גילה גמליאל

גילה גמליאל, מהפוליטיקאיות המיותרות בכנסת שנשמח לשכוח, מככבת בעיתוני סוף השבוע: היא על שער המוסף הראשי הן ב"ישראל היום" והן ב"ידיעות אחרונות".

ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "שיטת גמליאל", היומרה היא ל"תחקיר" והטון קטלני. הנה כותרת המשנה על השער: "השרה גמליאל הסתבכה כהוגן כשהפרה את הנחיות הסגר ביום כיפור. אלא שתחקיר '7 ימים' חושף טענות לפגמים נוספים בהתנהלותה. עובדים במשרד שמספרים כי היא כמעט לא מגיעה, אבל היומן שלה מתמלא בפגישות שחלקן לכאורה לא התקיימו. בעל שמעורב בניהול הלשכה ואף נמצא בראיונות קבלה. עדויות על עובדי מדינה שהיו מעורבים לכאורה בפעילות פוליטית של אחיה. והרכב המזהם שמסיע, מכל האנשים, את השרה לאיכות הסביבה. גמליאל: 'הטענות מופרכות'".

ב"ישראל היום" הכותרת היא "בעלי הון ניסו לעשות לי חיסול ממוקד", היומרה היא, ובכן, טוב אין שום יומרה ב"ישראל היום", והטון פייסני, שלא לומר מתבכיין בדמעות תנינה.

הנה כותרת המשנה על השער: "מאחורי העליהום עליי עמד קמפיין מאורגן, ניסו לגרום לכך שלא אהיה השרה להגנת הסביבה', אומרת גילה גמליאל. 'למרות שפעלתי על פי החוק וההנחיות, טעיתי בשיקול הדעת. התנצלתי ואני שוב מתנצלת מעומק הלב".

בטוויטר כתב יהודה שלזינגר, החתום על הראיון עם גמליאל ב"ישראל היום": "פוליטיקאי בוחר להתראיין במתחרה של 'ידיעות אחרונות' ופתאום צץ עליו תחקיר. מדהים. בטח זה לא קרה אף פעם. כנראה שיטה חדשה. אולי אפשר לכנות אותה 'שיטת נוני'. יתפוס?". עמיחי אתאלי, שחתום על הכתבה של "ידיעות אחרונות" (יחד עם הכתבת החדשה טל גלעדי), ענה לו בתגובה שדווקא להפך, הראיון ב"ישראל היום" הוא התרופה שגמליאל מיהרה לארגן כנגד פרסום הכתבה ("תחקיר") ב"ידיעות אחרונות".

אז מי צודק, שלזינגר או אתאלי? באמת משעשע לקרוא האשמות הדדיות בחוסר נאמנות לאתיקה העיתונאית מפיהם של כתבים ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", שני עיתונים מושחתים שמשמשים באופן תדיר כלי ליישום אינטרסים זרים על-ידי בעליהם. ובכל זאת, הפעם כנראה שניהם צודקים.

הכתבה נגד גמליאל ב"ידיעות אחרונות" היא כמובן לא תשובה לראיון המתלקק ב"ישראל היום". הטענה הזו מוכיחה חוסר הבנה מוחלט בעשייה עיתונאית (גם כתבת חיסול מוזמנת לוקח זמן להכין), ולכן הגיוני לשמוע אותה מכתב ב"ישראל היום". אבל יכול להיות שיש משהו בדבריו: אחרי הכל, אתאלי הוא הכתב התורן לענייני חיסולים של "ידיעות אחרונות", כפי שהודגם בפרשת גרטלר וקודם לכן במתקפה על הנגיד, ומחזיק כתם נורא בעברו העיתונאי, שמצביע על נכונותו לשמש כלי בידי בעלי אינטרס.

יש גם סיבה אפשרית לחיסול: גמליאל, כפי שהיא טורחת להדגיש, נמצאת לכאורה במסלול התנגשות עם כוחות חזקים סביב סוגיית חוק הפיקדון: תעשיית המשקאות, שבישראל נשלטת בידי החברה המרכזית (שאתם מכירים בשם קוקה-קולה), שהיא בין השאר הבעלים של קשת וחדשות 12.

בוויכוח הציבורי סביב חוק הפיקדון, "ידיעות אחרונות" הציב את עצמו לשירות המונופול בכתבה מוזמנת של איריס ליפשיץ-קליגר (שלא בוחלת בתוכן שיווקי), שכל כולה הוקדשה לדברור עמדות התעשייה המזהמת לקראת ההכרעה בבג"ץ חוק הפיקדון. אחרי שגמליאל הכריעה בעד החוק (שיורחב לבקבוקים גדולים) צצה לה הכתבה נגדה, במה שנראה כהמשך ישיר לאותו קו שירותי.

