יותר מאלף ימים חלפו מאז ה-7 באוקטובר. יותר מאלף ימים של מלחמה, תחקירים, דו"חות, עדויות ודיונים ציבוריים. גופי הביטחון תחקרו את עצמם. מבקר המדינה פרסם שורת דו"חות ביקורת. כלי תקשורת ערכו תחקירים עצמאיים. הורים שכולים אספו עדויות. ניצולים תיעדו עדויות. ועדיין, אלף ימים לאחר הכשל החמור בתולדות המדינה, אין למדינת ישראל תשתית עובדתית אחת, מוסמכת, עצמאית ובלתי תלויה, שתשיב על השאלות היסודיות ביותר: מה קרה, איך קרה, ולמה קרה.
דווקא על רקע זה ראוי לקרוא את פסק הדין האחרון של בג"ץ בעניין חקירת מבקר המדינה. תרומתו החשובה של פסק הדין היא שהוא מבהיר עקרון מוסדי בסיסי: לא כל גוף יכול לחקור כל כשל.
השופטת דפנה ברק-ארז מבחינה בפסק הדין בין ביקורת לבין חקירה. ביקורת, שלשמה הוקם מוסד מבקר המדינה, בוחנת את המציאות אל מול אמות מידה של מנהל תקין, חוקיות, יעילות וטוהר מידות. תכליתה להצביע על ליקויים ולהפיק לקחים. לעומת זאת, חקירה מכוונת לבירור המציאות עצמה. היא מבקשת לברר את העובדות, להכריע בין גרסאות ולהגיע לחקר האמת.
כדברי פסק הדין, הדגש בביקורת הוא "בהשוואה בין המציאות העובדתית לנורמה", ואילו "הדגש בהליך של חקירה נעוץ בבירור המציאות עצמה, על מנת לקבוע ממצאים ומסקנות ביחס לאמת העובדתית".
לאור הבחנה זו קבע בית המשפט כי ישנם נושאים המצויים בליבת אירועי ה-7 באוקטובר, שאינם מתאימים לביקורת המדינה (הלוחמה הכלכלית בטרור, הגנת הגבול ברצועת עזה, עבודת קהילת המודיעין והדרג המדיני ערב ה-7 באוקטובר, התנהלות הדרג המדיני והבטחוני ב-7 באוקטובר).
אין הכוונה לכך שמבקר המדינה אינו מוסמך לעסוק בנושאי ביטחון או נושאים הקשורים ל-7 באוקטובר, אולם ישנם נושאים שבהם עצם בירור העובדות הוא העיקר: תפיסת הביטחון, המדיניות והאסטרטגיה; תהליכי קבלת ההחלטות בדרג המדיני והצבאי; ההתרעות המודיעיניות והשתלשלות האירועים עצמם.
אלה, קובע בית המשפט, הם נושאים המחייבים בירור עובדתי רחב, השוואה בין גרסאות ובחינת מהימנותן – מאפיינים של חקירה ולא של ביקורת. כדי להמחיש, השאלה איננה רק האם נוהל מסוים קוים או הופר, אלא כיצד התגבשה תפיסת הביטחון, כיצד התקבלו ההחלטות בדרג המדיני והצבאי, כיצד זרם המידע בין הגופים, וכיצד התגבשו הערכות המודיעין. אלו אינן שאלות של ביקורת מינהלית אלא של חקר אמת.
ההבחנה בין נושאי ליבה הדורשים חקירה ונושאים אחרים הדורשים ביקורת אינה הבחנה טכנית. היא נוגעת ללב הוויכוח הציבורי שהתנהל מאז ה-7 באוקטובר. בירור השאלות שעומדות בבסיס מחדל ה-7 באוקטובר מחייב גוף שזהו ייעודו: ועדת חקירה ממלכתית. לכן עומד בראשה שופט, ולכן הרכבה נקבע על ידי נשיא בית המשפט העליון, גורם חיצוני למערכת הפוליטית.
זה מה שמאפשר לוועדה להיות גוף עצמאי ובלתי תלוי, שסמכויותיו, סדרי עבודתו וההגנות הדיוניות שהוא מעניק נועדו לאפשר בירור עובדתי מעמיק, הוגן ואמין של אירוע לאומי רחב היקף.
מאותה סיבה, גם ועדת חקירה פוליטית כמו שזו שהקואליציה הנוכחית מנסה לקדם אינה יכולה להיות חלופה אמיתית. גם אם יוענקו לה כל סמכויות החקירה הקבועות בחוק, אין די בסמכויות כדי להגיע לחקר האמת. כאשר ההרכב והמנדט מושפעים משיקולים פוליטיים, גובר החשש שהמחלוקות הפוליטיות ימשיכו ללוות גם את עבודת הוועדה ואת מסקנותיה.
במקום תשתית עובדתית מוסכמת, עלולות להתקבל גרסאות מתחרות של אותה מציאות. במקום לחזק את אמון הציבור, החקירה עלולה להעמיק את הקיטוב.
יותר מאלף ימים לאחר ה-7 באוקטובר, ישראל זקוקה למנגנון שיוכל לברר את שאלות הליבה של הכשל הנורא בתולדות המדינה. היא נדרשת למוסד שנועד להגיע לחקר האמת, לקבוע מה אירע ומי נושא באחריות.
הקמת ועדת חקירה ממלכתית חיונית גם ליכולתה של החברה הישראלית להתמודד עם הטראומה של ה-7 באוקטובר, לשקם את אמון הציבור במוסדות המדינה ולהפיק את הלקחים הנדרשים לעתיד. רק בירור אמיתי של האמת, באופן עצמאי ובלתי תלוי, יוכל לאפשר לפצע המדמם של ה-7 באוקטובר להפוך לצלקת. צלקת שמעידה שהחברה הישראלית מעבדת את האסון, לומדת את לקחי הכשל וממשיכה לחיות.
ד"ר דנה בלאנדר היא עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה