קורונה

כותרות העיתונים עוסקות כולן במגפת הקורונה, בצל החשש מסיבוב נוסף. "הארץ" חמוץ במיוחד עם הכותרת "הרימו ידיים" וכותרת המשנה "בזמן שמספר חולי הקורונה גדל, הממשלה נסמכת על אלתורים ונראה שאיבדה את הכיוון במאבקה במגפה. נתניהו: סיימנו לפתוח את הכלכלה".

אבל גם "ישראל היום" ביקורתי שלא כהרגלו: "המערך לאיתור חולים: ממדי המחסור נחשפים", נכתב בכותרת הראשית, שנסמכת על "מסמך של משרד הבריאות". "על-פי המסמך", נכתב בכותרת המשנה, "חסרים עוד 170 אחים ואחיות מוסמכים כדי לאתר במהירות מגעים של חולי קורונה ולמנוע את התפשטותה. מומחים: 'אם יהיה גל שני, המערך יקרוס'".

ובכל זאת, ישנו הבדל בולט בין שני העיתונים. ב"הארץ" מככב בתמונה הראשית ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בתמונה לא מחמיאה עם הכיתוב "את המדיניות הברורה בזמן הגל הראשון החליפה אסטרטגיית יציאה שיושמה בחופזה". ב"ישראל היום" לעומת זאת, תמונתו של ראש הממשלה לא נראית בעמודים 6–9 של העיתון, העוסקים בקורונה. למעשה, גם שמו לא מוזכר.

הסקופ שמגיע ב"ישראל היום" לכותרת הראשית מוזכר ב"הארץ" בחצי משפט בידיעה הראשית, של עמוס הראל: "בינתיים, נראה שמערך החקירות האפידמיולוגיות בלשכות הבריאות קורס תחת העומס. משרד הבריאות אינו מתגבר אותו כיאות ומנגד מגביל על כל צעד ושעל את פעילות צוות האיתור החיצוני, שהוקם בעלות ניכרת".

ב"ישראל היום", מהכתבה עצמה (של מיטל יסעור בית-אור), עולה כי המקור הוא ככל הנראה משרד הבריאות עצמו, שמעוניין בתוספת תקציב לעניין זה מהאוצר.

ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית רק תלוית קורונה: "ביזיון החופש הגדול". "משרדי החינוך והאוצר עתרו אתמול לבית-הדין בדרישה לחייב את מורי כיתות י' ללמד עד ה-1 ביולי: 'לא נאפשר אנרכיה'. ארגוני המורים תקפו בחזרה: 'משרד החינוך יצר את המצב'. ובזמן שהצדדים מתקוטטים – ההורים והתלמידים אבודים", נכתב בכותרת המשנה המפנה לידיעה של תמר טרבלסי-חדד.

ב"ממון" יוצא סבר פלוצקר בחריפות נגד מדיניות החזרה לשגרה, וקובע שאוטוטו יהיו כאן אלף חולים חדשים ביום.

"סגר כללי לא יהיה בזמן הקרוב", קובע הראל ב"הארץ", "אלא אם תירשם עלייה דרמטית בתמותה. הקושי הכלכלי פשוט חריף מדי – והממשלה לא תסתכן בגזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. אם בכל זאת יוחלט על סגר, זו עשויה להיות הפעם הראשונה שבה נראה מרי אזרחי גלוי בהנחיות מאז התפרץ הנגיף".

סיפוח

החשש מחזרתה של הקורונה שם בצל את הדיון הציבורי המתמשך בסיפוח, שגם כך נדמה תמיד מעט מזיע ומאולץ, כאילו נאלצים העיתונאים לעסוק במה שרוב תושבי ישראל לא ממש מתעניינים בו, בוודאי בתקופה של משבר כלכלי חריף. מי שמקפיד להעלות את הסיפוח על ראש שמחתו הוא "ישראל היום", שבעליו, הזוג מרים ושלדון אדלסון, מקורבים היטב לאדריכלי התוכנית הן בארץ והן בארצות-הברית, ובוודאי סבורים כי "לעת הזאת" ייסדו עיתון בישראל.

