איתות מראש המאפיה

"את לא יכולה לפרש את זה בשתי דרכים. יש רק דרך אחת בעולם שאפשר לפרש את זה", אומר ניר חפץ לשרה נתניהו בהקלטה שנחשפה השבוע בתוכנית "המקור". השנה היא 2009, וב"ידיעות אחרונות" בדיוק התפרסמה ידיעת שער אחורי שלפיה במעון ראש הממשלה הוקמה "המספרה של ביבי ושרה". חפץ, כיום עד מדינה אך אז עדיין איש הסברה בשירותם של נתניהו ובני משפחתו, מסביר לרעיה: "תשימי לב למשל למיקום של האייטם, שהוא המיקום הכי קריא בעיתון. שימי לב לצבעים האלה, הוורודים. זו שפה שהיא מאוד בולטת וזו שפה שעושה צחוק, שעושה לעג".

רביב דרוקר, בתחקיר, מסר לצופים שלמרות שמבחוץ הידיעה נראית כמו אייטם רכילותי קליל ובלתי מזיק – בשפה של מוזס מדובר בהכרזת מלחמה. גיא רולניק, ב"דה-מרקר", מתעכב היום על הנקודה הזאת. "חפץ מציג את הבוס שלו לשעבר – מוזס – במידה רבה כראש ארגון פרוטקשן וסחיטה שהקו המערכתי שלו נגזר מאינטרסים אישיים, את כתבי העיתון כ'מופעלים' ואת דפי העיתון כפלטפורמה להעברת 'מסרים'. חפץ עובר עם שרה נתניהו על הכותרת, המסגור, הפונטים והעיצוב של ידיעת רכילות שולית שנכתבה עליה, ומסביר לה שלתפיסתו הידיעה עצמה אינה רלבנטית – היא צריכה להבין שמדובר על איתות שראש המאפיה שולח לה".

"היועמ"ש מנדלבליט צועד בשדה זרוע מוקשים ומאובטח כאילו היה תובע במשפטי המאפיה", מוסרת כותרת שנדפסת היום בשער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". המאפיה כאן היא לא המאפיה שעליה מדבר רולניק. ב"ידיעות אחרונות", המאפיה היא גורמים עלומים שאינם מוזכרים בשמם. מההקשר אפשר להבין שהם קשורים לראש הממשלה.

בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע והכתבת המשפטית טובה צימוקי צוללים אל תוך משימה מכמירת לב: לשרטט עבור הקוראים תמונת מצב עכשווית של לשכת מנדלבליט לנוכח "משפט נתניהו שתכף נפתח" – אבל בלי לפגוע בבעל הבית.

משפט נתניהו, כידוע, כבר נפתח מזמן – וחוץ מנתניהו עומד לדין גם מוזס, הבוס של ברנע וצימוקי, האיש שאחראי על האופרציה שמשלמת את משכורתם. ברנע וצימוקי כלל לא מזכירים את שמו בכתבה. לא כמי שבגללו היועץ המשפטי עשוי לחוש מאוים, ולא כמי שעדיין מחזיק בידיו עיתון ואתר בעלי כוח והשפעה שאותם ניתן לרתום למען האינטרסים המתחלפים שלו – כפי שכבר עשה בעבר עם דמויות אחרות, באמצעות חוליות של עיתונאים אומרי הן.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", היום

הטור של ברנע וצימוקי, שכובש גם את הכותרת הראשית של העיתון, ארוז כמו טור מהז'אנר המחניף, המדברר. כותרת הגג בשער, "נחום ברנע וטובה צימוקי בראש של מנדלבליט", רומזת שהוא מבוסס על גישה ישירה למנדלבליט, למרות שאין בו ציטוטים ישירים של האיש. גם אין בו ממש מידע חדש. הערך העיקרי של הטור הוא המסגור.

"מנדלבליט לא ממצמץ", קובעת הכותרת. "הבניין הנצור ברחוב צלאח א-דין משדר כרגע נחישות, ביטחון עצמי ורוח לחימה", טוענים המחברים. "במערכת המשפט מכירים את מה שניתן לכנות 'תסמונת השנה האחרונה' – בשנת הכהונה האחרונה של שופט או של פרקליט הוא מפסיק להיות מנומס. מה שמדריך את צעדיו הוא מקומו בהיסטוריה או לחלופין סיכוייו להתמנות לשופט בעליון". ברנע וצימוקי ממהרים להעיר: "זאת לא המציאות שבה מתנהל מנדלבליט".

פרשנות: מנדלבליט הוא אדם שמבצע הכרעות ענייניות, שאינן נוגעות ליוקרה או יומרה. אבל את התיאור הזה אפשר גם לקרוא בעוד דרך. אפשר לקרוא אותו גם כאיתות שמזכיר למנדלבליט שמישהו משגיח עליו. אם יתחיל להתנהג כמי ש"מפסיק להיות מנומס", גם "ידיעות אחרונות" יפסיק להיות מנומס.

