לא לעתים קרובות זוכה עיתונאי ישראלי לכך שעבודתו העיתונאית תשמש בסיס לכתב אישום שסופו הרשעה וכליאה של מושא התחקיר מאחורי סורג ובריח. זה מה שקרה לעמיר קורץ, עיתונאי "כלכליסט", שבילה שלושה חודשים ב-2010 בצלילה למעבה העולמות השקריים, המסמכים המפוקפקים ומסכת יחסי-הציבור המטעה שטוו שני יזמים מקומיים כדי לשכנע משקיעים פוטנציאליים ואת הציבור שהמצאותיהם עומדות לשנות את העולם.

בקיץ 2009 מתפרסם באתר "דה-מרקר" סקופ מרעיש: חברה ישראלית ביצעה עסקת ענק עם תאגיד טייוואני, ובמרכזה מדבקה מהפכנית המסוגלת לחזות התקפי לב. "כל כלי התקשורת אכלו לוקש באותו יום – לא רק עיתוני הכלכלה"

בדיעבד התברר כי החלטתם של השניים להתל לא רק במשקיעים, כי אם גם בכלי התקשורת, הובילה לקריסת המיזם הנצלני, שבאמצעותו הצליחו לגרוף לכיסם מיליוני שקלים.

תחילתה של הפרשה בקיץ 2009, אז התפרסם באתר "דה-מרקר" סקופ מרעיש: חברה ישראלית בשם לייף-קיפר ביצעה עסקת ענק עם תאגיד טייוואני גדול, ובמרכזה מדבקה מהפכנית המאפשרת לחזות ולמנוע התקפי לב. "מדבקת הפלא", שהדיווחים הראשוניים על אודותיה שיקפו לחברה האלמונית שהקימו ממציאיה שווי של מיליארד דולר ויותר, זכתה לסיקור נלהב שעד מהרה התחלף בהתנערות גורפת ובחשיפת המוניטין של המוח שמאחורי ההמצאה – גאון בפוטנציה, זייפן בחסד ונוכל מורשע: אהרון (אריק) קליין.

כמו יומוני הכלכלה "דה-מרקר" ו"גלובס", גם "כלכליסט" נפל בפח ומסר לקוראיו את החדשה המפוברקת. "כל כלי התקשורת אכלו לוקש באותו יום, לא רק עיתוני הכלכלה", נזכר קורץ, באותם ימים כתב מגזין ותחקירן בעיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות" וכיום עורך מדור הפרסום, השיווק והמדיה בו וחבר ועד העיתונאים הזמני. "ב'כלכליסט', אולי ברגע האחרון וכאקט של זהירות, הכניסו את הכותרת על המכירה בגרשיים – 'מכרנו מדבקה רפואית בשווי מיליארד דולר', כלומר כציטוט מפי היזמים ולא כעובדה", הוא אומר.

שער "כלכליסט", 6.7.09 (פרט)

שער "כלכליסט", 6.7.09 (פרט)

הציטוט שהתברר כשקר, שהתפרסם בכותרת הראשית של העיתון, הניע את עורכי "כלכליסט" לשלוח כתבים לנבור בעברו המפוקפק של הוגה "מדבקת הפלא". כך עשו גם המתחרים ב"גלובס" וב"דה-מרקר" ובערוצי הטלוויזיה. "זה לקח כמה זמן, אבל כל אחד הלך לכיוון שלו וחיפש את ההוכחות לאי-קיומה של עסקה", מספר קורץ.

כמו עמיתיהם ביתר כלי התקשורת, גם ב"כלכליסט" גילו עד מהרה כי קליין, הממציא, ריצה כבר שתי תקופות מאסר בגין מעשי נוכלות, וכי הוא שקוע בחובות לקורבנות קודמים.

ובכל זאת, כוורת של מקורבים ידועי שם שהצליח לגייס במסגרת הפרק החדש בחייו הצליחה לשוות לעסקי האוויר שלו מידה מסוימת של אמינות: שותפו הצמוד והפעלתן ד"ר עמוס בוחניק, רופא שיניים ידוע, רופא צבאי בדימוס ואיש עסקים מצליח החולש על רשת של מרפאות ומיזמים עסקיים; חגי הדס, בכיר בדימוס במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים והאחראי על המגעים לשחרור גלעד שליט, שזוהה בפרסומים שונים כ"דירקטור" בחברה (מאוחר יותר הכחיש); וד"ר גבי פיקר, מנכ"ל לייף-קיפר, רופא שיניים, דירקטור בחברות עסקיות רבות ומקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו.

קליין מספר על "מדבקת הפלא" לכתב ערוץ 2 כרמל לוצאטי, קיץ 2009 (צילום מסך)

קליין מספר על "מדבקת הפלא" לכתב ערוץ 2 כרמל לוצאטי, קיץ 2009 (צילום מסך)

הנופך האמין שהקנתה גלריית האישים למיזם זכה לחיזוק מהאופן שבו בחרו יזמי "מדבקת הפלא" להתמודד עם מבקריהם מהרגע שבו החלו הפקפוקים: במקום להתקפד ולהתנזר ממגע תקשורתי, הזמינו קליין ובוחניק את העיתונאים לחוות את פלאי המדבקה על גופם, העניקו ראיונות והציגו לראווה עוד ועוד מסמכים וחוות דעת שהעידו על העניין הרב שמעוררת ההמצאה בקהילה העסקית. כלי התקשורת, שחשו כי היזמים בעלי החזות המצליחנית הולכים ומסבכים את עצמם, עטו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב.

ב"כלכליסט", מספר קורץ, הפקידו אותו יחד עם חמישה או שישה כתבים נוספים על הנבירה הראשונית בעברם של היזמים; במקביל שלחה המערכת שני עיתונאים אחרים להדגמה האמורה יחד עם כתב חדשות ערוץ 2 כרמל לוצאטי, שחלק את ממצאיו וספקותיו עם צופי מהדורת "אולפן שישי". בערוץ 10 הוצמדה לקליין ובוחניק כתבת "המקור" נסלי ברדה, שבמשך שנה התלוותה אליהם לאירועים וריאיינה אותם שוב ושוב, וכך חשפה כמה משיטות הפעולה שבאמצעותן הוליכו שולל משקיעים ועיתונאים.

