן. לא רק סתם אחד מראשי מחתרת לח"י, אלא גם מי שהיה שותף להחלטה להתנקש בחייו של מתווך האו"ם פולקה ברנדוט. אנשי לח"י הרגו אותו בספטמבר 1948 בירושלים. אבי, יחד עם נתן ילין-מור ויצחק שמיר – החליטו להוציאו להורג לאחר שתוכניותיו למסירת הנגב וירושלים לערבים והחזרת הפליטים הערבים עמדו להיות מונחות על שולחן העצרת הכללית".

מוזי ורטהיים בדיווח של חדשות 12 על הלווייתו (צילום מסך)

מוזי ורטהיים בדיווח על הלווייתו, ספטמבר 2016 (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ 2)

הקטע הפיקנטי בטור הוא זה שבו מציין אלדד את שמו של אחד מאנשי הביון שהתקינו את מערכת האזנות הסתר. "לימים פגשתי את מוזי ורטהיים המנוח (קוקה-קולה, קשת), שסיפר לי שהוא היה אחד מהשניים הללו. כסטודנט גויס לש"ב, ואבא שלי היה הפרויקט הראשון שלו", הוא כותב.

"ורטהיים הסביר לי שכאשר התגייס לש"ב היה משוכנע שהוא נלחם באויבי המדינה. אחר-כך קיבל משימות נוספות: מעקב אחרי אנשי מפ"ם, מפלגת הפועלים המתחרה למפא"י של בן-גוריון. איסר הראל היה משוכנע שכולם מרגלים קומוניסטים. ורטהיים נשלח לעקוב אחריהם. הטלפונים שלהם והדואר שלהם זכו לטיפול דומה. אבל, אמר לי מוזי ורטהיים, כאשר שלחו אותו לעקוב אחרי מתנגדיו הפוליטיים של בן-גוריון גם בתוך מפלגתו שלו – הבין כי שירות הביטחון הפך למשטרה פוליטית, ועזב".

חנופה משתלחת

"נפל דבר בישראל: שר האוצר משבח עיתונאים", כותבת סימה קדמון בפתח טורה השבועי. "לא את 'הפרשנים', חלילה, שזו בעיני ליברמן מילת הגנאי האולטימטיבית, אלא את כתבי הצרכנות, אלה שלקחו חלק במאבק על יוקר המחיה. ואם ליברמן יוצא מעורו כדי לשבח את המגזר הכי בזוי מבחינתו, יש לו כנראה סיבה טובה". ליברמן לא שיבח רק את "כתבי הצרכנות" אלא עיתונאים ספציפיים, אבל ב"ידיעות אחרונות" לא אוהבים לפרגן לעיתונאים אחרים, כנראה אפילו פחות מליברמן.

מהי הסיבה הטובה של ליברמן לפי קדמון? היא לא מתחייבת. "או שהוא באמת אסיר תודה למחאה הציבורית שהניעה את הממשלה לפעול בחופזה ולצאת עם תוכנית, או שהוא סבור שקצת פרגון וחנופה לחלוצי המאבק לא יזיקו על מנת לייחצן את מהלכיה".

אביגדור ליברמן במטה ישראל-ביתנו עם סיום יום הבחירות. ירושלים, 17.9.2019 (צילום: יונתן זינדל)

אביגדור ליברמן במטה הבחירות של ישראל-ביתנו, 2019 (צילום: יונתן זינדל)

סבר פלוצקר, עמיתה לעיתון, קיבל רושם הפוך. בקטע שעוסק באותה מסיבת עיתונאים שאליה מתייחסת קדמון טוען פלוצקר ש"השר ליברמן הִרבה, כמנהגו לאחרונה, להשתלח בכתבים ובפרשנים כלכליים כאילו היו נתיניו הסוררים". לאחר מכן הוא מוסיף פנייה לקולגות: "עמיתי ועמיתותי, כשהשר המכובד יצהיר עוד פעם שאינכם מבינים דבר בכלכלה, קומו ועזבו אותו לנפשו".

