כל קוראי העיתונות העברית, בשפת המקור או בתרגום, מכירים את טוריו השבועיים של העיתונאי גדעון לוי בעיתון "הארץ". בטוריו סוקר לוי כל העת פעולות ומעשי דיכוי שמבצעים חיילי הכיבוש הישראלי ותקיפות של מתנחלים כנגד בני העם הפלסטיני ורכושם.

פלסטינים וישראלים כאחד מעריכים את גדעון לוי על כך שהוא מקפיד לכתוב מנקודת המבט של הצד המותקף, כמי שתומך בקורבנות הכיבוש, דואג לשלומם, ועד לסבלם. ועל כך רבים נתנו בו את אמונם, התירו לו לחדור לליבותיהם, דרך הכאב, וראו בו "אחד משלנו" ולא "אחד מצרינו". עתה, לאחר שקראנו את גילוי האהדה שלו לבנימין נתניהו ולבני משפחתו, האם עוד ייוותר מקום עבורו בליבותיהם?

העובדה שגדעון לוי השתתף במסיבת יום ההולדת לשרה נתניהו, והטור שכתב בעקבותיה, הכו בתדהמה את מרבית קוראיו ועוקביו. רבים מקרב "מעריציו" הערבים והשמאלנים אף ראו בכך בגידה בערכי המוסר שהם מייחסים לעמדותיו האנושיות ונסיגה מתמיכתו הפוליטית בַּצדק. מנגד, מחנה הימין לגווניו האשים אותו בצביעות ובחנפנות, וטען שלוי היה ונשאר אויב ישראל וידיד של הפלסטינים, למרות דברי החנופה שלו לנתניהו ולאשתו.

עו"ד ג'ואד בולוס (צילום: אורן פרסיקו)

קל להבין את הזעם של כל מי שתקף, גינה, או ביקר את הצעד הזה של גדעון לוי, ואת אלה שפירשו זאת כבגידה בערכיו. שכן לא רק שדיווח על האירוע בריש גלי, אלא פתח את מאמרו בפרובוקטיביות, בחיבה גלויה ובלשון ידידותית וחמה כלפי משפחת נתניהו, מוקסם ממי שתיאר כ"היפך המוחלט ממה שמספרים על אודותיהם". בדבריו הכעיס לוי אנשים שנתנו בו אמון רב יותר מאשר באו"ם, בליגה הערבית ואף ברבים מבני עמם.

אין בכוונתי לתאר את כל מה שנכתב באותו מאמר מגונה. עומדת לו הזכות כעיתונאי לבטא גילויי חיבה כלפי נתניהו ובני משפחתו, אולם הם ייזקפו לו ולחובתו. אך למען האמת, וכדי לנהוג בהגינות עם עברו העיתונאי, עם עמדותיו הנחרצות נגד הכיבוש ופשעיו ועם העובדה שהוא חשף וחושף את מדיניותן הנבזית של ממשלות ישראל – וממשלות נתניהו במיוחד – ברצוני להזכיר טור אחר שפרסם גדעון לוי בעבר.

מדובר בטור שפורסם ב-17 באוגוסט 2016 תחת הכותרת "המופע של נתניהו", שאותו חיבר לוי לאחר ישיבה סגורה שאליה הוזמן על ידי נתניהו עם חברי המערכת של עיתון "הארץ", ובו כתב בין היתר שנתניהו "מאמין רק בכוח, בעל נטיות מגלומניות ונרקיסיסטיות, שחצן, רברבן וגם רדוף". את האידיאולוגיה של נתניהו הוא תיאר כ"נוקשה וקיצונית", והוסיף כי נתניהו אינו מאמין "בשום שלום עם הפלסטינים", שגורלם "לא מעניין אותו כהוא זה", וכי הוא "ממיט אסון על ישראל".

נכון שאחריותו של נתניהו להפיכת ישראל למדינת אפרטהייד אינה גרועה משל קודמיו, אבל כשאמירה כזו באה דווקא מגדעון לוי, היא מסוכנת בהרבה

ברור, אם כן, מדוע התיאור הנוכחי של לוי את נתניהו מקומם. נכון הדבר שאחריותו של נתניהו להפיכתה של ישראל למדינת אפרטהייד אינה גרועה משל קודמיו. אולם כשאמירות כאלה נכתבות בידי אדם במעמדו של גדעון לוי, מעבר לכאב שבכך, הרי שהשפעתן על החברה בכלל, ובפרט על קבוצות אספסוף ממחנה הימין, מסוכנת בהרבה.

עקבתי אחר תגובותיו של גדעון לוי למבקריו היהודים, בפרט לאלה מביניהם שמגדירים עצמם שמאלנים. הוא לא שתק מולם; אדרבא, הוא הגן על נוכחותו במסיבה ועל הדברים שכתב בעקבותיה. לוי הציג שני טיעונים עיקריים, שהם בבחינת דברי טעם שמאחוריהם כוונת זדון. האחד, כל המנהיגים הפוליטיים היהודיים, ובמיוחד אלה שנמנים עם מחנה השמאל לדבריו, חד הם. לא רק שהטיעון הזה מתכחש למציאות ושגוי, הוא גם מטעה. שנית, הניסיון שלו להצדיק את צדדיו הרעים של נתניהו בטענה שגם כל האחרים רעים הוא טיעון אומלל, מסוכן וחסר כל הצדקה פוליטית ומוסרית.

