מי אשם ומה השאלה

מי אשם בכך שאדם מרים יד, אבן, מקל או בקבוק תבערה, ופוצע והורג אדם אחר? אותו אדם אשם, כמובן. התובנה הפשוטה והאמיתית הזו נפוצה מאוד בטורים ופרשנויות העוסקים בהתפרעויות האלימות של ערביי ישראל אצל עיתונים ופרשנים המזוהים עם הימין, ונעדרת בדרך כלל מטורים ופרשנויות אצל כל השאר.

האם עיסוק אובססיבי בהטלת אשמה מועיל למשהו או מקרב אותנו לפתרון? אצל עיתונים ופרשנים המזוהים עם הימין לא עוסקים בפתרונות אלא בהתקרבנות של ילדי כאפות, שאותה הם מכנים כנראה בינם לבין עצמם זקיפות קומה לאומית, או משהו.

המירוץ לחנינה

בקרוב יתקיימו הבחירות לנשיאות, ושלשום נחתמה זהות המועמדים: פוליטיקאי חיוור אך אהוד על פוליטיקאים אחרים, ואם שכולה עם אפיל פטריוטי. תפקיד נשיא המדינה הוא חשוב מאין כמוהו, מורכב, רגיש ועתיר מהות. סתם. כולם יודעים שמדובר בתפקיד טקסי שאפשר היה באותה מידה לוותר עליו ולחסוך כמה עשרות מיליוני שקלים בשנה.

המשמעות האקטואלית היחידה שתהיה לנשיאותם של יצחק הרצוג או מרים פרץ, אם ישכילו להימנע מהסתבכות בפלילים כמו חלק מקודמיהם, תהיה כנראה ההחלטה אם לשבור את כללי המשחק ולהעניק לנתניהו חנינה שתבטל את משפטו הפלילי. מה שיוביל, מן הסתם, להימלטותם מהחוק גם של שותפיו לשיחות השוחד והשחיתות, כוכבי פרשיות "תיק 2000" ו"תיק 4000": מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס ובני הזוג שאול ואיריס אלוביץ', לשעבר בעלי השליטה בבזק וב"וואלה".

ב"ידיעות אחרונות" לא עובדים קרנפים טיפשים, אלא מי שיודעים למשוך בחוטים בעדינות ובשכל. נושא החנינה לא מטואטא באופן מגושם מתחת לשולחן. הוא מוזכר בראיון החגיגי עם פרץ (ואף בהפניה בשער הגיליון), כמובן בלי אף מלה על ההשלכות כלפי הבוס. "הנושא של חנינה אפשרית לנתניהו, אם יורשע, עוד עשוי להתגלגל לפתחו של הנשיא הבא. איפה את עומדת בנושא?", שואלים המראיינים, עמיחי אתאלי וחן ארצי-סרור, וממשיכים בשתי שאלות המשך: "את מניחה שראש הממשלה יורשע – ואז יבקש חנינה?" ו"האם ראוי בעינייך שנאשם בפלילים יקים ממשלה או יעמוד בראשה?".

פרץ עונה מה שעונה ("כל בקשת חנינה תיבחן בעיניים מקצועיות, בשוויוניות ובהוגנות מוחלטות" היא תמצית מה שהטלפרומפטר פלט), ומזכירה שנתניהו בכלל עוד לא הורשע ולכן החנינה בכלל לא על הפרק. המראיינים לא מזכירים לה שהמציאות הפוכה: בלוני הניסוי שהופרחו לאוויר מירושלים ומסביון דיברו על חנינה עוד לפני שהתחיל בכלל המשפט, והתקדים ההיסטורי (החנינה לאנשי השב"כ בפרשת הרצח בקו 300) אירע גם הוא לפני הרשעה ואפילו העמדה לדין. מילא. יובל קרני, בטור הפוליטי שלו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", כותב על הבחירות לנשיאות בלי להזכיר את נושא החנינה אפילו במלה.

בנימין נתניהו ויצחק הרצוג ב"פגוש את העיתונות". ערוץ 2, 14.3.2015 (צילום מסך)

כך או כך, הפרשנים, מעמית סגל ועד יוסי ורטר, קובעים שהבחירות לנשיאות כבר הוכרעו ושלפרץ אין סיכוי מול הרצוג. לכן מעניין יותר לראות את האופן שבו מסקרים את הרצוג ב"ידיעות אחרונות". ואכן, "ידיעות אחרונות" הוא הקמפיינר הרשמי של פרץ (הכי בטוח להמר על כל הסוסים במירוץ), אבל ההפניה החדשותית הסופר-מפרגנת בשער העיתון מוקדשת להרצוג: "המירוץ התחיל: כך ייראה קמפיין הרצוג. בנו של הנשיא השישי גייס תמיכה מכל קצווי הקשת הפוליטית. גורמים בליכוד: 'לא נתפלא אם מאחורי הפרגוד נתניהו ישים פתק של בוז'י'".