כולם יאכלו את הכובע

החיטוט האינטנסיבי במרכולתם של היזמים הפריך עד מהרה את קיומה של מדבקת פלא, לא כל שכן עסקת מיליונים. המבוכה התקשורתית הראשונית התחלפה בזעם, והעיתונאים הצליחו לספק גילויים שקיעקעו את הלגיטימציה העסקית של קליין ושותפיו, אך לא עובדות שיפריכו סופית ובאופן מוחלט את קיומה של ההמצאה פורצת הדרך. ההתעניינות בפרשה ביעבעה על המסכים ועל דפי העיתונים, אך בתוך זמן קצר שככה.

אף שהמעשים שייחסו כלי התקשורת ליזמי המדבקה העלו חשש לביצוע עבירות על חוקי מדינת ישראל, רשויות האכיפה העדיפו בשלב זה שלא להתעמק בפרשה

"בתום שבוע של טירוף הבנת שזה עורבא פרח, זה התברר כנורה שמאירה את רמת-גן, אבל אחרי השבוע הזה עזבו אותם", נזכר קורץ. על אף שהמעשים שייחסו כלי התקשורת ליזמי המדבקה העלו חשש לביצוע עבירות על חוקי מדינת ישראל, רשויות האכיפה, התברר לימים, העדיפו בשלב זה שלא להתעמק בפרשה.

משהבחינו קליין ובוחניק כי הסערה התקשורתית חלפה, יצאו לקמפיין חדש של גיוסי כספים. "הם הורידו פרופיל, שכרו משרדים בבית גיבור-ספורט ברמת-גן והביאו את איש יחסי-הציבור איל ארד", מספר קורץ. במסגרת מיזם גיוסי הכספים החדש גם החליטו לעשות שימוש בגוף אחר, שבו לא דבק הבוץ מפרשת המדבקה: החברה-האם סייף-סקיי בע"מ. קליין בעל העבר הפלילי, שהוקע כנוכל "מדבקת הפלא", הוכתר ל"נשיא" החברה, וד"ר בוחניק בעל המוניטין הצח נרשם כבעל המניות היחיד. חודשים אחדים לאחר הבליץ התקשורתי, הצליחו השניים לצאת לדרך חדשה.

הסיפורים על כך שקליין ובוחניק מוסיפים לגייס משקיעים, מספר קורץ, המשיכו לזמזם מעת לעת, אם כי היחס שלמיטב זכרונו הוענק לשמועות הללו מיסגר אותן בעיקר כקוריוז. שמועות אחרות, שהופצו לעיתונאים על-ידי קליין ובוחניק, גרסו כי החברה שבראשה הם עומדים ממשיכה לעשות עסקים טובים ברחבי העולם, ובכלל זה עסקת ענק שנחתמה עם קבוצת סהארה ההודית, קונגלומרט בינלאומי הממותג כ"משפחה הגדולה בעולם".

בשלב זה נהגה החברה הישראלית מרמת-גן לפרוש בפני משקיעיה הפוטנציאליים פורטפוליו רחב של המצאות ופטנטים מתחומים שונים וברמות שונות של תחכום: פאנלים מהפכניים להפקת אנרגיה סולארית ושיטה חדשנית להתפלת מים (שתי ההמצאות שהוצגו כאילו נמכרו להודים); טלפון נייד חד-פעמי במעטפת קרטון, שבאמצעותו ניתן לנהל שיחות בחינם לכל העולם; תוכנה לחיזוי שערי מטבעות; מכשיר דמוי עט שבאמצעותו ניתן לסמן בני-אדם באמצעות השפרצת חומר המתחבר ל-DNA שלהם, המצאה שלטענת הוגיה אומצה על-ידי השב"כ והמשטרה לצורך מעקב אחר מחבלים ועברייני מין; ועוד ועוד.

הנשיא פרס מחווה את דעתו על העסקה בפני מצלמות ערוץ 1, מתוך כתבתו של לוצאטי. מאחור: יועץ התקשורת איל ארד (צילום מסך)

הנשיא פרס מחווה את דעתו על העסקה בפני מצלמות ערוץ 1, מתוך כתבתו של לוצאטי. מאחור: יועץ התקשורת איל ארד (צילום מסך)

בפני משקיעים ספקנים נופפו אנשי סייף-סקיי בתביעת דיבה שהגישו נגד "גלובס" (לימים יגישו קובלנה פלילית גם נגד קורץ ו"כלכליסט"). "כשמישהו היה בא ושואל, הם היו עונים: 'הא, התקשורת. הגשנו תביעה ונוציא מהם מיליונים'", נזכר קורץ. "באותו זמן הלכו ואמרו לכולם איך עסקת 'מדבקת הפלא' בעצם קרתה, ואיך זרמו אליהם מיליונים או מיליארדים, ואיך כולם אכלו ויאכלו את הכובע".

בהעדר שורה תחתונה נחרצת בנוגע לפרשת המדבקה, הצליחו קליין ובוחניק להמשיך במלאכת גיוס הכספים והמשקיעים, ואף לשוב ולזכות לעתים בסיקור אוהד שלא כלל את הרקורד הבעייתי של התנהלותם העסקית.

"מכרו לנו לוקשים"

באפריל 2010, כשהמדבקה היתה כבר סיפור ישן שאינו מפרנס עוד מהדורות חדשות ושערי כלכלונים, נקרא קורץ לשוב ולעסוק ביוזמותיהם העסקיות של היזמים אריק קליין ועמוס בוחניק. "משהו כמו חצי שנה אחרי שסיפור המדבקה גווע סופית", הוא מספר, "מתקבל אצלנו במערכת אימייל אדום: 'אני חושב שנפלנו בפח'".

"'מכרו לנו לוקשים', אומר לי הנציג של המשקיע כשאנחנו מדברים בטלפון. כבר בהתחלה אני אומר לו, 'תגיד לי, אתה דפוק? איך אפשר לשכוח שקליין זה ההוא מהפרשה שפרצה רק בקיץ שעבר?'"

