העיתונאי אבירם זינו, שהחליף מסרים עם תת-ניצב אפרים ברכה כחודש ימים לפני התאבדותו של האחרון, הפר את תקנון האתיקה של מועצת העיתונות – כך קבע בית-הדין של מועצת העיתונות בשבוע שעבר.
זינו, לשעבר כתב המשפטים והפלילים של "מעריב", חקר פרשה הקשורה לתנ"צ ברכה ויחסיו עם הרב יאשיהו פינטו. במסגרת זו קיבל פרטים רגישים, פנה אל ברכה ושמע ממנו הכחשה נמרצת. זמן מה לאחר מכן, על רקע פרסום פרשה הנוגעת לבני הזוג בנימין ושרה נתניהו, פנה זינו לברכה באמצעות תוכנת ווטסאפ וקיבל ממנו מידע שלפיו בפרקליטות החליטו לחקור את שרה נתניהו.
את צילום המסך המתעד את שיחת הווטסאפ שלו עם ברכה העביר זינו לידי עורך-דין לצורכי התייעצות. צילום המסך הגיע לידי המחלקה לחקירת שוטרים, שראתה בו עדות לכך שברכה הדליף מידע לעיתונאי. במפגש בין זינו לנציגי המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) בעניין הפרשה הרגישה הקשורה לתנ"צ ברכה והרב פינטו, נשאל העיתונאי גם באשר לצילום המסך המתעד את שיחתו עם ברכה. זינו אישר כי צילום המסך אותנטי, וכי אכן קיבל מברכה מסר על חקירת שרה נתניהו.
בלב התלונה שהוגשה למועצת העיתונות עומדת הטענה כי זינו הפר את סעיף 22 לתקנון האתיקה של המועצה, סעיף החיסיון העיתונאי. לטענת המתלוננים, זינו הפר את החיסיון כשחשף את זהותו של מקור המידע שקיבל. לפני כשבועיים נדונה התלונה בפני בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות בהרכב שכלל את עו"ד יורם סמואל, צגה מלקו ומשה רונן.
"חשיפת מקור מידע חסוי היא, לכל הדעות, אחת מהעבירות החמורות ביותר על האתיקה העיתונאית", כתב חבר בית-הדין רונן במסגרת החלטתו. "[...] בדרך כלל מתעוררת שאלת החיסיון העיתונאי כאשר רשויות המדינה או בתי-המשפט דורשים מעיתונאי לחשוף את מקורותיו או מידע שנמסר לו בתנאי שיישאר חסוי – והעיתונאי מסרב לעשות זאת. המקרה שלפנינו הוא חריג, כאשר נטען כי עיתונאי חשף מרצונו, בכוונה וללא דרישה חוקית, מידע שנמסר לו בתנאי שיישאר – לטענת המתלונן – חסוי".
חליפת המסרים בין אבירם זינו לאפרים ברכה (לחצו להגדלה)
לדעת רונן, המקרה של זינו מחייב את בית-הדין לפסוק בנוגע לכמה שאלות, כמה מהן טכניות. השאלות המהותיות הן: האם ברכה היה מקור מידע חסוי של זינו? האם זינו היה רשאי למסור את זהותו של ברכה משנוכח שקיבל ממנו מידע שקרי? האם היה רשאי לחשוף את זהותו בפני עורך-דין? והאם רשאי היה לאשר את זהותו של ברכה כמקור שלו?
זינו, מזכיר רונן, טען כי יחסי עיתונאי-מקור מתחילים רק אחרי שהמקור העביר לעיתונאי מידע אמיתי ובין השניים נוצרים יחסי אמון. "אינני יכול לקבל את טענתו זו", כתב רונן בהחלטתו. "אין חשיבות לפרק הזמן שבו התקיימו יחסי עיתונאי-מקור. אין חשיבות למספר הפעמים שבהן העביר המקור מידע לעיתונאי. די בכך שמקור פגש את העיתונאי פעם אחת (או העביר לו מידע בדרך אחרת פעם אחת), ומתוך הנסיבות היה ברור או השתמע שהמקור אינו מעוניין בחשיפת זהותו, כדי שייווצרו יחסי מקור חסוי–עיתונאי ויתעורר החיסיון העיתונאי".
