שני פישמנים, שני דנקנרים

לגליון "מקור ראשון" שהגיע הבוקר למנויים צורף מוסף מיוחד, "החוג לתקשורת" שמו. כותרת המשנה: "כך נכבשו האולפנים ומערכות העיתונים בישראל". חגי סגל, מחבר המוסף והעורך הראשי של "מקור ראשון", כתב כ-40 אלף מלה על תולדות התקשורת בישראל, מזווית צרה: כך נראים דברי ימי תקשורת הזרם המרכזי בישראל מנקודת מבטו של מתנחל.

כדאי לקרוא את המוסף, זו נקודת מבט שחשוב להכיר, במיוחד אם אתם עיתונאים שאינם נמנים עם הציונות הדתית, אולם הסיפור שאפשר לספר מנקודת מבט זו חלקי, מוגבל וכמובן גם מוטה.

פה ושם יש הגזמות (את גליון "כותרת ראשית" שהוקדש לכתבת "הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן מגדיר סגל כ"מסמך העיתונאי שהפך לספר שהצית את האינתיפאדה הראשונה"), פה ושם יש טעויות עובדתיות (עיתון "חדשות" לא "נסגר לשלושה ימים בפקודת הצנזורה אחרי שפרסם ללא היתר את תצלומו של המחבל מג'די אבו-ג'מעה מקו 300 מובל על-ידי שני אנשי שב"כ שעה קלה לפני הוצאתו להורג", כפי שסגל כותב. העיתון נסגר בפקודת הצנזורה בשל חשיפת ועדת החקירה לבדיקת נסיבות הריגתו של המחבל. התצלום של ליבק פורסם בעיתון כמה שבועות אחר-כך) – אבל הגזמות וטעויות אפשר למצוא אצל לכולם. בוודאי אצל מי שכותבים טקסט בן 40 אלף מלה. הליקוי העקרוני יותר קשור לתחום העניין המרכזי של סגל: סיקור הימין, ובעיקר המתנחלים, בידי התקשורת.

חגי סגל (צילום: יוסי זמיר)

חגי סגל (צילום: יוסי זמיר)

סגל אסף שורה ארוכה של דוגמאות לסיקור מוטה, מסגורים פגומים, השתקת קולות והעדפת מקורבים, וחיבר אותן לכדי דין וחשבון ארוך ומקיף. כמובן שסגל צודק כשהוא מתאר קליקה של אנשים בעלי דעות דומות שתופסים זה עשרות שנים את מוקדי הכוח במערכות כלי התקשורת בישראל. כמובן שאותם אנשים עושים הכל כדי לשמר ולהגדיל את כוחם, כולל דחיקה החוצה של השונים מהם. וכמובן שבדור האחרון הולך וקרב קץ שלטונם. זהו מהלך סוציולוגי שכמוהו ניתן למצוא בתחומים אחרים ובמדינות אחרות.

ההתמקדות במהלך הזה, אף שהטענות של סגל מוצדקות כשלעצמן, מייצרת רושם מעט בכייני. בדברי ימי העיתונות הישראלית אפשר למצוא עוד קבוצות שנאלצו להתמודד עם השתקה ויחס עוין מצד התקשורת: חרדים, נשים, ערבים, מזרחים. זו תוצאה כמעט בלתי נמנעת במדינה שבה בכירי העיתונאים הם יהודים, גברים, חילונים ואשכנזים. חמור מכך: ההתמקדות בשליטת מה שמכונה "השמאל" בתקשורת מפספסת את הבעיה העקרונית יותר של התקשורת הישראלית: ההשתעבדות לאינטרס המו"לים על חשבון האינטרס הציבורי.

אלכס פישמן, הפרשן הבטחוני של "ידיעות אחרונות", מוזכר במוסף של סגל ארבע פעמים. פושט הרגל אליעזר פישמן אפילו לא פעם אחת. מי מהשניים פגע יותר בחופש העיתונות בישראל? מי מהשניים תרם יותר להשחתה של התקשורת? העיתונאי המנוח אמנון דנקנר מוזכר חמש פעמים. איש העסקים המורשע נוחי דנקנר לא מוזכר אף פעם אחת. מי מהשניים... טוב, כאן התחרות מעט יותר צמודה. ועדיין, הפער גדול.

המוסף של סגל מומלץ לקריאה, בעיקר על-ידי הלא משוכנעים מראש, כל עוד זוכרים שהוא לא מספק תמונה מלאה, ולמעשה מתעלם כליל מהעיקר. ולא, העיקר אינו היחס של התקשורת השמאלנית לימין מאז קום המדינה ועד ימינו אנו אלא תהליך ההשחתה הפנימית של כלי התקשורת עד כדי אובדן דרך ומכירת האינטגריטי המקצועי. עד שבעיה זו תתוקן, לא יועילו כל העמית סגלים שבעולם.

שער מוסף "החוג לתקשורת", "מקור ראשון", 8.11.2019

שער מוסף "החוג לתקשורת", "מקור ראשון", 8.11.2019

אתרוגנות

"נתניהו לא השחית את העיתונות בישראל – הוא השתלב בנורמות ובתרבות שהיו מקובלות בחלקים גדולים ממנה מאז ומעולם", כותב הבוקר גיא רולניק ב"דה-מרקר". ובאמת, ניתן לראות את "ישראל היום" כתגובת נגד לעיתונות המושחתת ששלטה כאן לפניו בדמות "ידיעות אחרונות". אולם במקום להציע מודל אחר (מקצועית, לא כלכלית), "ישראל היום" העתיק בגמלוניות את השיטה של "ידיעות אחרונות" ורק הפך את תמונת העולם על ראשה.

