גילי כהן היא הכתבת המדינית של כאן, תאגיד השידור הישראלי. בעבר כתבת מוניציפלית וצבאית ב"הארץ" וכתבת ועורכת ב"במחנה".

מה הדבר הכי מוזר שדיווחת עליו בשבועות האחרונים, שלא חשבת שידווח בחדשות בישראל אי פעם?

אין ספק שזה סיפור המאפיות. אם מישהו היה אומר לי שממשלת ישראל תקיים דיון בנוגע למועד פתיחת המאפיות אחרי חג הפסח, ובסוף תחליט לאסור (!) על פתיחת מאפיות בצאת החג כדי למנוע הסתערות של אנשים על המאפיות, כנראה שהייתי צוחקת לו בפנים. כשאחר כך במהלך הדיון הגיע סוגיית הפיצריות (והנה גילוי נאות, זו מסורת משפחתית אצלנו להזמין פיצה בצאת החג, שהשנה לא קוימה) - זה כבר הפך להיות קומי. בכלל, אני חושבת שהחודשיים האחרונים סיפקו לי גם כמה רגעי צחוק ממש גדולים. ההתנהלות הממשלתית לפעמים בגדר טרגדיה, לפעמים בגדר קומדיה. אני מעדיפה לרוב לצחוק על הסיטואציה.

נשמע כמו מצב שבו הכל יכול לקרות. מה התרחישים הבאים שאת מדמיינת לעצמך?

אני חושבת שפתיחת בתי הספר תעלה לנו ביוקר. אני לא רואה מצב שבו זה לא יביא לעלייה בהיקפי ההדבקה. הערב פרסמתי במהדורה אצלנו בכאן 11 דו"ח פנימי שמעריך, בהתבסס על נתוני התחלואה הנוכחיים וגילאי ההדבקה, שפתיחת כלל מערכת החינוך תביא להרחבה של ההדבקה בכ-20 אחוזים בתוך חודש. אני גם חושבת שיהיה קשה מאוד להחזיר את הגלגל אחורה מבחינת הציבור. הסגר ביום העצמאות התקבל בשלום, יחסית, כי מדובר ביום אחד. אני לא רואה איך רבים מהציבור חוזר להסתגר בדלת אמותיו אם היקף התחלואה יעלה. באופן אישי - אני חושבת שהרבה אקסיומות ומושגים שאנחנו מכירים ישתנו. מושג החופשה בקיץ. מודל העבודה. קידוש ביום שישי. והרשימה עוד ארוכה אבל אני אעצור פה :)

אם לך היה ילד בגילאי בית הספר, היית שולחת אותו לשם?

שאלה טובה, שאין לי יכולת לענות בכנות עליה, כי בחצי שנה מאז שהפכתי לאם הבנתי שהרבה דברים שנראים ברורים ומדויקים, ממש לא כאלה במציאות. במילים אחרות: אין לי מושג כמה זה קשה להיות עם ילד בגילאי בית ספר בבית. אני יכולה לומר רק מנקודת המבט שלי, שאנחנו נהנים בסך הכל עם הזמן שיש לנו עם מיכאל בני, אבל זה גם די קשוח לעבוד ככה, כי גם בנימין (בן זוגי, בנימין טוביאס) עובד בעיתונות (ב"ידיעות אחרונות", כתב ועורך).

ומה לגבי תחום הסיקור שלך? איך הורגשה שם התקופה המיוחדת הזו?

"התחום המדיני" זו הגדרה מאוד מאוד רחבה, בטח במושגים של התקשורת הישראלית. גם כשמתרגמים את זה, "כתב דיפלומטי" זו לא ההגדרה הנכונה, לטעמי, לתפקיד שלנו. כל כתב וכל מערכת מחליטה לעצמה מה רוחב היריעה שהיא נותנת, אם בכלל, לכתבים שלה. אני חושבת שבמשבר הזה היה ברור יחסית בהתחלה שזה לא רק עניין בריאותי. זכורה לי שיחה בנושא עם ברוך שי, מנהל חטיבת החדשות, על כך שמדובר בסוף במשבר לאומי. משבר לאומי שמנוהל על-ידי נתניהו וקומץ יועצים, ללא קבינט (עדיין!) ולכן חשוב גם לשים דגש על תהליכי קבלת ההחלטות, לא רק על הפרטים הטכניים (שחשובים גם כן, החיים עצמם וגו'). לכן מצאתי את עצמי מדווחת על הרבה דברים שהם לאו דווקא בלב הסיקור הטבעי של "כתבים מדיניים" כפי שהיו עד כה.

יש מחשבות על גבול הסיקור? לא לפלוש לתחומים של אחרים או שהתקופה מכתיבה את כללי המשחק והכללים הם שאין כללים?

