לחזור עם צבא

"גם אם נתניהו הוא אכן מושחת בכיר הנאחז בקרנות מזבח החסינות, וכל מה שאומרים עליו בפרקליטות נכון, מותר כבר לתהות אם זו אכן הבעיה מספר אחת בארץ", כותב הבוקר חגי סגל, עורך "מקור ראשון", בטורו שבמוסף "יומן" של העיתון. "האם ראש ממשלת ישראל מושחת באופן שמצדיק את גרירת המדינה לשלוש מערכות בחירות בתוך שנה אחת? האמנם עתיד הרפובליקה הישראלית מותנה בהעמדתו לדין, והיא תחדל להתקיים אם יחמוק מספסל הנאשמים? ספק גדול".

לפי סגל, ישראל אינה מושחתת במיוחד, ותעיד על כך, בין היתר, עצם התעקשותה של הפרקליטות להעמיד את נתניהו לדין. המערכה להעמדתו לדין של נתניהו, הוא ממשיך וטוען, נובעת מכך שזו האידיאולוגיה היחידה שיש לאופוזיציה. "אם גנץ וחבריו ינצחו בקרוב בבחירות, ונתניהו יישלח סוף-סוף לספסל הנאשמים, מפלגת השלטון החדשה תתקשה לייצר סדר יום חדש מתוצרת עצמית ברוח ערכי המרכז הישראלי שאותו היא מתיימרת לייצג. פשוט אין באמתחתה ערכים כאלה", כותב סגל.

הבה נתרכז בחיובי: גם לפי סגל קיימת מידת שחיתות של מנהיג המצדיקה שלוש מערכות בחירות בתוך שנה בניסיון להחליפו (נתניהו פשוט אינו די מושחת מהבחינה הזו). קל גם להסכים לטענתו ש"הרפובליקה הישראלית" תשרוד אפילו אם נתניהו יסיים את דרכו הפוליטית בחנינה ולא בבית הסוהר. אולם איזו מין "רפובליקה" זו תהיה?

בטורו שב"דה-מרקר" מנסה גיא רולניק לשכנע כי ללא משפט, כל חקירות נתניהו היו לשווא. "אם יריביו של נתניהו היו יכולים לבחור בין שני עולמות – בעולם הראשון נתניהו מורשע בפלילים, נגזרות עליו עשר שנות מאסר והוא מסולק מהחיים הציבוריים; בעולם השני נתניהו עוזב בהקדם את לשכת ראש הממשלה אבל מקבל חנינה שמונעת ממנו משפט ומאסר – רובם יעדיפו, כמו סער, את העולם השני", טוען רולניק.

"מדוע? כי בעולם הראשון נקבעת נורמה שפוליטיקאי שחובר לטייקונים מאחורי הקלעים בעסקות נגד האינטרס הציבורי עלול לאבד את חירותו ולהישלח לכלא. לעומת זאת, בעולם השני, שבו מי שפורש מהחיים הציבורים מקבל עסקה, הסיכון הגדול ביותר שרואה לפניו הפוליטיקאי המושחת הוא איבוד כיסאו. זה עולם שבו פוליטיקאים וטייקונים לא משלמים מחיר אמיתי על קשירת קשר נגד הציבור".

בעיני חלק מהפרשנים הפוליטיים, ישראל כבר מזמן אינה "רפובליקה", כפי שמכנה אותה חגי סגל, אלא קיסרות. את אשת ראש הממשלה שרה נתניהו (אגב, ידעתם שהיא פסיכולגית חינוכית העובדת בשירות הציבורי בעיריית ירושלים?) מציגים כקיסרית מטורללת, ואת הבן יאיר מציירים כיורש עצר שראשו התמלא שתן.

"יום אחד עוד נשמע ש'שלמות היא קיסרות', בתוספת הזמנה לטקסי ההכתרה", התנבא השבוע חמי שלו ב"הארץ"; עמיתו לעיתון יוסי ורטר מכנה הבוקר את נתניהו "הקיסר"; ואילו בן כספית אינו נרתע מלהשתמש בטורו שב"מעריב" בדימוי הקיסרי הנדוש ומכריז כי "נתניהו חצה השבוע את הרוביקון שעוד הפריד בינו לבין מחוזות ההזיה".

שלושתם כותבים על מצבו הרע של נתניהו, כיצד הוא נעשה מבולבל יותר, היסטרי יותר או נואש יותר. הנה, הם מעודדים את קוראיהם, רק עוד קצת, רק עוד קצת, העריץ אוטוטו נופל. אחרי עשר שנים זה נשמע קצת כמו זעקת "זאב! זאב!", אבל הם מתעקשים להציג סימנים כי הסוף, גבירותי ורבותי, קרוב.

