בחסות ההלם

"ההקלות בדרך: המשק ייפתח – בכפוף למגבלות", מבטיחה הבוקר הכותרת הראשית של "ישראל היום", העיתון של השלטון. "הממשלה החליטה אמש על מתווה עקרוני לחזרה הדרגתית לשגרה", מרחיבים ב"ידיעות אחרונות", העיתון של המדינה. נדב איל, בטור שמקבל הפניית שער, מבקש לעשות זאת "לאט ובזהירות". "הזמן נגמר", הוא טוען, "העקומה השתטחה", והמדינה לא תעמוד בהשלכות הכלכליות אם לא יתחילו להקל על המשק.

בשוליים של הסיקור החדשותי צצות בימים האחרונים עוד ועוד עדויות על ישראלים שהחליטו לא לחכות להנחיות מלמעלה. ב"מעריב" מבליטים אותן בשער: "הציבור מצביע ברגליים: תנועה ערה בכבישים וברחובות הערים", נכתב שם.

אם לשפוט לפי הדיווח של משה כהן ואלון חכמון, בינתיים הישראלים הסוררים נזהרים לא להיחשף. בכותרת הידיעה, למשל, מובאת הקביעה האופטימית "רואים את החופש". הכתבים מייחסים אותה ל"נהג שנסע בציר אלוף שדה לכיוון צומת תל-השומר". בהמשך צצים גם "צעיר" מבני-ברק וירושלמי שמוגדר בעמימות כ"תושב מאזור שכונת נחלאות". ספר אנונימי מתל-אביב מכריז בפני העיתונאים שבכוונתו להתחיל לגזוז רעמות במחתרת. "עדיף שייתנו למספרות לפתוח ולשמור על הנחיות הזהירות מאשר שנתחיל ללכת מבית לבית", הוא מאיים.

בעמודים האחוריים אפשר למצוא קריאות תיגר גם מפי דמויות מוכרות יותר, שאינן מתחבאות. "אחרי ליל הסדר שחגגתי לבדי, בלי ילדי, כשנודע דבר הסדרים המשפחתיים בבית הנשיא ובמעון נתניהו, הלכתי לבקר את האלון ואת האלה הצמודים שלי, ומאז הלכתי לשם עוד פעמיים", כותב מאיר שלו בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות".

שלו מציין שהמרחק מביתו ליער שאליו יצא הוא למעלה ממאה מטרים. "זו דרכי הצנועה להביע מחאה ורוגז. אחרים, אמיצים ממני, כבר מביעים זאת גם בכבישים וברחובות, לא רק בסתר היער". חנוך מרמרי, תחת הפסבדונים "אלתר-מן", מגלה ב"הארץ" כי החל לצאת לרכיבות אופניים אסורות מתחת לאפם של ציידי הראשים.

שוטרים בכיכר הבימה בתל-אביב, 11.4.2020 (צילום: מרים אלסטר)

שוטרים בכיכר הבימה בתל-אביב, בשבוע שעבר (צילום: מרים אלסטר)

"רק לפני חודש, מה שנראה כבר היסטוריה עתיקה, כתבתי פה: 'ככל שהסגר יימשך, ולא צריך עוד הרבה זמן, ישראלים יתחילו להתפוצץ כמו פופקורן אחד על השני. לא מלחמת אזרחים, סדרה ארוכה של התפקעויות. וזה לא הולך להיות מראה יפה'", כותב דרור פויר בטורו השבועי ב"גלובס".

"חודש אחר-כך, וזו כבר שגרה. אני יכול לשמוע את זה בכל מקום שאני נמצא בו, יושב במרפסת ואחרי כמה זמן זה מתחיל: אתה שומע את האנשים מתפוצצים, לרוב על מי שבבית ולפעמים על מה שבטלוויזיה. לפעמים אלה אנשים אחרים ששומעים אותך מתפוצץ. גם אתה פופקורן, מה חשבת. אני שומע אותם בבתים, בשכונה שלי, כשאני מטייל עם הכלבה. פה ושם מישהו מתפוצץ".