בכל הקשור לבעלי הבית שלו, ד"ר מרים ושלדון אדלסון, חגי סגל נזהר מאוד. על הקמת "ישראל היום" כותב סגל במוסף המיוחד המצורף היום ל"מקור ראשון": "בניגוד לדברי הלעז השגורים, הם לא עשו זאת כדי לתמוך בבנימין נתניהו, אלא כדי להציב תחרות ל'ידיעות אחרונות' ולהפקיע את מונופול השמאל בתקשורת הכתובה".

שלדון ומרים אדלסון עם בנימין נתניהו, שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון של "ישראל היום". ירושלים, 12.8.2007 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

שלדון ומרים אדלסון עם בנימין נתניהו, שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון של "ישראל היום". ירושלים, 12.8.2007 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

אם מתאמצים מאוד אפשר אולי להניח שזו היתה המטרה של בני הזוג אדלסון כשהקימו את העיתון, אולם בתוך זמן קצר הפך "ישראל היום" לשופרו של איש אחד, שכוון לא רק נגד השמאל אלא גם נגד מתנגדיו מימין.

קחו לדוגמה את מושג ה"אתרוג". הוא נטבע על-ידי אמנון אברמוביץ' ביחס לאריאל שרון ערב פינוי ההתנחלויות בעזה. סגל מבקר ובצדק את העיתונאים שהעדיפו להתעלם מהפרשות הפליליות של שרון כדי לסייע לו להשלים את מהלך הנסיגה מעזה, שהתאים לתפיסת עולמם הפוליטית.

וכעת טלו נא את המוסף הפוליטי של "ישראל היום" מהבוקר, וקראו את הפִסקה הפותחת בטור המרכזי של המוסף, מאת בכיר פרשני העיתון, אמנון לורד: "גם אם יש משהו בחשדות נגד נתניהו ב'תיק 4000', החשדות הם חסרי משקל לעומת העבודה שעשה נתניהו בעשור האחרון, ולעומת האתגר שניצב היום בפני המערכת הפוליטית נוכח מצב החירום הבטחוני".

שחיתות

כעת דפדפו עמוד אחד הלאה במוסף "ישראל השבוע" והביטו במאמר הפרשנות של מתי טוכפלד. הפרשן הפוליטי של העיתון הנפוץ בישראל (400 אלף עותקי חינם הודפסו מגליון סוף השבוע הנוכחי) חוזר לטענות שהעלה בזמנו נגד הפרקליטות ראש הממשלה והעבריין המורשע אהוד אולמרט.

נזכיר, הכותרת הראשית בגליון הבכורה של "ישראל היום", כשאולמרט היה ראש ממשלה, קראה: "התוכנית למלחמה בשחיתות". בצמוד לכותרת נדפסו כמה משפטי מפתח ממאמר דעה שכתב דן מרגלית, על מלחמת "בני אור" ב"בני חושך". לפי מרגלית, במלחמה פועלים אהוד אולמרט ושר המשפטים דניאל פרידמן במטרה "לשחוק את בג"ץ, למוסס את מבקר המדינה, לאיים על היועץ המשפטי ועל חוקרי המשטרה". מרגלית הוסיף: "ראש הממשלה ושר המשפטים חותרים תחת שלטון החוק באמצעים פסולים של הכפשה אישית. הוכחות? כחול אשר על שפת הים".

החליפו אולמרט בנתניהו ופרידמן באוחנה והרי לכם עיתון "הארץ" של ימינו, גרסת הטבלואיד.

שער גליון הבכורה של "ישראל היום", 30.7.2007

שער גליון הבכורה של "ישראל היום", 30.7.2007

למעשה, לאורך כל תקופת כהונתו של אולמרט כראש ממשלה, וגם בהמשך, לאורך חקירותיו, "ישראל היום" פעל ככלב תקיפה: מבקר נחרץ של השחיתות של אולמרט (גם אם לא עשה עושה עבודה עיתונאית משמעותית כדי לחשוף אותה) ומגן נמרץ על רשויות האכיפה ובית-המשפט. טוכפלד ודאי זוכר זאת, שהרי עבד בעיתון מגליונו הראשון. והיום?

"אולמרט היה ראש ממשלה כושל וגם עבריין מושחת", כותב טוכפלד, "אולם כל אלה לא הופכים אותו לבלתי צודק. אם הנפגעים העיקריים של שכרון הכוח של המשטרה, הפרקליטות ובתי-המשפט היו עד אז בעיקר עברייני צמרת או אנשים קטנים, אשמים וחפים מפשע גם יחד, שזכויותיהם נרמסו ואיש לא שמע את קולם, הוכיחה אותה מערכת שאין לה בעיה להתעסק, ובאותן שיטות נפסדות, גם עם הדגים השמנים, עם אלה שקולם יישמע גם יישמע ושיפעילו נגדם את כל המערכות העומדות לרשותם".

אם כך, מה ייעשה בעשרות הגליונות של "ישראל היום" שיצאו להגנת המשטרה, הפרקליטות ובתי-המשפט בתקופת אולמרט? לגרוס? להתעלם? אולי הגיעה העת להזמין את אולמרט למערכת "ישראל היום" ולהתנצל?

ועוד מוסיף טוכפלד: "בדיעבד התברר כי במרבית ההאשמות שטפלו לו יצא אולמרט זכאי, ורק בתיק אחר, שצץ מאוחר הרבה יותר, הוכח שפשע". למעשה, אולמרט הורשע בקבלת שוחד בפרשת הזרע, הורשע בשתי עבירות של שיבוש הליכי משפט, וכן הורשע בהפרת אמונים ב"תיק מרכז ההשקעות" ובמרמה ובקבלת דבר במרמה בנסיבות במחמירות בפרשת טלנסקי.

