הביביתון שלך חזר

"לעולם לא אפגש עם ביבי שוב", אמר שלדון אדלסון לחוקרי "תיק 2000", כך לפי תמלילי החקירה שפרסם לאחרונה רביב דרוקר. כשנשאל מדוע, איל ההימורים הסביר שהחליט על כך אחרי שקרא בעיתון כיצד ניהל הנאשם בשוחד דהיום, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיחות עם הנאשם בשוחד דהיום, העורך האחראי של "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, דיונים מושחתים שבהם הבטיח לדבר עם "הג'ינג'י" (אדלסון) על צמצום התפוצה של "ישראל היום" תמורת הטיית הסיקור ב"ידיעות אחרונות".

ובאמת, אחרי התפוצצות "תיק 2000" ניכר היה ש"ישראל היום" לוקח כמה צעדים אחורה מנתניהו. פתאום אפשר היה למצוא ביתר קלות ביקורת עליו בעיתון מהצד הימני של המפה הפוליטית. פתאום אפשר היה למצוא ידיעות מחמיאות על נפתלי בנט, ואדלסון אף נצפה מסתודד איתו באירועים, הרחק מנתניהו ורעייתו הגברת שרה.

אפשר שההתרחקות מנתניהו לא נבעה רק מעלבון אישי בשל הכינוי "הג'ינג'י" ("צבעתי את השיער שלי. לא אהבתי את האפור", הסביר אדלסון לחוקרים). כשסיקור מוטה הופך פלילי, טוב לו לביביתון להציג עמוד שדרה אידיאולוגי ולהיראות פתאום כעיתון ימני כללי, ולא כדף מסרים של לשכת ראש הממשלה. תהא הסיבה אשר תהא, היא מתבטלת בכל פעם שמגיע רגע הכרעה פוליטי, ובאופן המובהק ביותר כשהבחירות בפתח. במקרה כזה העיתון חוזר להיות ביביתון במלוא מובן הביטוי. ראו נא לדוגמה את גיליון הבוקר, כשבועיים וחצי לפתיחת הקלפיות.

שער "ישראל היום" (פרט), 14.2.2020

שער "ישראל היום" (פרט), 14.2.2020

הכותרת הראשית, יחד עם חלק נכבד מהשער ומכפולת העמודים הפותחת את העיתון מוקדשים ל"מאמר מיוחד" מאת הנאשם נתניהו. דף המסרים שמלווה את נתניהו בעצרות שהוא מקיים בימים אלה ברחבי המדינה (רק אני יכול להבטיח מימוש תוכנית טראמפ) מקבל חזות עיתונאית ומודפס ב-400 אלף עותקים המחולקים חינם לציבור.

נכון, אין שם את הקריאה המפורשת להצביע מחל וליכוד, ליכוד ומחל, אך יש הכל למעט זה ("הבחירות האלו יקבעו אם ישראל תממש הזדמנות היסטורית או תחמיץ אותה. אני אממש את תוכנית המאה. יריבינו הפוליטיים יביאו את 'פספוס המאה'. למען מימוש ההזדמנות ההיסטורית, למען ארץ ישראל, אסור לנו להחמיץ את הרגע הזה").

עורך העיתון, בועז ביסמוט, מצטרף עם טור חריג פרי עטו, שרואה אור במוסף הפוליטי "ישראל השבוע": "במקום לזרוע פילוג בימין ולפרום את הלכידות סביב הנהגתו הפוליטית של המחנה הלאומי, על מנהיגי המתיישבים לקבל אחריות עילאית לשלושת השבועות הקרובים ולהאמין לנתניהו ולממשל שהם מתכוונים ליישם את שהבטיחו. לא יהיה אבסורד גדול יותר, אם לא טרגדיה של ממש, אם שבועיים וחצי לפני הבחירות הימין יתפלג, השלטון יועבר לשמאל, והסיכוי הריאלי היחיד להחיל ריבונות תחת מטריית הלגיטימציה של ארצות-הברית – יתמוסס. הימין צריך להתאחד סביב מי שהביאו אותו לרגע ההיסטורי הזה – ולא להחלישו בדעת הקהל, וגרוע מכך, בקלפי".