גם הטענה כי נתניהו מינה עצמו בפועל לקיסר אינה חדשה. תמיד היא מגיעה מיריביו פוליטיים, חמוצים המתקשים להחמיא להישגיו הבינלאומיים. מזל שכיום כבר יש עיתונות מאוזנת בדמות "ישראל היום", שיכולה לתת מענה הולם לרואי השחורות המשמיצים את נתניהו ממניעים זרים ולהסביר כי נתניהו אינו קיסר, הוא בסך הכל עתיד להיות קיסר (וגם זה מחוסר ברירה).

יוליוס קיסר חוצה את הרוביקון (Jacob Abbott, נחלת הכלל)

יוליוס קיסר חוצה את הרוביקון (Jacob Abbott, נחלת הכלל)

"מה שעושים לביבי זה כלום לעומת מה שעשו ליוני. שקרים. והעיתונים מתגייסים למען השקרים האלה", היא כותרת ראיון השער במוסף "שישבת" של "ישראל היום". המראיין: אמנון לורד, הפרשן הבכיר בעיתון לענייני נתניהו. המרואיין: ד"ר עדו נתניהו, אח של.

"אני לא צריך להחליף איתו ולו מלה אחת על החקירות כדי לדעת שאינו אשם בשום עבירה פלילית. הדברים ברורים לא רק מעצם טיבו של האיש, אלא גם מעצם טיבן של ההאשמות. גם אדם כמוני, שיש לו השכלה כלשהי ורואה את עצמו כבעל שכל ישר, יכול להבין שמדובר בלוליינות משפטית. במקרה הטוב, מקוֹרה במה שבפרקליטות מחשיבים כ'התנהגות לא נאותה', אבל בשום מדינה נאורה היא לא נחשבת פלילית", אומר ד"ר נתניהו על אחיו, ראש הממשלה.

בהמשך מעלה האח נתניהו השוואה היסטורית מעוררת תימהון. "זה לא מקרה ראשון בהיסטוריה שמנסים לחסל יריב פוליטי באמצעים משפטיים", הוא אומר. "ככה הרפובליקה הרומית נפלה. היתה תקופה ממושכת, שבה תבעו את המנהיגים כל שני וחמישי. מעשי שחיתות כביכול. היתה אורגיה של תביעות. כשניסו לחסל פוליטיקאי, היו מאשימים אותו בשחיתות ציבורית. שימוש לא ראוי בכספים של המדינה".

בשלב זה תוהה כל קורא הבקי בתולדות רומא לאן בדיוק חותר ד"ר נתניהו והאם הוא באמת עומד להגיד את מה שהוא עומד להגיד. ד"ר נתניהו לא מאכזב: "בזמן הרפובליקה הרומית היה ברור שכל מצביא יוצא למלחמות, והיה קל להאשים כל מצביא כזה שהוא מבזבז כספי ציבור. זה היה הנוהג. למה יוליוס קיסר חזר עם צבא? מפני שהיה ברור לו שהוא יועמד לדין ברגע שיגיע לרומא. ישימו אותו בבית-סוהר, ובמקרה הרע הוא גם יוצא להורג באשמת שחיתות ציבורית. לכן, מבחינתו, לא היתה לו ברירה אלא לחזור עם צבא כדי להשתלט על רומא".

בפעם הקודמת שנתניהו הודח מהשלטון הוא נשבע כי ישוב עם מדיה משלו. בפעם הבאה, כך לפי אחיו, יחזור עם צבא.

הכותרות הראשיות

לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" נבחר ביטוי אווירה כללי ("הקרב על הוועדה"), שמתייחס לוועדה שאמורה לדון בבקשת החסינות של נתניהו.

בכותרת הראשית של "הארץ" מופיעה טענה עובדתית באותו נושא: "נתניהו אמר שהחסינות זמנית, אך ביקש חסינות מהותית ללא הגבלת זמן". יהונתן ליס מדווח שהחסינות המהותית התבקשה, בין היתר, לגבי הפרשה המכונה "תיק 2000", שבה מואשם מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס במתן שוחד לנתניהו.

הכותרת הראשית של "מעריב" היא סקר שנערך ולפיו כחול-לבן מובילה ב-6 מנדטים על הליכוד, אך הגוש של נתניהו מוביל ב-4 מנדטים על גוש האופוזיציה. אגב, כפי שהבחין הצייצן צבי אשכנזי, אף שלפי הסקר ש"ס וישראל-ביתנו נהנות שתיהן משמונה מנדטים, העמודה של ש"ס גבוהה יותר.

בכותרת הראשית ב"מקור ראשון" מדווח על החלטת בג"ץ לא לפסול את נתניהו אך כן לקבוע כי "הסוגיה שפיטה".