הפגנת תמיכה בבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. פתח תקווה, 29.10.2019 (צילום: פלאש 90)

הפגנת תמיכה בבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. פתח תקווה, 29.10.2019 (צילום: פלאש 90)

למקרא השורות הללו של טוכפלד ברור כי "ישראל היום" נטש את התחייבותו הוותיקה, המודפסת כל בוקר בכפולה הפותחת, "לשמור על שלטון החוק", והצטרף לצד של המושחתים. אבל כיוון שמדובר ב"ישראל היום", במתכון לנסיגה מביכה מעקרונות עיתונאיים נוספה מנה גדושה של חמאה (והוראה להניחה על הקרקפת).

הנה כך כותב טוכפלד בטורו על היחס שסיפקה בזמן אמת העיתונות בישראל לטענות הרדיפה של אולמרט: "הכשלים שהצביע עליהם תוך כדי הימשכות התהליך הפלילי בעניינו, תוך שהם מהודהדים על-ידי עיתון הבית 'ידיעות אחרונות' בכותרות ענק כמעט מדי יום, נתפסו בעיני היתר כלא יותר מפרפורי הטביעה של העבריין רגע לפני שהמערכת סוגרת עליו ולוקחת אותו למצולות. [...] הקשב לדבריו כמעט שלא היה קיים. למעט כמה פרשני חצר מעטים הפזורים בכלי תקשורת נוספים, איש כמעט לא האזין, וודאי שלא הפנים".

לזכותו של נתניהו ייאמר כי מלבד עיתון הבית שלו ("ישראל היום") הוא הצליח להחדיר פרשני חצר רבים יותר לכלי תקשורת נוספים, ואלו מהדהדים את טענותיו לרדיפה ותפירת תיקים ללא הרף.

תועלתנות

בכפולה השנייה של "ישראל היום", עם הפניה נאה מהשער, מתפרסם מאמר נרחב מאת איתן אורקיבי, עורך הדעות בעיתון, המוקדש כולו לאובדן ההגמוניה השמאלית בתקשורת. אפשר לראות במאמרו השלמה למוסף של סגל שצורף לעיתון האחר שבבעלות בני הזוג אדלסון. אף הוא מעניין לקריאה ולוקה בעיוורון חלקי.

אורקיבי מתאר את ההתערבויות (החוקיות והפליליות) של נתניהו בשוק התקשורת ככאלה שנועדו לשרת את "הימין", ומתעלם מכך שבפועל הן נועדו לשרת בעיקר את נתניהו אישית. בשיחות עם מוזס, שהועלו אתמול במלואן לאתר חדשות 13, נשמע ראש הממשלה מוטרד יותר מיריביו מהצד הימני של המפה הפוליטית, נפתלי בנט ומשה כחלון. נתניהו אמנם אומר כי הוא רק רוצה איזון, אבל מוזס, שלא ידע שהוא מוקלט ולא התייעץ לפני השיחה עם עורך-דין, נשמע אומר כי נתניהו ביקש ממנו לטפל בשני יריביו במחנה הבית שלו.

גם האופן שבו "ישראל היום" עצמו סיקר לאורך השנים את יריביו של נתניהו מבית מעיד כי ההתערבות של נתניהו בשוק התקשורת אינה "אמנציפציה תקשורתית של הימין", כפי שמגדיר זאת אורקיבי. זו הפעלת מניפולציה באמצעים פליליים לכאורה כדי לשמר את שלטונו של נתניהו אישית. נתניהו הוא אכן "אבו-נבוט" שאינו חושש להפעיל את מלוא כוחו כדי לשנות את מפת התקשורת בישראל, אולם את הכוח הזה הוא לא מנצל כדי להביא ל"שיח פתוח וחופשי", כפי שמייחל אורקיבי, אלא כדי לייצר עוד שיח סגור ומצונזר, רק מהכיוון ההפוך.

שני ציטוטים על רצח רבין והתקשורת

"ברור שלמחנק האיום שממנו סבל הימין היתה השפעה אדירה לרעה על אופן ניהול המאבק נגד הסכמי אוסלו, אבל צריך לזכור שרפרטואר שלם של טיעונים – רציונליים, לגיטימיים, עובדתיים – הועלם באופן מניפולטיבי מבימת הדיון הציבורי" (איתן אורקיבי, "ישראל היום").

"יצחק רבין נרצח על-ידי מתנגד אוסלו אחרי שספג מתקפות מילוליות קשות מימין, ה'הסתה' המפורסמת, אך לא חווה משטמה עיתונאית ממוסדת כמו זו שהיתה מנת חלקו של בנימין נתניהו" (חגי סגל, מוסף "החוג לתקשורת", "מקור ראשון").

מי כאן ארגון הפשע?

"באיטליה הממשלה מנסה להילחם במאפיה. בישראל הממשלה והעומד בראשה הם המאפיה", מצטט בן כספית בטורו את גדעון מאיר, לשעבר ממלא מקום מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל באיטליה. "הוא מבין בענייני מאפיה ומשפחות פשע. והוא גם עבד צמוד לנתניהו", מציין כספית. הפרשן הבכיר ב"מעריב" מסכים עם הדיאגנוזה. "מה שנראה כמו משפחת פשע, מתנהג כמו משפחת פשע ועושה קולות של משפחת פשע, זה מאפיה", כותב כספית.

בהמשך טורו מביא כספית מונולוג שחיבר משיחות שקיים עם שלל אנשים ש"מכירים את נתניהו הכי טוב". אלה טוענים כי הוא "מאבד את שיקול הדעת ואת האיזון הנפשי [...] הוא מובל על-ידי הבן שלו, ששולט גם במערכת הפוליטית הקרובה [...] הוא יגייס כל מה שניתן לגיוס. הוא לא יראה בעיניים. הוא יעורר רחמים, הוא יעורר שדים, הוא לא יהסס להצעיד המונים להיכל בית-המשפט העליון בירושלים. הוא ינגן בכינור כשהכל יעלה באש".