על הדרך, צמד הווטרנים של קבוצת מוזס משחיל – בזהירות, על דרך השלילה – תרחיש שמיטיב עם מי שמשלם את משכורתם. "ההנחה בפרקליטות היא שנתניהו עדיין מאמין שמשפטו יתבטל. אולי הפרקליטות תחזור בה, אולי השופטים ייבהלו, אולי אירועים חיצוניים יורידו את המשפט מסדר היום", הם כותבים, ומיד מבהירים: "בפרקליטות משוכנעים שנתניהו טועה: הרכבת יצאה מהתחנה". ליוזמות החנינה, שנזרעו בזהירות בין דפי "ידיעות אחרונות" בשנים האחרונות, מצטרף כעת תרחיש נוסף: ביטול המשפט בגלל נסיבות קיצוניות ובלתי צפויות.

בהמשך הטור מובאת טעימה מהנסיבות הללו, עם איום מובלע. "בעוד שנה בדיוק, בנובמבר 2021, אמורה לקום ועדת האיתור שתמליץ על היועץ המשפטי הבא. מבחינת מנדלבליט, זאת תהיה שנה עתירת משברים. אולי יהיו בחירות, אולי יהיו בחירות פעמיים. הקורונה תמשיך לשלוט בשגרת חיינו, עד שתדעך", נכתב שם.

ואז מגיע עוד איתות: "בתקופות כאלה יש צורך חיוני בסמכות מייצבת, מקובלת על הכל, במבוגר אחראי. מנדלבליט לא יוכל למלא את התפקיד: כל החלטה שלו, כל חוות דעת, תוליד מתקפת נגד, מצד אחד או מצד שני. לא משנה מה הוא עוד יעשה – הוא יוגדר, לטוב ולרע, על-ידי משפטו של הנאשם נתניהו". ושל מוזס, כמובן – אבל את זה לא תקראו ב"ידיעות אחרונות".

גידי וייץ, ב"הארץ", מציג תמונה אחרת של הנעשה בלשכת היועץ המשפטי לממשלה. "הזמן חולף, ומנדלבליט עדיין לא הכריע בתיקי דרעי וליצמן. למה?", תוהה כותרת המתפרסמת במעלה השער. וייץ מציע כמה אפשרויות שאף אחת מהן לא מציגה את היועץ המשפטי לממשלה כשומר סף ישר ומקצועי: "הסחבת ההרסנית בטיפול בתיקי דרעי וליצמן הולידה ספקולציה שקנתה לה אחיזה במערכת הפוליטית ואפילו בקרב גורמים במשרד המשפטים: מנדלבליט, שנכווה מהמתקפה של נתניהו, מותח את הטיפול בתיקי השרים זמן רב כל-כך כי הוא חושש להכניס אותם ואת הציבור שהם מייצגים למעגל הלחימה.

"במשרד המשפטים דחו השבוע את הטענה הזו. 'אסור שזה יהיה שיקול', אמר היועץ בשיחה סגורה, כשאחד מאנשיו תהה באוזניו אם ייתכן שיש לשקט מצד השרים השפעה פסיכולוגית עליו. אלא שגורם משפטי ששוחח עם 'הארץ' סבור כי ההימנעות מהכרעה בתיקי השרים אינה מנותקת מההליך נגד נתניהו, כמו גם העובדה שהמשטרה לא חשפה פרשת שחיתות בצמרת כבר זמן רב.

"'מערכת אכיפת החוק מורתעת על-ידי השלטון, אין כל ספק בזה', הוא אומר. 'הקמפיין של נתניהו ונאמניו הצליח והשיג את האפקט המצנן. המערכת גוררת רגליים בהכרעות בתיקים פתוחים ובחשיפת פרשות שחיתות'. אדם שמכיר את מנדלבליט היטב מסביר כי תיקי האלפים גבו ממנו מחיר כבד".

טורו של וייץ נחתם בתחזית: "חסידי נתניהו מתארים את מערכת אכיפת החוק כ'דיפ סטייט', חונטה שמחזיקה פוליטיקאים בכירים כבני ערובה במשך שנים, בכוונת מכוון. ראש הממשלה עצמו אמר באחרונה בשיחות סגורות כי בתביעה הכללית התפתחה פרקטיקה של הקפאת הטיפול בתיקים של אנשי ציבור, כדי 'לתפוס אותם במקום רגיש'. מנדלבליט אולי מבקש לדחות את הקץ, אך ככל שיעכב את ההכרעות בתיקים של דרעי וליצמן הוא רק יזין את הנרטיב הזה".

דמדומי טראמפ (א')

בעיתונים ששייכים לשלדון ומרים אדלסון, הכותרות הראשיות מוקדשות היום לעוד פרק בפרידה העצובה-מתוקה מדונלד טראמפ, הנשיא האמריקאי שהמיט מצוקה וקלון על בני עמו וכיבודים על בני העם היושב בציון. טראמפ אמנם הפסיד בבחירות, ובתוך חודשיים אמור לפנות את הבית הלבן, אבל נשאר לו זמן לעוד כמה מחוות ומחטפים. המונח המשותף שמצמידים לזה היום ב"ישראל היום" וב"מקור ראשון" הוא "היסטוריה". הרקע: ביקורו של מזכיר המדינה היוצא, מייק פומפאו, בשטחים שכבשה מדינת ישראל ב-1967.