הכותרת הראשית של "ישראל היום" נדמית במבט ראשון כתלושה ביותר מאירועי השעה. "היעד של צה"ל: להכין תודעתית את העורף למלחמה". אולם כיוון שלאחר ירידת העיתונים לדפוס התנקשה ארה"ב בקאסם סולימאני, מפקד כוח "קודס" האיראני, דווקא הכותרת של "ישראל היום" היא העדכנית ביותר.

ראיון תמורת 1.2 מיליון שקל

קבוצת "ידיעות אחרונות" תערוך בשבוע הבא כנס גדול בסימן שמונים שנה להיווסדות העיתון. יותר מחגיגה של הישגים עיתונאיים, הכנס נועד להגדיל את הכנסותיה של קבוצת התקשורת המקרטעת ולפצות במעט על הרס המודל הכלכלי של העיתונות המסחרית.

בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" הבוקר מוקדש עמוד שלם (גרסת הסדין) לתוכניית האירוע. בפתח הוועידה, תחת הכותרת "ה-80 שלי", מוזכרים בתוכנייה רק שני דוברים: נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ודני עטר, יו"ר הקרן הקיימת לישראל, נותנת החסות המרכזית לאירוע.

לקראת האירוע התמלא העיתון בשבועות האחרונים בדיווחים חסרי ערך חדשותי על אישים שונים שיתארחו בכנס. את הדובדבן השאירו לגיליון סוף השבוע שלפני האירוע, כלומר להיום. ב"מוסף לשבת", הבמה היוקרתית ביותר של העיתון (עורך: אביב הברון), מתפרסם ראיון מקיף עם עטר, יו"ר נותנת החסות המרכזית.

האם הראיון העיתונאי נכלל בחוזה במסגרתו התחייבה קק"ל להעביר לקבוצת התקשורת 1.2 מיליון שקל, כך לפי תחקירו של אבנר הופשטיין ב"זמן ישראל"? (הופשטיין הוא חבר הוועד המנהל של עמותת "העין השביעית" ואף כתב בקביעות באתר). התשובה לא חשובה. גם אם סוכם על הראיון רשמית בחוזה וגם אם רק בלחיצת יד וקריצת עין, אי-אפשר להתעלם מסמיכות הזמנים. הראיון עם היו"ר מתפרסם בצמוד לכנס, ומותר להניח שלא היה רואה אור לולא העבירו בקק"ל 1.2 מיליון שקל לעיתון, וליתר דיוק 1,189,949 שקל.

יו"ר קק"ל דני עטר (צילום: יונתן זינדל)

יו"ר קק"ל דני עטר (צילום: יונתן זינדל)

המראיינת מטעם פלטפורמת הכנסים "ידיעות אחרונות", יפעת ארליך, מנסה לנטרל את המטען האנטי-עיתונאי הזה כבר בפתח השיחה. "על השולחן מונחת העובדה שקק"ל נתנה את חסותה לוועידת 'האנשים של המדינה' של 'ידיעות אחרונות' שתתקיים בשבוע הבא, אבל עטר הוכן מראש שגם השאלות הקשות יישאלו. הוא לא נרתע. ובכל זאת, השאלה הראשונה הצליחה להקפיץ אותו", היא כותבת.

מה השאלה הראשונה? "למה צריך בכלל את קק"ל?". על פניו, אכן שאלה קשה, וארליך מתגאה כי עטר משיב לה בזעף: "ממך לא ציפיתי לכזאת שאלה". אולם בהמשך הוא מפרט באריכות ובפירוט מדוע בכל זאת יש צורך בארגון שבראשו הוא עומד, כפי שניתן היה לצפות.

"השאלות הקשות" בראיון לא כוללות שאלות על גורל התלונות על הטרדה מינית נגד עטר; על מינויים פוליטיים; על הקריאה של רשם ההקדשות במשרד המשפטים לפרק את הארגון על רקע כשלים חמורים בהתנהלותו; על טענות של מבקר המדינה הקודם כי היו"ר עטר מצר את צעדיו; ומובן שארליך לא שאלה אותו על ניפוח תקציב יחסי-הציבור בארגון, שבמסגרתו נמצאו עוד 1.2 מיליון שקל עבור תשלום לעיתון שבו היא עובדת.

רוב הראיון מוקדש לקידום מיזם "ישראל 2040", שהקשר בינו לבין המטרות המוצהרות של קק"ל מוטל בספק. דווקא על פרט המידע הביקורתי היחיד שארליך מביאה, עליית שכרם של בכירי קק"ל בשנים האחרונות, לכדי 735–880 אלף שקל, היא לא שואלת את עטר.

ארליך אמנם מזכירה בראיון שבתחקירים על קק"ל מהשנים האחרונות התברר שמדובר בארגון מנופח ובזבזני, אך מסיימת בשאלת הרמה להנחתה קלאסית ("משהו השתנה?") שמאפשרת לעטר להבהיר עד כמה אין להשוות את ההווה של קק"ל לעבר. בין היתר מזכיר עטר שמאז שהארגון הפך להיות חברה לתועלת הציבור, "את יכולה היום למצוא את כל הפרוטוקולים של הארגון באתר האינטרנט שלנו".