מי צודק, קדמון או פלוצקר? האם ליברמן התחנף לעיתונאים, או שמא השתלח בהם כאילו היו נתיניו הסוררים? התשובה הקצרה היא שקדמון דייקה, ופלוצקר כתב שטויות.

ליברמן אכן בחר לפתוח את דבריו במחמאות לתקשורת. "אני רוצה להודות גם לפחות לתקשורת, לאותם כתבי צרכנות, שגם הם הוכיחו לא מעט בגרות ופעלתנות", אמר, ונקב בשמותיהם של "גיא לרר ומעיין פרתי ושאול אמסטרדמסקי, שבאמת פה לקחו חלק – לא כפרשנים אלא כאנשים שלוקחים חלק במאבק".

בהמשך דבריו הוסיף ליברמן כמה עקיצות עדינות, למשל כשהזכיר דו"ח של קרן המטבע העולמית וציין בלשון סגי נהור שאנשיה "לא עד כדי כך מקצוענים כמו הכתבים הכלכליים שלנו, אבל בכל זאת הם חבר'ה מקצועיים".

ליברמן טען שהתוכנית הכלכלית החדשה היתה מתפרסמת גם בלי "הכתבות בתקשורת", ובהמשך אמר לביני אשכנזי מ"וואלה" ש"בכמה עיתונים כתבו, לא יודע מאיפה המציאו, שפוחדים שלא תהיה גבייה מספקת ולא נגבה מסים ולא יהיה ממה לשלם – אני אומר לך, אנחנו במצב טוב". לאחר מכן, בתשובה לשאלה של כתב "כלכליסט" שלמה טייטלבאום, טען ליברמן שהגירעון צומצם "הרבה מעבר למה שחלמתם בחלום הכי ורוד – אני מדבר על הפרשנים הכלכליים".

הנה כי כן, ליברמן אכן החניף לעיתונאים ספציפיים – ואז, בליברמניוּת אופיינית, גם עקץ בעדינות את עמיתיהם למקצוע, אך בלי להזכיר שמות. האם העקיצות הרכות הללו עולות לכדי השתלחות? האם העיתונאים באולם היו צריכים לקום ולצאת בהפגנתיות, כפי שדרש פלוצקר? התשובה חיובית – אבל רק אם קוראים לך פלוצקר, פרשן כלכלי שהניתוק שלו מהמציאות מאפשר לו השבוע לקבוע באופן נחרץ וללא סימוכין שמצבו הכלכלי של מעמד הביניים בישראל "מעולם לא היה שפיר יותר". רוב טורו הנוכחי מבוסס על שיחה עם גורמים בצמרת צה"ל שטוענים באוזניו שתקציב הביטחון נמוך מדי. פלוצקר הקשיב והקליד.

תחקיר

בשער "ידיעות אחרונות" מאזכרים בגאווה החלטה שקיבל השבוע שר הביטחון בני גנץ: להכיר בחיילים שצללו בנחל הקישון ולקו בסרטן כנכי צה"ל. ארבעה ממובילי המאבק, לוחמים לשעבר בחיל הים, מצטלמים על גדת הנחל ומספקים לעיתון מעין תמונת ניצחון.

"לעתים רחוקות עיתונאים זוכים לראות סיפור שלהם מקבל חותם של אמת", כותבים ענת טל-שיר וצדוק יחזקאלי, כתבי העיתון לשעבר שחשפו את הפרשה לפני 22 שנה. "עבורנו, זה היה אמור להיות רגע של הישג כשתחקיר מוביל לשינוי מציאות ומוחק עוול. אך לא כך חשנו השבוע", הם מעירים. "חשנו בכאב המיותר של שנות ההתשה מצד מערכת הביטחון, שרבים לא שרדו אותו".