עורך העיתון, בועז ביסמוט, מגדיר את החלת הריבונות "חלום לדורות" על שער העיתון. כותרת שער אחרת ממחזרת את אמירתו של השר יועז הנדל כי יתמוך בסיפוח "בלי קשר לגנץ". בכפולה הפותחת לועג ביסמוט ל"שמאל" שמבטיח "צונאמי מדיני" בעקבות המהלך (לאור נסיון העבר עם הפחדות משמאל באותו סגנון, לביסמוט יש על מה לסמוך), ובעמוד 5 נדפסת הכותרת "משרד המודיעין ממליץ: זה הזמן הטוב ביותר לריבונות" (והנה למדתם שיש לנו משרד מודיעין). חיים שיין מבליח בעמוד 15 עם הסיפוח כ"אתגר היסטורי" השקול להקמת המדינה, סיפוח הגולן והשלום עם מצרים (בחיי, זה מה שהוא כותב).

בנימין נתניהו בכנסת, עם עדת מאבטחיו. 25.5.2020 (צילום: פלאש 90)

ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת, בחודש שעבר (צילום: פלאש 90)

ב"מקור ראשון", שהיה יכול לתת במה למתנגדי התוכנית מימין, משתדלים ללכת בין הטיפות, לא לעצבן את הבייס ולא לעצבן את בעל הבית. כותרת המשנה לידיעה על סקר העוסק בסיפוח כאילו נלקחה מספר הנימוסים וההליכות של הדיפלומט הראשי של נסיכות שלזוויג-הולשטיין: "בהתנחלויות מכירים ביתרונותיה של עסקת המאה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, אבל מודעים גם לאיומיה ולסכנותיה".

"חזרתי והבעתי כאן את דעתי בשנים האחרונות, שאחת הסכנות הגדולות הנשקפת למעמדה הבינלאומי של ישראל נובעת משנאתם הגוברת של מערביים להיסטוריה של עצמם", כותב יואב קרני בטורו שבמוסף "G" של "גלובס". "התנשאות וגזענות אמנם אפיינו את האימפריה הבריטית; האימפריה הזו ניצלה ארצות רחוקות, ומפעם לפעם גם דיכאה את אוכלוסייתן בשיעורים משתנים של אכזריות. כשם שאין מקום לדמוניזציה חסרת אבחנה של העבר, כך גם אין מקום לאידיאליזציה שלו.

"אבל התוצאות של דמוניזציה מושיבות על ספסל הנאשמים מיניה וביה גם את ישראל. לא פעם ישראלים מייחסים כל ביקורת על ארצם לאנטישמיות. לא פעם יש יסוד לייחוס כזה. אבל כללית, ההסבר הזה כרוך בהחמצה מסוימת. במקרים רבים, הביקורת הקיומית על ישראל אמנם נובעת מפתולוגיה, אבל לא בהכרח פתולוגיה אנטי-יהודית, אלא פתולוגיה אנטי-מערבית.

"במשוואה הזו, ישראל היא תוצאה של תוכנית אב קולוניאליסטית נגד עמים ילידים. את תוכנית האב הגתה האימפריה הבריטית. בריטניה הגדולה יישבה מהגרים אירופים בארצות לא להם בשלוש יבשות. לפי בעלי המשוואה, סגנון ההתיישבות היהודית, הטכניקה והמכניקה שלה, וגם חלקים של הצדקתה הרעיונית, אינם שונים מאלה של מתיישבים לבנים בדרום-אפריקה, ברודזיה או בניו-זילנד.

"ישראלים יצטרכו להתחיל להתרגל לגידופים פוליטיים חדשים, שתומכי ישראל שומעים זה כבר בקמפוסים של אמריקה. הם ישמעו שהם 'שוחרי עליונות לבנה', וחטאם הקדמון הוא ב'זכויות היתר הלבנות' שהוענקו להם. מותר לחרוק שיניים לנוכח האיוולת והזדון של טענות כאלה, אבל זה לא יספיק. כדי לעמוד בהן, ישראל תצטרך להישמע אחרת; וכדי להישמע אחרת, היא תצטרך להתנהג אחרת. [...]

