אומרים שמה שמתחיל רע נגמר רע. הדוגמא האישית שלי תחילתה בשחרו של יום שלישי אחד, בחמש בבוקר, כשהקולגה שלי יורגן קוך, מרדיו "דויטשה וולה", טלפן אלי הביתה ואמר שהיו יריות על ספורטאים ישראלים וכדאי לי להתקשר אל הרדיו שלי. זה היה ב-5 בספטמבר 1972, כשהייתי כתב רשות-השידור במערב אירופה וגרתי בבד-גודסברג שליד בון.
נפרדתי במהירות מאשתי דורית ומבתי דנה, ילדה בת פחות משנתיים, ויצאתי בדחיפות למינכן, לא לפני שוידאתי כי השגריר בן-חורין יתיר לי כניסה אל המתחם הסגור שבו התמקם החמ"ל בתוך הכפר האולימפי, באזור שבו התפתחה אותה שעה הפרשה שנודעה לאחר מכן כטבח הספורטאים.
לאחר טיסה מורטת עצבים מקלן/בון למינכן, שבה יכולתי לראות את שאר הנוסעים אוכלים ושותים כרגיל, הגעתי לבניין משרדים ברחוב קונולי, בתוך הכפר האולימפי. ממול, באלכסון, במספר 31, הוחזקו אותה שעה תשעה ספורטאים ישראלים. שניים כבר נהרגו בבוקר, עם השתלטות המחבלים על מגוריהם.
במשך כל היום העברתי למערכת קול-ישראל ידיעות על המשא-ומתן, כשאני משתמש בטלפון של גנרל פון-שטילפננל, ראש המטה של האולימפיאדה.
עם ערב קרסו הקווים הבין-לאומיים היוצאים ממינכן והתחלתי לטלפן לבון ולהעביר את הידיעות לארץ באמצעות אשתי. ככל שחלפו השעות התמלא החמ"ל אנשים חשובים - מדינאים, אנשי בטחון, קצינים, אנשי ממשל פדרליים, בווארים ואנשי עיריית מינכן, אנשי מנהלת האולימפיאדה וסתם נכבדים. רובם לא יכלו להביא שום תועלת. כולם היו אובדי עצות. מצאתי את עצמי נדחק אל פרנץ יוזף שטראוס, המדינאי השמרני הידוע, שנראה חולה מן המצב וגם הדיף ריח אלכוהול. כולם נראו לא טוב. הייתה תחושה שאין תוכנית פעולה של ממש.
בסביבות עשר בערב, כשבע עשרה שעות לאחר תחילת הפיגוע, הוציאו החוטפים את בני הערובה לרחוב והוליכו אותם אל אוטובוס שעמד להסיעם אל שני מסוקים. הסתכלנו בהולכה הזאת ממרחק של כמה עשרות מטרים, מפתח הבניין של החמ"ל. האנשים שלנו הלכו בשני טורים, כבולים בידיהם וכבולים זה לזה. הם לא הביטו לצדדים ופניהם היו כשל אנשים בדרכם להוצאה להורג. משני צדיהם היו שמונה חוטפים בבגדי ספורט - מספר שהפתיע לגמרי את הגרמנים, שדיברו כל הזמן על חמישה חוטפים.
היינו קרובים אליהם עד כדי הסתערות וקפיצה. הבטתי בק', שהיה קצין הביטחון של השגרירות, והיה לידי. הוא החזיר לי מבט. זה היה הרגע לעשות משהו, רגע חם אם אי פעם היה כזה. אך איש לא נתן הוראה והקבוצה נכנסה לאוטובוס.
הם הוטסו במסוקים לשדה התעופה הצבאי פירסטנפלד-ברוק ושם, במבצע חילוץ מאולתר וכושל, נהרגו תשעת הספורטאים וכן צלף גרמני וחמישה משמונת החוטפים. ואולם הגרמנים, שהתמהמהו לגשת אל המסוקים הפגועים, דימו שיש ניצולים והזדרזו להעביר ידיעות שהחילוץ הצליח. אלה היו ידיעות לעיתונות, ואילו אל החמ"ל הגיעו ידיעות מוסמכות בעניין. מן המפיקים והעורכים בארץ ידעתי שבישראל פרץ גל שמחה. הייתי צריך להעביר ידיעה משביתת שמחה ולומר שהחגיגה מוקדמת מדי, אך קשה להיות משבית שמחה. העברתי ידיעה מאוזנת שאמרה כי דוברי ממשלה מודיעים על הצלחה אך מקורות אחרים ממליצים להמתין. ידעה זאת נבלעה בתוך האופוריה שגרמו הידיעות הרשמיות.
כשהתבררה האמת המרה התחילה תנועת עזיבה מבניין החמ"ל. נשארתי לבד ליד הטלפון. לא יכולתי לתפקד. הייתי בהלם. היה כבר יום רביעי בבוקר ונזכרתי שמאז יום שני בערב לא אכלתי דבר וכמעט לא שתיתי. נזקקתי לכמה שעות כדי לגייס די כוח כדי לחזור לבד-גודסברג. חודשיים לאחר מכן עזבנו את גרמניה, שנה לפני תום תקופת השירות. במשך כל השנים מאז הדחקתי את הפרשה, ואפילו בספר על עריכת חדשות שחיברתי לא הזכרתי אותה. עשרים וחמש שנה לא היה בי כוח נפשי לדבר על זה.
עמוס גורן הוא עורך חדשות בקול-ישראל
גיליון 12, דצמבר 1997