ואמנם, באתר קק"ל יש עמוד ייעודי עמוס בפרוטוקולים, אבל כמו להכעיס חסרים בו דווקא הפרוטוקולים המעניינים ביותר. "תקציבי 'ההתקשרויות המיוחדות' בקק"ל נקבעים ב'ועדה להתקשרויות מיוחדות' שפוצלה מוועדת המכרזים הרגילה בקק"ל, כדי לעקוף את נוהלי המכרז הרגילים (ועדה שמכונה במסדרונות הארגון 'הוועדה לשחיתויות מיוחדות')", דיווח לפני חודשים אחדים הופשטיין באתר "זמן ישראל".

בתחקיר של הופשטיין צוטטה אזהרה מעניינת שעלתה בדיוני אותה ועדה מפי סמנכ"ל הכספים, יובל ייני, כשהוועדה נדרשה לאשר את החסות הקודמת לכנס של קבוצת "ידיעות אחרונות", בסך 1.17 מיליון שקל: "חסות של 1.17 מיליון שקל היא חסרת תקדים, ולא ניתן להגן עליה. מה אומרים? 'לא יודעים להגן על זה באמצעות שת"פ, בוא נשים את זה בשיתוף של חסות'. אנחנו עובדים לא נכון".

ציטוט שכזה לא ארליך ולא אף אחד אחר יכול למצוא בעמוד השקיפות באתר קק"ל.

בתגובה לתחקיר הופשטיין מסרה קק"ל: "מדובר בטענות ממוחזרות ומופרכות, שכבר הוכחו כשקריות מלפני מספר שנים. [...] השגות שהיו לחבר ועדה כזה או אחר במהלך הדיונים מעידות על כך שבוועדה מתקיימים דיונים אמיתיים ומעמיקים בנוגע לבקשות ושכל חבר ועדה אומר בה את דעתו ופועל לפיה".

עוד לוקש בדיון על הגז

עמית סגל מקדיש את החטיבה המסכמת בטורו שבמוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" לביקורת על פוליטיקאים וכלי תקשורת שנאבקו בשנים האחרונות נגד מונופול הגז והמתווה שעליו חתם מול מדינת ישראל.

באגף העיתונות מזכיר סגל את קרן נויבך, מגישת "סדר יום" בכאן ב', ואת עיתון "דה-מרקר" ("דה-מארקר" בתעתיק ידיעות, העושה שימוש באל"ף הדמוניזציה, כמו שב"ישראל היום" מתעקשים עדיין לדווח על מחדליו של "ברק אובאמה").

סגל מציג את העימות שהתרחש בשנים האחרונות בין תומכי מתווה הגז למתנגדיו כך: המתנגדים טענו ש"המתווה לא נועד באמת להביא לפיתוח משק הגז, אלא להכניס מיליארדים בהליך מהיר לכיסיהם של יצחק תשובה ושותפיו. חברות הגז טענו שהמתווה יביא לחתימת הסכמים ליצוא הגז למדינות השכנות של מאגר לווייתן, אבל מתנגדי המתווה השיבו: לא יהיה מתווה, שכנותינו לא יקנו גז, והגז מלווייתן לעולם לא ייצא מהאדמה. תמר תישאר לבד בלב ים".

זו הצגה מעוותת של המציאות. מי שהזהיר פעם אחר פעם מפני אפשרות שהגז יישאר באדמה לא היו מתנגדי המתווה אלא דווקא דובריו, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו. ב"דה-מרקר" דווקא הציגו את הטענה הזו כ"לוקש".

אסדת הגז לווייתן, 31.1.2019 (צילום: מרק ישראל סלם)

אסדת הגז לווייתן, 31.1.2019 (צילום: מרק ישראל סלם)

לפי סגל, "פרשן העיתון [דה-מרקר] קבע נחרצות: 'הגז מלווייתן יישאר בים. מקורות בענף מביעים את החשש הפשוט שלפיו לא תהיה בעצם כדאיות כלכלית בפיתוח המאגרים'". אולם אותו "פרשן" (אבי בר-אלי, אז כתב חוקר וכיום עורך "דה-מרקר") מעולם לא כתב כך. מדובר בשילוב מלאכותי שמייצר סגל משני טקסטים שונים שחיבר בר-אלי. באחד מהם אמנם הופיעה הכותרת "הגז מלווייתן יישאר בים", אך כפי שאפשר לראות גם מצילום המסך שסגל שיתף ברשתות החברתיות בר-אלי מייחס את האמירה הזו ל"פוליטיקאים ופרשנים" התומכים במתווה, ולא למתנגדיו. בר-אלי אף ביקר באותו טקסט את התנהלות המונופול על כך שלא פעל לפיתוח מהיר יותר של מאגר לווייתן.