"כשרדיקלים נותנים את הטון, וקוראים ל'דה-קולוניזציה של התודעה', אפשר להתחפר במצודה ולהתלונן על העולם – אבל אפשר גם לנסות ולשקול ברצינות את התוצאות. למשל, להשעות את הכוונה הסהרורית לספח שטחים. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתנהג כאדונית קולוניאלית יהירה. המנפיק האחרון של רשיונות להתנהגות כזאת עומד ערב תבוסה אפשרית. את מי יקלס אז ראש ממשלת ישראל, הנצחי או החליפי? ומי יקלס אותו? ואיפה יימצא הדור הבא של ידידים ובעלי ברית? למרבה הצער, אוסטריה, הונגריה וגואטמלה לא יספיקו".

"כן לריבונות על ארץ ישראל, לא לפלסטין!", נכתב באותיות גדולות בכותרת מוסף תוכן שיווקי שמצורף ל"מקור ראשון" ("יוצא לאור על-ידי תנועת הריבונות מיסודה של נשים בירוק"). ב"הארץ" מייעץ ישראל הראל למתנחלים להאמין הפעם לנתניהו ולהסכים לתוכנית "הפעימות" וסיפוח התחלתי של 10% מהשטח – גם ללא הסכמת האמריקאים או מפלגת כחול-לבן.

לכל סמרטוט יש תחליף

"כמות הלעג שספג גנץ בחודש הראשון לכהונתו בממשלה שברה את כל השיאים", כותב נחום ברנע (שכנראה שכח את תועפות הרעל שהנחיל נתניהו לגנץ במשך שנת הקמפיין) בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "הוא חטף משמאל וחטף מימין. חלק מהלעג הגיע לו. חלק נבע מציפיות יתר. מבקריו תיארו אותו כעבד נרצע של נתניהו. אולי הגיע הזמן להחליף דיסקט".

סימה קדמון, בעמוד הבא, לא מקבלת את עצתו של הפרשן הבכיר. "האפשרות שבעוד שנה וחצי (פחות חודש) יחליף גנץ את נתניהו בלשכת ראש הממשלה כבר הפכה לקאלט. בדיחה שחוצה גושים ומחנות. וככל שנתניהו מתחזק בסקרים וגנץ נחלש – כך הבדיחות על חשבונו של יו"ר כחול-לבן הופכות ליותר בוטות, יותר פוגעניות". בכותרת המשנה לטור מכונה גנץ פשוט "סמרטוט".

עוד עמוד אחר-כך מצטרף עמית סגל לקביעתה של קדמון כי בחירות צפויות בטווח של שנה, ורק מתחבט בדרך שבה יעשה זאת נתניהו. למשפט, הוא כותב, נתניהו לא מתכוון לעמוד ("השגת לגיטימציה בעתיד הנראה לעין לסיום ההליכים הפליליים", בלשונו של הפרשן), והדרך לביטול כתב האישום תהיה על-ידי חקיקת החוק הצרפתי, ולשם כך צריך לצאת לבחירות.

ב"ישראל היום" נדפסת בעמוד 5 הכותרת "בדרך לעוד בחירות? רה"מ רוצה תקציב חד-שנתי, גנץ מתנגד". "מסתמן ניצחון לראש הממשלה נתניהו בקרב על תקציב המדינה", נכתב בכותרת בעמוד 7 ב"ידיעות אחרונות", מעל הכותרת "תקציב לשלושה חודשים".

"בחירות? כבר לא תרחיש דמיוני", נכתב על שער "ישראל השבוע". הפרשן מתי טוכפלד מספר שנתניהו "הוציא השבוע מפיו את המלה המפורשת 'בחירות' יותר מפעם אחת בשיחות סגורות". ב"הארץ" כותב יוסי ורטר ש"המלה המגונה והמצמררת 'בחירות' נשמעת כמעט בכל שיחה שמקיים נתניהו עם שרים וח"כים מסיעת הליכוד".