"תוצרת יו"ש – תוצרת ישראל", נכתב בגדול בכותרת הראשית של "ישראל היום", מתחת לכותרת הגג "עוד היסטוריה בחסות ממשל טראמפ". המשפט הראשון בכותרת המשנה חסר כל ערך חדשותי, ונראה שהוא מעיד בעיקר על הלך הרוח במערכת: "התרגשות אחרי ביקור מזכיר המדינה ביו"ש". כותרת הידיעה עצמה היא "פסגות ההיסטוריה", משחק מלים שמשלב בין דף המסרים היומי ושמו של יקב התנחלותי שבו ביקר פומפאו. ב"מקור ראשון" מקצים את הכותרת הראשית להצהרה אחרת של הפוליטיקאי האמריקאי: "פומפאו הכריז בבנימין ש-BDS ארגון אנטישמי". גם כאן מוגדר המאורע כ"ביקור היסטורי".

כותרות הידיעה הראשית של "ישראל היום", היום (לחצו להגדלה)

"ארצות-הברית של אמריקה הכירה בזכות המוסרית וההיסטורית של העם היהודי לשטחי יהודה ושומרון", מסביר כתב "ישראל היום" אריאל כהנא בטור פרשנות. "את הנעשה אין להשיב, ואת האמירה המילולית והסמלית אי-אפשר להחזיר". המסר הזה משתכפל גם לטור הפרשנות השני שנדפס בכפולת העמודים הפותחת (אמנון לורד), שנושא את הכותרת "חותם היסטורי שיהיה קשה להחזיר לאחור".

כהנא, במאמרו, מסביר שהביקור של פומפאו בגדה המערבית וברמת הגולן הוא הדבר "הכי קרוב לריבונות". למה אין ריבונות? כתב "ישראל היום" לא מאשים חלילה את הממשל האמריקאי, שדרש להקפיא או לבטל את הסיפוח כתנאי להסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין. הוא גם לא מאשים את נתניהו, ראש ממשלת ישראל שפעל כמו מנהיג של מדינת חסות ואִפשר למעצמה זרה לכפות עליו את עמדתה בנושא עקרוני שלטענתו בער בעורקיו. לאן נעלמה הריבונות? כהנא לא מרחיב בנושא, ומסתפק בקביעה שלפיה מהלך הריבונות "השתבש", וש"הסיבות להיעדרה עוד יתבררו".

הסיקור החדשותי של "ישראל היום" הוא שיר הלל אחד גדול לפומפאו, אבל לצדו בולטות עוד כמה דמויות. בידיעה הראשית, כהנא מציין כי בעת הביקור ביקב פסגות נפגש פומפאו (הכתב משתמש במלה הגבוהה "נועד") עם בעלי היקב, סיימון וחנה פאליק, ועם המנכ"ל יעקב ברג. כהנא לא מרחיב לגביהם, ומסתפק בקביעה שלפיה פומפאו נמצא ב"קשר קרוב עם משפחת פאליק".

משפחת פאליק היא אחת התורמות הבולטות של בנימין נתניהו (ותורמת מעט פחות בולטת של טראמפ ופוליטיקאים אחרים מהמפלגה הרפובליקאית). יקב פסגות הוא פסיק מתוך האימפריה המסחרית של משפחת המיליארדרים האמריקאית, שמבוססת על רשת בינלאומית של חנויות דיוטי פרי.

מנכ"ל היקב יעקב ברג, שתמונתו נדפסת בשער ועוד פעמיים בתוככי העיתון, הוא גם המנכ"ל של רשת טלוויזיה בשם ILTV שפועלת מישראל ומשתלבת בסגמנט המתפתח של כלי תקשורת פרטיים שמתפקדים כמעין זרוע הסברה פרו-ישראלית (בעבר דווח כאן על עסקה שבה המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה רכש תוכן מ-ILTV; ברג, בשיחה עם "העין השביעית", מסר כי בתקופה שבה הוא עומד בראש המיזם התקשורתי לא יצאו לפועל עסקאות מסוג זה).

מזכיר המדינה האמריקאי יכול היה לבקר בכל מוסד אחר שנמצא מעבר לקו הירוק ולקיים שם את הפוטו-אופ שלו. אבל הוא בחר לעשות זאת בבית עסק של בעלי הון אמריקאים שמרבים לתרום למטרות פוליטיות אצלו בבית וכאן בישראל. המחווה שלו, במקרה הזה, אינה רק לישראלים שמאמינים ש"תוצרת יו"ש" היא "תוצרת ישראל", אלא גם לבעלי הבית האמידים שעשויים להשפיע לטובה על דרכו הפוליטית בימים שאחרי טראמפ.

ב"ישראל היום" יכולים היו להגיש לקוראים את המידע הזה ולתת להם מבט מקיף יותר על החדשות – אך מעיתון שהוא עצמו תרומה פוליטית בהיקף אסטרונומי, שמשקף הלכה למעשה בחישה אמריקאית בציבוריות הישראלית, אי-אפשר באמת לצפות לדברים כאלה.