זינו טען עוד כי ברכה לא דרש ממנו שזהותו תישאר חסויה. "איננו מקבלים טענה זו", פסק רונן. "הנוהג ביחסים שבין חוקרי משטרה ועיתונאים הוא שמידע הנמסר על-ידי שוטרים שאינם דוברים רשמיים יתפרסם בלי זיהוי של המדליף. כשיש ספק אם מקור מסר מידע לעיתונאי כמקור חסוי או גלוי, והמקור הוא אדם העלול להינזק אם יתגלה שמסר את המידע – ברירת המחדל היא ההנחה שהמקור פעל כמקור חסוי". מכאן המסקנה כי ברכה אכן היה מקור מידע חסוי של זינו, וכי אסור היה לעיתונאי לחשוף את זהותו.
אבירם זינו (בחולצת התכלת) בדיון בתלונה נגדו במועצת העיתונות. מימינו עורך-דינו רז בן-דור, משמאלו משה רונן, עו"ד יורם סמואל, עו"ד אלעד מן ויחיאל לימור, 27.12.15 (צילום: אורן פרסיקו)
זינו טען כי לא זו בלבד שהמידע שקיבל מברכה היה שגוי, אלא שברכה ניסה להטעות אותו בכוונה תחילה, ובמעשה זה ביטל למעשה את יחסי האמון עימו – ויחד איתם גם את החיסיון על זהותו. "אני ממליץ לחברי לדחות גם טענה זו", כותב רונן. "החיסיון קיים גם כאשר המקור החסוי מטעה את העיתונאי בטעות או בכוונה. מטרת החיסיון איננה רק להגן על המקור החסוי הנוכחי, אלא להבטיח את חופש זרימת המידע לציבור, כלומר לשכנע את המקורות החסויים העתידיים כי גילוי מידע לציבור באמצעות העיתונות לא יפגע בהם".
בהמשך מוסיף רונן: "הטעיה מכוונת או מתוך רשלנות עשויה, אולי, להקטין את סכום הפיצויים שיידרש עיתונאי לשלם למקור חסוי שנחשף – אבל עקרונית אין היא מבטלת את החיסיון. הדיון שלפנינו הוא עקרוני-אתי. גם אם ברכה הטעה את הנילון [זינו] או ניסה להכשיל אותו, אין בכך הרשאה לנילון לחשוף את זהותו של המקור החסוי". מכאן המסקנה כי זינו לא היה רשאי לחשוף את זהותו של ברכה, על אף שקיבל ממנו מידע מטעה.
זינו טען כי העביר את תיעוד שיחת הווטסאפ שלו אך ורק לעורך-הדין שעימו התייעץ, וכי אותו אדם בגד באמונו והעביר את התיעוד לכלי תקשורת אחרים. בפעולה זו של זינו לא מצא בית-הדין כל פגם. "אין למנוע מעיתונאי את הזכות להתייעץ עם עורך-דין, ולשם כך לחשוף בפניו כל מידע שברשותו – בתנאי שהמידע הזה יישאר חסוי", כותב רונן. "[...] אם הנילון מסר את צילום המסך לעורך-הדין, אשר הדליף את הצילום בלי ידיעה, הוראה או הסכמה של הנילון, אין להטיל אחריות על הנילון".
מכאן המסקנה כי זינו היה רשאי לחשוף בפני עורך-דינו את כל החומר שבפניו, כולל חליפת המסרים עם ברכה.
"לו כאן היתה מסתיימת הפרשה, הייתי ממליץ לחברי לזכות את הנילון מכל אשמה", כותב רונן, אולם לפרשה פרק אחד נוסף, ובו מאשר ברכה בפני חוקרי מח"ש שהחזיקו בתיעוד השיחה שלו עם ברכה כי מדובר בתיעוד אותנטי.
"עדותו זו של הנילון בפני חוקרי מח"ש היא רבת משמעות", קובע רונן. "בלי העדות לא יכולים חוקרי מח"ש להתייחס לצילום המסך כראיה. ייתכן שזהו זיוף או פברוק. אין כל הוכחה שזהו צילום מסך של הטלפון של עיתונאי. האישור של הנילון הופך דף נייר חסר משמעות לראיה נגד קצין המשטרה, אם יוחלט להעמיד אותו לדין משמעתי באשמת הדלפת מידע".