"בתקופה כזאת, אזרחים בדרך כלל מסתכלים על המנהיגים כסוג של הורים. אני מוכרח להגיד לך שאני מרגיש קצת יתום", אומר פרופ' טל שביט, מומחה לכלכלה התנהגותית, בראיון ל"גלובס". "התנהלות המנהיגים ברמה האישית מגבירה את חוסר האמון, שהוא אחד הגורמים להתרופפות המשמעת", מאבחן שביט.

המראיין, אורי פסובסקי, שואל אותו אם עצם הדיון על "אסטרטגיית יציאה" משפיע על התנהגות הציבור. "בוודאי", חורץ הפרופסור. "יש בכלכלה התנהגותית אפקט שנקרא אפקט הציפייה. [...] כשהפוליטיקאים וכולם מדברים על אסטרטגיית היציאה, או על היום שאחרי, וכבר מתחילים לצאת זמנים, כל הדיבור הזה גורם לאדם הפשוט להגיד: 'רגע, הם מדברים על יציאה, על חזרה לסוג של שגרה, וזה אומר כנראה שהמצב טוב. אז אם המצב טוב, זה בסדר שאני אצא מהבית, זה בסדר שאני אלך לרוץ, זה בסדר שאני אלך לחוף הים, זה בסדר שאני אלך לבקר את ההורים שלי'".

נעמי קליין, בראיון השער של "מוסף הארץ", נדרשת גם היא לאפקט שמעורר המפגש בין חרדה לסמכות. "ברגע שמגיע המשבר, אנשים מתמקדים במאמצי ההישרדות שלהם ונוטים לסמוך על השלטון יותר מאשר בימי שגרה. אלא ששוב ושוב אנחנו רואים שמשברים מנוצלים באופן שיטתי להעמקת האי-שוויון", היא גורסת.

המראיין, יונתן יעקבזון, מתעכב על המושג "דוקטרינת ההלם" שטבעה קליין: "מאז שנות השבעים", הוא מתמצת, "חברו פוליטיקאים ובעלי הון כדי לנצל רגעי משבר, לחזק את מעמדם – ולהעשיר את קופתם על חשבון האזרחים. לעתים הם זיהו הזדמנות באסונות טבע ולעתים היו אלה מעשים ידי אדם, כמו מלחמות והפיכות".

"אי-אפשר לדמיין משבר יותר מתאים לדוקטרינת ההלם ממגפת הקורונה", אומרת לו קליין. "הרי אנחנו ממילא בעיצומו של משבר חברתי שמבודד אותנו ומפרק אותנו ליחידים, בתרבות היפר-אינדיבידואליסטית שיוצאת נגד כל ביטוי של קולקטיביות. אחת הסיבות לכך שאנחנו מרגישים עכשיו כל-כך חסרי אונים היא שאנחנו מבודדים ומנותקים זה מזה, והכלי המרכזי שלנו למאבק בהתפשטות הנגיף הוא לבודד את עצמנו עוד יותר. בכך אנחנו מאבדים את היכולת שלנו לארגן מאבק חברתי".

חדשות טובות

עם החמרת מגפת הקורונה בארץ, ידו הנעלמה של העורך הקולקטיבי זרעה בין דפי הטבלואידים מינונים חריגים של "חדשות טובות". הבוקר, במקביל להתרחבות השיח על ריכוך ההגבלות שהוטלו על הציבור, נראה שהעיתונים השתחררו מהמגמה המטרידה. היחיד שעוד דבק בה במלוא אונו הוא "ישראל היום", עם כותרות כמו "וירוס של נתינה", "שעתן היפה של תנועות הנוער", "עם אחד, לב אחד" ואפילו "הציבור מאמין במדיניות הממשלה".