יוסי ורטר, בטורו שב"הארץ", בוחר הבוקר דימוי כמעט זהה לזה שבו השתמש כספית: "אוחנה הוא בורג אחד בלבד, מרכזי למדי, במערכת מסועפת שכוללת גם פוליטיקאים, עובדי ציבור, פקידי ממשלה ועיתונאים (או כאלה המתחזים לעיתונאים)", כותב ורטר. "זה מזכיר ארגון פשע, עם היררכיה, מפקדים, חיילים וחלוקת תפקידים". לפי ורטר, "המופע העברייני של אוחנה במליאה היה, קרוב לוודאי, בשליחותו של הבן".

שר המשפטים, אמיר אוחנה (צילום: יונתן זינדל)

שר המשפטים, אמיר אוחנה (צילום: יונתן זינדל)

"האם בישראל שולט ארגון פשיעה?", שואלת כותרת טורו של אבי בר-אלי, עורך "דה-מרקר". "המחוקק הישראלי הגדיר ארגון פשיעה כ'חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתוך תבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות מסוג פשע", הוא כותב. "אם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, עומד מאחורי כתבי החשדות שפִרסם בתיקי האלפים – הרי שפיצח לכאורה ארגון פשיעה לכל דבר ועניין. בתיקי 1000, 2000 ו-4000, כפי שהוא ניסח אותם, עובר כחוט השני יעד אחד, שמכתיב דפוס פעולה אחד, כשרק החיילים מתחלפים ואילו פליליות המעשים מוחרפת. [...]

"גם היום, שנה לאחר הצגת כתבי החשדות, ממשיך הארגון הזה לעבוד באותה שיטה מאורגנת ומקצועית, תוך שהוא מציג חלוקת עבודה הרמונית שכוללת בנשימה אחת נסיונות לחקיקה פרסונלית – ומצד שני זלזול מופגן בחוק; איוש מוקדי אכיפה באומרי הן – ומצד שני ערעור האמון הציבורי בהם; וגם הקפדה על הרחקת ראש הארגון מהסחי הפלילי לשם שמירה על חזית עסקית/פוליטית לגיטימית – בעוד שגורמים לא קשורים לכאורה עמלים ברקע לטובת מרי אזרחי והדחת עדי מדינה".

ב"ידיעות אחרונות" מביע עמית סגל עמדה הפוכה. "למקרא התמלילים מחקירת חפץ עושה רושם שגם במשטרה יש מי שהתנהג לעתים כמו ארגון פשע", הוא כותב. לדבריו, "האשם באמצעי החקירה הפסולים שהופעלו בחקירת נתניהו הוא המפכ"ל חסר המעצורים שהוצנח אליה בידי נתניהו עצמו. [...] האשם הוא אלשיך, אבל האחראי הוא אביחי מנדלבליט. [...] היועץ המשפטי לממשלה סובל מפחד גבהים: הוא מסתכל למטה, אל הכפופים לו, ומשדר חשש מעימות ישיר".

האסוציאציה שעלתה בראשו של פרשן "ישראל היום" אמנון לורד לנוכח הפרטים שנחשפו על שיטות החקירה של ניר חפץ שאובה דווקא מרוסיה הסובייטית. "השיטה בהכנת משפטי הראווה במוסקבה בשנות ה-30 של המאה הקודמת היתה סחיטת הנאשם באמצעות החזקת בני משפחתו – אשה, ילדים, הורים, אחים – כבני ערובה", הוא כותב.

לא הכל זה נתניהו

"אם זה היה תלוי רק בי, אז הכותרת של הגיליון המושקע של 'גלובס' אתמול על אמון הציבור במערכת המשפט היתה: 'כך הצליח ראש ממשלה החשוד בפלילים לגרום לירידה באמון הציבור ביועמ"ש ובפרקליטות, רגע לפני שהם מחליטים אם להגיש נגדו כתב אישום'", צייץ הבוקר חן מענית, הפרשן המשפטי של "גלובס". אבל זה לא תלוי בו, אלא בעורכת נעמה סיקולר ובמו"לית אלונה בר-און, ולכן כותרת הגיליון המיוחד של "גלובס" קראה אמש: "איך הגענו למצב שבו 34% לא מאמינים לפרקליטות, לבתי-המשפט או למשטרה".

"'גלובס' הוא עיתון נטול אג'נדה פוליטית מובהקת במוצהר", מסבירה סיקולר במאמר הפתיחה של הגיליון. לדבריה, "לא הכל זה נתניהו", מה גם ש"בעיית חוסר האמון היא לא רק תולדה של כשלים, עיוותים או מדרון חלקלק. היא גם בעיה של אופי השיח. אג'נדות פוליטיות ואינטרסים אישיים מלבים ומקצינים את חוסר האמון, ופועלים כיום בעיקר בשירות האינטרס האישי של ראש הממשלה".

פרקליט המדינה, שי ניצן. ירושלים, 2017 (צילום: הדס פרוש)

פרקליט המדינה, שי ניצן (צילום: הדס פרוש)

משום כך ניתן למצוא בגליון "גלובס", לצד מאמרו של מענית ("הקמפיין ה'מוצלח' של נתניהו יוצר דה-לגיטימציה להחלטות הפרקליטות בעניינו), גם את מאמרו של שר המשפטים אמיר אוחנה ("ידעתי שהמערכת תעשה הכל כדי להדוף את הביקורת, ובכל זאת היתה לי תקווה"). העיתון לכאורה אינו קובע עמדה, אלא מציג במה לדיון. ישפוט הקורא ויחליט.

ובכל זאת, הכתבה המרכזית בגיליון, מאת מתן ברניר, מבקשת לתת תשובה לשאלה מהשער. לצורך כך היא משרטטת משולש אשר יצר את בעיית האמון במערכת המשפט: בצלע אחת עומדת המערכת עצמה, שכשלה בשרשרת של פרשות וניסתה לטייח את כשליה (רות דוד, פרשת המסרונים, היחס להילה גרסטל); בצלע השנייה נמצא את המתקפות של הפוליטיקאים על המערכת, וב"גלובס" מדגישים כי אלו החריפו בשנה האחרונה, בעיקר מצדו של ראש הממשלה ותומכיו, ובהם שר המשפטים; ובצלע השלישית ניצבת התקשורת עצמה, שבה רבים "מהדהדים אמירות חמורות על 'תפירת תיקים' ו'רדיפה פוליטית', אפילו שהעובדות לא בדיוק מסתדרות".