לא לסמים, כן להימורים

"בדרך ללגליזציה", נכתב בכותרת גג לידיעה של טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות". "החקיקה שתסדיר אי-הפללה: לאישור ביום ראשון". לפי הידיעה, החוקים, של ח"כ שרן השכל מהליכוד וח"כ רם שפע מכחול-לבן, צפויים להיות מאושרים בוועדת השרים לחקיקה, בראשותו של שר המשפטים מכחול-לבן אבי ניסנקורן ו"בתמיכת הליכוד". "המשך החקיקה מותנה בהקמת ועדה שתתווה את ההמשך", מנסחת צימוקי.

ההפניה למאמרה של מרים אדלסון בשער "ישראל היום", היום (לחצו להגדלה)

ההפניה למאמרה של מרים אדלסון בשער "ישראל היום", היום (לחצו להגדלה)

ב"ישראל היום", השייך לבני הזוג אדלסון, שהתנגדות ללגליזציה של מריחואנה היא אחד הדגלים המרכזיים שהם נושאים, לא מדווח על הצעות החוק, שמעמידות את האדלסונים בהתנגשות ישירה עם נתניהו, שכחלק מקמפיין הבחירות שלו הביע התחייבות לקדם לגליזציה. המו"לית אדלסון מפציעה גם היום על השער, אולם הפעם לא כדי להתנגד להתרת השימוש במריחואנה, מכוח הבימה שקנתה לה אימפריית ההימורים של בעלה, אלא כדי לקדם את פרויקט תגלית, המביא בני נוער אמריקאים לישראל וששלדון אדלסון הוא אחד ממממניו.

לא אדלסון ולא עורכי העיתון לא מספקים סיבה להבלטה של מאמר על "תגלית" דווקא כעת, אם משום שבחינמון אין צורך להסביר את הגחמות של בעל הבית שעל-פיו ישק דבר, ואם משום שהמטרה בפרסום היא עצם הרמיזה. נניח, למי שאמונים על ההחלטה להתיר או לא להתיר את המשך הפרויקט בעידן הקורונה.

ב"מקור ראשון" מתפרסם ראיון (יעל פרוינד) עם פרופ' חננית קולטאי, חוקרת קנביס, המעתיר שבחים על סגולותיו הרפואיות של הצמח. אך אל דאגה, הראיון לא סוטה מהקו של בעלי הבית. לא ללגליזציה, כן ל"מדיקליזציה". חקר המריחואנה כן, לעשן בכיף – לא.

החברה הערבית

ב"ידיעות אחרונות" מקדישים את עמוד 4 (גרסת הסדין) לאלימות בחברה הערבית, כולל ראיונות עם נציגים מערים שונות. "האלימות במגזר הפכה למגפה שאין בה תרופה", אומרת קיאן אבו-ריא מג'לג'וליה לחסן שעלאן, "מדובר באלימות בכל צורותיה – פיזית, פסיכולוגית, אנושית וכלכלית. כשמדובר בנשים, לאלימות צורות רבות, כולל שלילת הזכות לעבוד בחופשיות, להרוויח כסף ולנהל יחסים חברתיים".

"מתחילת השנה נרצחו בחברה הערבית 43 בני אדם", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של שעלאן, מאיר תורג'מן ואיתן גליקמן, "'איך מדינה מצליחה לחסל נשק בסוריה ובעזה ולא מצליחה לאסוף את הנשק ביפו ובלוד', תוהה בכיר במגזר". "מישהו צריך להזכיר לגורמי האכיפה שכל אזרח חמישי במדינה הוא ערבי", אומר לשעלאן מוחמד נדאל מחאמיד מיפו.

הארכיון זוכר

סבר פלוצקר מקדיש את רוב טורו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" לראיון מתחנף עם יו"ר חברת חשמל יפתח רון-טל. כשרון-טל מתאר את הירידה הצפויה בנתח השוק של חברת חשמל וההתמקדות במשקי הבית על חשבון לקוחות עסקיים, שיקנו חשמל מתחנות כוח פרטיות אומר לו פלוצקר: "לא מפתיע, הרי חברת חשמל עדיין כבולה בחוזה לרכישת גז טבעי יקר מאוד, בשעה שהחברות הפרטיות רוכשות אותו בזול".