אמנם, לאורך שנים של מאבק היו אכן אמירות שהתבררו כשגויות, ובהחלט ניתן לבקר את מי שהשמיע אותן. אולם הטענה המרכזית של מתנגדי מתווה הגז, לאורך כל הדרך, היתה אחת – הרווח מהמשאב שהתגלה יגיע ברובו המוחץ למונופול, ולא לציבור. את זה אפילו סגל מציין בתחילת טורו, אלא שעל התממשות הטענה הזו אין מלה בטור, ולא במקרה. הטענה התגלתה, נכון לעכשיו, כמדויקת. מה שמונופול הגז, נתניהו וסגל מציגים כהישג הוא למעשה הישג לבעלי המונופול (אחד מהם, יצחק תשובה, מחזיק גם במניות חברת חדשות 12 שבה סגל מועסק).

"יצוא גז מוגבר הוא הישג רק לטייקוני הגז ובראשם תשובה ונובל", כתב אתמול יוסי דורפמן, מהפעילים הבולטים נגד מתווה הגז. "אזרחי ישראל מפסידים מייצוא כזה של גז".

דורפמן הסביר כי הייצוא בא למעשה על חשבון אזרחי ישראל. הגז שיכול היה לשמש את המשק הישראלי מחוסל בזריזות לצורך מימוש רווחים מהיר: "בניגוד לתעמולה, ישראל היא לא מעצמת גז. יש בישראל פחות מאחוז אחד מכמות הגז בעולם. ובכל זאת דוחפים לייצא אותו לאירופה, בשביל רווח מהיר לטייקוני הגז. מדינות שייצאו גז באופן מסיבי במקום להשקיע אותו בפיתוח המשק המקומי (כמו בריטניה), נאלצו לייבא גז בעצמן לאחר שאזל במחיר יקר יותר, ולמעשה הפסידו במקום להרוויח. [...]

"נתניהו הבטיח שנקבל מאות מיליארדים מהגז. היום כבר ברור שלא נראה מאות מיליארדים. היום כבר ברור שאנחנו משלמים מחיר מופקע על הגז (מעל 6$, כשעלות היצור למונופול הגז היא 30 סנט). היום כבר ברור שהנתח של טייקוני הגז מל הנתח של הציבור הוא כבמדינות עולם שלישי. הרווח הגדול הוא של תשובה, נובל, רציו והחבר קובי מימון. ההפסד כולו של אזרחי ישראל".

פעילה נוספת במאבק נגד מתווה הגז, אור-לי ברלב, הגיבה הבוקר לטור של סגל: "מטרת קמפיין התעמולה היא לנסות לשכתב את ההיסטוריה, וזאת כדי להסיט את האש משורת השאלות המהדהדות שעולה מהן ריח של שחיתות, שאלות שמעולם לא קיבלו מענה. כמו השאלה הגדולה מכולן: מדוע חברות הגז מוכרות יחידת גז לחברת חשמל במחיר כל-כך מופקע? איך ייתכן שהחברות השותפות במאגר תמר מוכרות לחברת חשמל יחידת גז אחת במחיר שהוא פי 25 מעלות הייצור של אותה יחידה? פי 25! וזאת לאחר שהוחזרו מזמן כל ההשקעות בפיתוח והמימון".

"הסכם הגז יכניס מאות מיליארדי שקלים לישראל בשנים הבאות", נכתב בכותרת של ידיעה מאת ערן בר-טל המתפרסמת בראש עמוד 9 של "ישראל היום", ציטוט מפי ראש הממשלה נתניהו, שטס ליוון לחתום על הסכם הנחת צינור גז בין ישראל לאירופה. לפני שעלה על המטוס נתניהו היה נחרץ עוד יותר: "זה גם מכניס מאות מיליארדים, מאות מיליארדים, לקופת המדינה, לרווחת אזרחי ישראל, לקשישים, לילדים, לבריאות, לרווחה", אמר. צוות הניו-מדיה של נתניהו הבחין כנראה בגוזמה, ובכתוביות הצמודות שינו את צורת ההווה "מכניס" לצורת עתיד "יכניס".

"בואו נבהיר רגע מה באמת קיבלנו עד כה מהגז", כותבת הבוקר ברלב, "אפס שקלים ממס ששינסקי שעוד לא התחיל לעבוד – אחרי שהבטיחו לנו נתניהו ושטייניץ וחברות הגז שאנו נקבל ומקבלים 60% מכל שקל גז. כאמור – אפס שקלים ממס ששינסקי.

