אם הייתי שרה נתניהו, הייתי נעלבת. לי יש יום הולדת, ואת החגיגה גונב גדעון לוי. אבל המתנה בכל זאת יפה, והגיעה בטיימינג מושלם: רגע לפני שניר חפץ עולה על דוכן העדים.

זכותו של גדעון לוי להתפעל מנתניהו (ואפילו לאהוב אותו, אם הוא רוצה). השאלה החשובה, בעקבות הסערה שחולל מאמרו נוטף הדבש, היא לא מה דעתו של גדעון לוי על נתניהו. השאלה המהותית, מנקודת מבט עיתונאית, היא מה עשה גדעון לוי במסיבת יום ההולדת של שרה נתניהו? מה היה לו לחפש שם? עיתונאים לא צריכים להתרועע עם פוליטיקאים במסיבות פרטיות. זה אף פעם לא מריח טוב.

בשנה שעברה, ערב הבחירות, אחרי שאראל סג"ל הושעה מתאגיד השידור כאן בשל סרטון שבו הוא וחבריו ינון מגל ושמעון ריקלין נראו "שרים" עם נתניהו את "שבחי ירושלים" - נמצאו בכלי התקשורת רבים שהקלו ראש: "כולה שיר לשבת", "כאילו תעמולת בחירות", "עיתונאי שניגן בגיטרה" כתבו אז. ואני שאלתי כאן: "נפלתם על הראש? זה הרי לא שיר לשבת, ולא עיתונאי ניגן בגיטרה. עיתונאי היה שואל את ראש הממשלה, הנאשם בשלושה תיקים פליליים, שאלות קשות".

"יושרה היא (עדיין) לא מילה גסה", כתבתי בתמימותי. "הדיון על זכותם של עיתונאים להביע את עמדתם הפוליטית השכיח מזמן את הדיון על חובתם המקצועית. השאלה האם ראוי שהערוץ הציבורי ישעה את אראל סג"ל אינה השאלה הנכונה. השאלה הנכונה היא מדוע הערוץ הציבורי נותן למי שאינו עיתונאי להגיש תוכנית אקטואליה יומית".

דעתי לא השתנתה.

גדעון לוי, טקס הענקת פרס סוקולוב, 9.11.2021 (צילום: אורן פרסיקו)​

אם גדעון לוי בא למסיבה כאורח פרטי, לא אתי לפרסם מה היה שם. אז נניח שהוא בכל זאת היה שם כעיתונאי. אם כך, הסיקור שלו לוקה בחסר. הוא לא סיפר מה שכל קורא היה רוצה לדעת, למשל מה היו נושאי השיחה – עם ציטוטים מדויקים - מהם הוא התרשם שנתניהו "חד ומלא אנרגיה". לוי כותב שנתניהו "הקסים כמעט את כל בני שיחו". אם היה שם כעיתונאי, היה מספר את מי הוא לא הקסים; ואם ממש להתקטנן, הוא גם לא היה מסתפק בכך ששרה "לא נגעה באלכוהול", אלא מספר, בממזריות, מה היה מבחר המשקאות בבר של ציפר. ובכלל, אם לוי היה שם כעיתונאי, הוא היה יכול לגלות קולגיאליות, ולשאול את נתניהו הנינוח, ש"ליטף בלא הרף את ידי אשתו", מדוע הוא כל כך מתעב עיתונאים ובז להם.

עורך "הארץ" אלוף בן (צילום: "העין השביעית")​

אבל גדעון לוי לא הלך למסיבה הזו כעיתונאי. על תפיסתו העצמית אפשר ללמוד מבחירתו לצטט במאמר בהרחבה דווקא את המכתב של משה שמיר, שבני ציפר קרא באוזני המשתתפים.

שמיר, מצטט לוי, הציע לנתניהו: "עשה לך מעגל תמיכה רחב ככל האפשר, מעבר למסגרת המפלגה... בלשון פשוטה: נוכחות בחיי הרוח, בחיי התיאטרון, הספרות, באקדמיה. אפילו בתקופות הסוערות ביותר - לא רק פוליטיקה". ציפר מזמן שייך למעגל הזה, ולוי מעוניין כנראה להשתייך אליו גם.

כך או כך, גדעון לוי לא לבד. נתניהו מצליח להלך קסם על מי שנפגשים איתו באופן אישי. אפילו על שועלים. הנה סיפור מלפני 33 שנים. ערב הבחירות ב-1988, שאול אברון ודן בן אמוץ נפגשו עם נתניהו במסגרת המדור "ארוחת בוקר עם...", שהיה להם בעיתון "חדשות". נתניהו חזר אז מכהונתו כשגריר ישראל באו"ם והיה סיפור הצלחה בפריימריז של הליכוד.

"ביבי טלפן אז לדן", סיפר שאול בבלוג של יועזר בר יין, "והזמין אותו לבוא אליו להילטון, שם הוא התגורר, לשמוע ממנו על הלך הרוחות במחנה האחר. ניצלנו את ההזדמנות לצרף אותו למועדון ארוחת הבוקר. לא זוכר כל כך את תוכן השיחה וגם ארוחת הבוקר של הילטון לא הותירה רושם עמוק. בסוף הפגישה ביבי קם והלך. ואז ניגש אלינו המלצר עם החשבון. דן, שבעצמו בנה לו מוניטין של איש שלא מזדרז לשלוף את הארנק, היה מלא התפעלות. אני זוכר שהמסר של הכתבה שלנו היה שבן אדם שמזמין את בן אמוץ לארוחת בוקר במלון שלו ומשאיר לו לשלם את החשבון, עוד יגיע לגדולות".