מה אתם יודעים, חברת החשמל כבולה. מסכנה. מעניין למה, ומה זה החוזה המפתיע הזה. אולי אם פלוצקר היה כותב "מתווה הגז", ההערה שלו היתה מובנת יותר לקוראים המתעניינים. אבל אז אולי הם גם היו זוכרים איך פלוצקר נשכב על הגדר למען מונופול הגז, דיברר את ראשיו ומכר לעם ישראל את המתווה. עכשיו, כשכבר ברור שמתנגדי המתווה, שאותם ביזה במשך שנים כפופוליסטים צעקנים, דווקא צדקו, פלוצקר נועל מהר-מהר את הכל במגירה במוח ושואל בתמיהה את מנכ"ל חברת חשמל על "חוזה יקר מאוד" שהגיח משומקום. אבל הארכיון זוכר סבר, הארכיון זוכר.

עוד הצצה מתבקשת לארכיון מספק היום "גלובס". הכותרת הראשית של העיתון מכריזה על "סוף עידן הטייקונים", בליווי איור של אדוארדו אדלשטיין (בעל השליטה באי.די.בי) ויצחק תשובה (בעל השליטה בדלק) מנתצים פירמידה. "יצחק תשובה ואדוארדו אלשטיין, שני השרידים האחרונים של עידן הפירמידות בשוק הישראלי, הגיעו בשבוע האחרון לישורת האחרונה במאמציהם להגיע להסדר עם מחזיקי האג"ח, אירוע שמסמל במידה רבה את סוף עידן חברות ההחזקה הממונפות", נכתב בכותרת המשנה, המובילה לכתבה של שי שלו.

ציוץ של אלונה בר-און, מו"ל "גלובס" (צילום מסך)

אלונה בר-און, מו"ל "גלובס", מתנערת מדברים שכתבה על אלי ציפורי (צילום מסך)

פניית הפרסה של "גלובס" בכל הקשור לטייקונים, פירמידות וריכוזיות היא מבורכת ולא ניתן להאשים את קברניטיה בצביעות. אחרי הכל, העיתון החליף מו"ל והנהגה, ופלט מתוכו את העורכים הבכירים שהובילו את רתימת העיתון לטובת האינטרסים הצרים של בעלי ההון הגדולים במשק – העורך הראשי חגי גולן וסגן העורך אלי ציפורי (היום גם התנערה המו"לית אלונה בר-און מהמלצה רפה שהעניקה לו לפני כמה שנים), מי שאחראי על הקמפיין המביך של "פופוליזם הריכוזיות" שכל כולו אימת פין מול המתחרה מרחוב המרץ.

אבל מאחר שהחתום על הכתבה היום – מי שמטיף ללקחים שצריך ללמוד שוק ההון הישראלי ומי ששואל האם מנהלי הפנסיה מתעוררים מספיק בזמן – הוא שי שלו, ראוי בכל זאת להזכיר את מה שהארכיון זוכר: את היחס החם שהעניק לנוחי דנקנר, מלך הפירמידות הישראלי ואיש השנה של שי שלו ב-2002.

נוחי דנקנר, איש השנה של "גלובס", 2002

נוחי דנקנר, איש השנה של "גלובס", 2002

"נוחי נדרש להרבה אמונה כדי להמשיך ולחתור קדימה להשלמת העסקה, שהיקפה כמעט חצי מיליארד דולר", כתב אז שלו על רכישת אי.די.בי בידי דנקנר (סליחה, נוחי), מאבות החטאת של הריכוזיות הישראלית, ושיבח את הטייקון שלימים ישאיר אחריו חובות של מיליארדים על כך שהוא לא מפחד "ללכת נגד הזרם" ולא נרתע מה"פאניקה" השוררת בקשר ל"רכישות ממונפות".