מאחורי האימייל שנשלח למערכת "כלכליסט" עמד אזרח ישראלי בשם עדי גולן, נציגו בארץ של משקיע מארצות-הברית, יהודי דתי בשם מייקל איזיקל, שלו חברה אמריקאית לשיווק טלפונים סלולריים. ימים אחדים לאחר שהעביר איזיקל לכיסם של שני היזמים כ-100 אלף שקל מתוך חצי מיליון שקל שהתחייב להשקיע, נקלע שיתוף הפעולה לקשיים שנומקו בטיעונים טכניים. כשחרף העיכוב ביקשו ממנו קליין ובוחניק להשקיע את יתרת הסכום, החליט לבדוק אם מדובר בתרמית.

נציגו של המשקיע האמריקאי נשלח ליצור קשר עם התקשורת. "'מכרו לנו לוקשים', אומר לי הנציג, עדי גולן, כשאנחנו מדברים בטלפון", אומר קורץ. "כבר בהתחלה אני אומר לו, 'תגיד לי, אתה דפוק? איך אפשר לשכוח שקליין זה ההוא מהפרשה שפרצה רק בקיץ שעבר?'. וגולן מסביר לי שד"ר בוחניק הוא אדם רציני, חובש כיפה, שהולך ומספר לכולם איך הוא וקליין תבעו את כלי התקשורת ויוציאו מהם מיליונים, ומספר שעסקת המדבקה בעצם קרתה, ושהם עשו מיליארדים, ושהכל שריר וקיים".

בישיבות המערכת של "מוסף כלכליסט" שנערכו בחודשים שלאחר גוויעת פרשת המדבקה, נזכר קורץ, ניקרה בצוות תחושה שלפיה העיסוק במיזם המפוקפק טרם מוצה. "כל הזמן דיברנו על זה שצריך פעם אחת ולתמיד להבין מה בדיוק קרה שם", הוא אומר, "הסיפור עם קליין ובוחניק הוא שאחרי פרשת המדבקה יכולת להניח די בוודאות שהם נוכלים, אבל עדיין לא הוכח שהם נוכלים. והנה אני נפגש עם האיש הזה, שומע את הסיפור המדהים הזה, ומבין שדרכו אני יכול להיכנס פנימה ולחשוף את המנגנון".

זבוב על הקיר

בתום הפגישה עם נציגו של המשקיע האמריקאי, מספר קורץ, הוחלט על דרך פעולה יוצאת דופן: "הוא הסכים שאני אתלווה אליו לפגישות עם קליין ובוחניק בתור אחיין שלו". הפגישה הראשונה עם אנשי חברת סייף-סקיי, נזכר קורץ, נקבעה ליום השואה. "נכנסתי עם גולן למשרדים, והיה לנו משחק כזה: אני אמרתי 'טוב, עדי, אני אחכה לך בחוץ', ואז הוא אומר, 'לא, לא לא, בוא תיכנס' – ככה, בשביל להקנות אמינות. בפגישה עצמה לא דיברתי, רציתי להיות כמו זבוב על הקיר. בוחניק, שהוא אדם מבוגר, שאל 'מי זה הג'וניור', ואני הוצגתי בתור 'עמיר', האחיין", הוא מספר. את הפגישות תיעדו בחשאי בטייפ ובמצלמה נסתרת.

"בפגישה עצמה בוחניק אומר, 'כמה טלפונים? כמה הוא צריך? טוב, אין בעיה, יש לי משלוח של שני מיליון טלפונים בדרך – אין בעיה, אני משחרר לך אותם תוך שבוע'"

במהלך הפגישה, מספר קורץ, המשרדים רחשו כמו קן נמלים. קליין, בוחניק והעובדים דאגו לתצוגת תכלית שהשרתה תחושה שלפיה החברה נמצאת על אוטוסטרדה של עשייה והצלחה. "המשרדים עצמם מאוד יפים, ובכניסה תלויים שעונים – הונג-קונג, בנגקוק, כל העולם – כדי שתבין שמדובר בחברה גלובלית, ואתה מיד מבחין בחוברות מאוד יפות, גם על המדבקה וגם על פיתוחים אחרים, ועוד חוברת שפורשת את כל האחזקות של חברת סייף-סקיי אינטרנשיונל – בתחום רפואת השיניים, ובתחום התקשורת, ובתחומים אחרים – מה זה, חברת ענק! בחדר אחר, פתאום, פותחים בקבוק יין כי חוגגים עסקת ענק, וקליין יוצא ונכנס עם משהו ביד ואומר, 'תראו – זה פאנל סולארי שבדיוק מכרנו עכשיו בחו"ל במיליונים', ומדגים".

קורץ התלווה לגולן בשלב קריטי של ההתקשרות בין המשקיע איזיקל לאנשי סייף-סקיי: מפיץ הטלפונים האמריקאי, שהתבקש להזרים לחברה עוד 400 אלף שקל, לא קיבל את הסחורה שהובטחה לו. הטלפונים המהפכניים, הובטח ליהודי שמעבר לים, היו מוכנים כבר למסירה ושיווק ביום חתימת החוזה עימו, ב-17 בפברואר 2010, אך נתקעו אי-שם במבוך הביורוקרטיה הבין-יבשתי. אחרי חודשיים ושלושה של מריחה החל להתברר שהפעם, לא הביורוקרטיה אשמה.

מבחינת קליין ובוחניק, הפגישות שערכו עם קורץ וגולן באביב של אותה שנה נועדו לדאוג לכך שיתרת הסכום שהובטח להם אכן תוזרם לחשבונה של החברה. מבחינת גולן והמשקיע שייצג, בשלב זה נועדו המגעים גם להביא לחשיפת דרכי הפעולה של הצמד. "גולן עוד נאחז בחלום", אומר קורץ, "הוא ניסה להאמין שאולי עוד יש פה משהו. הוא אמר, 'אם נגלה שמדובר בהונאה, אז יש לך סיפור. ואם יתגלה שזו המצאת המאה – גם אז יש לך סיפור'".

"המקום היה מלא בחרדים חוגגים, ומבין ההמולה הוא יוצא בבגדים חגיגיים ושטריימל, מביא לי שני דיסקים, ואני נוסע הביתה ובמשך יומיים-שלושה יושב ומאזין. היו שם לדעתי 15 שעות של שיחות עם קליין ובוחניק"

לדברי קורץ, המשקיע ונציגו העדיפו לפנות לעיתונאי, ולא למשטרה או לחוקר פרטי, משום שלא ציפו שרשויות אכיפת החוק יטפלו במקרה כראוי. את פרשת "מדבקת הפלא" הרי שרדו קליין ובוחניק בלי שידבק בהם כל רבב פלילי.

