חיפוש של המילה "ברווז" במאגר התמונות של "העין השביעית" מניב בעיקר תמונות של ברווזונים - עגלגלים, צהבהבים, פלומתיים, מדדים צעדים אחדים ונופלים. לא פלא. עשרות ברווזים עיתונאיים שפרסמו עיתונאים ישראלים נותחו באתר הזה במרוצת השנים, אבל מעטים מהפרסומים השגויים האריכו ימים אחרי שבקעו מהביצה. חודש ימים הוא גיל מופלג לברווז.

יותר מחודש לקח למערכת "כלכליסט" להודות בעצמה בצורך ב"בדיקה מחודשת" של התחקיר על השימוש המשטרתי ברוגלת "פגסוס". מאמר הנסיגה של העיתון מזכיר בצדק כי העובדה שמשטרת ישראל מפעילה רוגלות של NSO כלל לא היתה ידועה לפני הפרסום. אבל נראה שהנוצות הצהובות ביותר שהתחקיר התהדר בהן - רשימות מפורטות של פוליטיקאים, פקידים בכירים ופעילים חברתיים שהיו נתונים לריגול ללא צו - היו נוצות ברווזיות. גם בפרשנות המקלה ביותר, מדובר במולארד.

ומולארד שמן במיוחד מבחינת ההד הציבורי. קשה לחשוב על פרסום דומה בישראל שבמשך חודש תמים הוליד כותרות בעיתונים מתחרים, כתבות טלוויזיה, דיונים בכנסת, קריאות לוועדת חקירה ממלכתית והקמה בפועל של צוות בדיקה בכיר - עד שהשתנה כיוון הרוח, בדיקות רשמיות לא העלו (כמעט) דבר ורוב אנשי התקשורת השתכנעו שנתחים גדולים מהמידע כנראה מפוברקים.

שער "כלכליסט" עם הפרסום הראשון של "פרשת NSO"

רוב הפלופים שמגיעים לשידור או לדפוס הם ממילא מעידות בלתי מזיקות, שגורמות לכל היותר מבוכה לבעליהם. אז מה אם סיפור מופרך על כך שסמסונג העבירה לאפל 30 משאיות עמוסות מטבעות של חמישה סנט משתרבב למהדורת החדשות של גלי צה"ל; שציטוט שגוי של הזמרת שריל קרואו ("קיבלתי סרטן מבקבוקי מים מינרליים") מתגלגל לידיעה לא-חתומה ב"גלובס"; או שמכתב שרשרת עתיק מוצג כ"צוואת גבריאל גרסייה מרקס" בשער "ידיעות אחרונות". ברווזוני גומי כאלה, שמקורם לא בעיתונאים חוקרים אלא בעורכים במצוקת חומרים, ממילא מיורטים דקות אחרי שפרחו לאוויר בידי קוראים שזיהו את מקורם.

ברווז אחר גיעגע בחדשות 10 ב-2012, ודווקא במהדורה חגיגית בה נפרדו מהמגיש יעקב אילון. סיון כהן דיווחה על חטיפה מחרידה של ילדה ישראלית בת תשע בדיסניוורלד שבפלורידה. הילדה נמצאה באמצעות מצלמות האבטחה, מסוממת וגלוחת ראש, דיווחה כהן. המקור לסיפור היה, כביכול, אבי הילדה. ההכרה בטעות היתה מהירה. כבר למחרת הסירו אנשי חדשות 10 את הידיעה מהאתר, וחברת החדשות הודיעה ש"פתחה בבדיקה בעקבות הטעיית הכתבת סיון כהן על-ידי מקור".

כתבת חדשות ערוץ 10 סיון כהן מדווחת על חטיפה שלא היתה (צילום מסך)

כתבת חדשות ערוץ 10 סיון כהן מדווחת על חטיפה שלא היתה (צילום מסך)

אורי ברקוביץ', שהתחקה אחרי גלגולי הידיעה בכתבה ב"עין השביעית", הראה שעיתונאים אחרים במערכת ששמעו על האייטם סמוך לתחילת המהדורה תהו כבר אז על אמינותו ורק בשל לחץ הזמן הוחלט לשדר. זאת למרות שחיפוש בגוגל היה מגלה שמדובר באגדה אורבנית ותיקה מיובאת מארה"ב.. כהן עצמה הושעתה לכמה חודשים בעקבות המקרה.