לפי רונן, בשל זאת "יש לראות באישור שנתן הנילון לחוקרי מח"ש כי צילום המסך שנמסר להם ולתקשורת על-ידי עורך-דין אלמוני הפרת חיסיון עיתונאי, עבירה על סעיף 22 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות".
עו"ד יורם סמואל בדיון בתלונה נגד אבירם זינו במועצת העיתונות, 27.12.15 (צילום: אורן פרסיקו)
עו"ד יורם סמואל, שעמד בראש הרכב בית-הדין במקרה של זינו, הוסיף כמה הערות. "גם אם טענתו של הנילון היא שהוא מסר את צילום מסך המסרון מהטלפון שלו אך ורק לעורכי-דינו, וכי נראה שאחד מהם הוא שמסר את המידע הלאה ללא אישורו למח"ש או לכל גורם אחר, הרי ברגע שהוא, הנילון אברהם זינו [כך במקור], אישר לאותו גורם כי אכן זהו מסרון שהוא קיבל מברכה, הוא הפר את הוראות סעיף 22 לתקנון האתיקה", כתב סמואל.
"הנילון ניסה לשכנע את בית-הדין כי תנ"צ ברכה היה מקור גלוי, וכי הוא לא ביקש שהנילון יתייחס למידע שהוא מסר לו כאל סוד. אִמרה זו סותרת את טענתו כי לא מסר את המידע אלא לעורכי-דינו ולעורך שלו, וכי חל על מסירת המידע חיסיון. טיעון זה הוא תרתי דסתרי – אם ברכה לא היה מקור חסוי, מדוע לא פירסם את המידע ברבים, ואם ברכה הוא מקור חסוי, מדוע אישר למח"ש עובדה זו.
"לעניין הטענה כי במקרים שבהם המידע איננו אמת פטור העיתונאי משמירתו בסוד", הוסיף סמואל בהמשך החלטתו, "טיעון זה איננו מקובל עלי כלל; מידע הנמסר בסוד לעיתונאי, לא ניתן, ברגיל, לבדוק את אמינותו. אם נתיר לעיתונאי לגלות מקור במקרים שבהם הוא יגיע למסקנה כי המידע איננו אמת, נפתח פתח שיבטל את כל חובת הסודיות על גילוי מקורות חסויים, וייצא שכל מטרת הכלל, שבא לאפשר קבלת מידע רגיש – תסוכל".
בשל הסבל האישי והמקצועי שנגרם לזינו מאז התאבדותו של ברכה, סבל שתיאר בפני בית-הדין בהתרגשות, הוחלט להרשיע אותו בהפרת סעיף 22 של תקנון המועצה, אך לפטור אותו באזהרה בלבד, תוך חיוב אתר "מעריב" לפרסם את הטקסט שלהלן:
בית-הדין של מועצת העיתונות דן בתלונה שהגישו קבוצה של חברים ממועצת העיתונות נגד העיתונאי אבירם זינו באשר לגילוי כי תת-ניצב ברכה מסר לו מידע חסוי בקשר לחקירות שנעשו בקשר למעונות ראש הממשלה.
אין בידי בית-הדין לקבוע כי מר זינו מסר את זהות המקור, אך הוא קובע שהוא אישר את קבלת המידע מברכה לגורם חקירה, ובכך עבר על סעיף 22 לתקנון האתיקה, ועל כן היא [המועצה] נוקטת נגדו צעד של אזהרה.בית-הדין ואף מגישי התלונה עצמם שללו כל קשר בין העובדה שתת-ניצב ברכה ז"ל נטל את חייו לבין גילוי מידע זה, וככל שניתן להניח לגבי נסיבות מותו של תנ"צ ברכה, אין נסיבות אלה קשורות לפרשייה זו.
העיתונאי טען בבית-הדין כי פעל כפי שפעל משום שהוא ביקש לחשוף אמת ולהביא לכך שמדינת ישראל תהיה מדינה פחות מושחתת. בית-הדין סבור כי גילוי מקורות חסויים של עיתונאים מהווה פגיעה חמורה באפשרות לגלות שחיתויות, וכי דווקא שמירה קפדנית על סודיות מקורות של עיתונאים היא חיונית על מנת לאפשר לעיתונות למלא את תפקידה כשומרת סף במדינה דמוקרטית, וכי אין בחשיפת מקור תרומה לחשיפת שחיתויות, אלא להפך".