בנוסף, הכתבה עצמה היא "תחקיר" כמו שציטוט מ"ויקיפדיה" זו עבודת מחקר. אתאלי וגלעדי מגישים לקורא בעיקר את סיכום עבודתם של עיתונאים אחרים, כמו גור מגידו מ"דה-מרקר". לבד מעניין היומן, נראה שכל הפרטים האחרים בכתבה כבר פורסמו בעבר.

אין כל פסול בחזרה על מה שכבר פורסם, כמובן. להפך. ראוי ונכון לחזור שוב ושוב על גילויים כאלה. אבל כשמציגים אוסף ממוחזר בתור "תחקיר" עם הרבה הו-הא, זה לא עוזר להשתכנע בכך שהטענות כי מדובר בכתבת חיסול מוזמנת אינן נכונות. ובכל מקרה, האיכות נותרת אותה איכות גם אם העילה לכתבה אינה שכירות חרב מטעם קוקה-קולה אלא סתם החלטה פחדנית להיכנס בפוליטיקאי התורן בעת שהוא נמצא על הקרשים ולא יכול להזיק.

מצד שני, ובמקרה שלנו מדובר בצד של אותו מטבע בדיוק, גם אתאלי צודק: הראיון של שלזינגר הוא באופן ברור ניסיון של השרה לתקן במשהו את הרושם העלוב שהותירה בנסיעה המפורסמת שלה לטבריה בעיצומו של הסגר, והיא הישג עיתונאי בדיוק כמו שנפיחה קולנית אחרי ארוחה דשנה מדי היא פעולה משחררת.

מדובר בהתרחשות בעלת ריח לא נעים שמי שמייצרים אותה בפועל הם אולי חיידקי מעיים, אבל הסיבה האמיתית לה היא כנראה פשוט תזונה לקויה. מה גם שהנפיחה הזו שוחררה לא רק ב"ישראל היום" אלא גם בחדשות 13, שם החליף ספי עובדיה את שלזינגר בתור ספוג הדמעות של גמליאל המייבבת על כך ששונאים אותה שנאת חינם, במיומנות כזו שאם ניפטר ממנה פעם בכנסת היא יכולה בהחלט לחשוב על קריירת משחק.

הכפולה הפותחת של הראיון עם גמליאל ב"ישראל היום"

הכפולה הפותחת של הראיון עם גמליאל ב"ישראל היום"

מה שמשותף לשני צדדי המטבע הוא שגילה גמליאל היא לא נבחרת ציבור לוחמת צדק שנרדפת בידי בעלי הון, אלא עבריינית קורונה ופוליטיקאית מצטיינת בז'אנר העושים לביתם בעודם בתפקידם. שאלתי את מי שמכירים היטב הן את המערכת הפוליטית והן את נושאי הסביבה לגבי דעתם על גמליאל. אחסוך מכם את שמות התואר השונים, חלקם גידופים ממש, אבל הסיכום הוא שלאורך הקריירה הפוליטית שלה התמקדה בעיקר ביחסי-ציבור (לעצמה) ובהליכה על הקו האפור מבחינה אתית וחוקית, וגם במשרד להגנת הסביבה הצטיינה בעיקר בהודעות לעיתונות, לא מינתה מנכ"ל או יועצים מקצועיים, ואפילו את ההחלטה המשמעותית והמתוקשרת על חוק הפיקדון הפכה לאות מתה כשדחתה את היישום בשנה במקום להשתמש בסמכותה לביצוע מיידי (כדאי להציץ גם בדף שלה ב"מפת הח"כים" של "שקוף").

איך כתב בטוויטר גור מגידו, מי שבאמת פִרסם תחקירים על גמליאל? "אין בישראל הרבה פוליטיקאים שעשו כל-כך מעט למען הציבור וחלבו את המערכת כל-כך הרבה כמו גילה גמליאל. עשרות הטיסות על חשבוננו, הנהג לבעלה, מפעל עצום של ג'ובים, תרומות מקבלן שקיבל עבודות אצל אחיה במועצה ואפס מהלכים חשובים. שנאה היא תמיד רעה, אבל קשה להגיד שהשנאה אליה היא שנאת חינם".

אדוארדו אלשטיין

מי ששבעה מגילה גמליאל ומעוניינת כעת במנה של סיאוב כלכלי מוזמנת לקרוא את הראיון שעורכות הדס מגן ושלומית לן במוסף "G" של "גלובס" עם אדוארדו אלשטיין, הטייקון הארגנטינאי שהחליף את נוחי דנקנר כבעל השליטה באי.די.בי ותופס את מקומו גם כבעל מונופול של ממש על היבריס עסקי משולב בהתבכיינות נרקיסיסטית. מגן ולן מעמתות את איש העסקים הכושל, שאיבד לאחרונה את התאגיד שרכש בישראל לאחר הפסד מטורף של 3 מיליארד שקל, עם פרטים שונים של הפיאסקו הניהולי שלו, ואלשטיין הודף אותם בעיקום אף וגלגול עיניים סטייל מארי אנטואנט על הבסטיליה.