בעיתונים אחרים הביקור של פומפאו מקבל יחס שונה בתכלית. ב"ידיעות אחרונות" מזכים אותו בידיעה קצרה שנדחקת לעמוד אחורי, ללא הפניית שער. ביקורו בהתנחלות אמנם מוגדר "ראשון והיסטורי", אך הכתבים איתמר אייכנר ואלישע בן-קימון מאזנים זאת באמצעות הדהוד של ביקורת מטעם "שלום עכשיו" וציטוט של "גורם בכיר בממשל האמריקאי" ששוחח עם CNN ואמר כי "המטרה של הבית הלבן בראשות טראמפ [...] היא 'להדליק כמה שיותר שריפות, כך שיהיה קשה לממשל ביידן לכבות אותן'. הדבר מצטרף לחששות בארצות-הברית שטראמפ צפוי ליזום שורה של מעשים רדיקליים לפני תום כהונתו, ובראשם תקיפה באיראן".

ב"הארץ" מפרסמים מאמר מערכת שנושא את הכותרת "ימי פומפאו האחרונים". הטון חמוץ: "שר החוץ מייק פומפאו החליט לסיים את כהונתו בממשל האמריקאי במסע הזדהות עם הימין הקיצוני בישראל, תוך מטח יריקות על מדיניות החוץ ארוכת השנים של ארצות-הברית שקדמה לדונלד טראמפ, על כללי המשפט הבינלאומי ועל הצדק. אתמול הוא הצטייר יותר כאחד ממנהיגיה הקיצונים של מועצת יש"ע ולא כשר החוץ של מעצמת העל. טוב שזה ככל הנראה ביקורו האחרון כאן בתפקיד. טוב שכהונתו מסתיימת בקרוב". בידיעה החדשותית מובלטת ביקורת מצד הרשות הפלסטינית.

דמדומי טראמפ (ב')

"משטרים אפלים חברו כדי להפיל את הנשיא", מתריעה כותרת שמתפרסמת בעמודי החדשות של "ישראל היום" – ציטוט מפי רודי ג'וליאני, פרקליטו של טראמפ ושגרירו למשימות הסברה מביכות. כתב החינמון באמריקה, יוני הרש, מביא את דבריו של ג'וליאני כפשוטם: זיופים, אי-סדרים ואפילו "קנוניה בינלאומית" שכוללת את סין, ונצואלה וקובה.

תקשורת הזרם המרכזי בארצות-הברית אימצה לעצמה מנהג להצמיד להצהרות הללו תזכורת שלפיה אלו אמנם הטענות שמציגים הנשיא ועוזריו, אך לפי שעה אין להן הוכחות – וייתכן מאוד שלעולם לא יהיו.

ב"ישראל היום" אפילו לא משבצים משהו שמזכיר מס שפתיים שיאותת לקוראים שמדובר כנראה בחדשות כזב, ומהבחינה הזאת מדובר באנטי-עיתונאות. אבל כשעושים זום אאוט אפשר בכל זאת להבחין בהתרחקות ההדרגתית של החינמון מחיקו של טראמפ: הידיעה של הרש נדפסת בתחתית עמוד 21, מתחת למאמר של פרופ' אברהם בן-צבי שאמנם מחמיא לטראמפ, אך גם מכיר בהפסדו.

מתי טוכפלד, טוויטר, היום

משבר הקורונה והכובען המטורף

"מלחמות אגו, החלטות על מיליארדים בטוויטר והנחתות מבלפור: כך מתנהל משרד האוצר תחת ישראל כץ בעיצומו של המשבר הכלכלי החמור בתולדות המדינה", מרעימה הפניה שנדפסת במעלה שער "ידיעות אחרונות". במוסף "7 ימים" הזיעו כדי להגחיך את שר האוצר: כתבת השער מקודמת שם באמצעות תצלום של כץ כשמעל ראשו משורטט כתר ועל בטנו נפרסת הכותרת "ישראל קיסר" – רפרור להתבטאויותיו על כך שהוא גדול יותר מהורדוס וקריצה לקוראים ותיקים שעוד זוכרים שפעם היה כאן שר תחבורה שנקרא ישראל קיסר.

את הכתבה עצמה מלווה קולאז' תלוש למדי (לביאה טושינסקי) שמבוסס על אחד מאיוריו המפורסמים של ג'ון טניאל ל"אליס בארץ הפלאות", זה שמתאר את מסיבת התה: פרצופו של כץ הודבק על צווארו של הכובען המטורף, המנכ"לית לשעבר קרן טרנר-אייל מופיעה בתפקיד אליס, ראש אגף התקציבים הפורש שאול מרידור הוא הנמנמן, ואילו אבי שמחון, יועצו הכלכלי של נתניהו, מופיע בתפקיד הארנב הלבן.

למרות המסגור המזיע, בכתבה עצמה יש בשר. "בשבועות האחרונים שוחחנו עם כמה מהגורמים הבכירים במשרד האוצר, כאלו שיודעים היטב מה מתחולל בגוף שאמור להיאבק 24/7 במשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל. מלה אחת חזרה שוב ושוב בהתבטאויות של כמה מהם: 'טרלול. מה שקורה פה זה טרלול'", מוסרים הכתבים, עידו שברצטוך ואיתי אילנאי.

"דווקא בתקופה הזו, משרד האוצר היה צריך להיות המגדלור, המבוגר האחראי, המקום שבו פוליטיקה נבלמת וטובת האזרחים גוברת. אבל אם תשאלו כמה מבכירי האוצר, השר עסוק בעיקר בדבר אחד: בעצמו. 'אני חושב שחלק ממה שהוא רוצה ליצור זה מצב שבו פשוט הוא זה שמחלק כסף'. מנתח בכיר לשעבר באוצר. 'בעיקר, הוא עסוק בדימוי שלו כבולדוזר'".