תמות נפשי עם שופטים

הכותרת הראשית של "הארץ" הבוקר היא "נתניהו: אם יפסלו אותי מלכהן תהיה פה קריאה להחרים את הבחירות". גידי וייץ, שמביא את הציטוט, מציין שהדברים נאמרו ב"שיחות סגורות" שבהן נתניהו גם חזה שהחלטה כזו של בג"ץ תגרום לכך ש"המונים ייצאו לרחובות". ב"הארץ" עטים על הציטוט החזק ומעניקים לו מקום מרכזי, ומובן למה. דבריו של ראש הממשלה משרתים את הנראטיב של נתניהו כמחריב הדמוקרטיה הישראלית, שאותו מקדם העיתון במרץ בשנים האחרונות.

התיאור של נתניהו כמחריב הדמוקרטיה לא מנותק מהמציאות, אבל במקרה הזה הוא לא מספר את כל הסיפור. וייץ לא מוסר לקוראים כיצד הגיעה לידיו ההדלפה. ייתכן שהוא קיבל אותה מאחד מבני שיחו של נתניהו, שהזדעזע מהדברים ומתוך אזרחות טובה ביקש להתריע. אבל ייתכן גם שמי שאחראי להדלפה הוא נתניהו עצמו, שמעוניין לשדר לאוכלוסיות מסוימות שפסק דין מהסוג הלא נכון יוביל למלחמת אזרחים.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי)

קוראים שזכרונם טרם טושטש על-ידי הסתגרות בבית, מאלחשי תודעה ומרתונים של סדרות זבל עשויים לזכור שבעבר כבר נשמעה התרעה כזאת. זה קרה בימים האחרונים של 2018, כשהעמדתו לדין של נתניהו עוד נחשבה עניין תיאורטי. יו"ר הקואליציה, ח"כ דודי אמסלם, עלה לשידור בערוץ 20 ואיים שאם יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה – "מיליוני אנשים לא יקבלו את זה". ההצהרה של אמסלם עוררה הדים וביקורת, ואז נשכחה. הימים עברו, ונתניהו הועמד לדין. מיליונים לא יצאו לרחובות, ואפילו לא אלפים. מלחמת אזרחים לא פרצה, ואיש לא נפגע. דבריו של אמסלם – שהתמנה מאז לשר התקשורת – התבררו כאיום ריק, תמרון שגרתי שהאפקט העיקרי שלו הוא ערעור הביטחון של היריב וריכוך כושר ההתנגדות שלו.

גידי וייץ קיבל ציטוט עסיסי, ואפשר להאמין לו שהדברים אכן יצאו מפיו של ראש הממשלה, אבל כשב"הארץ" מדפיסים אותם כפשוטם בכותרת הראשית, האפקט העיקרי הוא עידוד פאניקה – בקרב השמאל רך הלבב, ונקודתית בקרב השופטים עצמם. "אם הוא ילך לבחירות ויזכה ב-40 מנדטים, כפי שהסקרים מנבאים, אתה באמת חושב שבג"ץ לא יחשוש להתערב?", אומר "מקורב לנתניהו" שמצוטט בכתבה. וייץ מוסיף ש"אחרים מאמינים שדווקא קואליציה רחבה תבסס את הלגיטימציה של נתניהו ותקשה על השופטים לפסוק נגדו".

נתניהו הוא פוליטיקאי מתוחכם. הוא לא ירים טלפון לנשיאת בית-המשפט העליון וילחש לה "דמך בראשך". הוא גם לא יתגנב לוועידה סגורה כדי לתפוס את המשנה לנשיאה בצווארון, להצמיד אותו לקיר ולהגיד לו להיזהר. אבל הוא כן יכול לסדר לעצמו כותרת ראשית ב"הארץ" שתעביר את אותו המסר בדיוק. בעיתון יכולים היו לציין שמדובר באיום בלתי מבוסס, אבל למה להרוס כותרת.