גדעון לוי הוזמן למסיבת יום ההולדת של שרה נתניהו כשהוא מודע, כמובן, לסימפטיה הגלויה שרוחש לה עמיתו לעיתון בני ציפר, לכך שנרקמו קשרי ידידות איתנים זה כמה שנים בינו לבינה ולבני משפחתה ולכך שציפר יוצא להגנתם מעת לעת. הוא גם מודע לעמדותיו של עמיתו באשר להתנחלויות ולמתנחלים ולבוז העמוק שלו לשמאל הישראלי. דווקא לאור ניסיונו רב־השנים של לוי, ולנוכח המצב הפוליטי הרגיש השורר בישראל וכוונתו המוצהרת של נתניהו לשוב לראשות הממשלה, לוי היה מסוגל להעריך את מידת ההשפעה שיש להשתתפותו במסיבה ולדברים שהוא כתב לאחריה גם על המציאות בישראל בכלל, אך במיוחד על רגשותיהם של חבריו הפלסטינים ושל בני־החורין ברחבי העולם כולו.

עמדות נחרצות נגד מלחמות ישראל בעזה. גדעון לוי סופג צעקות בשידור מאשקלון במבצע "צוק איתן", 14.7.14 (צילום מסך מחדשות 2)

למרות כל האמור לעיל, העובדה שגדעון לוי גרם לעוול אין משמעותה שאסור להגן עליו. אם נשוב ונקרא את כל מה שכתב לאורך השנים על הכיבוש הישראלי ועל קורבנותיו הפלסטינים, ואם נזכור את עמדותיו הנחרצות נגד המלחמות שאליהן יצאה ישראל ברצועת עזה ונגד מבצעיה בגדה הכבושה, אולי עוד נוכל לנטות לו חסד. כמי שנואשים לידידים ולבעלי ברית, נותר לנו רק לקוות שישוב לעמוד לצדם של הפלסטינים בעתיד, יחווה את סבלם, ויעלה אותו על הכתב, כך שהישראלים וכל העולם יוכלו לדעת מיהו הרוצח ומיהו הקורבן.

עלינו להפנים שגדעון לוי כותב כפי שהוא כותב לא מפני שהוא פלסטיני, ולא מפני שהוא אדם משולל זהות: הוא כותב כפטריוט ישראלי

אילו הייתי שופט, הייתי מפציר בגדעון לוי לעשות חושבים ולחזור בו מהדברים שכתב על אותו ערב בסלון של משפחת ציפר. הייתי גם מזכיר לו שאת חיי הפלסטינים, שאותם תיעד בכאב רב דרך טוריו זה שנים, לא ניתן להמיר בחגיגת יום הולדת בחברת "הקוסם" שבאותו ערב נעים "ידע להקשיב" ו"ליטף בלא הרף את ידי אשתו שלא נגעה באלכוהול". אבל אינני שופט, אלא עורך דין שמוכן למחול לגדעון לוי, כדרכם של "האופטימיסטים", על מעשה העוולה הזה, משום שאני מאמין שלוי נותר כשהיה ולא השתנה.

לפני שתסקלו אותי באבנים, אני מקווה שנפנים שגדעון לוי כותב כפי שהוא כותב לא מפני שהוא פלסטיני, ולא מפני שהוא אדם משולל זהות – הוא כותב כפטריוט ישראלי, כפי שהצהיר בעצמו בעבר: "אני כותב בעיתון ישראלי, לישראלים, לא לפלסטינים. אני כותב לישראלים שרוצים לקרוא על מה שעובר על העם הפלסטיני שתחת הכיבוש הישראלי. אני כותב את הדברים מנקודת ראות ישראלית, שלא לומר מנקודת ראות פטריוטית בעיני עצמי. אני כותב בעיקר על מה שאנחנו מעוללים להם, לא כדי לעזור להם, לא כדי לעזור למישהו, אלא רק כדי שנדע". הבה נקבל אותו בתור ידיד, כי זה מה שהוא, ונשים בצד את האשראי המוסרי שלו.

והדבר השני שאני רוצה לומר לו: גדעון, היה מה שתרצה להיות, והישאר בן־חורין. זכור את מכאובי ליבך, ואל תזנח את רוח האמת שבשמה כתבת וזכית במעמדך הרם. זכור גם את כל אותם הילדים הרועדים בפחד במיטותיהם מול קני רובים. הם חולמים על אנשים כמוך, שבאמצעות כתיבתם אולי יוכלו להתעורר בוקר אחד למציאות טובה יותר.

ג'ואד בולוס הוא עו"ד ופרשן פוליטי פלסטיני אזרח ישראל. המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני הערבי אל־קודס ב־20 בנובמבר 2021. גרסה זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: און דגן