לכל אורך הביקור הראשון, אומר קורץ, חזרו והבטיחו אנשי סייף-סקיי שהטלפונים החד-פעמיים מוכנים לשיווק. "עוד לפני הפגישה הגיעו כל מיני מתווכים, כל מיני אנשים כאלה שעד היום אני לא יודע מי הם ומה הם, שניגשו לגולן ושאלו אותו איך לעזאזל עולה בדעתו לצאת מהעסקה ולפספס את סיכוי חייו", משחזר קורץ.

"בפגישה עצמה בוחניק אומר, 'כמה טלפונים? כמה הוא צריך? טוב, אין בעיה, יש לי משלוח של שני מיליון טלפונים בדרך – אין בעיה, אני משחרר לך אותם תוך שבוע'", הוא מוסיף. "כל הזמן נותנים לך את התחושה שזה רק עיכוב טכני קטן, ובמקביל ניגש אליך אחד מהמתווכים שלהם ואומר לך: 'אל תפספס, הם עשו עסקה בהודו ובברזיל, הם מכרו במיליונים, במו עיני ראיתי', ובוחניק מספר שקליין בדיוק נפגש עם יועץ של משרד התקשורת וקיבל אישורים. בקיצור, מסתיימת הפגישה ואני מבין שיש פה משהו".

מקור בשטריימל

אחרי שהחל לעבוד צמוד לנציגו של המשקיע האמריקאי, הופגש קורץ עם משקיע מודאג אחר – גם הוא יהודי דתי שלו עסקים מחוץ לישראל, אזרח בלגי בשם ברט המלי. כמו המשקיע האמריקאי איזיקל, גם המלי התחייב לשלם לסייף-סקיי חצי מיליון שקל תמורת שותפות בשיעור של 5% במיזם הטלפונים החד-פעמיים, וגם הוא החל לחשוש שהכסף אבוד. בניגוד לאיזיקל, המלי שילם את כל הסכום מראש. חשדו של המשקיע הבלגי התעורר כמה חודשים לפני כן, מספר קורץ, והוא החל להקליט את שיחותיו עם היזמים לצרכים עתידיים.

הפגישה עם המלי נקבעה ללילה אחד שבו הגיע לרמת-גן, לחתונה חרדית שנערכה במלון שרתון בעיר. "קבענו שהוא יביא לי את הדיסק עם ההקלטות בערב במלון", מספר קורץ. "המקום היה מלא בחרדים חוגגים, ומבין ההמולה הוא יוצא בבגדים חגיגיים ושטריימל, מביא לי שני דיסקים, ואני נוסע הביתה ובמשך יומיים-שלושה יושב ומאזין. היו שם לדעתי 15 שעות של שיחות עם קליין ובוחניק. ובשיחות האלה אתה שב ושומע שוב ושוב את ההבטחות האלה: 'וול מארט? העסקה סגורה. יש לנו עסקת ענק. לטסקו אני מספק שני מיליון טלפונים. עם מנטה של דלק עומדת להיות עסקה גדולה'".

קליין ובוחניק, מתוך תחקיר "כלכליסט", 2010

קליין ובוחניק, מתוך תחקיר "כלכליסט", 2010

כיצד ניתן לשווק עסקאות ענק בינלאומיות ולשכנע בכדאיותן של השקעות של ממון רב על סמך דיבורים והבטחות בעל-פה? השיטה שבה ניסו קליין ובוחניק להונות את שותפיהם העסקיים, מספר קורץ וסיפרו משקיעים שמסרו עדות בפרשה, התבססה על רכישת אמונם באמצעות הצגתם של אינספור מסמכים כשרים למראה, שכביכול העידו על שרירותן של העסקאות, כמו גם על מיליוני ומיליארדי דולרים הקיימים כביכול בחשבונות שמחזיקה החברה בשלל בנקים רחבי תבל; נוסף לכך הציגו מסמכים שייחסו להם בעלות על חברות ישראליות ובינלאומיות אמיתיות שכלל לא ידעו שהן כאלה. כשהתעורר הצורך, השתמשו באותם מסמכים כדי לנסות לשכנע גם את קומץ העיתונאים שזינב בהם כי הם אכן מנהלים עסק לגיטימי ועתיר מעוף.

"לימים התברר שכל ההסכמים האלה היו מה שנקרא 'מזכרי הבנות'", מסביר קורץ, ומרחיב על ההבדל בין אותם מזכרים לבין חוזים של ממש: "זה כמו שאני אבוא אליך ואגיד לך, 'שמע, אני קונה ממך את העסק, את הדירה ואת המכונית שלך ומשלם לך עליהם 8 מיליון שקל – ואני מתחייב להעביר לך את הכסף עד יום שישי הקרוב. אם אני לא מעביר לך את זה עד אז – העסקה בטלה'. ואז אתה חותם, ואני חותם, והכל סבבה. מגיע יום שישי, לא העברתי את הכסף, וזהו, גמרנו, נפרדו דרכינו. כמה זה עלה לי? עלות הדיו שבעט. אלא שעכשיו יש לי מסמך חתום שאני יכול להציג לאנשים אחרים. זו היתה השיטה".

המסמכים הללו, לצד עדויות לגבי פגישות הגישוש הרבות, סיפקו גרעין של אמת שאיפשר לקליין ולבוחניק לעורר מידה של ספק בטענות שהועלו כנגדם שוב ושוב. "תמיד היה בסיס כלשהו – היו פגישות אמיתיות, ולא הכל היה מופרך מהיסוד", אומר קורץ. "זה לא כמו שאני אגיד לך שהבוקר נפגשתי עם אובמה במלון רויאל-ביץ' בתל-אביב. זה יותר כמו שאגיד לך שהבוקר פגשתי את כרמלה, הגננת של בתי, ושהיא אישרה לי עסקה של מיליארדים. יש בזה גרעין של אמת – באמת פגשתי את כרמלה הבוקר, כשהבאתי את הבת שלי לגן. לא חתמתי איתה על עסקה של מיליארדים, מקסימום שילמתי לה 50 שקל עבור מסיבת סיום".

