שבתי וצפיתי במעמד שבו דיווח בנימין נתניהו לסיעת הליכוד בכנסת על החוויה המסעירה שעבר כאשר יצא ממספרה שבה הותקן שיערו. זה היה ב-25 באוקטובר. "יצאתי מהספר שלי בתלפיות, ואי-אפשר היה לזוז", סיפר יו"ר הליכוד כשהוא הולם בידיו על הדוכן. "כל השכונה התרכזה מסביב", תיאר בעודו יוצר בידיו תנועה של איגום אנשים לנקודה אחת, "אנשים קראו בקול, אנשים בוכים, אנשים זועקים", הוסיף בעודו מעלה ומוריד את יד שמאל להדגשת דבריו כשעל פניו חיוך מרוסן, הבעה של זחיחות מאופקת ושביעות רצון כמעט ביישנית.

"אני לא זוכר דבר כזה", העיד נתניהו בעודו מקרב את ידו אל לבו כמי שנשבע, "אני לא זוכר דבר כזה, וברוך השם אני פה הרבה מאוד שנים. יש התלהבות ענקית מצד אחד וציפייה שאנחנו נחזור מהר לנהל את המדינה הזו".

17 יום בלבד לאחר שהתיאור הנרגש הזה התגלה כפארסה עלובה, מביכה, תיאר גדעון לוי ב"הארץ" מעמד אחר עם נתניהו (ורעייתו). במאמר, שהתפרסם בעיתון של היום (11.11) תחת הכותרת "ערב עם נתניהו", שִחזר לוי ערב חברתי מלבב שבו בילה עם בני הזוג (ושני בניהם) בביתו של עמיתו, בני ציפר, שזימן אליו כמה אורחים כדי לציין את יום הולדתה של שרה.

במאמרו מצטייר לוי כמי שלא מצליח להכיל את עוצמת החוויה שעבר. על-פי תיאורו, נתניהו הוא ענק, אישיות יוצאת דופן, אדם דגול שמילא את חלל דירתו של ציפר, ריתק את מאזיניו והרשים את כולם בהיקף ידיעותיו וברוחב דעתו. ושרה – היא אשה ענוגה, רכה, קצת ביישנית, שידה אינה משה מידו של בעלה באינסטינקט של זוגיות מופלאה.

לוי הוא קול עיתונאי ייחודי בייצוג ענותם של הפלסטינים. כשאני קורא את רשמיו ודיווחיו על עוולות הכיבוש, אני מאמין שהוא מספר את מה שרואות עיניו. שהוא כשיר לשפוט את המציאות ולשלוף את גלעין האמת מתוך הערפילים האופפים אותה. הביטחון הזה נמוג למקרא מאמרו על המפגש החמים עם נתניהו

נניח לרגע בצד את אישיותו הנכלולית של נתניהו, ששבה ובאה לידי ביטוי באינספור מעמדים, התבטאויות ומהלכים שיזם וביצע במרוצת שנות כהונתו כראש ממשלה (ובכל זאת, רשימה קצרה ולא ממצה: הפרת ההתחייבות לפנות את מקומו לראש הממשלה החליפי בני גנץ; "מה? מה פתאום" – תשובתו ערב הבחירות לקרן מרציאנו, ששאלה אם ייזום חוק שיחסן אותו מפני העמדה לדין; "הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי"; המעשייה על המפגינים שניסו להתפרץ למעון הרשמי).

נשכח גם את מופעיה הפרועים והמופרעים של רעייתו ("בי.איי, אם.איי"; "שתישרף המדינה"; אובססיית הנקיונות; היחס לעובדות משק הבית). נתעלם גם מהדחף הבלתי מובן שדחק בנתניהו לבדות את החיזיון על ההמונים שחיכו לו בפתח המספרה – מה זה היה, הזיה? אובדן קשר עם המציאות, או עוד אחד מלהטוטי הכזב שנועדו ליצור רושם מטעה? – הרשימה הזו אינה עוסקת בנתניהו ובת זוגו, אלא בתפקודו של העיתונאי של גדעון לוי.

יום לאחר שקיבל את פרס סוקולוב – ומפעלו העיתונאי אכן ראוי לאות הוקרה כזה – לוי נחשף בכישלון מקצועי מחפיר. לוי לא מסוגל לקרוא נכוחה את המציאות. הוא לא יודע להבחין בין אמת לבדיה, בין דברים כהווייתם לאיפור מתעתע, בין לוז האישיות של מושא סיקורו לתדמית שהוא עוטה על עצמו.

כותרת מאמרו של לוי באתר "הארץ" (צילום מסך)

בעיני לוי, נתניהו הוא קורבן של סיקור עוין ומתמשך שמקורו ב"שנאה". סתם שנאה חסרת פשר. לא חלילה אבחון מהימן שבא לאחר מעקב מצטבר וארוך שנים אחר התנהלותו של מנהיג הליכוד. לשיטתו, יום אחד קמה העיתונות הישראלית, כמעט מקיר אל קיר, החליטה שהיא מתעבת את נתניהו ולכן הפכה אותו לבנק המטרות של צליפותיה. בכך היא גרמה לו עוול משווע. ולא רק הוא ניזוק מאיבתה, אלא גם כל מי שמצליח להתעלות מעל מדמנת השקרים המוטחים בו. רוצה לומר, גם הוא, לוי, נופל קורבן לתיעוב הגורף של התקשורת את נתניהו.

אה, ויש לו אנקדוטה מלומדת שאולי מסבירה מדוע כל זה קרה. פעם, בעבר הרחוק, המליץ הסופר משה שמיר לנתניהו להתחבב על האליטה הספרותית והאינטלקטואלית בישראל, ולא להתרכז אך ורק בטיפוח בסיס התמיכה המיידי שלו. נתניהו לא שעה לעצה – כך לפי לוי – ולכן היה לשק החבטות של הקהילה האקדמית ואנשי הרוח.

נראה שלוי לא חש שבהסבר הביזארי הזה (שנסמך על מכתב שהמציא לו בני ציפר) הוא כורה לעצמו בור. שהרי לוי הוא קול עיתונאי ייחודי בייצוג ענותם של הפלסטינים בתקשורת הישראלית. כשאני קורא את רשמיו ודיווחיו של לוי על עוולות הכיבוש, על התבהמות של מתנחלים ביחסם לשכניהם הפלסטינים, על יחסו הנוגש של צה"ל בשטחים, אני מאמין שהוא מספר את מה שרואות עיניו. שהוא לא בודה דברים מלבו. שהוא כשיר לשפוט את המציאות ולשלוף את גלעין האמת מתוך הערפילים האופפים אותה.

הביטחון הזה נמוג למקרא "ערב עם נתניהו". לוי שיתף אותנו בתום לב בחוויה המרוממת שספג בביתו של ציפר. רשמיו מעידים שהתפעמותו מגודל המעמד (לשבת בצוותא עם ענק רוח ואדיר מעש מסדר הגודל של נתניהו) הרדימה את חושיו. זה לא היה דו"ח של אדם מפוכח, אלא של מי שנפל בשבי של שרלטן שהעמדת פנים היא אומנותו. בעיוורונו מסוגל לוי להאמין גם לגרסתו של נתניהו על סצנת המספרה ולהסיק שרק "שנאה" גרמה לתקשורת להזים אותה באמצעות סרטון תיעודי שצולם ברגע האמת.