"מה כן קיבלנו? מס שמכונה תמלוגי טבע. בשנה האחרונה הוא הגיע לכמעט מיליארד שקל. נשמע הרבה? חכו תשמעו מה מקבלות חברות הגז השותפות במאגר תמר: בהערכה גסה – כ- 4 מיליארד שקל רווח נקי בממוצע כל שנה. רווח נקי. כל שנה. פי 4 מאיתנו בשנה שעברה, בשנים קודמות אף יותר. נכון שככה מרגיש 60% לאזרחים מכל שקל?".

יצחק תשובה, פברואר 2018 (צילום: פלאש 90)

יצחק תשובה (צילום: פלאש 90)

והנה כך כותב הבוקר ב"דה-מרקר" בר-אלי, אותו פרשן/עורך שאת שמו סגל לא מזכיר במפורש: "מדינת ישראל לא ממש זקוקה לגז ממאגר לווייתן – שהזרמתו החלה השבוע. תרומתו לביקוש המקומי שולית. פיתוחו גרם לדחייה ניכרת בתקבולים שיראה הציבור הישראלי ממכירת גז בטווח הקרוב, שכן בעלי לווייתן, דלק ונובל קיזזו את ההוצאות בלווייתן מהכנסותיהן החייבות במס בתמר.

"היחידות שרשמו רווח מיידי בזכות פיתוח לווייתן הן שרשרת חברות עלומות שרשומות במקלטי מס ברחבי העולם, ושחלק מבעליהן מוכרים כאנשי מודיעין מצרי. אלה נהפכו לשותפות בצינור הגז המצרי-ישראלי תמורת האפשרות לייצא את הגז מלווייתן למצרים. לצד התועלת ה'גיאופוליטית' הזאת של יצוא גז למצרים ולירדן, שביום מן הימים יימצא מי שיפענח מי גוזרי הקופון בו – הנימוק העיקרי לכך שלווייתן פותח הוא זה הבטחוני-אסטרטגי. כלומר, הנימוק שלפיו המשק הישראלי לא יכול להישען על צינור אחד ומאגר אחד.

"תמורת פתרון למצוקה המלאכותית הזו הסכימה ממשלת ישראל להעביר מתווה גז שהעניק לנובל-אנרג'י חסינות מפיקוח מחירים וחסינות מדיני הגבלים – כלומר איפשר לה להמשיך למכור גז מתמר במחיר מופקע, וגם להחזיק במאגרי תמר ולווייתן בבעלות צולבת. כך, אף שניתן היה לפתור את הצרה הלאומית בדרכים אחרות (צינור נוסף מתמר, פיתוח מואץ יותר של מאגר כריש או הכנסת בעלים אחרים בלווייתן) – התנדבנו לתפור למידותיה של נובל תוכנית חילוץ מהירה ויעילה, שמומנה על-ידי ציבור צרכני החשמל בישראל במיליארדי דולרים, דרך חשבונות החשמל המנופחים שלהם".

חגי סגל, עורך "מקור ראשון" ואביו של עמית, אפילו לא מתאמץ לייצר הטעיה או מניפולציה. הוא פשוט כותב כי "בניגוד לכל ההתרעות, אין מונופול בשוק הגז, יש תחרות עסקית קשה בין לווייתן לתמר". ובכן, יש מונופול בשוק הגז. אין תחרות בין לווייתן לתמר.

סיכום שנה אלטרנטיבי

"1,295 רקטות לעבר עוטף עזה", נכתב בכותרת ידיעה מאת אלישע בן-קימון המתפרסמת בראש עמוד 9 של "ידיעות אחרונות". הנתונים שאובים מדובר צה"ל, המסכם את האירועים הבטחוניים בשנת 2019.

ב"ישראל היום" לא התמקדו רק במחצית הכוס הריקה. הכותרת בראש עמוד 7 בעיתון זה היא "1,295 שיגורים לעבר ישראל, 85% הצלחה לכיפת ברזל".

ייצוג

א. ב"מוסף הארץ" מתפלמסת ויקי אידזינסקי עם שי גולדן, עורך בכיר ב"גלובס", על הדרישה להעניק ייצוג הולם לאזרחי ישראל דוברי הרוסית.

מרינה קיגל, הכותבת טור ב-mako, התלוננה בפייסבוק על היעדרם של דוברי רוסית מרשימות "הצעירים המבטיחים" שפורסמה ב"גלובס". "נראה שכל הרוסים – לייט בלומרים", כתבה בציניות. "בחיי שאני לא מתערבת בשיקולי הבחירה, אבל אני בטוחה שאפשר היה למצוא איזה 2–3".

