בעוד שכל העיניים נשואות לאוקראינה, אנג'לינה ג'ולי בחרה לנסוע דווקא לתימן כדי למשוך את תשומת הלב בחזרה לאסון ההומניטרי במדינה. יש לה סיבות טובות: רק בנובמבר האחרון העריך האו"ם שמספר הקורבנות בנפש במלחמה בתימן מתקרב ל-400 אלף בני אדם, רובם מרעב וממחלות שניתן היה למנוע; כ-260 אלף מהם ילדים מתחת לגיל 5. ולמרות זאת, רק מעט תשומת לב ניתנה לאסון זה בתקשורת הבין-לאומית והישראלית גם יחד.
לכאורה, התקשורת הישראלית דווקא מרבה לדווח על המלחמה בתימן, במיוחד בעקבות ירי הטילים של המורדים החות'ים על איחוד האמירויות. אלא שהציבור בישראל מקבל תמונה חלקית ביותר, שלא לומר מעוותת, של מה שהאו"ם מכנה "האסון ההומניטרי הגדול בעולם".
בחדשות כאן 11, למשל, הציע רועי קייס ניתוח מעניין של הגורמים למלחמה ולאסון. לפי קייס - ובאופן לא מפתיע, גם לפי הפרשן הסעודי שהוא בחר להציג - המורדים החות'ים אינם אלא שליחיה של איראן בתימן. הם רק "לוחצים על ההדק" כשאיראן אוחזת באקדח, והמלחמה מתנהלת למעשה בין הסעודים והאיראנים. קייס הזכיר את מספר הקורבנות המזעזע בתימן ואת הרעב ההמוני שממשיך להתפשט בה, ולאחר מכן תיאר את השאיפות שמטפחים לכאורה החות'ים לכבוש לא רק את סעודיה אלא גם את ירדן ואפילו את ישראל. בה בשעה, לדבריו, מדינות המפרץ "מנסות להרגיע את המצב באמצעים דיפלומטיים".
מרחיקת לכת עוד יותר היתה הגרסה של צבי יחזקאלי בחדשות 13, שהסביר שהמלחמה האכזרית בתימן נמשכת כבר 15 שנים (למעשה היא החלה בסוף 2014), ושהחות'ים השתלטו על תימן בסיוע איראן משום שהם שיעים בעוד שרוב התימנים הם סונים. לדברי יחזקאלי, המלחמה בין השיעים לסונים היא "אם כל המלחמות בעולם הערבי". יחזקאלי הזכיר את מספר הקורבנות העצום והבהיר שאיראן הפעילה בתימן את המודל הרגיל שלה ו"הקריסה" את המדינה.
בן-דרור ימיני (צילום: הדס פרוש)
גם כותבים שאינם פרשנים לענייני ערבים מקדמים נראטיב דומה. בן דרור ימיני, למשל, כתב לאחרונה כמה פעמים ב"ידיעות אחרונות" על "שליחי איראן בתימן, החות'ים", הזורעים "הרס וחורבן בתימן. המלחמה כבר גבתה את חייהם של 377,000 בני אדם, והסוף לא נראה", וכינה את החות'ים "הגרסה המקומית של חיזבאללה".
הצופים והקוראים התמימים יתקשו ללמוד מהנראטיב הזה שהאחראית המרכזית למספר הקורבנות העצום בתימן היא למעשה סעודיה. בשלב מוקדם במלחמה, לאחר שהבינו הסעודים שלא יצליחו להביס את החות'ים בלחימה, פנתה קואליציית המדינות בהובלת סעודיה לאסטרטגיה של הרעבה המונית. היא הטילה מצור על נמל חודיידה, שדרכו נכנס רוב המזון וכלל מוצרי היבוא לתימן, וערכה הפצצות חוזרות ונשנות של חוות חקלאיות ותשתיות אחרות לייצור מזון בתימן.