אגב, עמית סגל גיבור כשמדובר בערבים וטריוויה. על מוזס, שמן הסתם שווה למשפחת סגל כמה עשרות אלפי שקלים בחודש, הוא לא מעז לצייץ. בחלק בטורו ב"מוסף לשבת" שמוקדש לבחירות לנשיאות, הוא מסתפק בלכתוב שלנתניהו "יש סיבות טובות" לתמוך בהרצוג. מהן הסיבות הטובות? סגל, שברגיל יודע הכל על כל דבר, משאיר לקוראים את החירות לנחש.

אבל האמת היא שהסיקור כאן פחות חשוב. הבחירות לנשיאות אינן כמו בחירות כלליות או בחירות לרשויות המקומיות, התלויות בהמון הרחב וצורך התקשורת. בבחירות האלה יש רק 120 מצביעים, ועבודת הלובי לא נעשית בתקשורת ההמונים אלא בלובינג אישי. נשים כאן רק את מה שצייץ ספי עובדיה ב-9 בספטמבר 2017: "הרצוג במטה המרכזי שהגשתי (כמחליף זמני) הערב: 'יש להעניק מראש חנינה גורפת לנתניהו אם יתפטר מראשות הממשלה'".

הכותרות הראשיות

"ההכרעה תחכה. גם ההרתעה", היא הכותרת העגומה של "הארץ". "בלחץ ארה"ב: ישראל הסכימה להפסיק את התקיפות בעזה", היא כותרת ה"תחזיקו אותי" הפסאודו-פטריוטית של "מקור ראשון", שנדמה שלעולם לא ישתחרר מרגשי הנחיתות שלו.

ב"מעריב" הלכו על "שומר חומות – הסוף". אם העורכים פעם יוציאו עיתון, הם בטח יקראו לו "עיתון". למרות שהאמת היא שהכותרת שלהם לא רק סתמית באופן מזהיר אלא גם, כמו שכולנו יודעים, לא ממש נכונה. ב"מעריב" יכולים ללמוד מ"יתד נאמן", שם הכותרת הראשית קוראת: "מבצע שומרי החומות: תם ולא נשלם". מה שלצערנו מדויק מאוד.

"מבחן הפסקת האש" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", זכר לימים שבהם מי שהתחרה ב"ידיעות אחרונות" על תואר טבלואיד ההמונים הכי מושחת היה "מעריב", שהאגדה אמרה שהיו לו מרגלים ב"ידיעות אחרונות" וכך ידע לצאת בבוקר עם כותרת זהה. או שהיה זה "ידיעות אחרונות" שהחזיק מרגלים ב"מעריב"? מה משנות האגדות, משנה המציאות.

הפסדנו או ניצחנו?

בשער "ידיעות אחרונות" סבורים שהפסדנו, אבל מפחד דעת הקהל אומרים שכולם הפסידו. "תמונת ניצחון לא תהיה – לא להם ולא לנו", מסכמת אחת ההפניות משער העיתון את כל ההפניות האחרות. מילות קוד: דשדוש, כישלון.

בשער "הארץ" סבורים שהפסדנו, נקודה. על הכותרת הראשית כתבנו. לצדה קובע עמוס הראל: "הצבא השיג את מטרותיו במבצע. ניצחון זה כבר סיפור אחר".

כדי לאזן את המלה הטובה לצבא הכיבוש, הידיעה הפותחת (יהונתן ליס וג'קי חורי) נפתחת בשער בשטף טענות שהוטחו בצה"ל בישיבת הקבינט הממשלתית: לא סיפק מטרות "משנות מציאות", לא השיג "תוצאה מבצעית מוצלחת", נכשל בהשמדת המנהרות, לא פעל רגלית בתוך עזה ולא הצליח להפסיק את ירי הרקטות. "ראש הממשלה והשרים הביעו חשש שהמבצע יסתיים באווירת ניצחון של חמאס", כותבים ליס וחורי.

בשער "ישראל היום" ניצחנו, ברור, אבל כמה שמתאמצים, קשה לשמוח. יש תמונה של תותח ישראלי רועם, ותמונה נפרדת של בית עזתי מתפצלח. יש כותרת חדשותית אחת שנוסחה כרגיל בבלפור: "רה"מ הוסיף: צה"ל הציג שמיצה את היעדים ועל כן הקבינט קיבל החלטה פה אחד. הפסקת האש: ללא התניות".