את ניירת הסרק תיגברו היזמים בשלל סממני עושר והצלחה, שלימים התבררו ככוזבים והתגלגלו גם הם אל אולמות בתי-המשפט (ועל כך בהמשך). את ההצהרות שהעלו בפני המשקיעים וכלי התקשורת דאגו לתבל בשמות של אישים בכירים ומפורסמים וחברות בינלאומיות שלכאורה הביעו עניין בסייף-סקיי, לעתים בעקבות גיבוש של אותם מזכרי הבנות או פגישות ראשוניות, ולעתים ללא בסיס כלל.

מלבד קמעונאיות הענק וול-מארט וטסקו, חברת סהארה ההודית, חברת MSI הטייוואנית (ששמה נקשר בעסקת "מדבקת הפלא") וחברת דלק שבשליטת יצחק תשובה, שהוזכרו קודם, קורץ מספר כי צמד היזמים עשה שימוש דומה גם בשמותיהן של ענקית התרופות הבינלאומית נובארטיס, בשמותיהן של הזרוע ההולנדית של חברת בל-קומפני ושל חברת לאומי-קארד הישראלית, וגם בשמותיהם של איש העסקים רמי לוי ועו"ד דב אברמוביץ'.

"משקיעים, היזהרו לכם", מתריע קורץ, "כשמגיע מישהו עם ניימדרופינג רציני, תזכרו שזה דפוס שמאפיין נוכלים, שמאגדים רשימה של אנשים רציניים סביב רעיון ערטילאי כדי לתת תחושה שהכל בדוק ובטוח".

שוטר טוב, שוטר רע

שני המקורות של קורץ התחייבו להשקיע את כספם באותו פרויקט ובאותו האופן – הסכום הזהה שהתחייבו להשקיע הקנה לכל אחד מהם אחוז שווה במיזם, ולשניהם הובטח כי במסגרת ההשקעה יקבלו טלפונים שיוכלו לשווק בארצות שונות, הבטחה שהעיכובים הנשנים במימושה הם שעוררו את חשדם. נקודת המוצא הזהה, יחד עם התיעוד המקביל של מגעיהם עם היזמים הישראלים, איפשרו לקורץ ולמקורותיו להצליב את טענותיהם והבטחותיהם של קליין ובוחניק ובכך לחשוף שורה של סתירות שצצו במצגי השווא שלהם.

"תקשיב טוב, שמייקל יתחנן ויתפלל שיהיה לו אחוז אחד ממה שלנו יש, אתה מבין אותי?! אז מי זה מייקל המזדיין הזה שישלח אותך להגיד שאני רמאי, מי?!"

המגעים שלהם נחשף קורץ בזמן אמת ובדיעבד החלו בראשית 2010 ונמשכו אל תוך האביב והקיץ של אותה שנה. הם נערכו כשעל השולחן כבר מונחים חשדותיהם המהבילים של המשקיעים הזרים, שביקשו תשובות, את הסחורה המובטחת ומאוחר יותר גם את כספם בחזרה. על רקע זה, לא מפתיע שהשיח ביניהם מיהר להתלהט.

"אתה לא מכיר אותי – אני משתין על כסף, שם זין על כסף", הטיח קליין בעדי גולן, נציגו של המשקיע האמריקאי מייקל איזיקל, בפגישה שנערכה במאי 2010 בנוכחות קורץ. "אתה רוצה להעמיד אותי במבחן, אבל אני יודע לעשות הכל. הייתי בכל הסרטים בחיים שלי, אני איש שמכבדים. כבוד! אף אחד לא בא לגנוב אתכם. תקשיב טוב, שמייקל יתחנן ויתפלל שיהיה לו אחוז אחד ממה שלנו יש, אתה מבין אותי?! אז מי זה מייקל המזדיין הזה שישלח אותך להגיד שאני רמאי, מי?!".

הצעקות והקללות, אומר קורץ, היו חלק מתרגיל רטורי שנועד לבלבל את המשקיעים ולשכנע אותם להזרים את יתרת הכספים שהתחייבו להשקיע בחברה. "זה היה מין משחק חלקלק כזה", הוא מסביר. "השוטר הרע, אריק קליין, מאיים, והשוטר הטוב, עמוס בוחניק, בא ואומר, 'די, לא לריב ילדים'. קליין הוא שחקן טוב, אבל בשלב הזה ההתפרצות סייעה לנו לזהות את השקרים – אתה נמצא איתו בחדר, והוא אומר, 'יש לי משקיע אחר, מבלגיה, שהעביר את כל הכסף וקיבל את כל הטלפונים'. הוא דיבר על ברט המלי, שכבר ידענו שלמרות שהעביר את כל הכסף, לא קיבל שום טלפונים".

לצד התיעוד החשאי, מספר קורץ, הוא החל לפנות לכל אחד מהגופים והאישים ששמם הוזכר בהקשרם של קליין ובוחניק, כדי לברר אם יש ממש בטענות לגבי קיומו של קשר עסקי ביניהן ובין סייף-סקיי. כולם ללא יוצא מן הכלל הכחישו כי המגעים עימם, אם היו כאלה, הבשילו לכדי שיתוף פעולה עסקי. "בדרך-כלל התגובה הסתכמה ב'פנו אלי', או 'פגשתי, שמעתי, חשדתי שמדובר בהונאה – ופה זה נגמר'", אומר קורץ.

ההכחשה הבולטת ביותר הגיעה מחברת טסקו, שנטען כי הזמינה מיליוני טלפונים מצמד הישראלים. דובר מטעם הקמעונאית הבינלאומית מסר כי במטה החברה מעולם לא שמעו על סייף-סקיי או על החברות האחרות שניהלו בוחניק וקליין, לא כל שכן חתמו איתם על עסקה כלשהי.

מסר דומה התקבל מהחברה הטייוואנית שעליה טפלו היזמים הישראלים את עסקת מדבקת המיליארד; קורץ העביר לידי החברה עותק ממסמך הבנות לרכישת ההמצאה, שלכאורה נחתם בין הטייוואנים לבין קליין ובוחניק. הפנייה נענתה בהכחשה רבתי. "MSI אפילו לא שמעה על סייף-סקיי", מסרה החברה הטייוואנית ליומון הכלכלה הישראלי. "לא באמת היתה עסקה, לא היתה מדבקה, לא העבירו מיליארדים, לא העבירו מיליונים ולא העבירו שקל", מסכם קורץ.