היהודי העשיר בעולם אולי נעלב מכפיות הטובה של נתניהו, אבל אל מול האפשרות שגנץ יהיה ראש ממשלה וימסמס את ההצעה של טראמפ (100 מיליון דולר ישים אדלסון על טראמפ גם בסיבוב הבחירות הנוכחי), הוא מוחל על כבודו ומניח את כל הז'יטונים על בן חסותו הוותיק. במובן מסוים, יש בכך כדי לפעול לזכותו: נראה כי לאדלסון באמת יש תפיסת עולם, ועל אף הסכין שחטף מנתניהו, לדעתו ראש הממשלה הנוכחי הוא עדיין ההימור הטוב ביותר למימוש האידיאולוגיה שלו.

להרוג את תיק מוזס

שמו של הנאשם מוזס ממשיך להתנוסס הבוקר בראש שער "ידיעות אחרונות" מתחת לתואר "העורך האחראי", אף שחלפו כבר 17 ימים מאז הוגש נגדו כתב אישום בגין הצעת שוחד לראש הממשלה באמצעות הטיית הסיקור בכלי התקשורת שבשליטתו.

אם מוזס עדיין אחראי על "ידיעות אחרונות", הרי שכל שדרת הכותבים והעורכים הבכירים ב"ידיעות אחרונות" אחראים לבושה. הבוקר שניים מהם מפרסמים מאמר שמקבל את הכותרת הראשית בעיתון, במה שנראה במבט ראשון כניסיון לייצר מחדש מעט כבוד עצמי באמצעות נקיטת עמדה ברורה. לא נגד המשך כהונתו של מוזס כעורך אחראי (הם עשו זאת בעבר וזה לא הזיז אותו ממקומו), אלא בעד היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט (מימין) ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס (צילומים: פלאש 90)

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט (מימין) ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס (צילומים: פלאש 90)

"הממשלה נגד היועץ" היא הכותרת הראשית של העיתון, המתפרסמת מעל תמצית מאמר משותף מאת נחום ברנע וטובה צימוקי. שני העיתונאים הבכירים מפרסמים קריאת אזהרה. השבוע, הם כותבים למי שלא שם לב, חלה "הפיכה שלטונית". ממשלת ישראל, בראשות הנאשם נתניהו, החליטה בישיבת הממשלה פה אחד לפעול בניגוד לחוות הדעת המשפטיות החד-משמעיות של היועמ"ש מנדלבליט. "היה שם טבח", מצוטט גורם שנכח בישיבה.

"אין יותר כבוד להחלטות היועץ, אין פחד, אין הרתעה. מעכשיו הממשלה תעשה מה שבא לה, מתי שבא לה", כותבים ברנע וצימוקי. "היועץ המשפטי ימשיך לייעץ לממשלה, אבל עצותיו לא יתקבלו. הלכה למעשה, הוא הופשט ממחצית סמכויותיו". לפי השניים, זו רק ההתחלה.

"אם נתניהו יקים ממשלה לאחר הבחירות", מזהירים ברנע וצימוקי, "ההחלטה הראשונה שלה תהיה להדיח את אביחי מנדלבליט. ההחלטה תקדים כל דבר, אפילו סיפוח חלקים מהגדה. ואז, או אז, היועץ המשפטי החדש ופרקליט המדינה החדש, נבחריו של אמיר אוחנה, יישלחו להרוג את תיקי נתניהו".

ההתייצבות לצדו של התובע הראשי בעיתון שבו מכהן נתבע ראשי מעוררת הערכה. הנה העיתונאים הבכירים מכריזים על עצמאות ומביעים תמיכה במי ששלח את בעל הבית לדוכן הנאשמים. אך במבט שני מתחילים להסתנן הספקות. אולי זו בעצם חנופה ריקה, שנועדה לרכך את לבו של מנדלבליט במשא-ומתן על עסקת טיעון למוזס? אולי זו השיטה שלהם להרוג את תיק מוזס? זו בדיוק הבעיה בעיתון שעורכו האחראי נאשם בשוחד.

ברנע וצימוקי פותחים את טורם המשותף בהדגשה עד כמה חריג היה השבוע המעמד שבו ישיבת ממשלה, שבה משתתף היועץ המשפטי לממשלה, מנוהלת בידי מי שהואשם על-ידו בנטילת שוחד. אך אין הבדל מהותי בין מעמד זה לבין מצב שבו עיתון מסקר את היועמ"ש אף על-פי שהעומד בראשו הואשם על-ידו בהצעת שוחד. כדי לצמצם במשהו את הספקות ולהתחיל בתהליך של רכישת אמון הציבור, על הנאשם מוזס לפרוש מתפקידו. אין מנוס.