יש גויים אנטישמיים (ה"ניו-יורק טיימס"), יש גאווה ישראלית (אברי גלעד ספר ומצא ש"לסימטריה אין רגליים" ורק אחוז אחד מהחוליגנים בישראל הם יהודים), אבל אין חגיגה ויש אבל, גם אם המלה "אבל" לא מודפסת: "צבאית המערכה הנוכחית היתה מוצלחת מבחינה ישראלית. מדינית-תודעתית היא היתה סבוכה יותר" (יואב לימור). נו, מסובך המצב. מה אתם יודעים.

בתצלום העליון: מוסלמים מציינים את תום המבצע בעזה, היום בהר הבית (צילום: ג'מאל עוואד). בתצלום התחתון: חייל ישראלי מסייע לעמיתו לחפוף ראש בתום מבצע "שומר החומות", היום בקרבת הגבול עם רצועת עזה (צילום: אבי רוקח)

בשער "מקור ראשון" סבורים שניצחנו, ברור, העם הנבחר, זה רק האמריקאים שהחזיקו אותנו (הכותרת הראשית). אחרת, כבר מזמן היינו משכשכים את הרגליים בחוף נווה-דקלים. כמה מזמן? "אין ברירה, חייבים לכבוש את עזה ב-72 שעות", לשון ההפניה לטור של אפי איתם, שיוצא לארג' ולא דוחק בנו לגמור עם הסיפור תוך שעה שעתיים.

אמנם, כפי שמציינת אחת ההפניות על השער, "בימי המערכה האחרונים ניכר דשדוש מסוים", אבל זה רק בגלל המורך הפנימי ואוהבי הערבים ימ"ש. "העמדנו פנים, ולכן נכשלנו בבלימת המרד הערבי", לשון ההפניה לטורו של הרב החייכן חיים נבון. ובכל מקרה, מה שלא יהיה, ברור שניצחנו כי "המתוק שיצא מעזה" הוא "חיסול 'פתרון' שתי המדינות" – ההפניה לטור של חגי סגל, שלא חושף אם חיסול הפתרון הוא החיסול הסופי.

בשער "מעריב" מתאמצים לשמור על עמימות. בהפניות לטורים, לא פחות משמונה במספר, ניצחון בנקודות לכך שלא ניצחנו. ובכלל, הבעיה היא לא חמאס אלא ערביי ישראל (קלמן ליבסקינד, אורי בר-לב).

למה לי פוליטיקה עכשיו

בן כספית ממשיך לדברר את אביגדור ליברמן ב"מעריב". הפעם בראיון שהוא עורך איתו ליברמן הוא מר ביטחון. ליברמן כבר היה אצל כספית מבוגר אחראי ומועמד לראשות הממשלה. רק מיסטר קלין הוא עוד לא היה. יש למה לחכות.

סימה קדמון מותחת ביקורת נדירה על גדעון סער (הציג דרישות חזיריות במשא-ומתן על הקמת "ממשלת השינוי"). נדירה לא רק אצלה, אלא בכלל אצל הפרשנים הפוליטיים הוותיקים, שגדעון סער הוא באופן מסורתי אחד המתדרכים האנונימיים העקביים והפוריים ביותר שלהם. אקט כל-כך נדיר שבאופן יוצא דופן, למרות שמדובר בטור פרשנות, מצורפת גם תגובתו של סער: "מדובר באסופת כזבים של פחדן שמפיץ שקרים תוך הקפדה על אנונימיות", שזוכה בקלות בתואר הטקסט הכי משעשע שנדפס היום בעיתונים, ואני כולל במקצה גם את הטורים של חיים שיין ואמנון לורד.

מדוע ב"ידיעות אחרונות" בחרו להקדיש כתבה לבנט ושקד, ואף למקם אותה בפתח המוסף הראשי ("7 ימים")? הכתבה, של איתי אילנאי, טוענת לקרע בין השניים, אם כי המסר הזה לא מודגש בכותרות או בשער המוסף. גם הכותרת בשער הגיליון, "האם הזוגיות הפוליטית הסוערת של נפתלי בנט ואיילת שקד תשרוד את המשבר הנוכחי?", לא מעבירה מסר חד-משמעי. אם יש כאן איתות, הוא אובד בערפל. הכותרת בעמוד 8 ב"מעריב", לעומת זאת, לא צריכה מקרא: "תסכול בימינה: קריאות לשוב ולנסות להקים ממשלת שינוי".