אדוארדו אלשטיין בכנסת, 2015 (צילום: יונתן זינדל)

אדוארדו אלשטיין בכנסת, 2015 (צילום: יונתן זינדל)

מוסף לוחמני יותר מ-"G" היה דואג לשאול את אלשטיין גם שאלות המשך עד הסוף המר, ולא להניח לקוראים לתהות מי משקר – המראיינות או המרואיין – אבל הניתוק של אלשטיין כל-כך גדול והתשובות שלו כל-כך חצופות, שגם כך התמונה המתקבלת חושפת תרבות עסקית מעוררת דחייה.

מה שכן חסר בכתבה, ובאופן עקבי בעיתונות הכלכלית, הוא תרגום לשפה מדוברת של המשמעות של כל זה עבורנו. הקורא מבין מהכתבה שאיש עסקים כושל השתלט על פירמידה תאגידית (שבתחתיתה כמה חברות שכל ישראלי מכיר, כמו סלקום, כלל ושופרסל), חלב אותה והפסיד מיליארדים לפני שנבעט. הוא לא מבין איך ההתרחשות הזו השפיעה על חייו, ומה הקשר בין ההיבריס והכישלון של האלשטיין התורן לבין יוקר המחיה ונומך הפנסיה.

פרשנות פוליטית (כיפאק היי! היי! היי!)

"הסקרים חוזים לטראמפ הפסד, כמו ב-2016, ואת הדמוקרטים זה מדאיג", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המפנה לטור של חמי שלו. קצת מצחיק וחסר מודעות לתת לשלו לכתוב על רמייה עצמית וראייה פוליטית חד-צדדית. הפרשנות הפוליטית של שלו כאילו יצאה ממחולל טורים, ובדרך כלל ניתן לדעת מראש את עמדתו בכל סוגיה אקטואלית עד לרמת הכותרת. ככה צוברים קהל קוראים נאמן ומשיגים לייקים וטראפיק, אבל גם מתנתקים מהמציאות שמחוץ לתיבת התהודה ומגישים סיקור שלה במקום של הזירה הפוליטית.

הנה קובץ כותרות מהזמן האחרון שניפק שלו ביחס לסיכויי הניצחון של טראמפ. תוכלו ודאי להבחין בנטייה להציג תמונה מורכבת, זהירה ורבת ניואנסים, המותירה מקום לתעתועי הגורל ומכבדת את קוצר ידה של ההבנה האנושית, ובעיקר – זוכרת שסקרים נכונים רק ליום בו נעשו וערכם מעבר לכך קרוב לאפס בריבוע:

  • "רוב הישראלים מייחלים לטעות בסקרים, אבל נראה שטראמפ קרוב להפסד".
  • "חשד שטראמפ השלים עם תבוסתו – והוא מבקש לגרור עמו את מפלגתו".
  • "טראמפ התכחש לנגיף והמעיט באיומו. קריסת גישתו סוללת את הדרך למפלתו".
  • "טראמפ התנהל כבריון חסר מעצורים. זה בדיוק מה שביידן קיווה לו".
  • "אם יפסיד בבחירות, טראמפ עשוי לעבור מהבית הלבן היישר לתא המעצר".
  • "כשטראמפ יפסיד בבחירות, לא רק ארה"ב תרוויח".
  • "הפרסומים על יחסו לחללים הם פגיעה בבטן הרכה של טראמפ, בעיתוי הכי גרוע לו".

כמובן, אם טראמפ יפסיד, שלו יוכל להציג לראווה את הכותרות ולחגוג את חוש החיזוי המופלא שלו (לזכותו ייאמר שכמה ימים לפני 8 בנובמבר 2016 קבע שכל האפשרויות פתוחות). אלא שפרשן פוליטי לא אמור להיות חזאי. זו מלאכה השמורה לעיתונאים רציניים, כמו אלו שכותבים את מדור האסטרולוגיה. פרשנים אמורים להעניק לקורא כלים וידע כדי להבין את המציאות. במקום זה פורחת ועולה התופעה, בעיקר בכלי תקשורת מגוייסים (להשקפת עולם או למועמד) כמו "הארץ" או "ישראל היום", שבה תפקיד הפרשנים הוא להיות להקת מעודדות שבאה להרים את המוראל לבייס.

כך בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום" שמינה את עצמו לשליח העיתון לסיקור הבחירות בארצות-הברית, מדווח היום שאמריקה מוצפת מצביעי טראמפ שאומרים הפוך בסקרים כי הם מתביישים. "אם זה המצב בטנסי הרפובליקאית, אולי הסקרים יכולים לטעות בשאר חלקי ארצות-הברית", הוא מייחל.