כנופיית שלטון החוק

כשאריאל שרון ואהוד אולמרט, חביבי "ידיעות אחרונות", הסתבכו בפלילים, סיקור מערכת המשפט בעיתון היה עוין ל"כנופיית שלטון החוק". מאז שנתניהו ומוזס הסתבכו, העיתון שינה את גישתו והחל להביע תמיכה במה שאוחנה הגדיר לאחרונה "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות". הבוקר ברנע וצימוקי טובעים מונח חדש לתיאור אותם האנשים ממש: "חבורת הצמרת בפרקליטות". הרקע: מינוי דן אלדד לפרקליט המדינה.

לפי ברנע וצימוקי, אחרי שאוחנה הכריז על מינוי אלדד לפרקליט המדינה, מנדלבליט מצא את עצמו בין הפטיש לסדן: "חבורת הצמרת בפרקליטות" היתה נגד, ולכן היועמ"ש יצא למאבק נגד המינוי. אך כיוון ש"יועץ משפטי לממשלה לא יכול לצאת נגד מהלך שנעשה כחוק", מסבירים ברנע וצימוקי, מנדלבליט "חטף בתקשורת וחטף קשה, עם הרבה מאוד רעל ברשתות החברתיות", ולבסוף נסוג, בעיקר כדי להציל את מוסד היועמ"ש ומערכת המשפט כולה.

רן ברץ (צילום: הדס פרוש)

רן ברץ (צילום: הדס פרוש)

לרן ברץ, בעל טור ב"מקור ראשון", יש תיאור מעט אחר לתהליך שעבר על מנדלבליט. מנדלבליט אמנם התנגד למינוי אלדד תחילה, ואכן נסוג בו בהמשך, אחרי שחטף ביקורת מכל הכיוונים, אך לפי ברץ הביקורת שספג מהעיתונות לא נבעה מכך שפעל נגד מהלך חוקי, כפי שמתארים ברנע וצימוקי.

ברץ מצטט מהביקורת החריפה שספג מנדלבליט מצד העיתונאים רויטל חובל, אמיר אורן וחן מענית, ומגיע למסקנה כי "עידן האִתרוג של מנדלבליט, אם כן, חלף עבר לו. הוא התקיים רק כל עוד הוא היה צריך להגיש כתבי אישום נגד נתניהו. ברגע שעשה את הצעד הבלתי הפיך הזה, התחוור לו שהגיבוי מהתקשורת בהחלט הפיך. מנדלבליט עשה את שלו בשירות השמאל, מנדלבליט יכול ללכת".

לפי ברץ, "מערכת המשפט שלנו נמצאת בקריסה" משום ש"בכיריה עסוקים בעיסוקים טפלים בתחומים האישיים, הפוליטיים והתקשורתיים, במקום בניהולה". ב"גלובס" מציע גיל ברינגר לשנות את שיטת מינוי השופטים לבית-המשפט העליון. "הבחירה לערכאה העליונה צריכה לעבור לידי בחירתם הבלעדית של נבחרי הציבור, כמו ברבות ממדינות העולם", הוא כותב, "בסופו של דבר, הם ורק הם אמורים לתת בפנינו דין וחשבון".

מחרה מחזיק אחריו שמחה רוטמן, היועץ המשפטי של התנועה למשילות, שחתום על טור ב"ישראל היום" שנושא את הכותרת "הגיע הזמן לשנות את שיטת מינוי השופטים". לפי רוטמן, "בית-המשפט עוסק בשאלות ערכיות ופוליטיות. זה מצער אך זה המצב. ואם זה המצב, שופטי ישראל צריכים להתמנות כמו בכל המדינות המתוקנות, על-ידי נבחרי הציבור. קיים פער אדיר בין התפיסות והערכים של רוב אזרחי המדינה לבין עמדותיהם הפוליטיות של החברים במסדר הסודי של עוטי הגלימות. הפער הזה פוגע באמון הציבור בבתי-המשפט ופוגע בדמוקרטיה וברצון העם. רק שינוי שיטת הבחירה יסגור את הפער. דווקא עכשיו, הגיעה העת".

במאמר האזהרה של ברנע וצימוקי שב"ידיעות אחרונות" מוצג השינוי המוצע מזווית אחרת. לפי השניים, אם נתניהו ינצח בבחירות ויעניק לשר אוחנה את האפשרות להמשיך בתפקיד, הוא ינסה "לשבור את כללי המשחק, לפרק את המוסדות, להרחיק את האנשים ולהקים מתוך האנרכיה מערכת משפט חדשה, כפופה לשלטון, ממש כפי שנעשה בשנים האחרונות בפולין ובהונגריה".

אגב, פישלנו

ב-14 בנובמבר האחרון הרג צה"ל משפחה עזתית. ב"ישראל היום" לא דיווחו על כך לקוראים במשך ארבעה ימים. נראה שציבור הקוראים של העיתון ("ישראל השנייה"?) כה רגיש לביקורת עצמית, שיש להגן עליו מפני כל מידע לא נעים באמצעות העלמתו. קוראי העיתון הנפוץ בישראל למדו על הרג המשפחה העזתית לראשונה רק ב-19 בנובמבר, וזאת מידיעה שהופיעה תחת הכותרת "גנץ גינה את הרג המשפחה בעזה, טיבי: 'דברים אמיצים'".

ביום ראשון השבוע, ה-9 בפברואר, נחשף כי אפליקציית "אלקטור" שבה עושה הליכוד שימוש לקראת הבחירות לכנסת הכילה פרצת אבטחה חמורה, וכי ספר הבוחרים, שכולל מידע אישי על 6.5 מיליון ישראלים, דלף. ב"ישראל היום" שוב החליטו לא לדווח על כך כלל במשך ארבעה ימים, עד הבוקר, 14.2. המידע המביך מוצג הבוקר לראשונה לקוראי "ישראל היום" באופן עוד יותר אגבי מאשר הרג של משפחה בעזה (ללמדנו שהנאמנות בעיתון היא קודם כל למפלגה, ורק אחר-כך ל"כוחותינו").

עקיבא ביגמן חושף כי מערכת ניהול התיקים בבית-המשפט העליון לא נרשמה כחוק, וחשופה לדליפה. ביגמן מדווח כי "מדובר במערכת אינטרנטית שיש לה ממשקים עם הרשת הפתוחה, וככזו היא עשויה להיות חשופה לפריצה". אגב כך הוא מציין כי "הדליפה השבוע של ספר הבוחרים דרך האפליקציה שמעניקה שירותים לליכוד מלמדת שחשש כזה כלל אינו תיאורטי". ברוכים הבאים, קוראי "ישראל היום", לעולם הממשי.

בחירות 2020

שבועיים וקצת לבחירות, והסיקור ממשיך לתאר מירוץ הסוסים. ב"ישראל היום" מפרסמים ממצאי סקר מנדטים ("הסבב הרביעי באופק"), מדווחים כי "הליכוד משיק קמפיין לציבור הערבי" (תוך הדהוד ההטעיה הקבועה שלפיה חברי-הכנסת של הרשימה המשותפת לא דואגים לאינטרסים של אזרחי ישראל) ומוסיפים כי נתניהו הכריז שניר ברקת יהיה שר האוצר בממשלתו הבאה.

ב"מעריב" מדווחים על ממצאי סקר, על החלפת מהלומות מילוליות בין גנץ ונתניהו, הבטחה של גנץ למנות את יעל גרמן לשרת הבריאות והתבטאות "מפתיעה" של ליברמן.

ב"מקור ראשון" מפרסמים ממצאים של סקר שנערך בקרב מדגם כפול בגודלו (אבל הביא לאותן התוצאות), וזאת לצד כתבה מאת שירית אביטן-כהן על המאמצים של הליכוד וימינה ללקט כמה שיותר מצביעים.

ב"הארץ" כותב יוסי ורטר כי "ככל שאנו קרבים ל-2 במארס, התרחיש של סבב רביעי נראה הגיוני יותר מזה שתוקם ממשלה".

הסכסוך הישראלי-פלסטיני

ארי שביט ממשיך לתור בארץ ישראל בשליחות "מקור ראשון", והפעם מגיע על יהודה ושומרון. הוא נפגש בין היתר עם דורון ניר-צבי ומבקש להבין ממנו מה יהא על "הערבים" (שביט כבר למד מאורח קודם שאין עם פלסטיני) שחיים בגדה המערבית. "תגרש אותם? תארגן להם אפרטהייד? תאפשר להם להפוך את ארץ ישראל הענקית שלך למדינה ערבית?".

ישראלים מטיילים בהתנחלות פדואל, פסח 2019 (צילום: פלאש 90)

ניר-צבי מספק לו תשובה מפורטת: קודם כל, לספח את כל השטח. שנית, "לחוקק חוק עידוד הגירת נוכרים. מין חוק שבות הפוך כזה". ואז יצטרכו "לקבוע שכל מי שחותר תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית מוצא את עצמו על מסוק ומונחת בעזה". אחר-כך יש גם עידוד ילודה ועלייה, אבל העיקר כבר ברור.

"אני לא אזום מלחמה", מבהיר ניר-צבי, "אני לא פסיכי. אבל אם בכל זאת תפרוץ מלחמה והערבים יברחו, אני לא אעמוד על גשר אלנבי ואעצור אותם. ואם הערבים יעשו טעות ויניפו את נס המרד – זאת תהיה הזדמנות לעשות את מה שבן-גוריון עשה ב-1948, ולפתור את הבעיה באופן מוחלט. על הטעות שעשינו ב-1967 לא נחזור".

להטב"קופוביה

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מראיין אלישיב רייכנר את הרב יעקב אריאל, שהתבשר השבוע על זכייתו בפרס ישראל. מיד עם ההודעה על זכייתו התעוררה סערה משום שבעבר התבטא בגנות הומואים ולסביות ("נכים"). הראיון לרייכנר נפתח דווקא בסוגיית שנת שמיטה והפתרון של "אוצר בית-הדין", אך בהמשך מתייחס אריאל גם לבעלי הנטייה.

"היום אסור לך לומר דברים שאתה חושב כאמת, זו סתימת פיות", אומר הרב, ובהמשך מוסיף: "ברמה האישית, יש לי קשר אישי עם אנשים כאלה. אני מבין אותם ואת מצוקותיהם, מקרב אותם ומנסה לעזור להם. הם בני אדם שצריכים התייחסות אנושית כמו כל אדם.

"עם זאת, בפולמוס הציבורי, כשאומרים לך שאתה הומופוב, כלומר שאתה מופרע נפשית, וכשאנשים מכובדים אומרים שמי שמדבר על משפחה טבעית, תקנית ונורמטיבית הוא חשוך, מפגר ופרימיטיבי, אז התשובה הספונטנית היא אמירות קשות הפוכות. אמנם השתמשתי בביטוי נפשי שהיה מקובל בצבא האמריקני לפני עשרים שנה, ובכל זאת אני מבקש סליחה מכל אלו שנפגעו. לא התכוונתי להגיד את זה על אף אחד, זה היה רק לצורך הפולמוס. הריקושטים פגעו באנשים הפרטיים, והם לא אשמים".

מי שלא נסוג מהאמירה של הרב אריאל הוא עמנואל שילה, עורך "בשבע". בטור הפותח את הגיליון האחרון של השבועון החינמי הפופולרי בקרב הציונות הדתי כותב שילה: "אינני יודע אם ההגדרה מחלה מתאימה לנטייה החד-מינית, אבל אין ספק שמדובר בלקות חמורה ופגם קשה. גבר שאינו מסוגל לקיים זוגיות אוהבת עם אם ילדיו, כמו גם אשה שאינה יכולה לקיים זוגיות אוהבת עם אבי ילדיה, סובלים מפגם נפשי, סוג של נכות שמביאה אותם לגדל ילדים שאינם זוכים להכיר את אחד מהוריהם הביולוגיים ולחיות במחיצתו.

"וכשמדובר בגברים חד-מיניים, הרצון לילדים משלהם בלי שיש להם שותפה לחיים גורם להם לסחור בגופה של אשה זרה ומוחלשת. אשה שבמטען הגנטי שלה הם לא מעוניינים בשביל ילדיהם, אבל את עוניה ואת רחמה הם מנצלים כדי להגשים את חלום ההורות שלהם. הגדרת הנטייה החד-מינית כפגם לא נועדה להשפיל מישהו, אבל היא חיונית כדי שהחברה תדע שעליה להקצות משאבי מחקר כדי לנסות למצוא לה פתרון, ממש כשהם שהיא משקיעה בחיפוש פתרונות לעיוורון או לחירשות".

בוחן מציאות

"רוב רובם של הישראלים, ולעניות דעתי גם מקרב המתיישבים, סבור שיש פה הזדמנות אדירה שחייבים לאמצה בחום", כותב בועז ביסמוט על תוכנית המאה של דונלד טראמפ. על מה מבסס ביסמוט את קביעתו זו?

הסקר היחיד שהראה נתונים שמהם אפשר להגיע למסקנה כזו בוצע על-ידי מכון הסקרים "דיירקט פולס" של עד המדינה שלמה פילבר, שם צוין כי כ-67% תומכים בתוכנית טראמפ (אותו פילבר, אגב, משמש הבוקר ב"מקור ראשון" כפרשן לענייני בחירות וממליץ לליכוד היכן להשקיע את משאביו כדי לנצח).

אבל בסקר שבוצע עבור חדשות 12 על-ידי מכון מדגם נמצא כי רק 50% מהציבור תומך בתוכנית טראמפ. וחשוב מכך, בסקר שבוצע על-ידי מכון מאגר מוחות עבור העיתון של ביסמוט נמצא כך: "לגבי תוכנית טראמפ, דעותיו של הציבור חצויות. לשאלה האם ישראל צריכה לאמץ את התוכנית כולה, 35% השיבו בחיוב. 31% אמרו שלא. 34% אמרו כי הם לא יודעים. לגבי החלק בתוכנית העוסק בהחלת הריבונות על בקעת הירדן ויישובי יו"ש: 32% אמרו כי יש לעשות זאת עוד לפני הבחירות. 23% אמרו כי יש לספח אולם רק אחריהן. 20% בלבד אמרו כי אין לספח כלל ואילו 25% אמרו שאינם יודעים".

השראה

"התיק הקל ביותר להוכחה הוא דווקא 2000: 'פשוט צריך ללחוץ על Play'", מתאר גידי וייץ ב"הארץ" את עמדתה של עו"ד ליאת בן-ארי, התובעת בתיקי נתניהו (ומוזס).

עמיתו לעיתון, גיא רולניק, קיבל השראה מתמלילי "תיק 2000" ופותח את טורו שב"דה-מרקר" בתמלילים מומצאים של השיחה שקיים לאחרונה נתניהו עם מארק צוקרברג:

נתניהו: אנחנו מדברים על מתינות, על אלגוריתם הגיוני, לא למהר להוריד את החומרים שלנו או של האוהדים שלנו, לשמור על ניטרליות ולא להתערב בשום פרסומת של הליכוד.

צוקרברג: זה ברור לי. עזוב. צריך לדאוג שתהיה ראש ממשלה.

נתניהו: אני חושב שבשביל האינטרנט, בשביל חופש הביטוי צריך לדאוג.

צוקרברג: אמרתי לך, לשמחתך, אתה המשוגע שרוצה להיות ראש ממשלת ישראל, חברך טראמפ רוצה להיות נשיא ארצות-הברית. אותי הרמה המקומית קצת משעממת, אני מסתפק בכך שאני הבוס של רשת התקשורת שמשפיעה על 3 מיליארד איש ב-190 מדינות – על הבחירות בכל העולם.

נתניהו: אבל תטפל באלגוריתם.

צוקרברג: אני אומר לג'ורדנה (קטלר, הלוביסטית של פייסבוק בישראל, שעבדה בעבר עם נתניהו ועם מקורבו רון דרמר; ג"ר) לדבר היום עם מי שאחראי על הפרסום והניוזפיד בישראל.

נתניהו: אבל תסובב את האלגוריתם.

צוקרברג: ביבי, זאת מערכת בחירות רביעית שלנו. יהיו מיליון אלמנטים עליך. ניהלנו את זה בספטמבר, אתה שכחת אולי.

נתניהו: לא שכחתי בכלל.

צוקרברג: נוהל אינטליגנטי, טוב, והיינו לכאורה באותו מצב. כבר היינו בסרט הזה, עשינו את זה. זאת מערכת בחירות רביעית שלנו, מאז שפייסבוק התחילה לקבוע את התוצאות של הבחירות בכל העולם. בחירות רביעיות שלנו, לא שלישיות, רביעיות. ינואר 2013, מארס 2015, אפריל 2019, ספטמבר 2019.

סימנייה

מוסף "שבת" של "מקור ראשון" מוקדש לש"י עגנון במלאות 50 למותו, כולל ראיון עם המו"לית רחלי אידלמן (בת למשפחת שוקן).

ב"מוסף הארץ" מתפרסמת כתבה מאת עודד כרמלי על מחשבים קוונטיים.

במוסף "G" של "גלובס" מקבל יואב קרני במה נרחבת מהרגיל כדי לתאר, על בסיס התנסותו האישית, את ההיסטוריה של מדינת ישראל כסרסור לשיפור היחסים עם ארצות-הברית (הוא כמובן לא משתמש בביטוי זה).

עושים לביתם

ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מתפרסמים עמודים במימון בנק הפועלים.

10 מתוך 55 עמודי "דה-מרקר" (18%) הם עמודים שנראים מערכתיים אך בפועל הם פרסומיים ונושאים את הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי".

ענייני תקשורת

אוף דה רקורד. נתי טוקר מביא ב"דה-מרקר" את תמלילי החקירה שעבר רון אילון, מנכ"ל yes לשעבר. מעבר לעניין שיש בתוכן דבריו, ראוי לציין כי בחודשים האחרונים מוביל תומר גנון ב"כלכליסט" את חשיפת תמלילי החקירות מ"תיק 4000". יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חושף גנון יחד עם עמיתיו לעיתון עוד ועוד פרטים מהפרשה. יחד הם מספקים תמונה מבהילה של יחסי התן-קח בין נתניהו ומקורביו לבכירי קבוצת בזק. דומה כי גנון יושב באופן בלעדי על הר של מסמכים רבי ערך ושולה מהם כל פעם אחד למהדורה של יום המחרת, לעיניהם הכלות של עמיתיו.

כבר בחודש נובמבר הביא גנון גם את תמליל החקירה של אילון ב"תיק 4000", אולם התמליל שמפרסם טוקר, חשוב להדגיש, הוא מחקירה מוקדמת יותר של אילון, ברשות ניירות הערך, חקירה שבעקבותיה נפתחה במשטרה חקירת "תיק 4000".

און דה רקורד. מו"לית "גלובס" ובעלים שותפה בעיתון, אלונה בר-און, התראיינה לפודקאסט "אוף דה רקורד" של "גלובס" והשיבה לשאלותיו של דוד ורטהיים, עורך ב"גלובס". כבעבר, תמצית הראיון התפרסמה על פני עמוד וקצת בגליון סוף השבוע של "גלובס". כתב המדיה של "דה-מרקר", נתי טוקר, הביע בטוויטר תמיהה ("הזיה"). בתשובה צייץ ורטהיים דוגמאות להשתתפותו של מו"ל "הארץ" עמוס שוקן בפודקאסטים של העיתון שלו.

אלונה בר-און, יו"ר "גלובס" ומבעלות השליטה בעיתון (צילום מסך)

אלונה ר-און, יו"ר "גלובס" ומבעלות השליטה בעיתון (צילום מסך)

משם המשיך הוויכוח לאיכות החשיפה בעיתון מודפס לעומת אתר מקוון, ובמקביל להצבתו של עיתונאי כמו ורטהיים בניגוד עניינים שלא יכול להימחות, לא משנה כמה גילויים נאותים ("מלאים") יינתנו. האזנה לראיון המלא מעלה כי ורטהיים הפגין כלפי בעלת הבית שלו את אותו סגנון לא דורסני שהפגין מול מרואייניו הקודמים בפודקאסט (רוגל אלפר מ"הארץ", שרון שפורר מ"המקום הכי חם בגיהנום", אורי רוזן מ-mako ואילנה דיין מ"עובדה"), כך שלפחות מהבחינה הזו שמר על אינטגריטי.

צריך גם לציין שלהבדיל מ"הארץ", "גלובס" ממציא את עצמו מחדש בשנתיים האחרונות, אחרי תקופת החושך הארוכה של אליעזר פישמן. את הצגתו מחדש לציבור לא ניתן לעשות ללא הופעות חוזרות ונשנות של בכיריו. נכון, זה כולל כמות גדולה מאוד של ידיעות בעיתון ובאתר על נאומים שנשאה בר-און בכל מיני ועידות, כמו גם שלל מאמרים בחתימתה על תפיסת העיתונות בעיניה, אבל זה עדיף מאשר התבצרות בשתיקה ותקשורת עם העולם באמצעות שליחים לא רשמיים.

כפי שוורטהיים עצמו מציין במהלך הראיון, יש לנו כעת בישראל עוד מו"ל אחד שמדבר, וזה חשוב. עדיף שבר-און תתראיין לבמה שאינה בבעלותה, אבל חשוב מכך שתמשיך לדבר, במיוחד אם לא מסכימים איתה.

מהנעשה בתאגיד. ב"מקור ראשון", שעורכו חגי סגל הפיץ לאחרונה חוברת מיוחדת בת 40 אלף מלה על תולדות ההטיה השמאלית של התקשורת בישראל, ממשיכים להקדיש תשומת לב רבה לתקשורת. באתר "מקור ראשון" ישנו מדור בשם "מחסום Watch" המוקדש כולו לביקורת תקשורת, והבוקר מתפרסמת במהדורת הדפוס ידיעת תקשורת בראש עמוד 3 של קונטרס החדשות.