"ידיעות אחרונות", כותרת ראשית

"ידיעות אחרונות", כותרת ראשית

גם הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שמוגדרת כ"חשיפה", נראית במבט ראשון כמו תחקיר שחושף את ערוות הצבא. היא עוסקת ב"פערים החברתיים ביחידות היוקרתיות", שמיועדות כמתברר "בעיקר לבני ובנות העשירונים העליונים". יוסי יהושוע, הכתב הצבאי, מדווח כי "75% מהמשרתים ביחידות הטכנולוגיות של צה"ל – מחיל המודיעין לאגף התקשוב – מגיעים ממשפחות ברמות סוציו-אקונומיות גבוהות".

האם הנתון הזה מביך את הצבא? בעצם לא. בעצם, הוא נועד לשרת אותו במשיכות החבל הבלתי נגמרות מול הממשלה ומשרד האוצר, שנועדו להגדיל את תקציב הביטחון. לקוראים נמסר שהצבא מפעיל "תוכניות להרחבת היקף המשרתים מהפריפריה" במימון של קרנות ונדבנים, אבל "צמצום הפערים יגיע רק אם הממשלה תגדיר זאת כמשימה לאומית". ובתרגום משפת הפאתוס: אם יתנו לנו עוד כסף.

בזמן שב"ידיעות אחרונות" חוגגים תחקיר אמיתי מלפני 22 שנה, ובצדו חשיפה אקטואלית אך אינטרסנטית, ב"גלובס" מפרסמים תחקיר שחושף תופעה צה"לית פסולה שמתרחשת כאן ועכשיו. "מעיפים הכל לים, קילומטרים בודדים מהחוף, חוזרים ריקים והולכים הביתה. כל שבוע כלי השיט מרוקנים שאריות דלק, שמן מכונות, גריז ונפט לים", נכתב בגדול בשער העיתון הכלכלי, בהפניה לכתבתה של שני אשכנזי, ובה קולותיהם של "חיילים וקצינים בעבר ובמילואים" ש"מספרים כיצד ספינות חיל הים מזהמות את המים באופן שיטתי".

ברדוגו

"טיהור פוליטי בגלי-צה"ל: סגרו לברדוגו את המיקרופון", זועקת הכותרת הראשית (!) של "מקור ראשון", השבועון המגזרי של מרים אדלסון. בשער נדפס תצלום מאפריל 2021 ובו ארבעה פעילי שמאל בחולצות שחורות מפגינים מחוץ לבית גלי-צה"ל ביפו בקריאה להדחת השדרן, מהשופרות הבולטים של נתניהו בתקשורת.

בפועל, יש לציין, ברדוגו הודח רק מתוכנית האקטואליה היומית שהגיש עם ירון וילנסקי – והבוקר הודיע בשידור מיוזמתו שהוא מתפטר מכל יתר תפקידיו בתחנה, אחרי שכבר הכין לעצמו מבעוד מועד תחליף בדמות הגשת תוכנית חדשות יומית בערוץ 14.

ההדחה מגיעה גם לשערי "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". דווקא ב"ישראל היום" של אדלסון, העיתון שבו ברדוגו מפרסם טורים בקביעות, המקרה לא מוזכר כלל בשער ומקבל רק ידיעה קצרה בעמוד 9.

כיאה למי שהגיע לרדיו כדי לייצג אינטרס של פוליטיקאי, ברדוגו מייחס גם את הדחתו לאינטרסים של פוליטיקאים. "החלטת ראש הממשלה בנט, שר החוץ לפיד ושר הביטחון גנץ להשתיק את קולי בתחנת גלי-צה"ל בנימוק שיש ודאות קרובה לסיכון שלום הציבור משידורי בתחנה הצבאית היא אות קלון לחופש הביטוי", התלונן אתמול בציוץ ובמונולוג ששודר בערוץ 14. כתבי "ידיעות אחרונות" רז שכניק ועמיחי אתאלי, שמצטטים אותו, לא מוסרים לקוראים שברדוגו לא הציג ראיה כלשהי למעורבות של בנט, לפיד או גנץ.