ביסמוט עורך עיתון שאפילו הפוליטיקאי שהוא מריץ לא מרוצה מהרמה שלו (ולפי הפרסונה הטלוויזיונית שלו והעובדה שהוא טורח להוסיף תמונה שלו לכל גיליון שני – גם שחצן פתולוגי), אבל אם זה לא מספיק כדי להחליט אם לסמוך על הערכותיו העיתונאיות נוסיף שכתבת ההייתי-שם שלו נחתמת בשיחה עם נהגת מונית.

עוד כותרות ראשיות

הכותרת של "ישראל היום" מוקדשת לסכסוך הישראלי-ערבי. "יועצו של טראמפ: למדינות ערב נמאס מהסכסוך". מעל הכותרת נדפסת רצועה עם הכיתוב "נחתם פורום הסכמי אברהם" עם לוגואים ואיור, כמו בברושור יחצני. בעצם, למה כמו? "ישראל היום" התגייס בכל הכוח לשיווק ההסכם עם איחוד האמירויות.

השמאלנים כרגיל חמוצים, עם מלוא הטנא טענות צודקות (זה לא הסכם שלום, ממילא היה שלום, ההסכם היה נחתם גם בלי ביבי, הנסיכויות הן דיקטטורות חשוכות, ומה עם הפלסטינים), אבל כדאי להם להתנער מהמחויבות השבטית ולהסתכל על הפלא בעיניים משתאות: נתניהו, שמשיקולים אלקטורליים העמיד את הקמפיינים שלו על פנייה לסנטימנט הישראלי של שנאת ערבים, מאלץ את "ישראל היום" לשכנע את עמישראל שיש ערבים טובים.

עמוד 5 מוקדש לחגיגה מוקדמת של ההסכם שעוד לא הושג עם סודאן, שאמנון לורד משדרג ללא פחות ממעצמה איזורית. כרגיל אצל לורד, אי-אפשר לדעת אם מדובר בטור סאטירי. כך למשל לורד כותב בפנים רציניות: "הסודאנים לא היו מוכנים שההסכם עם ישראל יתבצע בלחץ אמריקני. האמריקנים קיבלו את גישתם ואמרו: 'נוציא אתכם מרשימת מדינות הטרור, ואתם תגיעו להסכם עם ישראל בזמנכם החופשי'".

הנה מה שכותב ג'קי חוגי ב"מעריב" על אותו עניין: "השבוע הכריז נשיא ארצות-הברית כי סודאן הסכימה לפצות את משפחות נפגעי הטרור האמריקאים [...] רובם מפיגועי 11 בספטמבר [...] עם העברת הפיצוי מקופתה של ממשלת סודאן ייפתח הליך חקיקה להוצאתה מרשימת הטרור. שליטיה זקוקים לכך כחמצן. [...] להסדר עם הבית הלבן יש גם סעיף נסתר. הסעיף הזה קובע כי סודאן תסכים לנרמל את יחסיה עם ישראל. הסודאנים התנגדו בעקשנות להעניק נורמליזציה לישראל תמורת הסרה מרשימת הטרור, בנימוק שהדבר נראה כסחיטה. לכן הופרדו המסלולים, לפחות למראית עין".

גם כתבים ופרשנים בעיתונים אחרים שכותבים על הסוגיה לוקחים כמובן מאליו שההסכם הושג בין השאר בלחץ אמריקאי, ואין חולק על כך שהלחץ הוא שההסכם ייחתם לפני הבחירות המתקרבות באמריקה. למעשה, כך ברור גם מהדיווח של אריאל כהנא ודניאל סיריוטי באותו עמוד שבו מופיע טורו של לורד. אז למה ללורד לכתוב דבר כה מופרך? כי זהו עולמו האלטרנטיבי של לורד. עובדה מצערת עבור חוג מכריו של העיתונאי הוותיק, אך מעוררת תוגה עבור כולנו אם זוכרים שייתכן כי מדובר בשיקוף של עולמו האלטרנטיבי של המוזה של לורד, ראש הממשלה בנימין נתניהו.

בשער "מעריב" אין ממש כותרת ראשית, אבל נתניהו לא היה קונה את הגיליון אם היה עובר לידו בקיוסק. הכותרת השמנה ביותר על השער היא "שעת חינוך" ("ביום ראשון: החלטה על המתווה לפתיחת בתי-הספר. לחץ כבד מצד הורים לחדש את הלימוד בכיתות הנמוכות"). לצדה הכותרת "העצמאים בשטח" ("בעלי עסקים מכל גווני הקשת הפוליטית התייצבו אמש במרכז תל-אביב וקראו: 'נפתח ונעבוד או שנבעיר את הרחוב'").