:(((((

ב"מעריב" מתפרסם כי יעקב ברדוגו, הפרשן הפוליטי של גלי-צה"ל, אמר בתוכניתו בתחנה (לא זו עם וילנסקי, אלא זו עם שלונסקי) כי בני גנץ פועל כדי להטות את הסיקור בשידורים: "שר הביטחון, שלחת לאחרונה כל מיני מסרים לשדרים, גם כאן, שימתנו את ההתבטאויות שלהם. שכח מזה. זה לא יקרה". זו טענה חמורה, מאחר שגנץ הוא כיום שר הביטחון, ולכן יש לו כוח מסוים על התחנה הצבאית.

ב"מעריב" נכתב כי כל הנוגעים בדבר סירבו להגיב. שאלתי את דובר שר הביטחון, אמיר קורן, אם אכן כך הדבר. הדובר השיב באופן נחרץ: לא הוא ולא גנץ פנו לשדרן כלשהו בגל"צ. פניתי אפוא לברדוגו כדי לברר את הדברים. הנה, לתועלת הציבור, מה שהיה לעיתונאי הבכיר להגיד.

"העין השביעית": שלום יעקב, שוקי טאוסיג מ"העין השביעית". אמרת בגל"צ שגנץ שולח מסרים לכתבים כדי שימתנו את התבטאויותיהם כלפיו. דוברו של גנץ מצהיר שהוא או גנץ מעולם לא שלחו מסרים כלשהם. האם יש לך איזו ראיה שאפשר להציג להם? לאיזה כתבים נשלחו מסרים, מה היו המסרים?

ברדוגו: אין לי מה להגיב.

"העין השביעית": אבל אמרת דברים בשידור, אתה לא עומד מאחוריהם? הם במשתמע אומרים שמה שאמרת אינו נכון. אתה לא עומד מאחורי הדברים שאמרת בפיך בשידור? אם הם משקרים אשמח לפרסם זאת.

יעקב ברדוגו: (אימוג'י של כוכב שביט, אימוג'י של סמיילי בוכה מצחוק).

"העין השביעית": טענת ששר בישראל משתמש בסמכותו על יחידה בפיקוחו כדי להשפיע על הסיקור, השר מכחיש. בוא תעשה לי כאן סדר.

יעקב ברדוגו: (אימוג'י של כפות ידיים צמודות בברכה, אימוג'י של כוכבים מנצנצים).

"העין השביעית": אתה עונה לי כאילו אני עורך-דין שמנסה לתבוע אותך ואתה נזהר לא להסתבך באף מלה מיותרת.

יעקב ברדוגו: (אימוג'י של יד מסמנת לאישור, אימוג'י של פרח נובל).

"העין השביעית": אוקי. רק כדי להיות בטוח, מאחר שבעבר טענת שמישהו אחר שולח הודעות דרך הטלפון שלך, אתה באמת יעקב ברדוגו או שאני מתכתב עם הנכדה שלך?

להודעה זו לא הגיעה תגובה, כתובה או מצוירת.

במגזר

גם העיתונים החרדיים עוסקים כולם בנגיף הקורונה, אך ניתן למצוא הבדלים בסיקור. "מספר הנדבקים בקורונה בישראל עלה ליותר מ-20 אלף", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר". ב"יתד נאמן" מנגידים בין המצב הטוב לכאורה באירופה לבין זה שבישראל: "תל-אביב סוגרת שכונות, אירופה פותחת גבולות".

"הפלס", שבועון הפלג היותר קיצוני מבין ארבעת הזרמים בחברה החרדית הטורחים להוציא עיתון מודפס, מתמקד באוכלוסייה שהתקשורת המרכזית מרבה להזניח. הכותרת הראשית מדווחת ש"שורה של דיירים ואנשי צוות בבתי-אבות ומרכזים גריאטריים אובחנו כחולים בנגיף", ומזהירה "חשש מהזנחה רשלנית חוזרת של קבוצות סיכון". "המדיניות המעוותת", נכתב בהפניה למאמר המערכת, "שומרים על הילדים והבריאים – ומפקירים את הקשישים והחולים".