אריק קליין מציג בפני כתבת "המקור" נסלי ברדה את הווילה שלטענתו רכש מכספי מכירת "מדבקת הפלא" (צילום מסך)

אריק קליין מציג בפני כתבת "המקור" נסלי ברדה את הווילה שלטענתו רכש מכספי מכירת "מדבקת הפלא" (צילום מסך)

ככל שהתקדמה מלאכת הכנת התחקיר הלך והתברר לקליין ולבוחניק שהתקשורת עומדת לשוב ולהתעניין בהתנהלותם הבעייתית. במקביל לתחקיר של "כלכליסט", בימי ראשית קיץ 2010 הלכה ונשלמה גם העבודה על הכתבה רחבת ההיקף שהכינה עליהם נסלי ברדה לערוץ 10, ששודרה כחודש לאחר פרסום התחקיר ב"כלכליסט" ועשתה שימוש בכמה מהחומרים שנאספו במסגרתו.

בתקופה שלפני פרסום הכתבה עוד האמינו קליין ובוחניק כי יצליחו להוציא את האוויר מהתחקיר של "כלכליסט" אם יעלה בידם לשכנע את שני המשקיעים-שנעשו-מקורות להפסיק לשתף פעולה עם קורץ. הם נענו בשלילה. שני המשקיעים, איזיקל והמלי, התבקשו על-ידי עורכי העיתון להתראיין לכתבת התחקיר בשמם ולהופיע בה בתמונתם, כדי לחזק את אמינות הממצאים, ונתנו את הסכמתם. כשנראה היה שאיסוף המידע הסתיים, קליין ובוחניק התבקשו להתייחס לממצאים; בתגובה, שלחו למערכת מכתב איום בתביעה ואת יועץ התקשורת איל ארד.

"הלקוח שלך משקר"

איל ארד. 19.12.05 (צילום: פלאש 90)

איל ארד. 19.12.05 (צילום: פלאש 90)

קורץ מספר כי כשהגיע ארד למערכת "כלכליסט", הוא נשא באמתחתו מסמכים שקיבל מקליין ומבוחניק, שלדבריו אימתו את גרסאותיהם. "אני זוכר שאיל ארד התחיל להציג את הגרסה שלהם, ועצרתי אותו – אמרתי לו, 'איל, תיזהר, יש לנו באמת הרבה מאוד הוכחות לכל הדברים שעליהם ביקשנו תגובה'", אומר קורץ.

"לא חשדתי שארד חלק מהתרמית, הנחתי שגם הוא נפל בפח ושהוא נתן אמון בקליין בגלל המסמכים, שבשלב הזה עוד לא היה ברור שכמה מהם מזויפים", הוא מוסיף.

"אמרתי לו, 'הלקוח שלך משקר', אבל הוא נלחם בשבילם – בטלפונים, בפגישות, והציג עוד ועוד מסמכים, ומספר לנו: 'אני טסתי איתם לפגישות בחו"ל במחלקת עסקים, ראיתי את אריק קליין מעביר כרטיס אשראי. אני ראיתי בעיניים שלי מסמך בנקאי שיש לו ככה וככה מיליונים בבנק מהעסקה'. הוא אמר, 'עמיר, תחכו, עוד שבוע תהיה הכרזה על העסקה הכי גדולה, עם בל-קומפני בהולנד' – בזמן שאנחנו כבר דיברנו עם בל-קומפני וקיבלנו מהם הכחשה גורפת, שלפיה מעולם לא שמעו על החברה הישראלית".

ובכל זאת, עומד אדם כמו איל ארד ומניח מולך ערימה של מסמכים. לא היה איזה רגע שבו הרגשת חוסר ביטחון, שאולי יכול להיות שטעית?

"בוודאי, היו רגעים כאלה. לא חשבתי שטעיתי, אבל כל נורה אדומה וספק קטן היו משהו שדרש בדיקה מעמיקה. אחרי הפגישה עם ארד הלכתי בגישה של אקסיומה הפוכה – במקום להוכיח שמדובר בהונאה, לנסות להוכיח שהכל בעצם בסדר. ואז לאט-לאט אתה פונה שוב לכל הגורמים שמוזכרים בכתבה, בארץ ובחו"ל, ומראה להם את המסמכים החדשים. זה לקח עוד שבועיים-שלושה, ותוך כדי היו עוד פגישות, מכתבים מעורכי-דין, ובוחניק נפגש איתנו כדי לנסות להוריד אותנו מהכתבה – ואז, בעצם, במפגש הזה, הוא זיהה אותי מהפגישות במשרדים. עד אז הם, וגם ארד, לא ידעו עד כמה הייתי קרוב אליהם".

בדיעבד התברר כי כמו המשקיעים, גם יועץ התקשורת הבין שהוליכו אותו שולל. מעט יותר משנה לאחר המפגש במערכת "כלכליסט" הגישה חברת ייעוץ התקשורת של איל ארד תביעה אזרחית בהיקף של מאות אלפי שקלים נגד קליין, בוחניק וסייף-סקיי, בגין אי-תשלום שכר טרחה ("לימים שמעתי על זה ועקצתי אותו, כי היה ברור שזה מה שיקרה", אומר קורץ).

"ואז, ממש בשבוע האחרון לפני הפרסום, קליין עצמו התקשר ואמר: 'אני בא!'", מספר קורץ. "הוא הגיע למערכת כדי להציג בפנינו מצגת שתוכיח שהטכנולוגיה שלו אכן עובדת". לקראת הביקור, הוא אומר, הזמינו ב"כלכליסט" מומחה לטכנולוגיה סלולרית (את זהותו מבקש קורץ שלא לחשוף) שיחווה את דעתו על המצגת. בתומה פסק המומחה כי קליין אמנם עושה שימוש במונחים מקצועיים, אך מערבב אותם באופן שאינו יוצר היגיון. "למרות שהוא קבע שהכל חרטא", מעיר קורץ, "החלטנו לא להתעסק בשאלה 'האם הטכנולוגיה אפשרית'. הגבלנו את עצמנו להצגת אחורי הקלעים של תהליך ההונאה".