השר ישראל כץ (צילום: יוסי אלוני)

אדם שמוגדר כגורם בכיר במשרד האוצר אומר להם שכץ לא עומד בלחצים שמופנים אליו מצד לשכת נתניהו, המגיעים דרך אבי שמחון. "בדרך כלל השר מתנהג כאילו הוא ראש הממשלה, הוא לא זוכר שביבי קיים", אומר אותו גורם. "אבל אז, כשביבי מתקשר אליו ונותן לו נבוט בראש, פתאום הוא מתיישר. פתאום הוא ילד טוב. לפעמים בלשכת ראש הממשלה עושים לו תרגילים: כשהוא עוקץ אותם, הם משמיטים אותו מהקרדיט כעונש. [...] ואז, כשכץ מבין שלא נותנים לו קרדיט בתקשורת, הוא מתחרפן".

הכתבים מדגימים: "דוגמה קלאסית לכך היתה רק לפני ימים אחדים: ב'גלובס' התפרסמה ידיעה על כך שחברת S&P הותירה על כנו את דירוג האשראי של ישראל. יש מחלוקת לגבי האם זהו הישג או לא: למעט מקרים בודדים, החברה לא הורידה את דירוג האשראי לאף מדינה מערבית, למרות הקורונה. אבל בכל מקרה, הידיעה החיובית הזו פורסמה בצירוף צילומו של השר כץ. גם ראש הממשלה צייץ את החדשות המשמחות, רק שבמקרה שלו, הפלא ופלא, יד נעלמה הסירה את הצילום של כץ, ובמקומו הודבק צילומו של ראש הממשלה. יש להניח שגם הפעם המסר העבה מבלפור לשר האוצר הובן היטב".

בהמשך הם נדרשים גם לתהליך ההתפוררות של הגוף שבראשו עומד כץ: "בששת החודשים מאז נכנס לתפקידו איבד כץ כמעט את כל צמרת משרדו: זה התחיל עם התפטרותו של החשב הכללי רוני חזקיהו; המשיך עם ראש אגף התקציבים מרידור, שעזב ברעש גדול תוך שהוא מצהיר שאינו 'יכול לתת יד להתנהלות הקלוקלת בחודשים האחרונים, שכל אזרחי ישראל ישלמו עליה בשנים הבאות מחיר כבד'; והסתיים בעזיבה הכואבת מכולם, זו של המנכ"לית טרנר-אייל, מי שמונתה לתפקיד בידי כץ עצמו. בין לבין עזבו גם סגן החשב הכללי, נחמיה קינד; סגן ראש אגף התקציבים, אריאל יוצר; וראש צוות אסטרטגיה באגף התקציבים, דור בלוך".

כפי שקרה לפני כמה שבועות כשב"ידיעות אחרונות" פרסמו כתבה ביקורתית על אישיות רמת דרג מהליכוד (גילה גמליאל), גם הפעם "ישראל היום" מספק את מכת הנגד – וגם הפעם היא מגיעה בצורת ראיון שער נוח במוסף "שישבת". וגם הפעם, המראיין הוא הכתב הפוליטי יהודה שלזינגר. את כותרת המשנה אפשר לקרוא כתשובה למקורות שדיברו עם "ידיעות אחרונות": כץ, כך נכתב שם, "מבטיח יד קשה נגד 'מדליפים וחותרים'" ומאיים עליהם בפיטורים.

הכתבה עצמה נפתחת כתשובה לנשמות הרעות מהתשקורת. שלזינגר מזכיר פרסומים מ"הארץ" ("שר האוצר הגרוע בתולדות מדינת ישראל") ודיווחים טלוויזיוניים על התפוררות משרד האוצר. "יש פרשנים מגמתיים, כל השטרסלרים שעבר זמנם, שאבד עליהם הכלח. הם לא מבינים כלום", אומר כץ, ופונה למנות את הישגיו. ב"ישראל היום" עוזרים לו, ונותנים לכתבה את הכותרת "מה שאני עשיתי בשביל הפריפריה, אף אחד לא עשה מעולם". בכותרת המשנה מציינים שכץ "בטוח שיש לו הניסיון והיכולת להיות ראש הממשלה אחרי נתניהו".

שלזינגר עוזר גם הוא לכץ, עם שאלות הרמה להנחתה בסגנון "מה המשמעות של השארת דירוג האשראי לציבור הרחב?" ו"מה האינטרס של הפרשנים לרדוף אותך?". הוא לא שוכח לשאול אותו על האבטלה, על קריסת העסקים הקטנים, המצב במשרד האוצר והיעדר התקציב, אבל הרוח הכללית נוחה: הכתב שואל, השר עונה, והכתב ממשיך הלאה בלי לעצור ולהציג נתונים ומידע שאינם מתיישרים עם הצהרותיו של כץ, ובלי להסביר לקוראים על הנזק הממשי שנגרם לכלכלת המדינה – הנזק שהטיפול בו הוא המשימה העיקרית שעומדת בפני כץ.