"ההסכמה של המומחים היא שיש למקד את המאמצים אך ורק בהגנה על אוכלוסיות הסיכון, קשישים או בעלי מחלות רקע", נכתב במאמר עצמו. "אך הגורמים הממשלתיים נקטו במדיניות הפוכה: הם המליצו לכלוא את האוכלוסייה כולה, לעצור את גלגלי הכלכלה ולסגור את מערכות החינוך, וכל זאת בטענה שיש למנוע מהנגיף להתפשט שמא יגיע גם למבוגרים – ולבסוף התברר כי 'שכחו' את העיקר ואינם שומרים כראוי על אוכלוסיית הסיכון עצמה".

את הדאגה של "הפלס" לזקנים ולחולים אפשר לקרוא גם על רקע הקריאה הבולטת האחרת בעיתון, נגד סגירת הישיבות בשל חשש הקורונה. מדיניות שתתמקד באוכלוסיות הסיכון תתאים לדרישה לפתוח את מוסדות החינוך. כך או כך, עמוד 2 מוקדש להתנגחות באויב מס' 1: "הממסד החרדי", שמואשם שם ב"תמימות מתמשכת", "צייתנות עיוורת", "שערורייה מתמשכת", "החלטה מחרידה", "תהליך הרסני" וכמובן "חורבן התורה".

אגב, מעניין לשים לב לכך ששהייתם של בני נוער בבית מעבר לימי החופש נתפסת בחברה מסוימת כלא פחות מ"חורבן". מעניין גם שהעיתון לא ויתר על המודעה בתשלום של משרד הבריאות המשוקץ.

ענייני תקשורת

מינויים ב-ynet. באופן חריג למדי מודיע "ידיעות אחרונות" בעמוד השער על חילופי גברי באתר החדשות של הקבוצה. דרור עמיר יחליף את יון פדר. גידו רן ימונה למשנה לעורך. ניר כהן ימשיך כסגן העורך והעורך הראשי של האולפן.

יוסף (ג'ו) בראל, 2005 (צילום: משה שי)

יוסף (ג'ו) בראל, 2005 (צילום: משה שי)

תזכורת. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" חתום רז שכניק על ידיעה על מותו של יוסף (ג'ו) בראל, "לשעבר מנכ"ל רשות השידור וממקימי הטלוויזיה הישראלית". שכניק מזכיר במלה אחת את "הדחתו" בשנת 2005, ללא אף מלה על הנסיבות. בידיעה לא מופיעה גם אף מלה גם על מורשתו של בראל, שהשחית את הטלוויזיה הישראלית וגידל דורות של אנשי טלוויזיה שהיו חרפה לעיתונות ולתרבות בישראל.

ג'ורנו-סלבס. "בשבוע שעבר דיווחו ב'ערב טוב עם גיא פינס' שאדוה דדון מחדשות 'קשת' העניקה לבעלה, גלעד שלמור, גם הוא כתב באותה חברה, מתנה ליום הולדתו. [...] מה שמעניין כאן הוא לא העדכון המסעיר ואפילו לא ההוכחה המיליון ש'ערב טוב' היא זרוע יח"צ של כל מפעלות קשת. מה שבולט הוא ההשתלבות הטבעית של עיתונאים במעגל הבידור והרכילות", כותב עינב שיף ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

"ניכר", הוא ממשיך, "שהערוצים המסחריים עובדים קשה במיתוג של העיתונאים. הרעיון הוא שמי שמופיע על המסך צריך להיות פרצוף שכל עם ישראל מכיר. העבודה עצמה – כתבות, סקופים, תחקירים – זה טוב ויפה. אבל בסוף בטלוויזיה רוצים שקודם כל תזהה ואחר-כך, אם בא לך, תקשיב. [...] ככל שהפוקוס משתנה – וזה קשור גם לזה שהטוויטר הפך את כולם למומחים לענייני הכל – גובר החשש שהיבטים כגון כריזמה ויופי יאפילו על עבודה עיתונאית איכותית".