שתי הפניות קטנות יותר הן לראיון עם אנשי לשכתו של רבין לרגל יום השנה להירצחו, ולטור של בן כספית: "הוא מ-פ-ח-ד: אם נתניהו לא חשוד, לא נחקר ואם התיק נסגר, למה נלחמים נגד ועדת חקירה?" (אבל רגע, אם נתניהו לא חשוד והתיק נסגר, למה צריך ועדת חקירה?).

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים את הכותרת הראשית לכתבת החיסול הצולעת נגד גמליאל. לצדה הפניה לראיון עם פרופ' גבי ברבש, הפעם בשבתו כרופא שטיפל ברבין על ערש דווי.

תרבות (פוליטית)

מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" ממשיך בסיקור העקבי והמוצדק של ההתמוטטות הכלכלית של התרבות בישראל בגלל משבר הקורונה. על השער ציטוטים של זמרים מצליחים (ואיתם גם אביב גפן, יקיר המוסף) על הקשיים שחווים מי שפרנסתם מבוססת על התקהלות של אנשים.

"בזמן שישראל מתחילה לצאת מהסגר השני, תעשיית המוזיקה חסרת אונים לקראת החורף הקשה בתולדותיה: אחרונים בתור להקלות, עם תמיכה אפסית מהמדינה וסיכוי סביר שלא יהיו הופעות בחצי השנה הקרובה. עכשיו הזמרות והזמרים הגדולים מכריזים: זה מצב חירום, אנשים על סף התאבדות ואי-אפשר להמשיך ככה", נכתב מתחת לתמונות ולציטוטים, עם הפניה לכתבה של רז שכניק, שחקן כמעט בודד במערכה הזו, שהתקשורת הישראלית מפקירה באופן עקבי (בירכתי המוסף ישנה כתבה דומה, מעמיקה הרבה יותר, על משבר הקורונה בתעשיית הספרים).

מאלף כל פעם להיווכח ביחס ההפוך בין מידת העניין של הציבור בעולם התרבות והבידור לבין מידת האכפתיות שלו לשגשוגו או אפילו שרידותו. הרי את היצירות (או התוצרת, במקרה של חלק מהם) של הזמרים והזמרות שמופיעים היום על שער "7 לילות" מכירים ומוקירים ישראלים רבים, חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, וסביר להניח שהקונצנזוס לגביהם גדול יותר מזה שיש לשלל תחומים ונושאים אחרים, שלהם דווקא יש ציבור נאמן שנלחם עבורם.

ייתכן שזה משום שבישראל הפוריטנית סיפוק צרכים שאינם חומריים נחשב מותרות, ואולי דווקא בגלל הקונצנזואליות של התרבות המרכזית, שלא מצליחה להנכיח את הרלבנטיות שלה לציבוריות הישראלית התוססת עד להתפקע.

הנה למשל, כמה נדירה היא התבטאות פוליטית מהסוג שמספקת הכותבת והשחקנית יעל פוליאקוב בכתבה העוקבת במוסף: "פעם, כשהיה מתנהל ויכוח פוליטי לידי, הייתי קמה ועוזבת. אבל המציאות היום היא מציאות פוליטית, ואי-אפשר להישאר אדישים למה שקורה לנו. הרבה שנים הייתי בצד הימני של המפה. אידיאולוגית, אני עדיין שייכת לשם, פעם אפילו הצבעתי לביבי. אבל מה שקורה פה בתקופה האחרונה לא קשור לשמאל או לימין. [...]

"הבעיה העיקרית שלנו היא מי שעומד בראש המדינה, ואם יש דבר אחד טוב שקרה בקורונה זה שהחרא צף ואפשר לראות בבירור עכשיו את ההתנהלות האגוצנטרית והחשיבות העצמית של ביבי. המהלכים שקופים. הציניות נחשפה. לפעמים נראה לי שכל מה שמעניין את ביבי זה לסדר את הדברים ככה שהוא יהיה בעמדה טובה יותר לקראת הבחירות הבאות. לא יפתיע אותי אם הסגר השלישי יקרה סמוך לתחילת המשפט שלו, כך שהכל יצטרך להידחות".

מדוע אמני ישראל ברובם, רוב הזמן, מעדיפים לקום ולעזוב כשמתנהל ויכוח פוליטי לידם? "למה אמנים לא מתבטאים בנושא? כי יש מי שמטיל עליהם אימה", אומרת פוליאקוב למראיין, איתי סגל. "יש כאן השתלטות מפחידה ואלימה על כל מי שמשמיע דעה אחרת [...] אני שואלת חברים שלי, למה אתם לא מדברים? ברור לי שהם מפחדים. זה מאכזב אותי, אבל אני לגמרי מבינה אותם. יש אנשים שצריכים לפרנס ולא יכולים להרשות לעצמם עליהום. אנשים רוצים לשרוד את היום, והם לא רוצים להתעסק עם בריונים".

