מינויו של מר יוסף בראל למנכ"ל קבוע של רשות-השידור מגלם תהליך עקבי של הפיכת השידור הציבורי למלקוח פוליטי ולשידור ממשלתי לכל דבר. קדם למינוי מסע מיוחצן, שבמהלכו חשף מר בראל את משנתו. בראיון בעיתון "מעריב" בתאריך 26 באפריל 2002, מפתיע המנכ"ל בגילוי הלב: אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד שהבקשה, על-פי הערכתו, היא לטובת עם ישראל, אני אעשה מה שהוא יאמר לי... ואני לא מפחד להגיד את זה. מה אני, פופאי? אני אבוא ואגיד לראש הממשלה, אני מסרב, אני יודע יותר טוב ממך מה מתאים ומה לא מתאים לעם ישראל?"

גם מי שימעיט בערכה של העדות ויראה בה חלק מתהליך החיזור אחרי המינוי, אינו יכול, ואסור לו, להתעלם משורשיה של תפיסת התקשורת המגויסת. התפיסה האוטוריטרית, שעיקריה מהדהדים מגרונו של המנכ"ל, מניחה כי ייעודם של אמצעי התקשורת לשרת את השלטון, ולו רק משום שהוא המיטיב לדעת מה טוב לציבור. ברי שבאקלים כזה מתבטל חלקה של התקשורת כמאתגרת את השליט ומתעמתת עמו, כפי שמצופה בכל משטר דמוקרטי.

מנין צמחה התפיסה האוטוריטרית של התקשורת בדמוקרטיה הישראלית? במשך שנים התנסחו ברשות-השידור שתי מערכות נורמטיביות - האחת של עיתונות מקצועית לדוברי עברית והאחרת של עיתונות-מטעם בשידורים לדוברי ערבית. במסווה של שידור ציבורי עצמאי התנהלו שידורי תעמולה בערבית ברדיו ובטלוויזיה, והחלטה על הרחבתם התקבלה לפני כמה חודשים. מבחינה זאת, אין כמו השידור הציבורי לשקף נאמנה את הדואליות הערכית בדמוקרטיה הישראלית.

נורמות של עיתונות צייתנית, ממושמעת ו"פטריוטית", שהופעלו בערבית לשביעות רצונו של הדרג הפוליטי, זלגו במשך השנים לשידור בעברית, וכיום הן מאיימות להשתלט עליו. השידור בערבית, המתנהל לפי נורמות של עיתונות מגויסת, היה לחממה שבה אילפו כתבי-חצר גם בעברית, ולבסוף הכשירו גם מנכ"ל רשות, כלבבם של ראש הממשלה ושריו. פוליטיקאים הקשו ושאלו, במידה רבה של צדק - מדוע לא ניתן לקבל בשידורי הטלוויזיה בעברית יחס "פטריוטי" דומה לזה שמקבלים בשידור בערבית?

מי שגורל הדמוקרטיה בישראל יקר לו, חייב תחילה לתת את דעתו לסטנדרטים הכפולים של נורמות עיתונאיות ברשות-השידור ולתבוע אחת מן השתיים: האחדה של נורמות עיתונאיות, בעברית כמו בערבית, או הפרדה ברורה ביניהן. אם השלטון מוצא תועלת בשידורי-מטעם בערבית, יארגן אותם במסגרת נפרדת, ולו רק למען שמירת הנורמות העיתונאיות בשידור הציבורי בעברית. במבט לאחור אפשר רק להצטער שאבחנה זו לא נדרשה בזמן. כעת לא נותר אלא להספיד את השידור הציבורי ולקוות שנגיף התפיסה האוטוריטרית של מנכ"ל רשות-השידור לא יזלוג ולא ידבק גם בקברניטיהם של השידור הפרטי והעיתונות הכתובה.

לסיכום אצטט את דבריה המבריקים של אחת מעמיתותי, דוברת ערבית: מגיע לכם מה שנתתם לנו כל השנים! לחלופין, ברוח מאמר מוכר, אפשר להרהר ולהכות על חטא: תחילה שטפו את מוחם של אחרים -ושתקתי. אחר-כך שטפו את מוחי שלי - וכבר לא יכולתי לחשוב.

פרופ' דן כספי הוא חבר בוועד המנהל של רשות-השידור ומרצה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

גיליון 39, יולי 2002