קדם לכל זה המקומון "כל העיר" בירושלים, אך ירושלים לדידה של תל-אביב היא שמועה רחוקה, עטופה בסוודר. המהפיכה האמיתית התחילה, כאשר החינגה המקומונית, ובעקבותיה עידן חדש בעיתונות הישראלית, הגיעו אל העיר הגדולה כדי להמציאה מחדש - להמציא ולבדות את תל-אביב כ'עיר גדולה', כפי שרק חיפאים וירושלמים מסוגלים לעשות.
גם לפני-כן, באופן לא-רשמי, עיתוני ישראל היו בעצם מקומון תל-אביבי: גם-על-פי העיתונות הארצית - הכל בעצם קרה וקורה בתל-אביב בלבד. כל מה שקרה וקורה בערים אחרות - התרחש בערי-שדה. במקרה של רצח או אונס בחיפה או בירושלים, נכתב רק שהדבר קרה בעיר זו או אחרת. כשנופל דבר בתל-אביב, מציינים את הכתובת בלבד, בלי שם העיר: זה קרה ברחוב פרישמן או ברחוב פרוג. אלא שעד שקם "העיר" לא קרה הרבה גם בתל-אביב: כלומר, לא היה כתוב בעיתון שקרה הרבה מאוד בתל-אביב, ומאז הרי הוכח, שכל מה שקורה בתל-אביב תלוי קודם-כול בעימוד, בגרפיקה, במספר המילים, ובשטח הנייר המוקצב לכך.
"העיר", מיד עם הופעתו, הסתער במרץ ובתנופה של-מהגרים-מערים-אחרות על הגדרתה והמצאתה של תל-אביב ענקית, כרכית, אמנותית, עיר אורות וחטאים ותיאטראות, עיר מנהטנית, פריזאית, עיר תל-אביבית פי-כמה מתל-אביב עצמה, שהרי בסופו של דבר, האדם אינו אלא פרובינציאל של מקום הולדתו, והוא איש-העולם בעיר שהוא בודה לעצמו.
מבחינה מושגית זו, של המצאת תל-אביב-של-מילים, "העיר" עשה מיומו הראשון עבודה יסודית; מה זה יסודית! הוא התחיל סופר ברצינות - לעיתים ברצינות רבה מדי - את הכפתורים והלולאות בחנויות הסדקית, מצביע על מספר הסומסומים שעל הבייגלאך וקורא להם בשם; סוקר בהתפעמות של מבקר במוזיאון חנות אחר חנות, גומחת קיר אחרי כרכוב, מדף גבינות אחרי מדף חמוצים, לא מותיר חתול שתום-עין בלי רצנזיה.
(איור: דוד פולונסקי)
זן חדש של עיתונאי-מקומון גילה אמנות מופלאה ונדירה בכל כפפת-יד קטומת-אצבעות של חנוונית במכולת, בכל "פרגולה" מתפוררת על גג מתמוטט, בכל משקל בחנות ירקות שכתוב עליו "מאזני הארץ", בכל שולחן פורמייקה של קיוסק, בכל אופניים חורקים של אלטע-זאכן, בכל שן זהב של קשישה בקופת-חולים זמנהוף. הכול נראה לפתע כשלל רב, כחומר-גלם של אמנות גדולה. לכול ניתן שם וטעם ומשמעות, שהרי זוהי המהפכה המושגית: התל-אביבים מלידה אינם יודעים שהם מיצג. הם לא יכולים לדעת - בלי האוצר.
ומעל השלולית הגנוזה הזו, שהתגלתה פתאום בעיר הקשישות הזו שלנו, נדלקו לפתע אלפי אורות נייר של כרך נייר אדיר, מושחת, נוצץ, הומה, שטוף-זימה, מבלה, יוצר - בעיקר יוצר: כל אמן של קרטונאג' הפך סמכות-על, כל מתעמל - אמן מיצג; כל דירת פארטר הפכה לעליית גג של אמן; העיר הפכה פתאום למקום הסתופפות צפוף של משוררים תל-אביביים לעשרות, מחזאים, זמרים, קלושרים, שנסוניירים, שפים-של-מטבח, ליברטינים, קונאסרים, מומחי-קרואסון, ובעיקר - קולנוענים; המון קולנוענים;
ואנשים שיודעים לאכול, ואנשים שיודעים לשתות, ואנשים שיודעים להתלבש, ואנשים שיודעים איך לראות סרט, ואנשים שיודעים מה טוב ומה רע, מה אין ומה אאוט; ואיך לרפא נזלת בלחיצת אצבע ובדקירה באוזן; ואנשים שיודעים איך להכין ראטטוי, ואלה שיודעים מה ההבדל בין להקת מינימאל קומפקט לבין החבורה שפרשה מלהקת סידלקס-סינטקס, והקימה את להקת סולידקס-פורונקל.
ואנשים שיודעים כמה שעועית אכל האמן לפני שש שנים, בתערוכה הרטרוספקטיבית הקודמת, כדי להפליץ במיצג של כהן-גן; ואנשים שיודעים איך לפתור את הסכסוך הבין-גושי, ואיך שוייצר היה צריך להעמיד את טורק על המגרש בדקה העשרים ושלוש בבלומפילד, ואיך להוריד את הפח-זבל בלי שהניילון של השקית ייקרע, ואיך להנהיג חרם עולמי נגד האפרטהייד, ואיך להגיע מרחוב פרוג לגורדון דרך חצר מסוימת אחת, שכל קונאסר יבין מיד את ערכה הספרותי.
כמעט מיותר לציין, שלא עבר זמן רב, ומציאות הנייר של "העיר" התחילה בועטת ומפרכסת ומתגלמת בחיים עצמם, עד שלא ניתן עוד להבחין בין העמדת-הפנים ובין האותנטיות: המילים העמידו את העיר על רגליה. תל-אביב באמת הפכה מגוונת, עשירה, שמחה, מודעת-לעצמה, דמוקרטית, מלאת אופציות, וממש עולה על גדותיה ממקומות בילוי ובידור ומרתפים ופאבים ופונדקים. ואמנות, המון אמנות. אם המציאות עצמה בכל-זאת לוקה בדלות אמנותית מסוימת - זו אשמתה, לא אשמת "העיר". כבר לא ברור אם כל אותן מאורות-בילוי ואינספור מסעדות וכל אותם סלבריטאים-אינסטנט נכתבו במקומון והפכו אחר-כך למציאות, או להיפך - נוסדו במציאות רק כדי שיכתבו עליהם במקומון. אך מה זה חשוב? העיקר מה שבראש.
מבחינה עיתונאית, דומה שקשה להגזים בחשיבות פריצת הדרך ההיסטורית שביצע "העיר". קודם כל, ומעל לכל - זוהי מהפכה גילית: עד ל"העיר" אפשר היה לספור על אצבעות כף-יד אחת את מספר מבטאי או מבצעי דעת-הקהל בעיתונות הכתובה, המשתייכים לדור ה"בייבי בומרס" - כלומר זה שנולד עם, או מיד לאחר, הקמת המדינה: אלה כיכבו לכל היותר בבדידות זוהרת, כמין קישוט שובבני בעיתונים הוותיקים. אלא שגילאי דור-המדינה, אלה שלפחות מבחינה כמותית פירנסו והזינו בהצלחה בילדותם ובנעוריהם את שפע עיתוני הילדים והנוער בשנות החמישים והשישים - הגיעו לפרקם.
אין זה משנה שחלק מן ה'עיתונות החדשה' הוא למעשה "עיתון ילדים" של בני שלושים: דור חדש נזקק לכלי הבעה המבטאים את המציאות הישראלית הדינמית, העירונית, הנבוכה, במקום אותה הסטגנציה ה'ציונית' המאפיינת למשל עד היום את הפוליטיקה וחלק מהעיתונות הוותיקה. ייתכן גם, שכל אותה הסתופפות-רבתי סביב העיתונות וסביב האמנות נובעת, בין-השאר, בגלל הקיפאון והסיאוב ה'ציוני' של המערכת הפוליטית, הדוחקת את האינטליגנציה החדשה לתחומי ה'קומנט' וההערה על החיים בלבד. 'העיר' מכל-מקום, היה הראשון שביצע את הפריצה הזאת בתל-אביב.
המקומון (שהפך עד מהרה ל"מקומונים") הפך להרגל נעים, הוא סיפק בריחה, שעשוע, טריוויאליות, לעתים מענגת, לעתים מעצבנת - תלוי במצב הרוח. הוא חלק משגרת השבת. הוא חלק מרכזי מההמצאה התל-אביבית עצמה. בחלוף השנים העיר כאילו נעשתה קטנה עליו, שהרי המקומון התחיל להמציא את עצמו ואת כותביו. שהרי הכול במקומון כל-כך 'ארטי', כל-כך משוררי ומיצגי ומושגי, כל-כך רוצה להיות אמנות, אז מי כבר צריך את העיר-שמיר?
ובכל-זאת - זה הצליח. 'העיר' הביא משב בלתי הפיך של קצת רוח אינטימית, איזו נעימות של סוף-שבוע; שהרי יותר מאשר שובע - המקומון מייצג רעב; רעב לשקט, לאינדיבידואליות, לשטויות, לקטנות, לשלום, לשלווה פשוטה של סוף-שבוע, להנאות קטנות של הגוף ושל הנפש, להבלים, לששון-זעיר, לפיצ'פקעס ולנארשקייט, ולשאר מרכיבי הדבר הגדול מאוד, הקרוי נורמליות: אף אם לא יבוא הדבר הזה מלמעלה, אולי הוא יבוא מלמטה; אם לא ממהפך פוליטי - אולי מהחלטתו הנחושה של בעל הגלריה ברחוב קיש מתחת לכביש להפוך עצמו לעבודה חדשה. זה הצליח, אפוא: תל-אביב קנתה את כל הבלופים מלאי הכיסופים אודות עצמה.
המאמר התפרסם לראשונה ב"כותרת ראשית" ב-27.11.1985, ומתפרסם כאן ברשות ובאדיבות המחבר