ומה לגבי שטרסלר? "ובינתיים באוצר, הפחד שולט", הוא כותב היום במדור הדעות של "הארץ". "העובדים מפחדים לדבר בנייד, מחשש שעוקבים אחריהם לאחר צילום מסך הטלפון של אסי מסינג. וכץ מצדו, ממשיך לעבוד עלינו במצח נחושה. [...] יש הטוענים שהוא לא אשם, וזה רק ביבי. אבל היכן כתוב שהורדוס צריך להתקפל מול ביבי? לאורך ההיסטוריה היו קרבות קשים בין ראשי ממשלה לשרי האוצר. לראש ממשלה יש תמיד אינטרסים פוליטיים-אישיים, ושרי האוצר לדורותיהם היו מתייצבים מולו באומץ ומונעים פגיעה במשק. אבל כשיש לנו שר אוצר חלש, בדיוק ההפך מהתדמית שהוא מנסה ליצור לעצמו, לא בולדוזר אלא בקושי קורקינט, התוצאה הרסנית".

טורו של שטרסלר מתיישר עם ממצאי הכתבה של "ידיעות אחרונות", אבל קורס כשהמחבר מציג דוגמה לשר אוצר שכביכול ידע לעמוד מול ראש ממשלה בזבזן. מכל שרי האוצר שהיו בישראל, שטרסלר בוחר דווקא באברהם הירשזון, העבריין המורשע.

שופרות ומרד

כתבי "הארץ" בר פלג ונעה שפיגל מדווחים הבוקר כי הרמטכ"ל אביב כוכבי שיגר לכלי התקשורת טור בחתימתו שבו הוא קורא "לא לערב משפחות שכולות במחלוקות פוליטיות", משום ש"מדובר בקו אדום ערכי ואנושי שאין לחצות". הרקע למהלך החריג: הפגנה של תומכי נתניהו מחוץ לבית של משפחה שכולה מקיסריה שנוהגת לארח מפגינים שקוראים להתפטרות ראש הממשלה בהפגנות שמתקיימות מחוץ לווילה רחבת הידיים של משפחת נתניהו.

בדומה ל"הארץ", גם ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מתייחסים לטור של הרמטכ"ל כאל מעין הודעה לעיתונות, ומצטטים חלקים ממנו בידיעות שעוסקות בתקרית. רק ב"ישראל היום" מדפיסים את הטור כמו שהוא, על גבי חצי עמוד, ומפנקים בהפניית שער.

מצד אחד, זוהי דוגמה נוספת לאספקט השופרי של "ישראל היום". מצד שני, הביקורת של כוכבי מופנית לפעילים מהגרעין הקשה של תומכי נתניהו, מושא הקיום של החינמון. מצד שלישי, אפילו נתניהו הביע הסתייגות מהמחאה נגד המשפחה השכולה. מה כל זה אומר? "ישראל היום" אמנם מעולם לא הפסיק לשרת את נתניהו, אבל בזמן האחרון ניכר שאנשיו מנסים להתבדל מגופים כמו ערוץ 20 וגלי-ישראל, ולהשאיר להם את רוב העבודה המלוכלכת, חדשות הכזב והקונספירציות הבוטות. הדפסת הטור של כוכבי תורמת לתדמית הזאת.

טורו של הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כפי שנדפס ב"ישראל היום"

"ישראל היום" אמנם שואף לתדמית ממלכתית, שתחליף את החותם הפוליטי שנושא החינמון מאז היווסדו, אבל היום באופן מפתיע נותנים שם רוח גבית למרד בממשלה. "יוצאים לדרך!!! הקניונים נפתחים מחדש!", מבשרת מודעה גדולה שנדפסת היום בארבעת היומונים. אף גוף לא חתום על המודעה, והקוראים מופנים לדף פייסבוק בשם "קניונים פתוחים משק פתוח" – שנפתח לפני תשעה ימים ואינו נושא שם של ארגון או חברה.

מודעת המרד (לחצו להגדלה)

ב"ידיעות אחרונות", ההצהרה מהמודעה מופיעה גם בכתבת כלבו על מצב הקורונה. "זה לא הזמן לפתיחת קניונים באופן גורף", אומר שם מנכ"ל משרד הבריאות, חזי לוי. הכתבים, איתמר אייכנר, אדיר ינקו וגד ליאור, מתייחסים לפתיחת הקניונים כ"מרד" (המרכאות במקור) ומדגישים כי המהלך יתבצע "בניגוד להנחיות". ב"ישראל היום" המודעה על פתיחת הקניונים נדפסת בעמוד 6. משמאלה, בעמוד 7, היא נדפסת שוב בקטן, בידיעה שמהדהדת את המסר של המפרסמים העלומים. הכתבת, היאלי יעקבי-הנדלסמן, מציינת שמאחורי היוזמה עומדים בעלי קניונים – וספציפית משפחת עופר ומשפחת עזריאלי.

שאר הכתבה מדווחת על פרטי המהלך, כולל ציטוט אנונימי של "גורם בענף" שמספק אמירה מניפולטיבית על כך שהקניונים ייפתחו "בהתאם למתווה" כלשהו, שטיבו לא מפורט. אפילו ב"ישראל היום" לא קונים את זה: בכותרת נעשה שימוש במונח "מרד הקניונים", ובהמשך מובהר שמרכזי הקניות ייפתחו "בניגוד להנחיות". ובכל זאת, הידיעה כתובה כמו אייטם צרכני שגרתי שתכליתו למסור לקוראים את המידע שהמפרסם רצה להעביר להם. מסקנה: לפעמים, כל מה שצריך לעשות כדי להפוך שופר שלטוני לעיתון מחתרת שקורא להפרת הסדר הציבורי זה לקנות מודעה.