קיגל מינשנה את עורכת "גלובס" נעמה סיקולר ואת גולדן, האחראי על מהדורת סוף השבוע של העיתון, וזה האחרון כתב לה בתגובה: "שכחת גם את תת-הייצוג של יוצאי תימן, רומניה, מרוקו, צפון ומרכז ודרום אמריקה. במקביל – נפקדים ג'ינג'ים, טבעונים, מצביעי 'עלה ירוק', נשים שהאות ש' מופיעה בשמים, גברים אשכנזים ששמם הפרטי צביקה, קיבוצניקים, יוצאי הנח"ל המוצנח, והכי מקופחים: פעילי זכויות עדשים ומנגו מהתנועה החקלאית. נתקלתי כבר בכמה תגובות הזויות לדברים שפורסמו תחת השגחתי, אבל זו ממוקמת בשפיץ של השפיץ. באמת, אחת ההזויות".

"שי היקר, הרשה לי לגאול אותך מבורותך המסוכנת", כותבת אידזינסקי ב"הארץ". "הקריטריון לשאלה אם יש להתאמץ להעניק נראות לקבוצה מסוימת הוא פשוט: כאשר זו קבוצה גדולה ובעלת מאפיינים סוציולוגיים ייחודיים בהקשר של הדיון הספציפי – אז כן, יש לעשות זאת. אם בהקשר מסוים מופיעים ג'ינג'ים שונים וייחודיים, והם רבים בצורה מובהקת, אז כן, מן הראוי שתתאמץ לדבר עליהם. אם אתה מתעצל לעשות את העבודה שלך – אני יכולה לבקש מאבא שלי לסדר לך עבודה איתו כשומר.

"בסוף, זה פשוט מאוד. יש רק שתי אפשרויות: או שהאדם שייך לקבוצה ההגמונית, שבאופן טבעי מיוצגת במקומות של כוח וברשימות כאלה ואחרות; או שהוא שייך לקבוצה המוחלשת, שבה צריך להתאמץ למצוא את סיפורי ההצלחה הייחודיים שלה. אם דוברי הרוסית היו נמנים עם הקטגוריה ההגמונית, הראשונה, הרי שהם היו מיוצגים בה באופן טבעי ומהווים קרוב לעשירית ממנה. היכן הם?".

ב. שני עיתונאים נשלחו לחרף את נפשם בחוף הכרמל ביום הנישוב. אסי חיים מטעם "ממון" של "ידיעות אחרונות" ויקי הפשטיין מטעם "מקור ראשון".

חיים מבקר בזכרון-יעקב, נחשולים, עין-איילה וחדרה. בהערת אגב הא מציין כי בדרך מתחנה אחת לאחרת עצר לחומוס בפוריידיס ומביא ציטוט בודד מפי אשרף מראנה ממסעדת אבו-עלי. אין ממש שיחה עם אותו מלצר או בעל מסעדה, שלא לדבר על תצלום שלו.

הפשטיין ביקר בפרדס-חנה בלבד אך שוחח שם גם עם תושבי כרכור, טל-מנשה וג'יסר א-זרקא. הללו מקבלים בדיוק את אותו היחס כמו האזרחים היהודים, כולל ציטוטי תשובות לשאלות ותצלום.

הכלכלה הישראלית (לפי עיתוני אדלסון)

הנה כותרות הידיעות במדור הכלכלה של "ישראל היום", בבעלות משפחת אדלסון: "שטייניץ: בתוך 5 שנים יזרום גז טבעי לאירופה'"; "הישג נוסף ביוון: הסכם ראשון למכירת גז טבעי שיובל בצינור החדש"; "בהשוואה למדינות המפותחות: הצמיחה השנתית גבוהה מהממוצע"; "'המתקדם אי פעם': התעשייה האווירית תבנה לוויין תקשורת לאומי"; ו"שנת שיא: מדד 35 השלים עלייה של 15% ב-2019".

מימין: מודעה של מונופול הגז ומדור הכלכלה של "ישראל היום", 3.1.2020

בינתיים, ב"מקור ראשון", העיתון השני של משפחת אדלסון, מתפרסמת במדור הכלכלה ידיעה מאת ישי פלג שלפיה "שני חוקרים ישראלים עצמאים הציגו מדד חלופי למדד הביטוח הלאומי". לפי המחקר הזה, אין בישראל 1.8 מיליון עניים כפי שטוען הביטוח הלאומי, אלא "פחות מחצי מיליון עניים". שני החוקרים, אגב, הם עידן ארץ מפורום קהלת ותום שדה ממשרד סמקאי-אסטרטגיה, חברת ייעוץ של אמציה סמקאי, הפרשן הכלכלי של "ישראל היום".

סימניה

חיים שדמי כותב ב"מוסף כלכליסט" על מאבקם של בני משפחת שורגי לא להתפנות מבית הכלוא בין כבישים ראשיים ונמל תעופה.

צאלה קוטלר-הדרי כותבת במוסף "G" של "גלובס" על קיבוץ ברקאי, היישוב המזוהם בישראל.

שוקי שדה כותב ב"דה-מרקר" על אברהם נניקשווילי, איש העסקים שהורשע במתן שוחד לשר לשעבר בנימין בן-אליעזר.