אגב, זה באמת לא קשור לימין או לשמאל. במוסף "אתנחתא" של "בשבע", העיתון הפופולרי בציבור הדתי, כתבת השער היא ראיון שערכה עפרה לקס עם התסריטאי מני אסייג, שמוקדש רובו ככולו לתלונותיו על המחיר שהוא משלם בשל דעותיו הימניות (כמובן, אם לחשוב שהשמאל הוא "מפלצת" וששמאלנים הם אנשים "מזיקים" ש"יש להם איזה דפקט" והם רק "רואים את הרע" זה בגדר עמדה פוליטית, ולא נכנס כבר לסל של סתם שנאת אחים).

באופן אירוני, ייתכן ששתיקת הכבשים של אנשי התרבות, מפחד שישסו בהם את כלבי הרועים, היא מה שאִפשר את העלאתם השקטה על המסוע למשחטה הכלכלית.

שחיתות (הפגנות נגד)

"העצמאים ובעלי העסקים חזרו להפגין: די לגזרות ולחוסר ההיגיון", נכתב בכותרת של ידיעה שנדפסת בראש עמוד 5 ב"הארץ". בחלק אחר של העמוד, בר פלג מדווח כי "כתב אישום חמישי הוגש על תקיפת מפגינים נגד נתניהו". אפילו ב"ישראל היום" מדווחים על ההפגנה, גם אם בידיעת כיתוב תמונה קצרצרה בתחתית עמוד 7.

מה שמפתיע עוד יותר הוא עמוד 12 בחינמון, המוקדש כולו לטור מפייס של השר יובל שטייניץ, שקורא "לחברי בימין" שלא להתעמת עם המפגינים נגד נתניהו. כותרת המשנה קובעת, ללא כחל ושרק, כי "המפגינים משמאל" אינם בוגדים.

מה קרה ל"ישראל היום", העיתון שיחד עם נתניהו לימד אותנו שהמפגינים נגדו הם אנרכיסטים מפיצי מחלות? ב"הארץ" טוען יוסי ורטר שנתניהו הורה לחסידיו להנמיך את להבות השיסוי לאור ההבנה כי היציאה לבחירות תידחה.

"נתניהו גילה באחרונה מחדש את היבשת האבודה, ארץ ושמה 'ממלכתיות'. זו שחשבנו שטבעה למוות בים החקירות, או שאבדה לעד בסבך כתבי האישום ומסע הנקם המוטרף שהוא מנהל נגד מערכות המשפט והאכיפה. שפתו, בוודאי הבחנתם, הפכה סולידית יותר. התקפי הזעם שאחזו בו מעת לעת (כלפי ציבור מסוים מאוד) נעלמו. הוא שב לדבר על 'אחדות'. כמו ערב הקמת הממשלה, כשחיזר אחרי כחול-לבן", כותב ורטר.

משמרת מחאה נגד נתניהו בעמק יזרעאל, 17.10.2020 (צילום: ענת חרמוני)

משמרת מחאה נגד נתניהו בעמק יזרעאל, בסוף השבוע שעבר (צילום: ענת חרמוני)

"מפגיני בלפור צריכים להסביר לעצמם איך מחאה ששמה דגש על השחיתות הפכה את חבר-הכנסת אלי אבידר לאחד הקולות הבולטים שלה. גם אם אין לכם כוח לכתוב בגוגל 'אבידר' ו'גידי וייץ', די לכם בכך שהאיש נמצא בישראל-ביתנו כדי לכל הפחות לתהות האם הוא אמור להיות נושא הדגל שלכם". הציטוט הזה לא לקוח מטור של גיא רולניק ב"דה-מרקר", אלא מהטור השבועי של חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות". כן, ההוא מהפרסומות ברדיו והליצנות בטלוויזיה. לפעמים הדברים ברורים עד כדי כך, ובכל זאת אנשים לא קולטים.

באותו מוסף ("7 ימים") מראיין רונן ברגמן את המוסדניק דוד מידן, שעבד בצמוד לנתניהו בכמה הזדמנויות וכעת יוצא נגדו ("אני לא שונא את נתניהו. אני כועס ומאוכזב. הוא גרר את המדינה לטלטלה האישית שלו"). הראיון כולל את תשובתו של מידן לאחת משאלות המטא של ההפגנות: "מהיכרותך עם נתניהו, מה זה עושה לו?". נתניהו עצמו, כזכור, ענה על השאלה הזו ואמר שההפגנות רק עושות לו טוב מבחינה פוליטית, אם כי האופן שבו התנהל בפועל בניסיון להפסיק אותן העיד שייתכן שגם בזה הוא משקר.