דו-קיום

שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדש לכתבה על ידידות בין אשה יהודייה לאשה ערבייה (עודד שלום). ההפניה לראיון עם אירה יהושע, אלמנתו של יגאל יהושע שנרצח בידי ערבים בלוד, מוסרת גם היא מסר של דו-קיום: "זה טבעי שהכליה של יגאל הושתלה בערבייה. נותנים למי שצריך".

חנוך דאום, כנראה הכותב עם הכי הרבה לייקים בפייסבוק שעוד מחזיק נוכחות קבועה בעיתון דפוס, חוכך ב"ידיעות אחרונות" מדוע לח"כ אפרת רייטן "היה קשה לציין שערבים הם אלה ששרפו לה את המכונית": "רציתי ללמד זכות. והדבר הראשון שהבנתי הוא שרייטן, נדמה לי, מבקשת להכניס את השד לבקבוק, להרגיע. היא לא רוצה להלהיט את הרוחות. זה לא נאמר לגנותה.

"נדמה לי שהיא חוששת לתת למיעוט הפרוע ברחוב הערבי לנצח את הרוב הדומם שם, ומכך נגזרת ההתנהגות שלה. זה אמנם יכול להתפרש כהתעלמות מהמציאות, אבל בואו נגיד שאם אני צריך לבחור בין רייטן לבן-גביר, אני בוחר ברייטן". אבל לא סתם לדאום יש הכי הרבה לייקים בפייסבוק, וקצת אחרי זה הוא כותב שתכלס הערבים רוצים פשוט לגמור פה עם כל היהודים, רוב דומם או לא רוב דומם.

"הסימטריה המומצאת היא גזענות בזויה והאשמת הקורבן בצורה נבזית", לשון ההפניה משער העיתון הדתי "שביעי" לטור של עקיבא נוביק, שמחלטר לפעמים גם בעיתון "הארץ" עם דעות אחרות. "יש פרעות, פוגרומים, אלימות חולנית, אכזריות סאדיסטית ומוטיבציה אנטישמית, וחוץ ממקרי נקמה חריגים, על כולם אחראים הערבים", קובע אמנון שומרון בטור הפרשנות הראשון בגיליון.

בעמוד הפותח, מתחת לטור העורך ישי פרידמן, הקריקטורה של אלחנן בן-אורי מציגה עיתונאי שמאלן (יש לו משקפיים עגולים וסמל Peace על החולצה) כשהוא מוקף נחשים מאיימים בעלי מבט נבזי היוצאים מאקווריום שבור בצורת האותיות "דו-קיום". אחד הנחשים עטוי כאפייה, ואם עוד לא הבנתם, על פתקית מצויר הכיתוב "נחש ערבי מצוי".

נס

"נס בעוטף עזה", רוגשת כותרת על שער "המבשר" החרדי, "חמאס ירה טיל נ"ט לעבר אוטובוס ריק מחיילים". הבנתם עכשיו למה החרדים לא מתגייסים? הרי אי-אפשר לסמוך תמיד שיקרה נס והאוטובוס יהיה ריק מחיילים.

במגזר

"הנזקים הכבדים מהלחימה בדרום מעמידה את שומרי השביעית בניסיון שקשה לעמוד בו" (כותרת בשער "המבשר").

ענייני תקשורת

בעמודים הפותחים של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מקדיש נחום ברנע כמה פסקאות לעמית מהדפים הבאים ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", ומי שמתחרה עם נדב איל על הנדל"ן בפתח המוסף ביום שברנע יפרוש: "אין סימטריה, חורץ עמית סגל בערוץ 12, ב'ידיעות אחרונות', ברשתות. סגל לא שמע די גינויים למהומות מפי חברי המגזר הערבי בכנסת. כמוהו הפטריוטים שעוקבים אחרי שחקני נבחרת ישראל בכדורגל בזמן נגינת ההימנון: לא די להם שהשחקנים הערבים עומדים דום. הם צריכים לשיר. סגל הוא עיתונאי מוכשר, מחובר, פורה. האירועים האחרונים צימצמו מאוד את המרחק בינו לבין איתמר בן-גביר. זה טיבה של מלחמה: היא חושפת את הטוב באנשים וחושפת את הרע בהם".

עוד לפני כן כותב ברנע: "רק בוגרי גלי-צה"ל שפגשו מלחמות בטוויטר חושבים שחיילים חמושים הם הפתרון הנכון לכל אלימות אזרחית בעיר בישראל". נדמה לי שזו השורה שהכאיבה.

שער מוסף "הארץ" היום הזכיר לנדב נוימן, עורך המשנה של "טיים אאוט", שער גיליון מ-2018 של מגזין הפנאי. אי אפשר לפספס: המקף של מוסף "הארץ" גדול יותר