"כששר המשפטים טוען כי יש 'פרקליטות בתוך פרקליטות', ומביע חשש שנתניהו לא יזכה למשפט צדק, הוא זוכה מתוקף מעמדו ודבריו החריפים לפתוח את מהדורות החדשות ולככב בכותרות הראשיות", כותב ברניר בכתבה המרכזית של הגיליון. "הדברים שלו מחלחלים גם לציבור. שר משפטים – מי שעומד בראש הגוף שאמון על חקירות ראש הממשלה, מי שפוגש מדי יום את פרקליט המדינה ואת היועמ"ש במשרד – מודיע לציבור שהכול מושחת. כששר המשפטים מודיע שתופרים תיקים, אוכפים את הדין באופן בררני ומאמץ את תיאוריית ה-Deep state – מה אמור לחשוב 'הציבור'?".

התיאוריה יפה ומנומקת, אך לא ברור האם המשולש שבבסיסה הוא אכן שווה צלעות כפי שצויר מעל עמודי "גלובס". וגם אם האחריות אכן מתחלקת שווה בשווה בין המערכת עצמה למבקריה ומהדהדי הביקורת, מוזר לראות כיצד "גלובס" מבקר פוליטיקאים שתוקפים את המערכת ויוצא נגד עיתונאים שמהדהדים אמירות על תפירת תיקים ורדיפה פוליטית, אך נותן באותו הגיליון ממש במה לשר המשפטים אמיר אוחנה. "ידעתי שהציבור מאס ב'פרקליטות שבתוך הפרקליטות' וצמא לשינוי", כותב אוחנה בטורו שב"גלובס". למראה הבמה שמקבל אוחנה מ"גלובס", מה אמור לחשוב "הציבור"?

הישארו עמנו

"איך מצילים את מערכת הבריאות", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר, ומפנה לכתבתה של כתבת הבריאות שרית רוזנבלום, הרואה אור ב"מוסף לשבת" של העיתון. הדגש ששם "ידיעות אחרונות" הבוקר על המשבר במערכת הבריאות בא בהמשך לשערים ולכותרות ראשיות מהימים האחרונים, שעסקו גם הם במשבר.

"הפתרון למשבר הבריאות מחייב אינפוזיה דחופה שתזריק למערכת הקורסת מיליארדי שקלים", נכתב בפתח כותרת המשנה לכתבתה של רוזנבלום. "מהתמודדות עם הגרעונות העצומים של קופות החולים, קביעת מנגנון עדכון מסודר לסל התרופות, קיצור התורים המייאשים, תוספת מיטות אשפוז למחלקות הפנימיות ועוד תקנים לרופאים ולאחיות, שכורעים תחת העומס. ומה יקרה אם לא? 'אנחנו כבר מתחת לקו האדום. זה כמו שלצה"ל לא יהיה כסף לדלק למטוסים'".

רוזנבלום משרטטת תמונה עגומה שמוכרת לכל מי שנדרש לטיפול רפואי בשנים האחרונות, או סתם קורא עיתונים. גם הפתרונות ידועים, אבל לא ממומשים.

יעקב ליצמן (צילום: מארק ישראל סלם)

יעקב ליצמן (צילום: מארק ישראל סלם)

ב"ישראל היום" מתפרסם ראיון עם יעקב ליצמן, ששולט במשרד הבריאות לאורך מרבית העשור האחרון, כשר הבריאות וכסגנו של השר נתניהו. את הראיון עורך הכתב הפוליטי יהודה שלזינגר, ולא כתבת הבריאות מיטל יסעור בית-אור. משום כך עיקר הדיון הוא פוליטי ("לליברמן יש פיצול אישיות"), וגם בחלקים המוקדשים למערכת הבריאות הקורסת קל לליצמן לספק את שלזינגר בתשובות קצרות וחסרות משמעות. למשל, כששלזינגר אומר כי הרפואה הפרטית תופסת תאוצה על חשבון השכבות החלשות, ליצמן משיב: "אני בעד רפואה פרטית, אבל לא על חשבון הרפואה הציבורית". שלזינגר עובר לנושא הבא.

כשליצמן נשאל באופן כללי על מצב מערכת הבריאות, הוא משיב כי היא "במצב יותר טוב ממה שהיה לפני, פחות טוב ממה שהייתי מצפה, ועובדים על זה שיהיה עוד יותר טוב". "למה יש תחושה שהכל בקריסה?", שואל שלזינגר בהמשך, וליצמן משיב: "בגלל שאנחנו בתקופת בחירות, ואנשים מנצלים כל הזדמנות לתקוף, ובגלל שחדרי המיון עמוסים. אני לא מפחד לבקר. אני פועל לשנות את זה". אם כן, יש למה לצפות.

המלחמה באלימות נגד נשים (בעד ונגד)

צפי סער מקדישה חלק מטורה שבמוסף "גלריה" של "הארץ" לאסתי אהרונוביץ, מיכל סלה ומריה טל, שנרצחו בשבועות האחרונים בביתן על-ידי בני זוגן.

"נכון, הרוב המכריע של גברים לא ירצחו את בנות זוגם חלילה", כותבת סער, "אבל עובדה היא ששוב ושוב גבר רוצח את האשה שעמה הוא חולק את חייו – לא פעם, אשה שמעזה לא להבין שהבעל הוא אכן הבעלים ולרצות להיפרד ממנו. על מה מבוססים חיים זוגיים משותפים, שכאשר אחד ממרכיביהם רוצה לפרק אותם – היא מאבדת את חייה? על מה מבוסס המוסד החברתי של זוגיות אם, גם אם בשוליים, הוא מוביל לתוצאות כאלה? והשוליים הם מבחינה מספרית. לאו דווקא, כפי שאנחנו רואים, בשולי החברה".