מיכאל טוכפלד מדווח כי מאז ששרון עמית החליפה את עומר בן-רובי כמנהלת כאן ב', הרשת פנתה שמאלה. אמילי עמרוסי חדלה להגיש יומני ערב, בני טייטלבוים חדל להגיש יומני בוקר, ויעקב אייכלר קיבל הערה כי עליו להביע פחות עמדות "חרדיות" ביומני הלילה.

ב"הארץ" מדווח אור קשתי (בעמוד 15 של קונטרס החדשות) כי בתחנת כאן מורשת משתיקים שירת נשים. "לדברי עובדים בתחנה, מנהלת כאן מורשת, לימור גריזים-מגן, ועורכת המוזיקה הראשית, דבורה גוטמן-קיציס, אחראיות על יישום ההוראה, אולם נראה כי בכירים בתאגיד שותפים לה", כותב קשתי.

השעיית אראל סג"ל. ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מדווחים על השעייתו של אראל סג"ל מהתאגיד אחרי שהופיע בסרטון שירה משותפת עם ראש הממשלה. בעיתון שבו כותב סג"ל, "ישראל היום", לא נמצא מקום לידיעה.

ד"ש מניר חפץ. עד המדינה ו"המקף בהון-שלטון-עיתון" ניר חפץ, שחזר לצייץ לאחרונה בטוויטר, עומד להוציא ספר חדש. ב"מעריב" מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן כי חפץ יקדיש שני פרקים בספרו לרני רהב. אחד על התקופה שבה עבדו השניים יחד עבור אי.די.בי של נוחי דנקנר, והשני על יחסיו של רהב לראש הממשלה ורעייתו. עוד יוזכרו בספר, לפי גולדנברג-שטרן: איילת פריש, עמית סגל, יעקב ברדוגו, שמעון אלקבץ, עקיבא ביגמן, אילן ישועה, רינה מצליח ואילה חסון.

ביקורת עצמית. ב"מעריב" תוקף בעל הטור נדב העצני את אהוד אולמרט, כמו גם את כלי התקשורת שמוכנים לתת לו במה. "אולי הגיע הזמן שנשלח את אולמרט למקום הראוי לו – לאי השדים הציבורי, לשם נשלחו משה קצב ויתר עמיתיו המורשעים; ליקום שבו לא מראיינים אותו ולא מפרסמים את הגיגיו". העצני לא מזכיר במפורש את "מעריב", שבו החל לאחרונה ראש הממשלה הראשון בישראל שהורשע בפלילים לכתוב טור שבועי קבוע, אבל הרמז די ברור. יפה שב"מעריב" פרסמו את הביקורת העצמית.

בעבור חופן. במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" חושף רונן ברגמן מי הדליף ל"טיים" מסמכים מסווגים של צה"ל והמוסד על טבח סברה ושתילה בזמן שהעיתון התמודד עם תביעת הדיבה שהגיש נגדו אריאל שרון. לפי דודו הלוי, כתב "טיים" לשעבר, "עבור המסמכים הללו שילם השבועון כסף לקצין צה"ל, אלוף שכיהן בשורה של תפקידים רגישים".

לפי הלוי, "האלוף עצמו, או מישהו מטעמו, לקח את המסמכים הסודיים מהארץ, טס איתם לניו-יורק – ונתן אותם לעורכי-הדין של ה'טיים'. תמורת כל זה, אומר הלוי, האלוף קיבל כמה עשרות אלפי דולרים".

הבהרות ותיקונים. מדור התגובות של "מקור ראשון" מסתיים ב"הבהרה" שלפיה "'מקור ראשון' והארגונים בת-קול וחברותא מהקהילה הגאה הביאו את ההליך ביניהם לסיום, בהבנה הדדית כי יפרסמו ב'מקור ראשון' ככל מפרסם אחר". העמותות תבעו את העיתון בשנה שעברה אחרי שסירב לפרסם מודעות מטעמן. בזמנו מסרו מהעיתון את התגובה הבאה: "מדובר בתביעה קנטרנית ומופרכת שנועדה להשתלב במסע היח"צנות של אירועי הגאווה. נגיב עליה בבית-המשפט".

בסיום המדור של נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נכתב: "בשבוע שעבר הוזכרה כאן פרשה של גניבת שני שקי סוכר בצה"ל, שעוררה בזמנה הרבה רעש. אורי בן-ארי, קצין מוערך מאוד, שהואשם בחיפוי, הודח על-ידי בן-גוריון. כתבתי שהאירוע התרחש לאחר מלחמת העצמאות; הוא התרחש אחרי מבצע סיני. קוראים רבים העירו וביקשו לתקן. סליחה ותודה".