הפרכה מהירה של אמינות המקור אופיינית למין נוסף של ברווז: זה שבו המקור הוא גיבור הפרסום. פאדיחה של מוסף "7 ימים", שפרסם ב-2013 ראיון עם סטנדאפיסטית בדואית מצליחה, היא נציגה טיפוסית של המין הזה. מושא הכתבה, "פאטמה וורדי", לא היתה אלא יהודייה רמת-גנית בשם גילה צימרמן. מגיש הרדיו מושיק טימור, שקשריו עם הסטנדאפיסטית שיוו לה אמינות בעיני הכתב צחי כהן ועורכיו, סירב להודות בפני "העין השביעית" ששיתף פעולה עם המהתלה. אבל הכשל של "7 ימים" נחשף עוד באותו יום בידי לי-אור אברבך ב"גלובס", שמצא בקלות פרטים על האישה והדמות. כהן פוטר בעקבות הפרשה, העיתונאי היחיד ששילם במשרתו על הברווז, לפחות בשלל המקרים המתוארים בכתבה זו. הוא תבע את צימרמן וטימור, אבל ב-2018 הפסיד בתביעה.

"פאטמה ווארדי, הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה" - גילה צימרמן בהופעה. מתוך הכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"

"פאטמה ווארדי, הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה" - גילה צימרמן בהופעה. מתוך הכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"

מקרה התחזות אחר, אולי המפורסם ביותר שהעיתונות הישראלית הצליחה להיכשל בו, הוא זה של "השרוף". אותו מוסף, "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", פירסם ב-1995 כתבת דיוקן מרגשת על זמר שנכווה בכל חלקי גופו והתראיין כשפניו חבושות. מאחורי התחבושות היה הזמר חיים צינוביץ', שהפיל בפח את העיתון ואת הכתב גידי מרון על מנת לקדם את הקריירה המוזיקלית שלו. במקרה הזה, התרמית היתה מתוכננת מראש על-ידי משרד הפקות גדול, סיפר מרון מאוחר יותר, והיא נחשפה בידי צינוביץ' עצמו רק חודשים אחר-כך, בשידור חי בתוכנית האירוח של יאיר לפיד.

שגיאות חמורות יותר, שהוצגו כחשיפות בלעדיות על-ידי הכתבים שדיווחו עליהם, נותרות לעיתים מוכחשות לעד. ב-2010 דיווח יוסי מזרחי במהדורת הערב של חדשות 12 כי המשטרה מצאה את הגחל המקורי שגרם לשריפה הגדולה בכרמל, ודרכו את האשם באסון, נער מעוספייה, שהדנ"א שלו נמצא בגחל השרוף. התקשורת חיפשה אז בנרות אשם באסון, והאייטם המוזר זכה גם לפולו-אפ ב"ישראל היום". שנים אחר כך פורסם כי מקור הדיווח היה בהלצה של דובר המשטרה, מה שלא הפריע לדובר חדשות 12 להכחיש בתגובה לפניית "העין השביעית" כי אייטם כזה בכלל שודר בערוץ.

יוסי מזרחי (משמאל) מספר בערוץ 2 על מציאת ד.נ.א על הגחל המקורי שהצית את השריפה הגדולה בכרמל, 6.12.10 (צילום מסך)

יוסי מזרחי (משמאל) מספר בערוץ 2 על מציאת ד.נ.א על הגחל המקורי שהצית את השריפה הגדולה בכרמל, 6.12.10 (צילום מסך)

נוכלים ומתחזים יכולים להפיל בפח עיתונאי, ולפעמים דסק שלם, אבל כשהם מוצגים בפני אלפי זוגות עיניים, פרצופם האמיתי עלול להיחשף מהר מאוד. אילה חסון וגולן יוכפז לא היו הראשונים שנפלו בשקריו של הנוכל המורשע דרור (דניאל) חסידים, כאשר ראיינו אותו ב-2020 ברדיו 103FM כ"מומחה לסין" היודע לספר על הקריסה המושתקת של המדינה בעקבות מגיפת הקורונה. העובדה שחסידים הופיע בשמו אפשרה לאנשים כמו העיתונאי והצלם בועז ארד להתריע זמן קצר אחרי השידור כי מדובר בבדאי סדרתי שכבר הורשע במרמה וזיוף, דבר שנעלם מעיני העורכים. כפי שתיאר כאן איתמר ב"ז, הראיון המטעה הוסר בו-ביום מהרשת ותחנת הרדיו התנצלה על התקלה.