"אני בטוח שזה מפריע לו מאוד", אומר מידן, "ההפגנות מפריעות לביבי ומציקות למשפחה שלו, רואים את זה בתגובות של הבן שלו. אין לי ספק שהוא עובר תקופה נוראית. אני חושב שהוא לא ישן טוב בלילה, שהוא נמצא בסערה גדולה. רואים עליו. העיניים שלו עמומות מאוד, כמעט כבויות. אתה יכול לאפר פנים, לסדר סומק, אבל אתה לא יכול לאפר עיניים".

בהמשך אומר מידן: "אני מעריך שההפגנות מסבות נזק אדיר לביבי. אני די משוכנע שהוא רואה בעסקת הטיעון עדיין את אחת האופציות העומדות לרשותו [...] אבל ההפגנות שוחקות את האופציה הזו".

תרבות פוליטית (הערה)

"אחד האבות המייסדים של ארצות-הברית, נשיאה השלישי תומס ג'פרסון, האמין בתועלתה של 'מהפכה בכל דור ודור'", כותב יואב קרני במדורו במוסף "G" של "גלובס". "הוא כתב 'אני סבור שמרד קטן, מפעם לפעם, הוא דבר טוב; חיוני לעולם הפוליטי כשם שסופות חיוניות לעולם הגשמי'. ג'פרסון אפילו ייעץ ל'מושלי רפובליקות הגונים' שלא להחמיר מדי בהענשת מרידות כושלות, כדי שלא להניא מורדים מלחזור ולנסות בעתיד. 'זו תרופה הנחוצה לבריאותה התקינה של הממשלה', התפלסף ג'פרסון.

"משעשע, או בעצם מעציב, לצפות עכשיו בנסיונות השמאל הרדיקלי בארצות-הברית להפיל את פסלי ג'פרסון, להבאיש את ריחו, 'לבטל' אותו ('תרבות הביטול'), מפני שהוא היה בעל עבדים. הוא אמנם היה, אבל הוא העניק השראה לשוחרי שינוי בעולם כולו".

קורונה

כל העיתונים מקדישים עמודים על גבי עמודים למשבר הקורונה, ליציאה מהסגר, לפתיחת בתי-הספר וסוגיות קשורות נוספות, אם כי אין ממש כותרות והסיקור משקף את המציאות באופן עגום: משתרך לאיטו בלי חשק, מבולבל, לא ברור וארוך ללא צורך.

ב"הארץ" מסכם את המצב עמוס הראל, פרשן הקורונה של העיתון: "בלב המחלוקת כעת, בקבינט הקורונה ובין משרדי הממשלה, עוסק בקצב היציאה של ישראל מן הסגר השני. רשמית, הסגר הוסר בתחילת השבוע. מעשית, המשק רחוק מלחזור לקדמותו – בוודאי לא לימים שלפני הנגיף, אך גם לא לתקופה שלאחר הסרת הסגר הראשון, במאי. ברקע ניצב כשלון אסטרטגיית היציאה הקודמת. ישראל חגגה אז מוקדם מדי ניצחון על הקורונה, הממשלה איבדה עניין וחדלה לנהל את המשבר והתחלואה חזרה להתפשט, בסדרת גלים ששיאה ההתפרצות בספטמבר, שהובילה לסגר השני.

"הדיון העיקרי נוגע לשאלה באיזו מהירות ובאילו תנאים לחדש את הלימודים בבתי-הספר, אחרי פתיחת המעונות וגני הילדים השבוע. כל צד בוויכוח – משרדי החינוך, הבריאות והאוצר – מושך לכיוון אחר ומצויד בממצאים מדעיים שונים להוכחת טענותיו. היחסים העכורים במשולש השרים יואב גלנט-יולי אדלשטיין-ישראל כץ מקשים על השגת הסדר שיוכלו להתקדם לפיו. כך גם הניהול התזזיתי של בנימין נתניהו, שעדיין עסוק בשורת עניינים אחרים, ממאמציו להתחמק מהדין ועד לסיכויי הבחירה מחדש של ידידו, דונלד טראמפ.

"נתניהו אינו מצליח להפגין מנהיגות גם משום שסדרת כשלונותיו בטיפול בקורונה ברורה לכל וכבר משתקפת בסקרי דעת הקהל, אפילו בקרב פלח ממצביעי הליכוד. קשה לשכנע את האזרחים להמשיך ולסחוב את האלונקה כשאחת הסיבות המרכזיות למצבנו טמונה בחוסר יכולתו של נתניהו לאכוף ולו ציות חלקי להנחיות על החרדים. פתיחתם, בניגוד להנחיות, של תלמודי תורה רבים בשכונות החרדיות, כשבתי-הספר במגזרים האחרים היו סגורים, המחישה עד כמה נתניהו תלוי בשותפיו החרדים וחסר אונים מולם. היא עיקרה מתוכן כל קריאה לסולידריות חברתית. נזרעים כאן זרעי שנאה ופירוד שיוסיפו לרדוף את החברה הישראלית, ואת החרדים בפרט, למשך שנים רבות".