יעקב ברדוגו בוועידה של ערוץ 20. ירושלים, 16.3.2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

יעקב ברדוגו, בשנה שעברה בוועידה של ערוץ 20 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

"לא ברדוגו הודח, אלא המאזינים", קובל עמית סגל בהפניית שער בעיתון של מוזס. "אם לחברי האופוזיציה יש מינימום של כבוד עצמי, הם צריכים להודיע הבוקר לגלי-צה"ל שלא יתראיינו עוד בתחנה", הוא מוסיף בפתח הטור. באופן שממחיש את חולשתם של עיתוני נייר, חברי האופוזיציה לא עשו זאת הבוקר אלא כבר אתמול בערב – ובכך הפכו את הקריאה של סגל (שהספיק לדווח על כך אמש בחדשות 12) ללא-אקטואלית.

בהמשך הטור, סגל משתמש בלשון חריפה במיוחד כדי לגנות את המהלך. "הדחתו היא עסקת שוחד לכל דבר ועניין", הוא טוען. לפי התזה של סגל, מקבל השוחד הוא שר הביטחון גנץ, שאיים בסגירת התחנה, ואז מינה מפקדת זמנית, ומקץ כמה חודשים ראה את "שנוא נפשו" ברדוגו מודח ממשבצת השידור – ואז הסיר מהשולחן את תרחיש סגירת התחנה. בפועל, ראוי לציין, על ביטול תרחיש הסגירה דווח הרבה לפני הדחת ברדוגו, אבל סגל לא מטריח את עצמו בעניינים שוליים כמו לוח זמנים.

את מפקדת התחנה גלית אלטשטיין הוא מכנה "שפוטה של יושב ראש כחול-לבן", ולגבי ברדוגו הוא מציף טיעון מניפולטיבי במיוחד שלפיו "קידומו לא נעשה על-ידי נתניהו אלא על-ידי שורת מפקדי גל"צ, רובם אנשי שמאל". סגל מתעלם מכך שגם קודמיה של אלטשטיין, שמעון אלקבץ וירון דקל (שהגיש עם סגל תוכנית), פעלו כשמעל צווארם התנופפה המאכלת השלטונית. דקל אפילו טען בעבר שהשינויים שביצע בתחנה הצילו אותה.

ב"הארץ", מבקר הטלוויזיה רוגל אלפר מותח ביקורת על אלטשטיין מזווית הפוכה. בהודעה שהופצה מטעם התחנה נטען שהזזת ברדוגו היא חלק ממהלך שנועד לחדד את ההפרדה בין חדשות לדעות. לדעת אלפר, מדובר במניפולציה. "על אלטשטיין היה לומר כי הוא מודח על רקע קו מערכתי חדש של הפרדת חדשות מתעמולה", הוא כותב. "חבל שאלטשטיין לא אמרה דברים כהווייתם: ברדוגו תועמלן. שיעבוד ישירות תחת טופז לוק".

עושים לביתם

בשער האחורי של "ידיעות אחרונות", בשטח שלפני עידנים היה אחד המבוקשים בעיתון ונועד למשוך את הקוראים פנימה, מתפרסמת גם היום כתבה פרסומית. הפעם הפרסומת היא עצמית, לוועידת "האנשים של המדינה" שיקיים העיתון בחודש הבא. בעיתון מונים כמה מהמשתתפים שצפויים להגיע אליה, אך לא מציינים אילו מהם יגיעו כדי לעורר עניין ואילו כתשורה על כך שהואילו בטובם לממן את האירוע ולסייע באיזון שורת ההכנסות באימפריית התקשורת של מוזס.