הקיץ שבו החלה התרמית לקרוס

ב-1 ביולי 2010 התפרסמה כתבת התחקיר. מונולוג האיומים והקללות של קליין פתח אותה. על שער המוסף הודפסו תמונותיהם של שני היזמים כפי שנלכדו בעדשת המצלמה הנסתרת. לצדן, בגדול, הובא ציטוט של קליין מתפאר בעסקאות שלא היו ולא נבראו. שני המקורות שאיפשרו לתעד מקרוב את מגעיהם עם אנשי סייף-סקיי סיפרו על האופן שבו משכו אותם להשקיע בחברה שעיסוקה הבלעדי הוא גיוס כספים ללא תמורה ממשית. הבטחות השווא שבהן הולעטו מתועדות ומופרכות בזו אחר זו, וכך גם שיתופי הפעולה הבדיוניים עם אישים וחברות בישראל וברחבי העולם.

שער "מוסף כלכליסט", 1.7.2010

שער "מוסף כלכליסט", 1.7.2010

בכתבה לא נכתב במישרין כי קליין ובוחניק עוסקים במעשי הונאה ונוכלות; ב"כלכליסט" הניחו כי הקורא הסביר ישכיל להסיק כך בכוחות עצמו. לדברי קורץ, הניסוח הזהיר נדרש בעקבות הייעוץ המשפטי שניתן לעיתון בטרם פרסום התחקיר. "אנחנו לא משטרה, פרקליטות או בית-משפט, לא אנחנו נקבע שמדובר בפלילים", הוא אומר. "אנחנו פרשנו את כל התשתית הראייתית, וכל מה שנותר למשטרה הוא לקחת את זה, למרקר ולהזמין את כל מי שמוזכר בכתבה למסור עדות".

מושאי הכתבה, בתגובה, החליטו לגרור את העיתון לבית-המשפט. עוד באותו חודש הגישו קליין ובוחניק לבית-המשפט קובלנה פלילית נגד קורץ ונגד עדי גולן, נציגו של המקור האמריקאי, בגין פגיעה בפרטיות. מלבדם דרשו צמד היזמים להעמיד לדין גם את "ידיעות אחרונות" ואת שרשרת העורכים האחראיים לפרסום התחקיר – העורך האחראי של המוסף, אמיר זיו; עורך אתר "כלכליסט" גבי קסלר; העורכת הראשית גלית חמי; והמו"ל יואל אסתרון. "כמו שקליין ובוחניק התרברבו איך הם הולכים להוציא מיליונים מ'גלובס' בתביעת הדיבה, כך הם הלכו והצהירו שהם הולכים להכניס אותנו לכלא", אומר קורץ.

שבועיים אחר-כך, מעט יותר מחודש לאחר פרסום התחקיר, תהליך הקריסה של מערך מצגי השווא של קליין ובוחניק נמשך. בראשית אוגוסט שודרה בערוץ 10 כתבתה של נסלי ברדה, שעימתה את השניים, וגם כמה מחסידיהם, עם החורים שהתגלעו בהצהרותיהם, ונענתה בשלל של התפתלויות, התחמקויות והבטחות סרק. כתבת "המקור" סדקה עוד קצת את התדמית המצליחנית שניסה לעטות קליין, הנוכל המורשע השקוע בחובות: במהלך הצילומים הוזמן צוות ערוץ 10 לקיסריה, לשטוף את עיניו בווילה המפוארת שלטענת קליין רכש באמצעות רווחי עסקת "מדבקת הפלא". בדיקה העלתה כי קליין כלל לא רכש את הנכס, אלא שכר אותו לתקופה של שנה. לימים נתבע על-ידי המשכיר.

אריק קליין (משמאל) בבית-משפט השלום בתל-אביב, 20.2.13 (צילום: פלאש 90)

אריק קליין (משמאל) בבית-משפט השלום בתל-אביב, 20.2.13 (צילום: פלאש 90)

כמה חודשים מאוחר יותר, בכתבת המשך שפירסם קורץ ב"מוסף כלכליסט", נחשף כי מסעות העסקים של קליין ובוחניק ברחבי העולם, שלאחדים מהם הוזמן גם יועץ התקשורת ארד, מומנו גם הם ברמייה, באמצעות הונאת אשראי.

"התברר שהם פתחו קו אשראי בחברת דיזנהויז ובסוכנות בשם מעוז-נסיעות, ולכן באמת יכלו להעביר כרטיס אשראי על האירוח במלונות יוקרה ועל טיסות במחלקות ראשונות – אבל בשורה התחתונה, עבור חלק ניכר מזה הם לא שילמו", אומר קורץ. גם התנהלותם של השניים מול שתי חברות התיירות התגלגלה אל אולמות בית-המשפט. גם החברות שהשכירו לסייף-סקיי את משרדיה המפוארים תבעו את קליין ובוחניק לדין, וכך גם כמה מהקורבנות שפותו להשקיע בחברה.

במקביל להתפתחויות הללו החלה גם המשטרה לבדוק את הגילויים החדשים בנוגע לקליין ובוחניק. בהתחלה בגלל ניצול לרעה של קווי האשראי שפתחו בחברות התיירות, ואחר-כך גם בשל מעשי ההונאה האחרים. בשלהי 2010 נקרא קורץ למפלג ההונאה של משטרת מחוז תל-אביב והתבקש לסייע במיפוי מתלוננים ועדים פוטנציאליים, וגם למסור עדות בעצמו.

באפריל 2011, בתום חודשים אחדים של חקירה סמויה וגביית עדויות, פשטו חוקרי המשטרה על משרדי חברת סייף-סקיי, החרימו מחשבים ומסמכים מודפסים ועצרו את קליין ובוחניק. כתב האישום הוגש נגדם כחודש לאחר מכן, וכלל חלק ניכר מהממצאים שהתגלו בתחקיר שהתפרסם ב"מוסף כלכליסט" בקיץ 2010. "בלי הפרסום בתקשורת, אני חושב שלא היה זז כלום", אומר קורץ. "המשטרה לא היתה מתערבת, והשניים עוד היו יושבים עד היום במשרד כלשהו וממשיכים לגייס משקיעים".