את התמרון האנטי-בג"צי של נתניהו משלים הבוקר "ישראל היום", שופרו של ראש הממשלה. "העליון מעכב הרכבת ממשלה", מודיעה כותרת שער שמפנה למאמר מאת יעקב ברדוגו. "האחריות לעיכוב בהרכבת הממשלה, והאפשרות המתקרבת לבחירות בפעם הרביעית – רובצת על כתפיהם, אם לא על מצפונם", כותב ברדוגו, וטוען ש"שופטי העליון ממלאים תפקיד בהנחת החרב על צוואר הרשות המחוקקת והמבצעת".

אמנון לורד, במוסף הפוליטי, חוזר על דבריו של ברדוגו ומציין שמדובר במסר שיוצא בימים אלה ישירות מפי נתניהו. לורד מאשים את מערכת המשפט בחרחור "מלחמת רשויות", טוען ש"הציבור" יאשים את בג"ץ אם יחולו בחירות רביעיות, ומתבל (כהרגלו) בקביעה קונספירטיבית: "בג"ץ הפך לכלי בידי מיעוט של אליטות פוליטיות וחוץ-פרלמנטריות בערעור היציבות השלטונית בישראל". עורכי המוסף התאפקו ולא כתבו בכותרת "המונים ייצאו לרחובות".

מצב הדמוקרטיה

מחאה. בראש שער "הארץ", לצד בלון הניסוי של ראש הממשלה, נדפס בגדול תצלום של "הפגנה למען הדמוקרטיה" שהתקיימה אתמול בכיכר הבימה בתל-אביב. יהושע בריינר, בתוככי העיתון, מצטט כמה בטחוניסטים בדימוס שנשאו דברים נגד נתניהו, אבל בכותרת מודגשת סוגיה אחרת: "בפעם השנייה השבוע, המשטרה החמירה את ההגבלות על הפגנות".

כותרת הידיעה על ההפגנה ב"ישראל היום", היום

כותרת הידיעה על ההפגנה ב"ישראל היום", היום

לדברי בריינר, ההגבלות החדשות לא עוגנו בצו או תקנה כלשהם, והן מגיעות לאחר שמשטרת ירושלים החמירה על דעת עצמה את נוהלי ההפגנות. אחד ממארגני ההפגנה בתל-אביב, שמצוטט בעילום שם, מסר ש"זה ניסיון ברור של השלטון והמשטרה לפגוע בזכות היסודית להפגין".

בשני העיתונים הנפוצים בישראל, ההפגנה נדחקת לידיעות קצרצרות ומסורסות למראה. ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים ידיעת תצלום (אמיר אלון ואיתמר אייכנר) מוזרה, שעוסקת ברובה בציוץ של יאיר נתניהו, שאיחל למפגינים לחלות בקורונה. ב"ישראל היום" מקבלת ההפגנה ידיעת טור צד קצרצרה וצקצקנית שבה מדווחת דניאל רוט-אבנרי כי המשתתפים מחו על "השחיתות" ו"אובדן הדמוקרטיה" (המרכאות במקור). לקוראים אפילו לא נרמז איזו דמות פוליטית מפורסמת מואשמת ב"שחיתות" ובאחריות ל"אובדן הדמוקרטיה".

כיכר הבימה, תל-אביב, לקראת הפגנה נגד נתניהו. 16.4.2020 (צילום: תומר נויברג)

כיכר הבימה, תל-אביב, אתמול (צילום: תומר נויברג)

מעקב. "איכון הסלולרי יורחב", מדווחים ב"ידיעות אחרונות". הכתבים, יעל פרידסון ואיתמר אייכנר, שוחחו עם השר יובל שטייניץ, שעומד בראש צוות שרים שעוסק במעקבים ומצהיר באוזניהם ש"השב"כ לא חודר לפרטיות". מיד לאחר מכן הוא אומר ש"הכלים החדשים" יאפשרו "להגיע לדיוק של מטרים באיתור חולים", אבל ב"ידיעות אחרונות" לא מתעכבים על הסתירה.