ב"מעריב" מבקש קלמן ליבסקינד להפריך את עצם הטענה כי בישראל ישנה מכת רציחות של נשים בידי בני זוגן. "נמאס מהשרלטנות. נמאס מחוסר הרצינות. נמאס מההמצאות", כותב ליבסקינד. "בישראל אין תופעה של רצח נשים על-ידי בני זוגן. פשוט אין. יש מקרים בודדים כאלה, וכל מקרה כזה הוא איום ונורא, אבל המספרים אצלנו קטנים. מצבנו טוב ביחס לעולם הרחב, ומעבר לעובדה שצריך לעשות הכל כדי להציל את כל מי שאפשר להציל, כדאי ורצוי לפוצץ אחת ולתמיד את הבלוף שמנסים למכור לנו ארגוני נשים בעלי עניין, פמיניסטיות רדיקליות, וגם עיתונאיות ועיתונאים, שמהדהדים כל אמירה שיוצאת מפיהם בלי לבדוק כלום ובלי לערוך בדיקה מינימלית".

הפגנה במחאה על אלימות נגד נשים, ירושלים 27.11.2018 (צילום: הדס פרוש)

הפגנה במחאה על אלימות נגד נשים, ירושלים 27.11.2018 (צילום: הדס פרוש)

לפי ליבסקינד, באתר "וואלה" התפרסמה לאחרונה רשימה על "12 הקורבנות לרצח נשים מתחילת השנה", אולם בין התריסר היתה אשה ישראלית שנרצחה באוסטרליה בידי אוסטרלי, שתי אחיות ישראליות שנרצחו בארגנטינה, על-פי החשד בידי בנה של אחת מהן, וישראלית נוספת שנרצחה בטורקיה, ככל הנראה בידי אביה ואחיה. בנוסף טוען ליבסקינד כי יש להפריד בין נשים ישראליות יהודיות שנרצחו בידי בני זוגן לבין נשים ישראליות ערביות שנרצחו בידי בני זוגן, וזאת בשל מה שהוא מכנה "רצח על רקע תרבותי", שאינו קשור ואינו דומה ל"רצח על רקע מגדרי".

"בישראל קיים מגזר אחד שבו מתרחשים מעשי רצח מטעמים שלא קיימים בדרך כלל בעולם המערבי. כך בכל מה שקשור לרצח על רקע חילול כבוד המשפחה. כך בכל מה שקשור לרצח במסגרת נקמות דם. להתייחס אל רצח מהסוג הזה כמו אל כל רצח רק כדי לא לדרוך על מוקש הפוליטיקלי קורקט, זה לא רציני. בחברה היהודית אין רצח על רקע תרבותי. בחברה היהודית רואים באדם שרוצח את אחותו רוצח שפל. מנגד, בדואי שירצח את אחותו בטענה שחיללה את כבוד המשפחה יזכה בסביבתו לכבוד".

שירה הדס-נקר, עיתונאית תאגיד השידור הישראלי, צייצה הבוקר שרשור ארוך שבו היא חולקת על ליבסקינד. לדבריה, גם בניכוי המקרים שציין נרצחו השנה 11 נשים, מה גם שאת רצח הישראלית בטורקיה יש לדעתה לראות כרצח באחריות ישראלית כיוון שהנרצחת ברחה לטורקיה מחשש לחייה.

מעבר לוויכוח המספרי, הדס-נקר מזכירה כי ביום הזיכרון האחרון צוינו 13 חללים שנהרגו בפעולות איבה, ושנה קודם לכן 12 חללים. "נ[ש]ים בישראל נרצחות בערך באותו שיעור, אם לא יותר, מזה של חללי פעולות איבה, וכולנו מסכימים שאנחנו נמצאים במערכה ממושכת מול ארגוני טרור ומחבלים שרוצים להרוג אותנו בשדה הלאומי, אז מדוע בשדה הטרור נגד נשים מתייחסים לכל מקרה כספורדי?", היא תוהה.

"בעוד מפני הטרור הלאומי עומד לנו צה"ל, מחסומים וגדרות והגבלות שברוך ה' מונעות ממחבלים לפגוע בנו כל יום, מפני הטרור המופעל כלפי נשים הכלים הם מעטים, לא מספיקים. נשים שנתונות לאלימות יומיומית נאלצות להתמודד איתה לבדן לאורך [ש]נים, כשהפתרונות המוצעים להן הם להחביא את עצמן במקלט, לעזוב עבודות, בתי-ספר, שכונה מוכרת, לסבול מבידוד חברתי, זאת בעוד המאיים מסתובב חופשי.

"תאר לעצמך את הכעס אם על מתנחל שנרצח היו אומרים – הוא בחר לחיות באזור סכסוך, זאת בעיה שלו. אשה ערבייה שנרצחת – בחרה להיות ערבייה? בחרה לחיות בחברה אלימה יותר עם קודים פרימיטיביים? ומה אם היא זעקה
לעזרה ואנחנו לא עזרנו, דמה גם על ידינו. המשטרה ומערכת המשפט והרווחה צריכות למנוע אלימות גם בחברות אלימות, זה התפקיד שלהן, לא רק למנוע מקרי רצח בתל-אביב והשרון (שאגב – גם שם הם קורים, מה אתה יודע)".

חדשות חוץ

עפרי אילני מתאר ב"הארץ" את נפילת חומת ברלין, השבוע לפני 30 שנה, כ"יום שבו ניצחה הלאומנות". על סמך מאמר ברנקו מילנוביץ' כותב אילני: "מבחינת התקשורת המערבית, הפלת המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה ייצגה את נצחון הדמוקרטיה הליברלית. אבל מנקודת המבט של רבים מתושבי המדינות הקומוניסטיות לשעבר, לשינוי הפוליטי היתה משמעות אחרת: שחרור לאומי.