ד"ר עמוס בוחניק (משמאל) בבית-משפט השלום בתל-אביב, 20.2.13 (צילום: פלאש 90)

ד"ר עמוס בוחניק (משמאל) בבית-משפט השלום בתל-אביב, 20.2.13 (צילום: פלאש 90)

בחורף 2013 הורשעו השניים בשורה של עבירות הונאה. קליין, שעליו הוטלה רוב האשמה, נשלח ל-6.5 שנות מאסר בפועל, וכמו כן הוטלו עליו שנתיים מאסר על תנאי והוא נדרש לשלם קנס ופיצויים בסך מצטבר של מאות אלפי שקלים; על ד"ר בוחניק, שבית-המשפט קבע כי היה מעורב רק בכמה מהעבירות, נגזרו שישה חודשי מאסר שהומרו בעבודות שירות בבית-חולים, שנת מאסר על תנאי וקנס בסך 150 אלף שקל (מיוזמתו, עוד לפני מתן גזר הדין החל להחזיר את החובות שצבר).

התפוגגותו של המיזם העסקי יוצא הדופן הביאה עימה גם את התפוגגותה של ההתכתשות עם העיתונאים: בקיץ 2012 נמחקה תביעת הדיבה שהגישו קליין ובוחניק נגד "גלובס"; כעבור שנה, בקיץ 2013, הורה בית-המשפט גם על מחיקת הקובלנה שהוגשה נגד קורץ ועורכיו.

סיכום אפור

הפגישה עם קורץ נערכת שלוש שנים ושלושה ימים לאחר פרסום גילוייו המרשיעים, בבית-קפה מרובב פירות פיקוס מעוכים בשכונת רמת-החייל בתל-אביב, לא הרחק ממערכת "כלכליסט". שבועות אחדים לאחר מחיקת הקובלנה נגדו, שבעקבותיה הותר לו להתראיין, מעיד העיתונאי בן ה-34, נשוי ואב לשניים, כי הוא חש בר-מזל על שקיבל הזדמנות להשקיע בתחקיר אחד מאות שעות עבודה.

"לצערי יש פחות ופחות מקום לדברים כאלה, בגלל השינויים בעולם התקשורת", אומר קורץ. "ייאמר לטובת 'כלכליסט', ולטובת אמיר זיו, גלית חמי ויואל אסתרון, שהם איפשרו לי את אורך הנשימה הדרוש בשביל תחקיר מהסוג הזה". ממרחק השנים, הוא מבקש להוסיף לתמונה שצייר לפני שלושה קייצים מנה של גוונים אפורים.

עמיר קורץ (צילום: אוראל כהן, "כלכליסט")

עמיר קורץ (צילום: אוראל כהן, "כלכליסט")

"אריק קליין הוא אשף של מלים, הוא באמת חלקלק בצורה יוצאת דופן, אבל למרות מעשי המרמה והשקרים – ייתכן מאוד שהאיש הזה גם מאוד-מאוד מוכשר", אומר קורץ. "אם הוא היה מנתב את המוח הגאוני שלו למקומות אחרים, יכול להיות שהוא היה עושה טוב. הרעיונות שלו, ביסודם, הם הרי רעיונות טובים – הבעיה היתה שהוא הלך ומכר אותם כאילו הכל כבר קרה והמיזם הצליח, בזמן שהכל עדיין בגדר רעיון. אם תלך ותשאל אותו, הוא יגיד לך – 'לא הוכיחו שאני לא יכול'".

במימד מקביל, שבו קליין היה מוסכניק, אתה יכול לדמיין מצב שבו גם אתה נופל בפח?

"בגלל שאני לא מבין במכוניות יכול להיות שכן. מצד שני, לא הייתי כנראה קונה ממנו מכונית משומשת, ובטח שלא הייתי משקיע בחברה שלו. שאלו אותי אחרי פרסום הכתבה, 'תגיד, היית יכול להאמין לו?'. אני לא יודע, אני לא מחפש הזדמנויות השקעה כאלה, אבל קשה לשפוט אנשים שיש להם חלום לעשות כסף קל. אם הייתי יודע את הרקע שלו – בוודאי שלא".

קליין ובוחניק הפילו משקיעים מקצועיים, לא אנשים ש"לא מבינים במכוניות".

"זה נכון, היו שם גם אנשי עסקים רציניים – אבל היו גם כל מיני משקיעים דרג ד' שהגיעו בשיטת חבר-מביא-חבר, כל מיני רופאי שיניים, מכרים של בוחניק, שהאמינו בו כי הוא אדם מוערך. לימים הרי גם בוחניק טען בבית-המשפט ש'חבר'ה, גם אני נפלתי בפח – אולי הפלתי אחרים, אבל לא מתוך איזו מודעות'".

מה שכמובן אינו נכון, כי בסופו של דבר גם הוא הורשע.

"שמע, הסיפור של בוחניק הוא תעלומה. לפי בית-המשפט, עד נקודה מסוימת הוא היה קורבן – ומנקודה מסוימת הוא שיתף פעולה עם המעשים. כשאתה פוגש את בוחניק, אתה לא יכול שלא לתהות – זה איש רציני, רופא שיניים שעשה אקזיט, איש משפחה, דתי, אדם מן השורה – למה לו לשקר ולרמות? הוא כנראה האמין בקליין אמונה עיוורת, עד הסוף. וקליין הוא הרי נוכל מקצועי – זה ממש המקצוע שלו, אם כי הוא כנראה לא עושה את זה טוב כל-כך אם הוא נתפס והורשע כבר שלוש פעמים".

אם הוא היה נמנע מההיבריס הזה, של לעבוד על המשקיעים וגם על התקשורת, אולי הוא עוד היה מצליח לחמוק ממאסר.

"עד היום אין לי מושג למה הם התעקשו לקדם את הפרסום הספציפי שלפיו הם כאילו מכרו מדבקה במיליארדים. אולי אם לא היו עולים על זה שמדובר בסיפורי בדים, הכותרות החיוביות היו יכולות לשרת אותם בגיוס עוד משקיעים, ואולי הם אפילו היו זוכים לקבל אשראי מבנקים. זה נותן לך כוח – אם כתבו עליך בעיתון, אז זה כנראה נכון".