תמיד יש מחשבות, זה נכון לכל יום. אני משתדלת מצד אחד לא לפלוש לתחומים של אחרים, ומצד שני לא לחשוב שזה בהכרח קדוש. מקווה שמצליחה בזה.

אני מחזיר אותך לתפקיד קודם בקריירה שלך: כתבת צבאית. התקופה הזאת מיוחדת גם בעבור תחום הסיקור הזה ובכלל, נשים שמסקרות ביטחון הן מראה נדיר. היית רוצה לחזור לשם בתקופה כזו?

דווקא עכשיו? ממש לא. אם כבר דווקא ברגעים כאלה, של משברים שמערבים כל כך הרבה תחומים, אני מאוד מודה על כך שאני בתחום היום שהוא רחב אופקים ולא צר, יחסית, כמו התחום הצבאי, אבל אם לנסות להסביר את עצמי במילים אחרות: בסוף להיות כתב צבאי זה תחום עם גבולות ברורים. אני נמשכתי מלכתחילה לדברים שהם עם ראייה רחבה יותר - צבא-חברה, משפט צבאי... אז שמחה להיות במקום שלי עכשיו.

מהתבוננות במסך, נדמה לי שהתאגיד לא פעם מוביל על האחרים בתמהיל הייצוג הנשי שלו. יותר נשים בפאנלים למשל. גם את חשה בזה או שזו טעות אופטית שלי? יש מאחורי הדבר הזה כוונה ותכנון?

יש כוונה כזו, חד משמעית. אני גם שומעת את זה מעורכים - וזה בעיניי מצויין. אבל כאשה גם אגיד לך - אני חושבת שזה חשוב, מאוד, אבל גם לא הייתי רוצה להיות על תקן "האישה התורנית". אני מקווה בסוף שכשבוחרים פאנליסטים עושים את זה בהתבסס על כל השיקולים, אבל שבסוף מה שמכריע זה שיקול מקצועי.

ראינו הרבה תדרוכים רשמיים לאחרונה אבל פחות תשובות ושאלות. רבים מתלוננים על כך אבל נדמה שאין שינוי ממשי. איך בכל זאת אפשר להביא לשינוי באופן שבו ניתנים כאן תדרוכים לתקשורת ולהעביר אותו יותר לפסים של דיאלוג?

ואו. פשוט לעשות אותם. זה בעיניי הזוי שאנחנו ב-2020 ומקבלי ההחלטות, ובראשם רה"מ נתניהו, לא עונים על שאלות. ואגב, זה המקום דווקא לומר שיש גופים ששולחים את מנכ"ליהם ואנשיהם לתת דין וחשבון לאזרחים - משרד הבריאות, משרד האוצר, משרד החינוך כעת. משום מה זה נעצר ברמת הפקידים, וחבל.

לגיטימי להחרים עד לשינוי כללי המשחק?

אני לא מאמינה בחרם, זו האמת. אני גם חושבת שבסוף זה הפסד של מי שלא נחשב לנגיש עבור הציבור, אבל כמובן שזה לגיטימי ואולי יקרה גם.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? הכוח בידי המרואיינים במקרה הזה.

להציק. נעשתה פנייה רשמית בנושא של כל העורכים הבכירים ללשכת רה"מ, שהגיבה שיהיו שאלות בתדרוך הבא, וכולנו עוד מחכים לו שיקרה. אולי בסיבוב הבא של הקורונה.

בשיחות קודמות וגם בדיווחים מעת לעת אנחנו שומעים על העדפה של דוברים שונים או גורמים רשמיים שונים, כתבים מסוימים וערוצים מסוימים. זה בא לידי ביטוי בשורות תחתונות של "בלעדי", "פרסום ראשון" וכדומה. נתקלת בזה גם בתחום הסיקור שלך? בעבודת הסיקור בשבועות האחרונים? גם זה לגיטימי בעינייך?

אחלק את תשובתי: דוברים יכולים "לסחור" במידע, עד גבול מסויים. לא כשזה נוגע לחיי אדם, לא כשזה נוגע לבריאות הציבור, לא כשזה נוגע לדברים שנסכים כולנו שהם בגדר "חובת דיווח". אני גם חושבת שדוברים מחויבים לתת דין וחשבון זהה - בשאילתות, במתן מענה, וגם בראיונות.יש פה גבול דק, שלצערי לפעמים נחצה בצורה גסה.

מצד שני, אני לא חושבת שאפשר לצפות פה לאיזה חלוקה מדוקדקת, כי בסוף אנחנו בני אדם, יש אנשים עם מערכות יחסים יותר טובות, פחות טובות, וגם זה ניכר. ולכן אני חושבת שאת הדברים הבסיסיים, המהותיים - צריך לתת לכולם.