פוליטיקה

פרשנים ובעלי טור ממשיכים לנבא שבקרוב תפוזר הכנסת וייקבע תאריך לבחירות חדשות. יוסי ורטר, ב"הארץ", מנבא שהבחירות יתקיימו בסוף חודש מרץ. "למרות האינטרס הברור, הן של נתניהו והן של גנץ, לדחות את הבחירות, נראה שהדהירה לכיוון פיזור הכנסת נמשכת", כותב מתי טוכפלד ב"ישראל היום".

ב"ידיעות אחרונות", עמית סגל ממשיך את הקו הזה: "מקובל לטעון שנתניהו רוצה לדחות את הבחירות ככל שאפשר, אבל יש מרכיב נוסף: בחודשיים הקרובים אמורה להיקבע זהותו של פרקליט המדינה הבא. אם נתניהו איננו רוצה שניסנקורן ומנדלבליט יקבעו מי זה יהיה, הוא לא יכול להמתין עם פיזור הכנסת עד סוף החורף. בג"ץ, ששוקל בימים אלה לבטל את הסדר ראש הממשלה החליפי, עשוי להעניק לליכוד את התירוץ".

"מעריב", היומון שלפעמים נדמה שאין סוף שבוע בלי סקר מנדטים מטעמו, מדווח היום בכותרת הראשית ש"נמשכת מגמת ההיחלשות של הליכוד". לפי הסקר העכשווי, הפער בין הליכוד למפלגת ימינה בראשות נפתלי בנט ירד לשלושה מנדטים בלבד.

חברה ורווחה

"במשך יותר משנה הפעיל לכאורה צוות 'דה-מרקר' מעון פרטי פיקטיבי וגילה כיצד יכול כל מי שרוצה לפתוח מסגרת לפעוטות, לעשות זאת בתוך דקות ולא לשמוע ממשרד הרווחה במשך יותר משנה", חושפת כתבת השער של היומון הכלכלי מבית "הארץ". שלושת הכתבים, ליאור דטל, הדר קנה ורפאלה גויכמן, מצולמים בחדר שמדמה את הגן הלא קיים. שמו, "גן דובוני אכפת לי", רוסס בגרפיטי שחור על גבי יריעת בד.

"השיחה שקיבלנו בצהרי היום, לפני קצת יותר משבועיים, מפקידת משרד הרווחה, הפתיעה אותנו", נכתב שם. "אחרי הכל, עברו חודשים ארוכים מאז שהגשנו – שלושה עיתונאים חסרי ניסיון או הבנה בגני ילדים – בקשה לקבלת אישור להפעלת גן ילדים בדרום תל-אביב, ולא שמענו כלום ממשרד הרווחה, הממונה על הפיקוח.

"אף שלא היתה לנו כל כוונה באמת להפעיל גן שכזה – אלא רק לבדוק את רמת הפיקוח והבקרה על רישום ואישור הגנים הפרטיים – מבחינת משרד הרווחה הגן היה חי, קיים ופעיל בתקופה הזאת. אלא שבאותה שיחה, הבחורה מהצד השני נשמעה מהוססת מעט. תחילה שאלה לכתובת הגן, ולאחר כמה דקות התקשרה שוב כדי לומר שהיא לא מוצאת את הגן. 'אין גן', השבנו לה, 'מעולם לא הוקם כזה'".

"כל אשה שלישית שנרצחה הגישה תלונה במשטרה", מודיעה כותרת שנדפסת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", מתחת לרצף של תמונות של נשים ש"התלוננו ונרצחו". בכותרת המשנה מבהירים מה המשמעות: "אפשר היה למנוע את הרצח שלהן, ואפשר למנוע את הרצח הבא".

הכותרת דרמטית, אך הכתבה קצרה ודלת תוכן: הכתבת, הדר גיל-עד, לא מציינת מהיכן נלקח הנתון הסטטיסטי, וכמעט חצי מהטקסט מוקדש לתגובה המכסת"חת של כחולי המדים. באופן מוזר, בסוף התגובה מגישה המשטרה נתון נוסף על נשים ש"התלוננו ונרצחו", והוא חמור יותר מזה שמופיע בכותרת: לפי המשטרה, ב-25 המקרים האחרונים של נשים שנרצחו בידי בני זוגן, עשר "הגישו תלונות קודמות" ושלוש "הגישו תלונות שנים רבות לפני הרצח".

נשק והשתקה

רוב העיתונים עוסקים היום ב"אסטרונאוט הישראלי השני" – הטייס ובעל ההון איתן סטיבה, שישלם מיליונים ויהיה למעשה מעין תייר חללי פרטי, ולא נציג של מדינת ישראל. באתר "הארץ" התפרסמה הבוקר כתבה שחשפה כי במהלך הקיץ איים סטיבה להגיש תביעה באירופה בעקבות דיווחים ישנים של "הארץ" ו"דה-מרקר" על מעורבותו בסחר בנשק באנגולה.

עפרה אידלמן, מחברת הידיעה, מרחיבה על העסקאות ומגישה גם ציטוטים מראיונות שנתן סטיבה בעבר, שבהם אישר במו פיו את מעורבותו בסחר בנשק.

ענייני תקשורת

קדמון. לפני כשבועיים דווח ב"גלובס" שטורו של עמית סגל ב"מוסף לשבת" יעבור קדימה, לכפולת העמודים השנייה של המוסף, מיד אחרי טורו של נחום ברנע – על חשבונה של בעלת הטור הוותיקה סימה קדמון. השבוע, וגם בשבוע שעבר, טורה של קדמון נעדר לגמרי מהמוסף. במקום זה היא מספקת טור קצר יותר שנדפס בעמודי החדשות. קדמון נשאלה הבוקר על-ידי "העין השביעית" מדוע הפסיקה לכתוב במוסף, אך מסרה שאינה מעוניינת להתייחס לכך.

איזון רעיל. במוסף "גלריה" של "הארץ", חיים לוינסון נדרש לבועות ההדהוד של שניים מנציגי האלט-רייט הישראלי בתקשורת, אברי גלעד וקרולין גליק, ומדגים (או יותר נכון משער) כיצד פועל המנגנון התודעתי שגורם להם לפלוט כזבים מיובאים ממעבר לים. מנגנון אחר, חיצוני להם, מעצים את השפעתם הציבורית: "בעידן שיש בו לחצים כלכליים עצומים על עורכי החדשות 'לאזן' את הפאנלים ואת המהדורות במגישים ודעתנים ימנים, ובגלל עודף הביקוש ביחס להיצע, דמויות כמו גליק וגלעד הופכות למצרך מבוקש והכוח שלהן גדול משל העורכים", הוא כותב.

"בשל מיתוגם כימנים תמיד יהיה מי שיזמין אותם לאולפן, ולעזאזל העובדות. תראו למשל את הנוכחות של בועז ביסמוט ב'אולפן שישי': אף עיתונאי שנחשב לשמאלן, נלעג ופנטזיונר כביסמוט, לא היה מוזמן כאורח מבחוץ לתוכנית היוקרתית ביותר של חברת החדשות המצליחה ביותר. אבל מכיוון שחייבים 'לאזן' ולהביא מישהו שהוא 'בעד טראמפ', אז הנה הוא שם, עם התיאורים המליציים שלא קשורים לכלום והפאסיב אגרסיב כל אימת שמישהו מנסה להתעמת עם דבריו".

עיתונות מקומית. דויד פרץ, בטורו השבועי ב"ישראל השבוע", כותב היום על סגירתה האפשרית של רשת מקומוני "ידיעות אחרונות" – ובכלל, על קמילת העיתונות המקומית, במיוחד באזורים שמחוץ לגוש דן. אף שבטור של פרץ סגירת הרשת מוצגת כהחלטה סופית, מקומוני קבוצת מוזס עדיין מופצים היום למנויים, והעובדים שאמונים על הפקתם עדיין מנסים להיאבק בהחלטה.

בכל אופן, תהליך הקמילה של העיתונות המקומית אינו מתחיל ונגמר בסגירה של מקומון – אלא במותה של תרבות מקומונית שמחוברת לסביבה שבה היא נטועה ובד בבד מסקרת אותה ללא מורא וללא משוא פנים. המקומונים שנסגרים עכשיו הם קליפות יבשות של פירות שהבשילו לפני עשרים ושלושים שנה, וכבר מזמן השחירו ואיבדו את העסיס. במידה רבה לא נשאר מה להציל; את התכלית החשובה שמילאה העיתונות המקומית צריך להמציא מחדש. פרץ סבור שהמשימה הזאת צריכה להימסר לידי המדינה.

אלי עזור. שירי חביב-ולדהורן מדווחת ב"גלובס" על עסקי ההימורים של אלי עזור, מו"ל "מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט". עזור ושותפו הוותיק פיני זהבי הנפיקו בנאסד"ק את חברת NeoGames, שמספקת תשתית טכנולוגית להגרלות לוטו. לפי הדיווח, ההנפקה בוצעה לפי שווי של 419 מיליון דולר. "83% מההכנסות שלנו בארצות-הברית", אומר מנכ"ל החברה, מוטי מלול.

לשון הרע. ב"בשבע" מפרסמת עפרה לקס כתבה על תופעת העיתונאים שמגישים תביעות דיבה. אחד מהם, כתב המשפט של "גלובס" אבישי גרינצייג, מנצל את ההזדמנות כדי להגיב לביקורת על פערי הכוחות במקרים שבהם עיתונאים תובעים אזרחים מן השורה: "אני בכלל לא חושב שזה צריך להיות המדד. אם אדם חלש גנב מיליון שקלים מאדם שיש לו מיליארד, זה אומר שהוא לא גנב?".

גליץ' במטריקס. אמנון לורד, בטורו השבועי ב"ישראל היום", מבסס את טיעוניו על אבחנות של פרנסיס פוקויאמה ומקס ובר. אראל סג"ל, באותו עיתון, מתבסס היום על קרל פופר. בשבוע הבא: קרולין גליק מוכיחה כיצד פעלה הקנוניה נגד טראמפ באמצעות מובאות מ"הקפיטל".