"רוב המדינות במזרח אירופה ובמרכזה היו נתונות במשך מאות שנים תחת שליטתן של אימפריות: האימפריה הצארית, העותמאנית, האוסטרו-הונגרית או הגרמנית. מאז ראשית עידן הלאומיות עמים אלו נאבקו לעצמאות, ורובם גם זכו להשתחרר אחרי מלחמת העולם הראשונה. אבל בעקבות מלחמת העולם השנייה הם נפלו תחת הכיבוש הסובייטי.

"מוסקבה גזלה את עצמאותם של עמי מזרח אירופה והקימה 'רפובליקות עממיות', שלכל אחת מהן הצמידה ממשלת בובות הכפופה למרותה. השלטון הקומוניסטי נחשב, במידה רבה של צדק, שלטון זר. ב-1989 התנערו עמי מזרח אירופה מהמשטרים שנכפו עליהם ותלשו מדגליהם את סמל הפטיש והמגל. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה הם קיוו לממש את עצמאותם הלאומית".

"החומה לא נפלה", קובעת כותרת רשימתו של נחום ברנע, המדווח מברלין ל"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". ברנע כותב כי לפני ימים אחדים זומנו ראשי שלושת ארגוני המודיעין לבונדסטג ו"דיווחו על ירידה דרסטית באיום מצד ארגוני טרור אסלאמיים ועל איום גובר מצד ארגונים ימניים". ברנע מזכיר כי "בחודש שעבר התקיימו בחירות בשני מחוזות במזרח. בסקסוניה קיבלה מפלגת הימין הקיצוני AFD (אלטרנטיבה לגרמניה) 25 אחוז, ובתורינגיה 24 אחוז".

לרשימתו נלווה ראיון שערך עם נשיא גרמניה פרנק ואלטר שטיינמאייר. "הדמוקרטיה הליברלית לא הובסה: היא מאותגרת", הוא טוען כשהוא נשאל על רוסיה, הונגריה ופולין. ביחס לאנטישמיות אמר הנשיא לברנע: "אנו מתנסים כרגע לא רק בהתגברות של אמירות אנטישמיות, אלא גם במספר גדל והולך של עבירות ומעשי אלימות על רקע אנטישמי. זה מאוד מדאיג אותי. אבל גם כאן אני אומר: אסור לנו להסתפק בדאגה. כמדינה וכחברה אנחנו חייבים להיאבק בתופעה בכל כוחנו".

בכתבת השער של מוסף "שישבת" ב"ישראל היום" מתאר אלדד בק את רשמיו מביקור במזרח גרמניה. בק (שמאיים בימים אלה לתבוע את "העין השביעית") הגיע לתורינגיה, אחד המחוזות במזרח המדינה שבו נחלה המפלגה הימנית-קיצונית הישג נאה, וריאיין בין היתר את אחד מבכירי המפלגה, שטפן בראנדנר.

"בראנדנר מכחיש כל קשר בין מפלגתו לבין הימין הקיצוני והניאו-נאצים", כותב בק, ומצטט: "כל הזירה הפוליטית בגרמניה נעה באופן קיצוני לכיוון השמאל. אני הייתי חבר במפלגה הנוצרית-דמוקרטית השמרנית, ולא שיניתי כלל את עמדותי בשנים האחרונות. [...] כשכולם עוברים שמאלה, אתה נשאר לבד בימין".

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מראיין צביקה קליין את ד"ר פליקס קליין, הנציב הגרמני למאבק באנטישמיות. במוסף החליטו להבליט את הציטוט הבא מפיו: "אחוז התקריות שמוצעות בידי מוסלמים גבוה ממה שמדווח. הסיבה היא שאם אדם מוסלמי משתמש ברטוריקה ניאו-נאצית, זה יסומן כפשע של ימין קיצוני. זה לא צריך להיות כך".

בשולי החדשות

הכתב הצבאי של "מעריב", טל לב-רם, שחשף בשבוע שעבר את הירידה במוטיבציה של הנוער בישראל לשירות צבאי קרבי, חושף הבוקר "זינוק דרמטי בפטור משירות צבאי בשל סיבות נפשיות", לשון הכותרת הראשית של העיתון. לפי דיווחו, מספר הפטורים משירות צבאי על רקע בעיות ומחלות נפשיות עלה מ-3,500 ב-2017 ל-4,500 ב-2018.

בשולי החברה

בכל העיתונים, למעט "ידיעות אחרונות", מדווח כי אתמול מת סמיר כמרמאווי מכפר קרע, פועל בניין שנפל מגובה באתר בנייה ביהוד. רק ב"ידיעות אחרונות" מדווח על שחקן הבייסבול ג'רמי וולף, יהודי-אמריקאי המתגורר בישראל, שאמור לייצג את המדינה באולימפיאדה אבל סובל מאבטלה ("מי ירים את הכפפה?", קורצת כותרת המשנה).

בכל העיתונים, למעט "ישראל היום", מתפרסמות ידיעות על הפגנה שנערכה אתמול במחאה על גירוש מהגרי עבודה וילדיהם. רק ב"ישראל היום" מדווח על הצעת חוק חדשה שמבקשת להעניק עיטור מיוחד ללוחמים שנפצעו בקרב, בדומה ל"לב הארגמן" האמריקאי.

זהירות, כיבוש

בחינמון הדתי-לאומי "בשבע" מתפרסם דיווח מאת שילה פריד תחת כותרת המשנה הבאה: "רצח התינוקת באשקלון על-ידי שב"ח פלשתיני הוא רק קצה הקרחון של תופעה מדאיגה: שכונות שלמות בישראל נכבשות על-ידי שב"חים פלשתינים". כותרת הדיווח: "שטח כבוש".