בואי נעשה נסיון מעניין: אני נותן לך את הזכות לשאול את עצמך שאלה ומזכיר לך שאת עיתונאית רצינית עם מידע פנים. 

טוב, אני מודה שאני קצת חסרת מילים ושאלות. אני חושבת שמה שמעניין בראיונות מהסוג הזה זה קצת על "מאחורי הקלעים", אז אשאל אותי כך: איך הקורונה שינתה את אופן העבודה שלך היום?

שאלה מעניינת. מה התשובה?

במובנים רבים היא לא שינתה. בשנים האחרונות אני חושבת שהרבה מאוד מהעבודה העיתונאית נעשתה בעיקר בטלפון. אני עוד נחשבת לאולד סקול, אני מאוד מאוד מאוד אוהבת לפגוש אנשים, ותמיד בשיחה אחת על אחד (ככה זה לרוב, סלח לי) יש דברים יותר מעניינים, יש יכולת לקלוט דברים נוספים, סתם אפשר אפילו להגניב בדיחות. אבל למי שפחות מעורה באיך העסק הזה עובד לפעמים יכול להיות מופתע מכמות המידע שפשוט רץ בוואטסאפ. ואם החלטות ממשלה מתקבלות כעת בקבוצת וואטסאפ ממשלתית, אז מה זה כבר ידיעה עיתונאית... מנגד, יש הרבה דברים שלפחות כרגע לבשו לגמרי צורה אחרת. אני משדרת בכלל מהבית, ובנו פה עמדת שידור מקצועית, ואני מתאפרת לבד ועושה שיער לבד (יש יאמרו שזה ניכר) ובמדיום כמו טלוויזיה זה ממש לא טריוויאלי.

ואם צריך רגע גם לומר משהו פילוסופי, אני חושבת שהשהות הביתית הזו, שמשפיעה על כולנו, גם תשנה את אופן העבודה שלנו העיתונאים בהיבטים נרחבים יותר - החל מתחומי סיקור וכלה במה שמים דגש מבחינה עריכתית.

באמת רציתי לשאול איך בחרתם כל אחד, את עמדת השידור הביתית שלו?

אה, יש לנו נוף הורס מהבית, לא היה ספק :)

פרסום סמוי לרשות מקומית!!!

חחח. דווקא הפריים עצמו הוא שילוב של בניין בגבעתיים, כמה בניינים ברמת גן, והרבה מתל אביב.

קרטל!!! אציע לך את הדיל הבא: יש לך שאלה אחת למרואין אחד לפי בחירתך - מי המרואיין ומה השאלה?

יש לי שתי שאלות שכבר הרבה זמן עוברות לי בראש לנתניהו. הראשונה, מי הוא סבור שצריך להיות ראש ממשלה אחריו. השנייה, בהתחשב בזה שהחודש צריך להתחיל משפטו, אם הוא חושב על סצנריו שבסוף ההליך הוא נשלח לכלא.

כשאני קורא את השאלות האלה, אני מתפלא שמי שריאיין אותו לאחרונה לא שאל אותן - ממש מתבקש. 

בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד

ספר: בגלל ימי קורונה, אמליץ דווקא על ספר בישול. "המטבח" של רותי רוסו. ומחוץ לימי קורונה - "no logo" של נעמי קליין. מעניין לחזור לספר הזה במבט מפוכח יותר כאדם בוגר, אחרי שקראתי אותו כטיינאייג'רית.

סרט: אשאיר את ההמלצות האלו לבן זוגי, בנימין טוביאס, מבקר הקולנוע של "ידיעות אחרונות". הוא ממליץ על "סיפורי מאירוביץ'" בנטפליקס, כדי להיווכח כמה אדם סנדלר ובן סטילר הם שחקנים דרמטיים כשנותנים להם. סרט ענק של נח באומבך.

סדרה: "האמריקאים". ובימי קורונה - סדרת הרשת הקצרה "100 מטר" שיצרה חברתי דנאל אל-פלג (גילוי נאות וזה)

המלצת אינסטגרם: הפיד שלי מתחלק לשניים - פיד אמהות, ופיד אוכל. בפינת האמהות ממליצה על מאיה ורטהיימר שמעלה חיוך בלילות קשים, ועל גינישה (@ginisha). בפינת האוכל - אלון בר שמתפעל את העמוד @talandalon שהכל נראה אצלו כל כך טעים, וגם ארנסטו ומתן, בעלי העמוד הזה, שהכל אצלם נראה כך כך טעים ויפה גם כן.