אסטרטגיה מכוונת זו של הרעבה תועדה בדו"חות רבים של האו"ם, של ארגוני זכויות אדם ושל מומחים לתימן. הדו"ח המפורט ביותר בנושא זה פורסם בספטמבר האחרון על ידי אחד מארגוני זכויות האדם החשובים ביותר בתימן - "מוואטנה לזכויות אדם". הדו"ח מתעד את הדפוס העקבי של הפצצות הקואליציה הסעודית על תשתיות ייצור מזון בתימן, וקובע כי דפוס זה "מלמד על כוונה להרוס לא רק את מקורות המזון עצמם... אלא כל אפשרות לעבד את האדמה בעתיד ללא הזרמת הון משמעותית לתיקון תשתיות החוות החקלאיות". הדו"ח מסכם כי "חברות בקואליציה, המובלת על ידי סעודיה ואיחוד האמירויות [...] התכוונו להשתמש בהרעבה כשיטת לוחמה".
התוצאה הידועה מראש של אסטרטגיה זו הייתה מוות המוני בתימן מרעב וממחלות שניתנות למניעה. כבר בסוף 2016 החלו ארגוני זכויות אדם להעריך שבכל עשר דקות מת בתימן ילד מתחת לגיל 5, בעיקר כתוצאה מהמדיניות הסעודית. מאז עברו יותר מחמש שנים, ללא שינוי של ממש באסטרטגיה הסעודית במלחמה. למעשה ניתן להגדיר את מה שסעודיה עשתה בתימן בשנים האחרונות כג'נוסייד בעם התימני, אבל את זה יהיה קשה ללמוד מהתקשורת בישראל.
דיווח ב"גרדיאן" על המלחמה בתימן, 12.5.2021 (צילום מערוץ היוטיוב Guardian News)
אין ספק שיש צדק רב בגינוי החות'ים. גם הם משתמשים בהרעבה כנשק במלחמה, וגם הם נוקטים אמצעים נפשעים רבים אחרים, כמו גיוס ילדים ללוחמה, הרג חפים מפשע והטמנת אלפי מוקשים ברחבי תימן. ובכל זאת, מבין העוסקים ברצינות במלחמה בתימן, איש לא יגרוס שהחות'ים הם אלו שגרמו את המוות ההמוני בתימן, בניגוד למה שמצטייר מהדיווחים בישראל.
ההצגה של המלחמה כאפיזודה נוספת במלחמת השיעים בסונים מעוותת את המציאות. הפעולות הצבאיות של החות'ים נפתחו דווקא בלחימה נגד הנשיא המנוח סאלח, שיעי-זיידי בעצמו
יתר על כן, הצגת החות'ים כלא-יותר משלוחה איראנית היא רחוקה מהמציאות. החות'ים היו ונשארו כוח עצמאי, גם אם הקשרים ביניהם לבין איראן אכן התחזקו לאורך המלחמה וכתוצאה ממנה. החות'ים פעלו בניגוד לעצת איראן כשהשתלטו על עיר הבירה צנעא בתחילת המלחמה, והצליחו להשתלט עליה לא בגלל התמיכה האיראנית אלא בזכות שיתוף פעולה עם הנשיא המודח המנוח של תימן, ויריבם בשנים שלפני כן, עלי עבדאללה סאלח. אומנם, קשה לדעת בוודאות מה ביקשו האיראנים מהחות'ים לעשות ומה מידת ההשפעה הנוכחית של איראן על החות'ים, אולם ירי הטילים החות'י על סעודיה ועל איחוד האמירויות היה ככל הנראה תגובה למעשיהן במלחמה בתימן, ולא היענות לדחיפה איראנית.
זאת ועוד, ההצגה של המלחמה כאפיזודה נוספת במלחמת השיעים בסונים מעוותת במידה רבה גם היא את המציאות: האמונה השיעית הזיידית של החות'ים שונה במידה ניכרת מזו של האיראנים; הפעולות הצבאיות של החות'ים נפתחו דווקא בלחימה נגד הנשיא המנוח סאלח, שהיה שיעי-זיידי בעצמו; ואף שכל הצדדים במלחמה משתמשים בשיח הדתי-עדתי, המלחמה היא בעיקרה מלחמה על עוצמה, על שליטה ועל משאבים, ולא מלחמת דת.
למרבה הצער, לצופים ולקוראים הישראלים יש סיכוי טוב יותר ללמוד על המלחמה בתימן מדיווחיה של אנג'לינה ג'ולי מאשר מדיווחיה של התקשורת הישראלית, במיוחד במה שקשור לאסון ההומניטארי החריף במדינה ולמי שאחראי לו.
שמואל לדרמן הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית
מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון-ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום