אולי משום שניר חפץ מוכר לציבור בעיקר בזכות תגובות מהז'אנר התמוה והאיזוטרי ("שרה נתניהו צחה כשלג", "יאיר נתניהו היה בטלפון ולא שם לב אם קאיה עשתה צרכיה"), פרידתו מתפקיד יועץ התקשורת של ראש הממשלה ו"משפחתו" (תפקיד שעיקר כוחו בעמימות הגדרתו) עברה בשקט יחסי. בלשכה שהיא ממילא תחנת רכבת, עוד עזיבה היא עניין שבשגרה.
אבל חפץ, אין לטעות, אינו סתם עוד נחום-תקום ש"תמיד חוזררר חוזרררר" כמאמר שירו של יהורם גאון. בשני העשורים החולפים הוא עיצב עצמו במידה רבה בתור המקף שמחבר בין קשרי ההון-שלטון-עיתון בישראל, אולי איש הקשר החשוב ביותר בציר העלום בין נוני מוזס לנתניהו והמתווך בין הלשכות עוד הרבה לפני תיק 2000.
במאמר מרתק שפורסם במגזין "דה-מרקר", "פרנויית מוזס", מתאר ד"ר דורון נבות, חוקר שחיתות ציבורית מאוניברסיטת חיפה, את זהות האינטרסים ואת הדמיון בין הפרנויות של ראש הממשלה ושל מו"ל "ידיעות אחרונות", צמד שהתרגלנו לראות כיריבים מרים (אפילו אידיאולוגיים, לנוחיותם של נתניהו ושל עיתונאי "ידיעות") עד לחשיפת שיחות הקִרבה של תיק 2000.
תפקידו הכפול של חפץ כציר המקשר בין שתי האימפריות הללו – "ידיעות אחרונות" ולשכת נתניהו – הוא חריג ומתבטא היטב בתמלילים שנחשפו על-ידי גיא פלג מחדשות ערוץ 2. כאשר נתניהו מציע את מקורבו חפץ כאיש הקשר שלו לעורכי "ידיעות אחרונות" ו-ynet, רון ירון וערן טיפנברון, מוזס מביע הסתייגות: "לא, ניר רצה לעשות שני דברים, הוא רצה לעבוד אצלך ולהיות עורך 'ידיעות'". כנראה שאפילו למקף יש רגישויות שצריך להתחשב בהן.
כך, במשפט אחד, סיכם מוזס את כל מעלותיו וחסרונותיו של חפץ: היכולת ללחך את פינכתם הזוגית של שניים מהאנשים החזקים ביותר בישראל בו זמנית היא ההסבר העיקרי להתקדמות המטאורית של חפץ בין המקפים. למעשה, חפץ הצליח להיות לא רק המקף המחבר בין העיתון לשלטון, והשתחל גם לרווח שבין ההון לשלטון: עד נפילתו של נוחי דנקנר, חפץ היה יועץ קרוב גם של הטייקון הגדול במדינה. וכשדנקנר רכש את השליטה ב"מעריב" (באמצעות חברה ציבורית שהפסידה כך מאות מיליוני שקלים) ומינה את חפץ לעורך הראשי, השלים חפץ את הסיבוב המקפי כולו, הון-שלטון-עיתון.
ניר חפץ עם בנימין נתניהו בתקופת היותו דובר ראש הממשלה (דצמבר 2009) ועם נוחי דנקנר כשהיה דוברו של איש העסקים (יוני 2013). בין לבין עבד כעורך "מעריב" כשהיה בשליטתו של דנקנר (צילומים: פלאש 90)
בניגוד לטענתו שלו, כעורך "מעריב" הנכנס ב"כנס החירום" של העיתונות ב-2011, הוא לא "שב אל העיתונות כור מחצבתו" אחרי "שירות" כדובר לשכת ראש הממשלה, אלא המשיך באותו מסלול. נראה שהדילוג, שעבור אחדים עלול להיראות כקפיצה נחשונית מעל גיא בן-הינום, אינו דורש עבור חפץ מאמץ נפשי גדול מדי.
לו היה מדובר בסוגיה אתית בלבד, ניחא. והכרנו כבר דלגנים בין לשכות ממשלתיות ומערכות עיתונאיות. אבל חפץ תמיד היה אקטיביסט, הן כעורך הפותח דלת רחבה לאנשי השלטון ובעלי ההון אל קודש הקודשים של חופש העיתונות, והן כמשרת ציבור שאינו יודע להפריד בין הכסף הפרטי לממון הציבורי. כפי שחשפתי בעבר בגלי-צה"ל, חפץ הועסק כדובר של משפחת נתניהו אך קיבל במשך תקופה ארוכה שכר דווקא מהליכוד. וכעורך "מעריב" השתמש בתשתית העיתונאית לשירות הצרכים הכלכליים והאישיים של הבעלים נוחי דנקנר, והזמין "כתבות חיסול" כנגד יריביו.
עכשיו, אחרי שנפרד בפעם השנייה מקרבתה החמימה של משפחת בלפור-קיסריה, ואחרי שהפטרון דנקנר נעלם מהשטח, היה אפשר לקוות שמסע הדילוגים הזה בין סימני הפיסוק ייפסק. איכשהו, קשה להאמין. תמיד יש ביקוש למקף טוב.