השבוע נרשם במונדיאל תקדים מהסוג שרק הכדורגל המודרני מסוגל לייצר: לראשונה בתולדות הטורניר, הורחק מיגל אלמירון, שחקן נבחרת פרגוואי, לאחר שבדיקת וידאו העלתה כי במהלך עימות עם שחקן נבחרת טורקיה הוא כיסה את פיו בידו בעת שדיבר.

בניסיון להיאבק באלימות המילולית הנפוצה במגרשים, רתמה פיפ"א באופן ראוי את ה-VAR, המערכת הטכנולוגית שנועדה במקור לזהות עבירות, נבדלים ושערים. לפי הכללים החדשים, עצם הניסיון להסתיר אמירות מפני המצלמות ומפענחי תנועות השפתיים כדי להתחמק מעונש, עלול להיחשב עבירת משמעת.

מדובר בצעד ראוי: אם שחקנים משמיעים הערות גזעניות, מסיתים לאלימות או מקללים באופן חמור, אין סיבה שיוכלו ליהנות מחסינות רק משום שהצליחו להסתיר זאת מהשופט. מי שמשתתף באירוע הספורט הגדול בעולם אינו יכול לצפות לפרטיות על כר הדשא. אם יש לך מה לומר, אומרת למעשה פיפ"א, אמור אותו בגלוי.

אלא שפיפ"א מפגינה בצעד הזה צביעות מרשימה. הארגון שהחליט באופן תקדימי ומעודד שקיפות שאסור לשחקנים להסתיר מהשופט מה הם אומרים, מקדיש מאמצים לא מבוטלים להסתיר זאת מהציבור. ולא רק דברים שנאמרים בלחש בין שני שחקנים, אלא תופעות חמורות ומסוכנות הרבה יותר.

הכדורגל העולמי נמצא כבר שנים במהלכה של מהפכה טכנולוגית מרשימה. מערכת ה-VAR מאפשרת לבחון כמעט כל נגיעה בכדור, כל עבירה וכל נבדל מזוויות צילום רבות ובדיוק מרשים. מצלמות בקצב צילום גבוה מסוגלות לפרק אירועים לשברי שניות. חיישנים עוקבים אחר תנועות השחקנים.

במונדיאל הנוכחי נוספה גם מצלמה המוצמדת לראשו של השופט ומאפשרת לצופים לראות את המשחק כמעט דרך עיניו. אם בעבר יכול היה שופט לטעון שלא ראה אירוע מסוים, כיום נדמה שלא רחוק היום שבו גם מצמוץ ייכנס לפרוטוקול.

לכאורה, זהו ניצחונה הגדול של השקיפות. הכדורגל המודרני מבקש לראות הכל, לתעד הכל ולדעת הכל, ולעשות במידע הזה שימוש כדי להגיע לתוצאה צודקת ומדויקת. שום עבירה אינה קטנה מדי, שום נבדל אינו גבולי מדי ושום תנועה אינה מהירה מדי עבור המצלמות. מהפיכת הפוטו פיניש הגיעה למגרשים.

אלא שאז מושפלות המצלמות המכוונות אל היציעים ופתאום השקיפות נעשית סלקטיבית. במשך שנים ארוכות נכללים בהוראת פיפ"א ואופ"א בהסכמי השידור של ליגות ומפעלים שונים, בישראל ובעולם, הוראות שנועדו לצמצם את החשיפה הטלוויזיונית לאירועים בעלי אופי שלילי.

התפרצויות למגרש, אירועי אלימות, עימותים ביציעים, גילויי גזענות, הפרות סדר, שימוש בפירוטכניקה מסוכנת ואירועים חריגים אחרים מצונזרים ומוסתרים מהציבור. בישראל אף נחשפו לאורך השנים הוראות מפורטות ומנגנוני אכיפה חוזיים שנועדו למנוע מגופי השידור להתמקד יתר על המידה במה שהמארגנים העדיפו להשאיר מחוץ לפריים.

כך נוצר מצב כמעט קומי. אם שחקן מכסה את פיו, המצלמות, השופטים ואנשי ה-VAR מתגייסים כדי לברר בדיוק מה התרחש. אבל אם מאות אוהדים משליכים חפצים, פורצים למגרש, מתעמתים עם שוטרים או משמיעים קריאות גזעניות ביציע, פתאום המצלמה מגלה עניין מיוחד בילד מחייך ביציע אחר או בשחקנים על הדשא.

גם כשהשחקנים עצמם זונחים את הכדור ועוברים להיאבקות חופשית ביניהם,  הבמאי עובר לצילומי אווירה. השדרים והפרשנים משנים נושא או פשוט מודים שאסור להם לתאר את מה שרואות עיניהם. האירוע החדשותי המרכזי, מוקד העניין הציבורי, נעלם מהשידור הרשמי ומופיע רק בצילומים וסרטונים ברשתות חברתיות והודעות ווטסאפ.

כמובן, להסתרה הזאת תמיד נלווה הסבר רשמי. לא רוצים לתת במה למתפרעים. לא רוצים לעודד חקיינים. לא רוצים להפוך את האלימות למופע המרכזי. אלה נימוקים שנשמעים סבירים אולי בתחילה, עד שנזכרים שמדובר בשידור חדשותי-עיתונאי של אירוע ציבורי ולא בסרט תדמית של ההתאחדות לכדורגל ופיפ"א.

הצופים לא באו, ובוודאי שלא שילמו, עבור גרסה ערוכה של המציאות. כדורגל אינו רק המשחק עצמו, אלא כפי שלימדו אותנו לאחרונה משטרת ישראל ואוהדי הפועל תל אביב בכדורגל, גם מה שקורה מחוץ לאיצטדיון ומגיע אפילו עד לבית המשפט.

כאשר אוהדים פורצים למגרש, זה חלק מהאירוע. כאשר נשמעות קריאות גזעניות, זה חלק מהאירוע. כאשר מתפתח עימות אלים ביציע או כאשר מתעוררות שאלות על התנהלות המשטרה, האבטחה או המארגנים, גם זה חלק מהאירוע.

לעיתים מדובר דווקא בחלקים החשובים ביותר של האירוע מבחינה ציבורית. הם מלמדים על תרבות הספורט, על אכיפת החוק, על גזענות, על אלימות ועל אחריותם של הגופים המנהלים את המשחק. הניסיון להעלים את הדברים הללו אינו פותר אותם. הוא רק מעלים אותם מן המסך.

פיפ"א וההתאחדויות אוהבות מאוד שקיפות, אבל כאשר היא נדרשת מהם ומאיימת על המותג והרווחים, פתאום יש רצון להגן על "חוויית הצפייה" ומתברר שלא כל האמת מתאימה לשידור.

אלון עידן כתב בעבר ששידורי הספורט חדלו להיות תיעוד של המציאות והפכו למוצר מנוהל. לא מוצר עיתונאי, אלא שידורי תדמית. שקיפות איננה יכולה להיות ערך סלקטיבי. אם הציבור זכאי לדעת מה לחש שחקן ליריבו, הוא זכאי גם לדעת מה צעקו או זרקו אוהדים ביציע או את האלימות שמתרחשת במגרש.

הסיפור האמיתי מאחורי הכרטיס האדום ההיסטורי שקיבל מיגל אלמירון הוא על ארגון שהחליט להילחם בהסתרה מסוג אחד, תוך שהוא ממשיך לקדם ולאכוף הסתרה מסוג אחר. הגוף שמנהל את הכדורגל מבקש לחשוף כל לחישה - אך להמשיך לעצום עיניים מול מה שכולם יכולים וצריכים לראות.