גם ההתחזות שהובילה למבוכה המיתולוגית של רשות השידור ב-1982, פרשת הנורה של מרידור ש"תאיר את כל רמת-גן", לא שרדה זמן רב. בעל הסיפור, אלישע שפיגלמן, שהיה אז ראש הדסק הכלכלי בערוץ, סיפר על השתלשלות הפרשה לפני כעשור בראיון לאורן פרסיקו באתר זה. המקור של שפיגלמן, הממציא-המדומה דני ברמן, אבי הטכנולוגיה שהבטיחה לפתור את בעיות האנרגיה של ישראל, הסיע אותו ואת צוותו מכוסי-עיניים לביקור במעבדת הניסויים ואף הראה לו ראיות לקבלת 5 מיליון דולר מבנק בלונדון.

פרשת "הנורה שתאיר את כל רמת-גן"

ברמן החתים את העיתונאי על הסכם סודיות חריג שלא רק העניק לשר הכלכלה דאז יעקב מרידור זכות וטו על מועד שידור הכתבה, אלא אסר על העיתונאי להזכיר את שמו. אף על פי כן, הפרטים שהופיעו בכתבה הספיקו כדי להסגיר את המקור מיד בתום השידור החגיגי. כששב שפיגלמן מהאולפן בירושלים לחיפה הוא קיבל טלפון מחברו הגיאולוג יוסי לנגוצקי, ששאל אותו אם הממציא הוא במקרה אדם בשם דני ברמן, רמאי מוכר.

והיה גם רזי ברקאי, שב-2006 דיווח ב"מה בוער" גלי צה"ל שסלי מרידור - שהיה אז מועמד לכהונת השגריר בוושינגטון - ויתר על המינוי אחרי שיחה עם "המהרישי", שמרידור היה כביכול מנאמניו. הידיעה המוזרה הזאת עוררה תמיהות בקרב משתתפי התוכנית, וברקאי עצמו תהה שמא מדובר במתיחה. המקור לידיעה הבלעדית היה למעשה אדם שהתחזה לדוברו של מרידור, ובמקרה החזיק במספר הטלפון הישן שלו. בהפקה נעשו בירורים נמרצים תוך כדי שידור, וההודאה כי המערכת נפלה בפח באה עוד לפני תום התוכנית.

פוקר מול המדינה. מתוך חשבון הטוויטר של כתב "כלכליסט" תומר גנון

פוקר מול המדינה. מתוך חשבון הטוויטר של כתב "כלכליסט" תומר גנון

הברווזים העיתונאיים שהזכרנו, שרוחם של כמה מהם עדיין מרחפת מעל פני המקצוע, קורקעו בדרך-כלל בתוך פחות מיממה. אבל התחקיר הנוכחי של "כלכליסט" מלכתחילה לא אפשר הפרכה מהירה כזו, משום שהמקור למידע שפרסם גנון נשאר עלום לחלוטין. ב"כלכליסט" לא סיפקו בדל ראיה, מסמך או אפילו תאריך שיאפשר למאן-דהו, ובפרט לעיתונאים מחוץ ל"כלכליסט", לזהות סימנים מחשידים שחמקו מעיניו המנוסות של גנון עצמו.

תחקיר המשטרה ו"פגסוס", כמובן, אינו הסקופ העיתונאי הראשון שמתבסס על מקורות אנונימיים. כזה היה גם הדיווח הראשון של אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל בחדשות 2 על "מסמך גלנט", שהפך מהר מאוד ל"מסמך הרפז" ולפרשה מסועפת שצמחה בכיוון הפוך לגמרי מהפרסום הראשוני. המועד היה אוגוסט 2010, וברקע עמד המרוץ לתפקיד הרמטכ"ל החדש שיחליף את גבי אשכנזי. בחדשות 2 טענו שאחד המתמודדים, אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, משתמש בשירותי ייעוץ אסטרטגי כדי לקדם את עצמו ולהכפיש את יריביו. הראיה היתה תוכנית פעולה כתובה שהגיעה לידי אברמוביץ', על נייר רשמי של משרד הייעוץ האסטרטגי של איל ארד.

אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל במהדורת "אולפן שישי" שבה נחשף לראשונה "מסמך גלנט" (צילום מסך)

אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל במהדורת "אולפן שישי" שבה נחשף לראשונה "מסמך גלנט" (צילום מסך)

אברמוביץ' יצא מגדרו כדי להדגיש את האמינות של מוסר המסמך - "מקור אמין ופורה מזה שלושה עשורים, אין לי ספק לגביו" - אבל הקפיד לא לחשוף אותו, למרות שהעלה פקפוק זהיר באשר לאמינות תוכן המסמך עצמו. במשך שבועות ארוכים יכלו עיתונאים אחרים רק להעלות השערות על זהות המקור. ברם, כפי שהמחיש אורן פרסיקו בכרוניקה מפורטת שפרסם אז ב"עין השביעית", הדיווח הראשוני על התנהלות פסולה של גלנט הופרך עד מהרה. אברמוביץ' החל לסגת מהטענות למחרת הפרסום, ואמר: "אין לי יומרה לקבוע האם המסמך אותנטי או האם המסמך פוברק על-ידי דורשי רעתו של גלנט". חקירת משטרה העלתה תוך פחות משבועיים שהמסמך אכן פוברק, בידי בעז הרפז.

מה שאיפשר להעמיד את גרסת הכתבים בפני ביקורת הוא שמלבד מקור אנונימי, היתה גם ראיה פומבית - המסמך עצמו. התיאור לפיו הוא נשא את סמל משרדו של ארד, עורר שאלות מהרגעים הראשונים ואיפשר לארד להכחיש כל קשר למסמך. תוך פחות משבועיים הגיע המסמך גם לידי המשטרה, והיא יכלה לבדוק אותו כשלעצמו, בלי צורך בחשיפת המדליף. חוקרי המשטרה קבעו שמדובר בזיוף, והצליחו כעבור זמן קצר לאתר את הזייפן.

המעקב של פרסיקו אחר העיסוק התקשורתי ב"מסמך גלנט" הראה שנדרשו רק ימים אחדים להסטת האשמה מגלנט - הנבל בידיעה המקורית - אל יריביו בצמרת צה"ל. כעבור שבוע, ההתייחסות לגרסה הראשונית של אברמוביץ' כברווז עיתונאי היתה מוסכמה מקובלת.

שער "מעריב" מ"פרשת אוחנה", 14.1.1999

בדרך דומה הופרך סיפור מרעיש אחר שהתבסס על מסמך מזויף, "פרשת אוחנה". ב-1999 דיווח בן כספית בעמודו הראשון של "מעריב" כי היועץ המשפטי לממשלה שוקל לקיים משפט חוזר לעבריין מורשע, בשל חשד שה"שופט הבכיר" שהרשיע אותו בשעתו עשה זאת משום שנסחט. המקורות שכספית ניזון מהם היו העבריין עצמו, יחיעם אוחנה, ומקורביו, שבדיעבד התברר שתכננו במשך שנים להתנקם בשופט. אף שכל זה לא היה ידוע עדיין, הפרסום של כספית הופרך כבר ביום הפרסום: המשטרה קבעה שמסמך שאישש לכאורה את טענות אוחנה, בחתימת קצין המשטרה סנדו מזור, הוא זיוף.

בן כספית (צילום: פלאש 90)

בן כספית (צילום: פלאש 90)

ענת באלינט, בכתבה באתר זה לפני 23 שנים, ערכה לברווז של כספית ניתוח-שלאחר-המוות. כספית סיפר שהשקיע שבועות בבדיקת הטענות של אוחנה לפני הפרסום, בגיבוי עורך "מעריב" דאז יעקב ארז. הוא נסע לצפון, נפגש אישית עם מקורותיו והשתדל להשיג את המסמכים המרשיעים, אבל נכשל בכך. בינתיים הגיעו המסמכים לידי היועץ המשפטי לממשלה באמצעות ח"כ חנן פורת, ועובדה זו עודדה את "מעריב" לזרז את הפרסום. אלא שבה בעת, השגת המסמך איפשרה לבקר את המסקנות של כספית ולהרוג את הסיפור כמעט לפני שנולד.

שש שנים אחרי הפרשה הורשע אוחנה בזיוף מסמכים ונידון לשנתיים וחצי מאסר. השופט שלי טימן כתב בפסק הדין כי "היה זה הנאשם שהתקשר עם עיתון 'מעריב' בהסכם המקנה לעיתון בלעדיות על הפרסום, שאכן נעשה בקול תרועה גדולה". כספית המשיך לעבוד כרגיל, ובשיחה עם באלינט התעקש ש"כל הטענות נגד התנהגותי והתנהגות 'מעריב' בפרשה הזו משוללות יסוד".