עושים לביתם

מודעות ענק מטעם מונופול הגז מתפרסמות הבוקר ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב".

בעמודים הפותחים של "בשבע" מתפרסמת כפולה הנראית כמו שילוב בין תוכן מערכתי לפרסומי. לא מלווה אותה כל גילוי נאות.

"בשבע", 2.1.2020

ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מתפרסמים עמודים במימון בנק הפועלים.

ב"דה-מרקר" מתפרסמת כפולת תוכן שיווקי.

"דה-מרקר", 3.1.2020

ב"מוסף הארץ" מתפרסמות שלוש כפולות של תוכן שיווקי (ויש כתבות על אאוגניקה; על תמהוני שניסה להימלט מישראל דרך הים באמצעות מכונית; ועל מנזר מבודד באירופה, כל זאת במוסף שעורכו הנוכחי, אורי מרק, הובא כדי להפוך אותו ל"תחקירי" יותר, כך לפי פרסום באתר "וואלה").

מוסף "הארץ", 3.1.2020

וב"גלריה" שוב מכרו את השער.

"גלריה", 3.1.2020

ענייני תקשורת

גידי וייץ חושף ב"הארץ" את הקשר בין "תיק 4000", חיים סבן והבחירות לנשיאות ארצות-הברית.

גיליון "גלובס" כולו הוקדש לתחזיות על העולם בעוד עשור, אך כמה בעלי טור בכל זאת זכו לפרסם את הטקסט השבועי באתר המקוון. אחד מהם, חן מענית, מדווח על האפשרות כי משפטם של ארנון (נוני) מוזס ושאול אלוביץ' יידחה, זאת במקרה שנתניהו ישיג חסינות.

אחרי שני טורים על יחסו ליהדות שפורסמו ב"מעריב" בחודשים האחרון, יו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן מקבל הזדמנות לפנות באופן ישיר באותו הנושא גם לקוראי "ידיעות אחרונות". לזכותו של עורך העיתון נטע ליבנה יצוין כי אף שהטור נדפס בעמוד 4 של קונטרס החדשות, קשה לשים לב אליו. השם ליברמן אינו מובלט כשם הכותב, אין כל תצלום נלווה, והעימוד צפוף ולא מזמין. כמו רוצים להגיד לקוראים, זה "מוכרחון". אנחנו חייבים לפרסם, אתם לא חייבים לקרוא.

"ידיעות אחרונות", 3.1.2020. הטור מאת ליברמן בצד שמאל

לרגל יום הולדתו ה-70 של שלמה ארצי התאמצו ב"ידיעות אחרונות" ומצאו דרך חדשה לראיון עמו: שאלות מפי ידוענים. מנשיא המדינה, דרך אסי עזר (ששואל שאלה ארוכה מהתשובה) ועד גלעד שליט. רוצים לדעת איך ארצי מכין חביתה? השיגו נא גיליון של "7 לילות". אגב, הוא טוען שהוא מכין חביתה עם חלב, אבל כל מי שקורא את הטור שלו ב"7 ימים" יודע שהתשובה הנכונה היא מקושקשת.

עומר בן-יעקב כותב ב"מוסף הארץ" על היררכיית המקורות של "ויקיפדיה". בין היתר הוא מציין כי לפני כחודש נקבע שלא ניתן עוד להסתמך על ה"אפוק טיימס", כלי תקשורת המזוהה עם תנועת הפאלון-גונג ומתנגד נחרצות למשטר הקומוניסטי בסין. תחקיר של רשת NBC חשף לאחרונה כי האתר הקים מאות חשבונות פייסבוק פיקטיביים במטרה לתמוך בדונלד טראמפ ולקדם תיאוריות קשר.

ראש הממשלה והאסיר לשעבר אוהד אולמרט עדיין כותב טור ב"מעריב".

קלמן ליבסקינד מקדיש את מדורו לפריצת הטלפון של אפי נוה, ומשרטט עבור קוראיו את "הפרטים ההולכים ומתגלים בכל מה שנוגע להתנהלות העבריינית של כתבת הפלילים של גלי-צה"ל הדס שטייף, שמכתימה את המקצוע של כולנו".

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מפרסמת עדי מאירי תמלילי שיחות שהיו לה עם תת-ניצב אפרים ברכה זמן קצר לפני שהתאבד. בין היתר היא כותבת על התקשורת שהיתה לו עם כתב "מעריב" דאז אבירם זינו ותוצאותיה, וכן על תגובתו לפרסומים שהופיעו על אודותיו באתר News1.

אסף חנוכה מסכם ב"מוסף כלכליסט" עשור ראשון לטורו שבמוסף ומבטיח הפתעה בשבוע הבא (עם רמז שמדובר בסדרת קומיקס מתמשכת).