במוסף "ישראל השבוע" מטפל בקורונה יואב לימור: "קראו להם רואי שחורות, אבל במרכז המידע והידע של אמ"ן העריכו עד כה בצורה מדויקת איך למנוע מישראל אסון. את לקחי הסיבוב הקודם הם מיישמים כעת: בין היתר, לשמור על סבלנות (אבל להחליט על החמרות במהירות) ולפתוח גני ילדים וכיתות נמוכות. בכירים במרכז: 'חזרה מבוקרת תמנע גל שלישי, אבל אנחנו בנקודה עדינה מבחינת תחלואה, אם נפתח מיד תיכונים, חתונות וישיבות זה יתפוצץ לנו בפנים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה שלו. כותרת הכתבה היא "אם המשק ייפתח לגמרי, בתוך חודש יהיו פי 10 חולים ונפטרים".

תזכורת

רענן שקד מראיין ב"7 לילות" את הדוקומנטריסטית מאיה זינשטיין ("טהורה לעד") על סרטה החדש "עד סוף העולם", העוסק באוונגליסטים, אולי קבוצת האינטרסים הגדולה והמסורה ביותר שמאחורי טראמפ וספונסרית לא קטנה של מטרותיו של נתניהו בישראל, "שחושף את התכנון שבדרך כלל לא אומרים בגלוי: בדרך אל הגאולה היהודים בארץ ימותו בקרב – או ייאלצו להתנצר".

חדשות כזב

טל שניידר מראיינת במוסף "G" את חוקרת התקשורת התר היוז, שבילתה בחוות הפייק ניוז בעיר ולס שבמקדוניה. "יותר מ-100 אתרי חדשות בעד דונלד טראמפ צמחו כפטריות אחרי הגשם לקראת הבחירות הקודמות לנשיאות ארצות-הברית ופרסמו סיפורים מומצאים, ניפחו ידיעות, הפיצו אייטמים מרעישים לכל עבר וגרפו מאות אלפי שיתופים, לייקים ושרשראות ארוכות של תגובות בפייסבוק. האתרים הללו היו מאומנים ומיומנים ועשו מזה לא מעט כסף. ויש להם עוד משהו במשותף – הם כולם צמחו בעיר ולס".

היוז מספרת על מירקו צ'סלקוסקי, "מלך הפייק ניוז" של ולס. "הוא לא מסביר איך לייצר ידיעות שקריות, אבל הוא נותן את כל הכלים כדי לעשות את זה. בקורס שבו השתתפתי הוא מלמד את המשתתפים איך להקים לעצמם אתר חדשות, איך לשווק את המידע, להפיץ את התכנים, לרכוש לייקים. [...] הטריק הוא למצוא סיפור אמיתי שכבר מתפתח ואז 'להפוך אותו לסנסנציוני'. [...] בהתחלה אנשים יצרו כותרות ומאמרים מופרכים, ואז לימדו אותם שכדי לבסס אמינות צריך ש-80% מהתכנים יהיו אמת ו-20% שקר.

"בונים אתר חדשות שמייצר סוג של אמון, מגדילים את כמות העוקבים באמצעות הפייסבוק, ואז ברגע האמת מביאים כותרת מפוצצת, וזה מתפשט כמו שריפה. זה הפך נפוץ מאוד בבחירות עם אתרים פרו-טראמפ שהפייקים שלהם הצליחו להיכנס לשיח'. [...] אגב, במסרים שהוולסים מעבירים הם כלל לא בררנים. בתחילת הדרך מפיצי הפייק ניוז ניסו לעבוד נגד שני המועמדים – טראמפ וקלינטון. [...] אלא שתוך זמן קצר התברר לוולסים כי הדפים נגד טראמפ לא מושכים טראפיק רב. לעומת זאת, כל מה שנכתב נגד קלינטון היה 'זהב טהור'. הכסף זרם. שכר ממוצע במקדוניה היה אז 400 דולר לחודש, ומהעמודים והאתר הנלווה אפשר היה להפיק בקלות כ-1,500 דולר בחודש".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע: "[סקוט] אדמס מסביר שהבדיות של טראמפ אינן טעויות שנעשות בתום לב, מתוך בורות או רשלנות. הן חלק מטכניקה שהוא קורא לה 'שכנוע מוטעה בכוונה'. 'כל מה שהבוחרים יזכרו אחר-כך הוא שטראמפ העביר את המסר והתעקש עליו בלי להתנצל, ושהיריבים שלו כינו אותו שקרן, כמו תמיד'".