תחקיר "כלכליסט" היה עמיד לביקורת חיצונית מהסוג שנעשה ב"מסמך גלנט" וב"מסמך אוחנה", שכן - כפי שרבים ציינו בשבועות שאחרי הפרסום - בניגוד למקובל בתחקירים עיתונאיים, הוא לא הציג ראיות כלשהן. הכתבות של גנון עשירות בסיפורים על אנשים שהיו מושא למעקב באמצעות רוגלה, ואפשר רק לנחש שהן נשענות על חומרים בהיקף רחב. אבל "כלכליסט" לא הציע אפילו טעימה מהחומרים המשוערים האלה, ואין לנו מושג אפילו מה היתה צורתם: דו"ח משטרתי? תיעוד מחברת הסייבר? אוסף תכתובות מייל? תצהיר חתום?

מו"ל "כלכליסט" יואל אסתרון והעורכת גלית חמי (צילומים: משה שי)

מו"ל "כלכליסט" יואל אסתרון והעורכת גלית חמי (צילומים: משה שי)

העובדה שהפרסומים של גנון היו אטומים לחלוטין לבדיקה חיצונית של המקור או של הראיות שסיפק, מסבירה את הזמן החריג שחלף עד שהעיתון עצמו נאלץ להודות שהוא אינו יכול לעמוד מאחורי חלקים חשובים בסיפור, יש שיאמרו - החלקים העיקריים. ברגע שב"כלכליסט" הציעו פרט מזהה, ופרסמו רשימת שמות של דמויות שהטלפון שלהן כביכול נחדר על-ידי התוכנה, יכלה להתבצע בדיקה רשמית ששללה את טענות "כלכליסט" ואילצה את העיתון להודיע כי יבדוק מחדש את פרסומיו. מנגד, העובדה ש"כלכליסט" ממשיך לשמור על עמימות גם עכשיו, היא שמאפשרת לעיתון לרמוז שהראיות שבדקה ועדת מררי (רישומים במחשבי המשטרה ובחברת NSO) לא מספיקות כדי להפריך את הטענות הקיצוניות שפירסם.

והטענות של "כלכליסט" אכן קיצוניות. קשה להיזכר בספק-ברווז עיתונאי שטען להתנהלות עבריינית שיטתית, במשך שנים, של מערכת החוק: שוטרים הפונים לכאורה באופן יומיומי ליחידת הסייבר של המשטרה, כדי שזו תתקין רוגלות בטלפונים של אזרחים שאינם חשודים בפלילים, של מפגינים, של מנכ"לים של משרדים ממשלתיים ושל בנו של ראש הממשלה; פרקליטות שמשתפת פעולה; שופטים שמנפקים צווים בדיעבד; ולאחר מכן מבצע טיוח רחב היקף שנוטלת בו חלק המערכת כולה.

נחום ברנע על פרשת אהרונסון, "כותרת ראשית", 1984 (ליחצו להגדלה)

נחום ברנע על פרשת אהרונסון, "כותרת ראשית", 1984 (ליחצו להגדלה)

הברווז היחיד שמצאנו שהטענות שגיעגע היו גם הן לכשל מערכתי רחב היקף, נולד לפני שלושה עשורים, ב-1984, בסדרת כתבות ביקורתיות על מלחמת לבנון שפרסם ההיסטוריון שלמה אהרונסון בעיתון "הארץ". אהרונסון ביקר את התנהלות צה"ל בלבנון על סמך מחקרים אמריקאיים, והפרסומים העסיקו את דעת הקהל שבועות ארוכים. אהרונסון לא הסגיר את מקור המחקרים והסכים לומר רק שהם נכתבו בידי "חוקרים אזרחיים ואנשי צבא בדימוס במוסדות מוכרים בחוף המערבי של ארצות-הברית". אף שהרמטכ"ל ושלוחיו פנו לעורכי העיתון מיד לאחר פרסום והתריעו על זיוף, אהרונסון התעקש בפני עורכי "הארץ" שהמחקרים קיימים וצפויים להתפרסם בבוא היום. למרות זאת, הוא סירב להמציא להם את המסמכים המקוריים בטענה לחסיון מקורות, ומחוץ לכותלי העיתון הסיפור המשיך לחיות.