ראש השב"כ, נדב ארגמן (צילום: מרים אלסטר)

ראש השב"כ, נדב ארגמן (צילום: מרים אלסטר)

"ידיעות אחרונות" היה העיתון שבו נחשף רק לאחרונה שמדיניות המעקב של שירות הביטחון הכללי עמוקה בהרבה, ואינה מוגבלת למאבק במגפת הקורונה. ובכל זאת, הגילוי המטריד הזה (של רונן ברגמן ועידו שברצטוך) לא חודר לאג'נדה החדשותית של העיתון, שמשרתת גם היום את זו של מערכת הביטחון והממסד הפוליטי. בידיעה החדשותית מדגישים את העמדה של שטייניץ ונציגי המדינה כפי שהושמעה בבג"ץ, ומציגים את הרחבת המעקבים כעובדה מוגמרת – ולא כיוזמה שגורלה טרם הוכרע. בעיתון גם לא טורחים לדבר עם שלל המבקרים, או אפילו לצטט מתוך דברי הביקורת שהושמעו אתמול בדיון המשפטי.

"הדפוס מוכר ומסוכן", מתריע הבוקר מאמר המערכת של "הארץ", "מתחילים באמצעים מזעריים כביכול, לזמן קצוב, ואחר-כך מרחיבים את האמצעים ואת משך הזמן, עד שהם הופכים לקבועים. עכשיו זה המאבק בקורונה, מחר מאבק בפשע ולבסוף – מאבק במתנגדי המשטר. ההיסטוריה רצופה בדוגמאות שבהן אמצעים לשעת חירום היו לשגרה".

מינוח

"לפי כללי הדקדוק הישראלי, כאשר מוסיפים את התחילית 'אסטרטגיה' למלה מסוימת, המלה עוברת מעתק סמנטי מיידי ונכנסת לתחום הצבאי. 'תוכנית לסיום המשבר' היא מסמך שנכתב על-ידי ילדה קטנה עם קוקיות שמפחדת למות מקורונה; מאחורי 'אסטרטגיית יציאה', לעומת זאת, עומד מצביא גיבור שאינו נכנע לטרור. לא במקרה השתלט השיח הבטחוני על ההתמודדות עם המגפה. בישראל, כל מה שצבאי הוא חשוב, אהוב, משרה ביטחון ומרדים את חוש הביקורת. אמנם במערכה הנוכחית האויב הוא נגיף מיקרוסקופי, אבל מי כמו צה"ל מנוסה בפעולות כירורגיות עדינות כגון הטלת פצצה במשקל טונה על בניין מגורים" (יוענה גונן, מתוך "מילון הקורונה השלם", "הארץ").

אמריקה

"שיירות בדרך למרכזי תרומת מזון, תורים לקבלת קערות מרק ודמי אבטלה, מהגרים לא רצויים שהופכים פתאום ל'חיוניים' ואחוז עצום של מתים משכונות הגטו השחורות. וירוס הקורונה הפך את ארצות-הברית ממעצמה עולמית למדינה שבה נפגעים בעיקר העניים, בתי-החולים הטובים בעולם קורסים והממשל לא מתפקד", מוסרת כותרת המשנה לכתבתה של ציפי שמילוביץ ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

"מגפת הקורונה משפיעה על כל מדינה ביקום, אבל בשום מקום בעולם המערבי היא לא חשפה ריקבון בסיסי ארוך שנים כמו בארצות-הברית", כותבת שמילוביץ. "היא קרעה את המסכה מעל המיתוס של אמריקה והציגה אותה כפי שהיא באמת: מדינת עולם שני עם צבא מעולם אחר". במרכז הכתבה, בגדול, נדפס תצלום של הומלסים מחכים בתור לחלוקת מזון.