בתוך קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה שרכשה בעלת ההון שרי אריסון, וליתר דיוק עמותת "רוח טובה", שכבר שנים ארוכות משלמת ל"ידיעות אחרונות" כדי שיסקר ברוח טובה את יוזמת "יום מעשים טובים". "צאו מהבית, תעשו טוב", פוקדת הכותרת, ואליה מצטרף כמובן ציטוט מהספונסרית העשירה, שמסבירה לקוראים הדלפונים (יחסית) שהיא מאמינה ש"אם נחשוב טוב, נדבר טוב ונעשה טוב – העולם שלנו ייראה אחרת".

ענייני תקשורת

השידור הציבורי. "יחסי מועצת התאגיד והמנכ"ל קובלנץ מגיעים לנקודת רתיחה", מדווחת ענת ביין-לובוביץ' ב"גלובס". "חברי המועצה שיגרו מכתב לקובלנץ עם איום ברור כי אם לא יחזור בו משלל האשמות שהטיח השבוע, תשתמש המועצה בסמכויות המוקנות לה על-פי חוק. כלומר – תפעל להדחתו".

לדברי הכתבת, לא מדובר באיום ריק. "רוב חברי המועצה מאמינים כעת כי לא ניתן להמשיך להתנהל מולו מבלי לפגוע קשה בפעילות השוטפת של התאגיד. לכן לא מן הנמנע כי יפעלו להדיחו כבר בימים הקרובים", היא מפרטת. "חברי המועצה לא רק הוציאו לו כרטיס צהוב, הם גם העמידו עץ גבוה שקשה לראות את קובלנץ מטפס עליו – דרישה להתנצלות פומבית וחד-משמעית".

שתיקה רועמת. "רוני אלשיך, החשוד המיידי, ישב בביתו בגבעת-שמואל ושתק. אם אמר משהו, אמר בשיחות רקע, לא לפרסום", כותב נחום ברנע על הריאקציה של המפכ"ל לשעבר לפרשת הריגול, ואגב כך מסגיר שלא גלש ב-ynet, שם הוצגה כבר לפני שלושה ימים גרסתו של אלשיך ("בשיחה עם מקורביו") בכתבה של אטילה שומפלבי, וכעבור יממה גם בסרטון שבו אמר את הדברים בפנים גלויות.

מלחמה בטוויטר. ב"מוסף הארץ" ניר גונטז' משוחח השבוע עם טופז לוק, חבר בצוות הדוברות של נתניהו. לפי "כלכליסט", גם הטלפון של לוק הודבק ברוגלה של NSO. בשיחה עם גונטז' הוא חולק מחשבה מטרידה: "תחשוב גם שכשהוא ראש ממשלה, הפלטפורמות האלו שבטלפון שלי [...] הטוויטר של ביבי נתניהו, הפייסבוק של ביבי נתניהו – זה כלי שיכול להתחיל מלחמות. הרבה אנשים היו רוצים לפרוץ אליו. הם יכלו לסכן את הכלים הללו, או לפגוע בהם. אלו כלים שיכולים להתחיל מלחמה בזמן שגרה. זה חוסר אחריות מטורף. זה מפחיד בקטע היסטרי".

בדיחה. "אחרי 15 שנה: סגן עורך 'ישראל היום' אריאל שמידברג פורש", מדווחים בעמודי החדשות של "ישראל היום". הידיעה מבוססת על הודעה לעיתונות שהופצה אתמול על-ידי העיתון, והיא משעשעת לקריאה: שמידברג, שמילא תפקיד בכיר בשופר שלטוני שבמשך כל שנות קיומו התאפיין בהשפעה שולית על השיח הישראלי – גם לדעת נתניהו, האיש שאותו נועד לשרת – מתגאה בבניית "אלפי עיתונים, שערים וכותרות ראשיות", בפרסום "אינסוף חשיפות, ידיעות בלעדיות" וכו', ובהובלת "תחילת המעבר" של החינמון ל"עידן הדיגיטל", ניסוח זהיר שבעצם מודה בכך שהמעבר כלל לא קרה. אף כתב לא חתום על הידיעה, ובצדק.