אגב, לא רק תוכנית הטראש של פינס היא מסלקת יחצ של קשת, גם התוכנית שפינס מקדם בדוגמה של שיף – מהדורת החדשות. מחקר שפרסמנו כאן לאחרונה הדגים כיצד המהדורה המרכזית של חדשות 12 מקדמת באופן עקבי ובוטה את תוכניות הבידור והריאליטי של ערוץ קשת, בניגוד לחוק, לכללים ולרישיון.

גם הטיעון שלפיו מדובר ביוזמות עיתונאיות עצמאיות של חברת החדשות לא מחזיק מים; לפי הבדיקה, ה"יוזמה העצמאית" של עורכי חדשות 12 לסקר בידור וריאליטי מתעוררת בעיקר כשמדובר בתוכניות הבידור והריאליטי של קשת. באלו שמשודרות בערוצים האחרים, מתברר, אין שום עניין לציבור.

תהליכים. ב"ידיעות אחרונות", אולי כחלק מתהליך הדעיכה הכללי, מעבירים את מוכרחוני עולם הבידור והפינוקים למקורבי העיתון מהשער האחורי לקדמי. מתחת לכותרת השער "בחזרה לבמות" נכתבת השורה הבאה: "כל הכרטיסים להופעות הראשונות של אביב גפן ושל אמנים נוספים נמכרו". בעיתון מצאו דרך לקדם גם את הזמר השני ברשימה הלבנה של העיתון, שכנראה לא מכר את כל הכרטיסים להופעות הראשונות, עם הכותרת היצירתית והמתפתלת: "מי שקיווה לראות את שלמה ארצי או עומר אדם מול קהל של 3,000 איש יצטרך להתאזר בעוד קצת סבלנות".

דוד אמסלם, השר המקשר בין הממשלה לכנסת (צילום: תומר נויברג)

דודי אמסלם, השר לסייבר ודיגיטל לאומי והשר המקשר בין הממשלה לבין הכנסת (צילום: תומר נויברג)

ביזוי הקיפוח. מרב בטיטו ועורכי "ידיעות אחרונות" נותנים יד לביזוי האפליה והקיפוח שיוצאי מדינות ערב היהודים סבלו ממנה במשך שנות דור במדינת ישראל. הם עושים זאת כשהם נותנים יד למסגורו של השר דודי אמסלם כנציג של ישראל השנייה (או אולי השלישית?) וכמי שסובל מדיכוי ואפליה בשל היותו מזרחי, וכך נותנים יד להסתרת האמת הפשוטה הרבה יותר: מדובר בפוליטיקאי חסר מעצורים שהתקדם לתפקידו הבכיר לא בשל עבודה פרלמנטרית יוצאת דופן או שירות החלכאים והנדכאים בחברה, אלא משום שהסכים לשרת את צרכיו הבזויים של פוליטיקאי אחר, נתניהו, במלחמתו במוסדות החוק והמשפט ובעיתונות הישראלית, אחרי שנתפס בשורת עבירות פליליות – תחום שמוכר לאמסלם עצמו מחקירותיו הפליליות השונות.

בהצטלבות האינטרסים הזו שבין מראיין למרואיין, בין פוליטיקאי מביש לעיתון שעורכו האחראי נאשם בשוחד, נלקחת בשבי ההיסטוריה המזרחית בישראל, מושמים ללעג האפליה והדיכוי, והציבור מקבל לפרצוף יריקה כפולה של ציניות עם חריף.

עובדות אלטרנטיביות. בטורו שבמוסף "ישראל שישבת" מסתמך אראל סג"ל על טאקר קרלסון, שדרן הטלוויזיה האמריקאי הפופולרי. סג"ל יתעניין אולי בטיעון של קרלסון בתביעה שהוגשה נגדו: לדברי בא כוחו של קרלסון, הצופים בתוכניתו כלל לא מצפים ממנו לדווח עובדות. "מה שאנחנו מדברים עליו כאן", אמר עורך-הדין, "הוא לא העמוד הראשון של ה'ניו-יורק טיימס', זה 'טאקר קרלסון הלילה'".