"ככל שנחשפים מחדליו, מעשי טראמפ הופכים לקיצוניים יותר", מאבחן חמי שלו ב"הארץ". "הנה יבול של הימים האחרונים בלבד: בשיא המלחמה העולמית בנגיף, טראמפ מפסיק את הסיוע לארגון הבריאות העולמי ופוגע ישירות בפעילותו הבינלאומית. הוא מאשים את הארגון בהטיה לטובת סין, שאת מלחמתה בנגיף שיבח במו פיו. רשת פוקס מיד עוברת למתכונת חירום כדי להסביר לאמריקאים שעשרות אלפי מתיהם זה פסיק זניח לעומת האיום הנשקף מארגון הבריאות שהוקם ב-1948 (ביוזמת דיפלומט סיני, אבל מהמשטר הישן).

"אחר-כך התברר, על-פי ה'וושינגטון פוסט', שטראמפ הורה לעכב את תשלומי הסיוע לנפגעי המפולת הכלכלית עד שחתימתו תוטבע על הצ'קים הפדרליים לאזרחיו. כשהתברר שאין לו כלל סמכות לחתום על הצ'קים, הורה על הטבעת חתימתו בשוליהם. מדובר בחטא על פשע: לאלפי האמריקאים שאולי ניתן היה להציל אילו טראמפ לא חשב שהוא גאון הדור והקשיב למומחיו הרפואיים, יתווספו עתה אלה שיפשטו רגל – או שעצביהם לכל הפחות יימתחו עד הקצה – לפני שהצ'קים עם החתימה הנשיאותית יגיעו ליעדם.

"במוצאי שבת כבר איים טראמפ להשתמש בסעיף אחר בחוקה, שגם הוא מעולם לא הופעל, כדי לסגור למעשה את הקונגרס ולאפשר לו לבצע מינויים פדרליים כאוות נפשו. בית-המשפט העליון כבר פסק במהלך כהונת ברק אובמה שהסמכות שעליה נשען טראמפ כלל אינה קיימת. הודעתו העריצה היתה כה מטרידה עד שגם משרתו הנאמן של טראמפ בסנאט, מנהיג הרוב מיץ' מקונל, נאלץ להסתייג".

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, בנאום שבו הכריז על ריצתו לבית הלבן בחודש יוני 2015 (צילום מסך)

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, בנאום שבו הכריז על ריצתו לבית הלבן בחודש יוני 2015 (צילום מסך)

יואב קרני, מ"גלובס", מפרסם בסוף השבוע הזה שני טורים. שניהם עוסקים בטראמפ. "הניסיון אולי היה צריך להניא אותי מלכתוב את השורות הבאות, מפני שמה הטעם להסתכן בתחזית בסמיכות זמנים כזאת למאורע החזוי. אבל מאחר שהזהירות היא מן השטן, אני מתכחש לכללים, ומסתכן בתוצאות: דונלד טראמפ והמפלגה הרפובליקאית יובסו בבחירות של חודש נובמבר. מפלתם תהיה היסטורית. הוא יפסיד אולי בשני שלישים של המדינות. מפלגתו תאבד את הרוב שלה בסנאט, ותחזור ותפסיד את בית-הנבחרים", כותב קרני.

"טראמפ יפסיד לא רק בגלל מומיו, או אופיו, או נטייתו לפלג ולסכסך. אני אפילו אינני מבסס את התחזית על סקרי הימים האחרונים, הצריכים כשלעצמם להדיר שינה מעיני הנשיא ויועציו. רובם הגדול מראים כי טראמפ איבד את התנופה שהעניק לו משבר הקורונה; שהגלגל התהפך, ורוב האמריקאים אינם בוטחים במנהיגותו, בין שזה במלחמה נגד הנגיף ובין שזה בכלל".