עוזי בנזימן, מייסד "העין השביעית" ואז עיתונאי ב"הארץ", סיפר לאחרונה באתר זה כיצד פנה לעורך גרשום שוקן והתנדב לבחון את הפרשה. בנזימן שוחח עם אהרונסון וגם ניסה לאתר את מכוני המחקר באמצעות צבי בראל, אז כתב העיתון בארצות-הברית. רק חודשיים כמעט אחרי הפרסום המקורי הדפיס "הארץ" את ממצאיו של בנזימן, שהטילו ספק כבד במהימנותו של אהרונסון, ובעצם קיום המחקרים שהתיימר לחשוף.

"הארץ" לא הוסיף לפרסם מאמרים של אהרונסון. עמיתיו של הפרופסור באוניברסיטה העברית התארגנו לתבוע ממנו דין וחשבון, אבל הרקטור דן פטנקין גרס שאין זה מתפקיד האוניברסיטה להתערב בפרסומים לא-אקדמיים של איש סגל. אהרונסון הלך לעולמו לפני שנה בדיוק, ומעולם לא גילה איך השיג, או בדה, את ה"מחקרים" שכתב עליהם.

האם גורל התחקיר של גנון יהיה דומה? הייתכן שהקתרזיס המיוחל לא יגיע, ולעולם לא נדע מנין נשאבו הטענות הנחרצות על אזרחים חפים מפשע שהודבקו ברוגלות ביוזמה עצמאית של שוטרים? מעניין לחזור לברווז עיתונאי מפורסם אחר ש"כלכליסט", לפני עשור, מילא תפקיד חיוני בהפרכתו ובהפקת לקחים ממנו.

"דה מרקר" ו"כלכליסט" מבשרים על "מדבקת הפלא", 2009

"דה מרקר" ו"כלכליסט" מבשרים על "מדבקת הפלא", 2009

ערב אחד, בקיץ 2009, התפרסמה באתר "דה-מרקר" כותרת בלעדית על אקזיט ענק: חברה בשם "סייף סקיי" מכרה תמורת 370 מיליון דולר פטנט ל"מדבקת פלא" שמסוגלת להתריע מבעוד מועד על התקף לב. למחרת הופיע הדיווח בשערי כל העיתונים הכלכליים, לרבות "כלכליסט". אבל במהרה התגלה כי מדובר בהונאה. כמו במקרה של ברווזים אחרים שהתבססו על מקור גלוי, התקשורת גילתה כבר למחרת (אחרי הפצת העיתונים, למרבה המבוכה) כי הממציא אריק קליין הוא עבריין מורשע שכבר ישב בכלא פעמיים בשל מעשי נוכלות. ביום הבא התמקדה התקשורת (וגם יובל דרור ב"עין השביעית") בניתוח שלאחר המוות לברווז.

אבל בכך לא נחתמה הפרשה. אף שקליין הוקע כנוכל, הוא המשיך לקדם את המצאותיו ולגייס כסף בישראל ובחו"ל, והעיתונות הניחה לסיפור. היה זה דווקא כתב של "כלכליסט", עמיר קורץ, שהתגייס להעמיק בסיפור. בראיון ל"העין השביעית" סיפר קורץ כיצד קיבל מעורכיו אור ירוק לבדוק את הסיפור במשך שלושה חודשים. הוא נפגש עם קליין ואנשיו, הצליב את טענותיו עם מקורות אחרים, עימת אותו עם פרכות וגם אסף הקלטות במצלמה נסתרת.

בקיץ 2010 פרסם "כלכליסט" את ממצאי התחקיר המקיף שהציג את מעלליו של קליין. מעט אחר כך שולבו הממצאים בתחקיר על קליין שהכינה נסלי ברדה לתוכנית "המקור" בערוץ 10, והובילו בסופו של דבר להעמדתו לדין של קליין. כעבור שלוש שנים הוא הורשע בהונאה.

נותר לקוות שעורכת "כלכליסט" גלית חמי ומו"ל העיתון יואל אסתרון מתייחסים ברצינות להבטחה שפרסמו ל"בדיקה מחודשת" של תחקיר המשטרה ו-NSO. אם אלה לא מילים ריקות, העיתון כבר הוכיח שהוא מסוגל לחשוף עובדות בעלות ערך ציבורי גם מבדיקת פרסומים כושלים של עצמו.