כשפריד כותב על "כיבוש" הוא מתכוון לפועלי בניין פלסטינים ששוהים בישראל בניגוד לחוק. בפסקת הפתיחה נכתב כי "אלפי שוהים בלתי חוקיים מגיעים לישראל ללא ידיעת הרשויות, מועסקים בה באופן לא חוקי וחלקם מעורבים בפעילות פשיעה ואף עוסקים בטרור". לפי פריד, "הנגע הזה פשה כבר בכל הארץ". לדבריו, "פלשתינים רבים שוכרים דירות באזור דרום אשקלון. במקרים מסוימים, מספרים התושבים, נרקמות מערכות יחסים בין הפועלים ובין צעירות בשכונה, מה שלעתים הופך גם למגורים משותפים".

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" כותבת מוריה קור על עונת המסיק בהתנחלות שבה היא מתגוררת, אפרת. מוחמד סביח מאל-ח'דר, אחד המוסקים שפגשה, אמר לה: "אנחנו חיים טוב איתם [המתנחלים], כל אחד עסוק בשלו, עובדה שכל השנים אנחנו נכנסים לאדמות שלנו כמעט בלי הפרעה. אני מודה שהאופן שבו אפרת מתרחבת בשנים האחרונות מפחיד אותי, יש לי לפעמים סיוטים שאפרת כל-כך תגדל שלא תהיה לנו אפשרות לחזור לחלקות שלנו ולעבד אותן, אבל כשאני נמצא בשטח ורואה שהכניסות והיציאות נמשכות גם כשאפרת גדלה, אני אופטימי".

מודעה

"דה-מרקר", 8.11.2019

"דה-מרקר", 8.11.2019

עושים לביתם

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתפרסמת כפולת עמודים פרסומית "בשיתוף מפעל הפיס". על הכפולה חתום עיתונאי "ישראל היום" עמרי ליבנה. העובדה כי עיתונאי, ועוד איש מערכת, הוא שחתום על תוכן ממומן, רק מעצימה את גניבת הדעת של הקוראים.

"ישראל היום", 8.11.2019

"ישראל היום", 8.11.2019

ב"מוסף הארץ" מתפרסמות ארבע כפולת עמודים של "תוכן שיווקי" בענייני רכב. על הטקסט הפרסומי חתום יואב קווה, המתואר באתר העיתון כ"מומחה הרכב של הארץ". גם במקרה זה, העובדה כי עיתונאי רכב מוכר, ששימש שנים ככתב הרכב של "הארץ", הוא שחתום על טקסט פרסומי, נזקפת לרעת עורכי העיתון.

בעמוד הצמוד לטור הכלכלי של יהודה שרוני ב"מעריב" מתפרסם מדור קנוי במימון בנק הפועלים.

וב"גלריה" שוב מכרו את השער.

"גלריה" , 8.11.2019

"גלריה" , 8.11.2019

ענייני תקשורת

ב"בשבע" משבח אסף משניות את האופן שבו מפקד גלי-צה"ל, שמעון אלקבץ, מוביל לשינוי בזהות השדרנים והרוח הנושבת בתחנה. "מי שביקר ברשתות החברתיות בשבוע החולף לא יכול היה להתעלם מהעובדה שעוד ועוד אנשי ימין מגיעים בפעם הראשונה להרצות בקורס הכתבים של גלי-צה"ל. בין המרצים אפשר היה למצוא את העיתונאית החרדית שלהבת חסדיאל, עו"ד גיל ברינגר שהיה בעבר יועצה של השרה איילת שקד, היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט, מנכ"ל המרכז למדיניות הגירה יונתן יעקובוביץ', הפרסומאי רוני ארזי, יו"ר 'ישראל שלי' שרה העצני ועוד שורה ארוכה של מרצים", כותב משניות.

מותר להניח כי הכתבה הוכנה לפני שרביב דרוקר חשף בחדשות 13 את ההתכתבות בין ניר חפץ ושלמה פילבר, שממנה עלה כי אלקבץ נועד להיות עושה דברו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

במדור הדעות של "הארץ" כותב איתי מק על האופן שבו משרד הביטחון מגיב לדיווחים על שימוש בנשק ישראלי להפרת זכויות אדם. "השיטה הקבועה של משרד הביטחון ואגף הפיקוח מזכירה את מודל שלבי האבל של קובלר-רוס (הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה)", כותב מק.

"תחילה מכחישים ומסרבים להתייחס ליצוא ביטחוני למדינה ספציפית. אם הדיווחים לא נפסקים, משרד הביטחון מוציא הודעות כעוסות ומתריע כי העיסוק בנושא מסכן את הביטחון ואת יחסי החוץ, מכיוון שאגף הפיקוח עושה מלאכתו נאמנה ונותן רשיונות בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים הגבוהים ביותר.

"אם הדיווחים נמשכים, אגף הפיקוח עובר לשלב המיקוח: הוא 'זורק עצם' לעיתונאים – ראיון עם אישיות בכירה או 'סקופ' שמראה כיצד הנשק הישראלי עושה אך טוב, ועוזר נגד טרור ופשיעה, בתקווה שזה ישתיק את העיסוק בנושא. אם עדיין יש דיווחים שליליים, מגיע שלב הדיכאון: משרד הביטחון או מי מטעמו מתנערים מהחברה הבטחונית או מסוחרי הנשק, וטוענים פתאום שהפיקוח לא הרמטי ושאין להם שליטה על כל מה שישראלים עושים ברחבי העולם.

"בשנים האחרונות, רק במקרה של בורמה, אגף הפיקוח הגיע גם לשלב הקבלה: אחרי חודשים של ביקורת ציבורית, מדינת ישראל הודיעה שכל הייצוא הבטחוני לשם נעצר".