ב"ישראל היום", עיתון הבית של טראמפ בישראל – והיחיד שלא רק התגייס למענו, אלא גם צפה את נצחונו בבחירות – לא מפרסמים הבוקר כתבות צבע או ניתוחים של המצב ההומניטרי, הכלכלי או הפוליטי באמריקה. הדבר הכי קרוב לזה הוא דיווח על כך שממשל טראמפ "בודק את האפשרות שמקורו של וירוס הקורונה הוא במעבדה סינית" (הכתב, יוני הרש, מבהיר שמדובר בהנחה לא מוכחת) וידיעה על כך שאיוונקה טראמפ "לא הפרה הנחיות כשחגגה את הפסח בניו-ג'רזי".

מניין המתים המאובחנים בארצות-הברית חצה שלשום את רף ה-30 אלף. מספר החולים המאובחנים מתקרב במהירות למיליון.

כלכלה

"שיא כל הזמנים במכירות המזון בחודש מרץ: 4.4 מיליארד שקל", מדווחים ב"גלובס". "מדובר בתוספת מכירות של 1.2 מיליארד שקל לעומת התקופה המקבילה אשתקד", מציינת הכתבת, שני מוזס. בעיתון הכלכלי מסכמים בטבלה את מצבן של החברות שמשבר הקורונה הקפיץ את הכנסותיהן: תנובה, שטראוס, אסם-נסטלה, קוקה-קולה ישראל (כולל טרה), נטו ויוניליוור (בעלת המותג תלמה).

סיפור טוב

ב"מוסף הארץ" מתפרסמת כתבת פרופיל מעניינת וארוכה (חמש כפולות) על יובל נח הררי. כתב ה"ניו-יורקר" איאן פרקר ביקר את הררי בישראל וחזר לאמריקה עם תיאור מדוקדק של מפעלותיו, מההרצאות בחו"ל ועד מעבדת המחשבות שהוא מפעיל מעל דיזנגוף סנטר. החלק המעניין ביותר מגיע לקראת סוף הכתבה, אז נדרש פרקר ל"גוזמאות שמופיעות מדי פעם בכתיבתו".

הכתב מונה שתיים מהן: אנקדוטה (שגויה) על חברת הון סיכון מהונג-קונג שמינתה אלגוריתם לדירקטוריון שלה (סיפור שהתגלה כ"מלכודת פתאים"), ו"מפגש במדבר בין האסטרונאוטים של אפולו 11 לאמריקאים ילידים שהכתיבו להם הודעה שביקשו למסור לירח. ההודעה, שתורגמה מאוחר יותר, היתה 'הם באו לגנוב את אדמותיך'" – סיפור שלטענת המראיין נולד במערכון של ג'וני קרסון.

הררי, מציין המחבר, לא מוטרד מטעויות כאלה, שלדעתו אינן פוגמות במסרים שהוא מנסה להעביר לקוראים. "אני לא יודע אם זה סיפור אמיתי", אומר הררי על אנקדוטת האינדיאנים, "זה לא משנה – זה סיפור טוב". מבין השורות עולה דמותו של הררי לא כאיש מדע שמבסס את מסקנותיו על עובדות, אלא כאידיאליסט שמשתמש בעובדות (ועובדות כזב) מאירות עיניים כדי לשכנע את קוראיו להסכים איתו. לגיטימי, אבל מאכזב.

אגב, החברה ההונג-קונגית מהאנקדוטה המופרכת של הררי היא Deep Knowledge Ventures, שעלתה השבוע לכותרות בהקשר אחר: פוסט שיווקי מטעמה שעלה באתר "פורבס", ובו הוכתרה מדינת ישראל כ"מדינה הבטוחה ביותר מפני נגיף הקורונה". אחרי שנתניהו הפיץ את הידיעה בעלת הבסיס הרעוע, שורה של כלי תקשורת מיהרו להדהד את הדברים ולייחס אותם ל"פורבס". במגזין הכלכלי הכחישו כל קשר לפרסום.

ענייני תקשורת

שריל סנדברג (צילום: Michael Wuertenberg, רישיון CC BY-SA 2.0)

שריל סנדברג (צילום: Michael Wuertenberg, רישיון CC BY-SA 2.0)

יח"צ. אחת הכתבות המרכזיות של "7 ימים" היא ראיון שערך העורך, רביב גולן, עם שריל סנדברג מפייסבוק, סמנכ"לית התפעול של צוקרברג והאשה החזקה בענקית הדיגיטל. הראיון עצמו דל, עוסק בעיקר בטפל (החיים האישיים, מחיר ההצלחה), ונראה כמו תוצאה של עסקה עם פייסבוק.

גולן אמנם שואל את סנדברג שאלה וחצי על חדשות כזב, אבל מאפשר לה למרוח אותו כדבעי – כולל קביעה מעוררת גיחוך שלפיה בפייסבוק למדו "מה זה פייק ניוז" רק לפני שנתיים. במקום להצביע על מופרכות הדברים, גולן פשוט ממשיך הלאה ומציג לה שאלות כמו "איך היה לכם בליל הסדר", "שריל, את משתמשת בזום הרבה?", כיצד תיכננה להתארס ומי שילם על הטבעת. מביך.

תעמולה. ב"גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", מקדיש מורן שריר טור לרשת הטלוויזיה האמריקאית One America News, שאומצה על-ידי הנשיא טראמפ. האבולוציה ששריר מתאר מזכירה תהליכים מענף התקשורת הישראלי: OAN נוסדה ב-2013 כפרויקט צד של בעל הון אמריקאי, ובראשיתה התנהלה כ"עסק משפחתי קטן" בלי כוונות רווח ועם "צוות מצומצם בשכר מינימלי" ש"היה מעלה עשרות ידיעות ביום, מאומתות יותר או פחות, כשברקע צילומים מסוכנויות ידיעות".

"הרעיון היה לתת קונטרה לערוצי החדשות שזנחו את העדכונים לטובת ברבורים בלתי פוסקים", כותב שריר. כשטראמפ התחיל לתפוס תאוצה, הרשת התגייסה לשירותו ונדדה לשוליים המטורללים של הימין האמריקאי. "זו עדיין רשת קטנה ושולית", כותב שריר, "אבל הנשיא דואג שהיא תיראה גדולה וכך, אולי, באמת יהפוך אותה לכזו. כמו שהוא עשה לאמריקה".

שת"פ. במדור הראיונות הטלפוניים של ניר גונטז' ב"מוסף הארץ" מתראיין השבוע דובר משרד הבריאות, אייל בסון. "העיתונות המציאה את עצמה מחדש", הוא אומר. "לא רק מרדף אחרי סקופים. גם ניתוחים עמוקים, והצבעה על מקומות שצריך להשתפר בהם – שאפו. העיתונות היא שותף קריטי. אנחנו רואים בכם שותף".

תיקון. "בטור בשבוע שעבר נפלה טעות", כותב נחום ברנע בשולי טורו הנוכחי. "את המשפט 'אני קרוע בין העם שלי למדינה שלי' אמר ח"כ עבד אל-עזיז א-זועבי, ולא קרוב משפחתו, ח"כ סיף א-דין א-זועבי. אני מודה לכל הקוראים שטרחו והעירו".

פספוסים. כתבי "מעריב" משה כהן ואלון חכמון משמרים מסורת עיתונאית ותיקה ומדווחים לקוראיהם על מצב התורים לפיתות עם תום חג הפסח, אבל מצליחים לפספס מול שער ריק. "במאפיית אבולעפיה ברחוב יפת בירושלים לא היו תורים ארוכים", הם מציינים, ושולחים את הקוראים לחפש את המאפייה היפואית הידועה ברחוב לא קיים בעיר הבירה.

עיתונות מידבקת. נחמיה שטרסלר, ב"הארץ", מוסר לקוראיו שבימים האלה נמנע בנימין נתניהו מלגעת בעיתונים שמגיעים למעון ראש הממשלה. "כשנשאל מדוע, השיב: אתה יודע מי נגע בעיתונים האלה קודם?".