קולו המתון של עמוס הראל, כך נראה, עלול להפוך ליוצא דופן בנוף הדעות והפרשנות של "הארץ". הניתוק משדרות רחבות של העם הופך בחלקים רחבים מהשמאל לניתוק מהמציאות (ואולי להפך?), ומוציא מתוכו מנות הגונות של סהרוריות. מה שהיה תבלין חיוני במקומוני שוקן ושולי "הארץ", משתלט על התבשיל – וכבר לא מדובר בתבלינים טריים, אלא גרגירים מיובשים שכבר אין מי שזוכר מתי נטחנו.
דוגמה אופיינית היא הגרוטסקה התופסת היום את המאמר המרכזי בעמוד הדעות ("לקראת מהפכה צבאית"): ייחול של הפרשן הוותיק לענייני ערבים, צבי בראל, להפיכה צבאית, לא פחות. "מהפכה או הפיכה צבאית הם סופה של כל דמוקרטיה. בכל פעם ששמענו על דמוקרטיה שנפלה שדודה בידי חונטה צבאית חשנו תימהון ודאגה, אבל הרגענו את עצמנו שבישראל זה לא יכול לקרות. מתברר שגם ישראל איננה חסינה מפני האפשרות הזאת. אלא שלא הצבא יהיה זה שיגרום למהפכה, אם תתחולל. ההנהגה הפוליטית שדוחפת עכשיו את הצבא למקום שבו עליו להתגונן על נפשו ועל ערכיו, היא שתחולל את המהפכה הצבאית היהודית הראשונה, שאולי כבר התחילה", כותב בראל, ומסמן שיא ציפרי נוסף מעל דפי "הארץ": אם בשנים האחרונות תירגלו שם קריאה לאומות העולם שיצילו אותנו מעצמנו, כעת יסתפקו בצה"ל.
הטור ההזוי הזה הוא סממן של המחלה הממארת שמשתלטת על "הארץ", בינתיים בעיקר על חלקו הדעתני – אך אין ערב לכך שלא תתפשט לבסוף גם אל הדיווחים העיתונאיים. נשף המסיכות של הליצן המוצהר בני ציפר (שכבר הפך תקליט ועבר לכורסת המרואיין ב"ישראל היום") זוחל מהעמוד האחורי אל השער, עולם דמיונות הכורסה מהבלוג של אורי משגב משתלט על עמודי הדעות, השנאה לשמה של רוגל אלפר כבר מזמן התקדמה מטבח פרות קדושות לירי חי אל תוך ההמון. החתירה לבירור עובדתי וניתוח בהיר נדרסות על-ידי דחפים אידיאולוגיים מסמאים, שמוחלפים בתורם בהתמכרות לפרובוקציה לשמה.
אסור שהשמאל הסהרורי יכבוש את "הארץ", גם אם חלק הכובשים הם מוותיקי כותביו. לא רק משום ש"הארץ" חשוב לדמוקרטיה הישראלית (שעדיין איתנו, עד המהפכה הצבאית), אלא גם משום ש"הארץ" משמש דוגמה ומופת לאליטות החדשות, הימניות, הבונות את עיתונות האיכות שלהן בצלמו. מה לעשות שההשחתה הגוברת של העיתונות הישראלית הכתיבה שבמירוץ השליחים של העיתונות הנאמנה "הארץ" הוא כמעט רץ יחיד.
כותבים כמו אלו שציינתי לעיל נתלים ודאי בהקצנה הפושה לשיטתם בחברה ובשיח הישראליים כתירוץ לשילוח הרסן המקצועי והערכי מכתיבתם, ומשום מה נעלמת מהם האירוניה הבוטה: במקום להזריק לאווירת הטירוף שהם מלינים עליה שפיות ככל יכולתם, הם מנסים להתחרות בה ולהדגים שיאים חדשים של אובדן עשתונות. כותבים אחרים, שגם כמותם ציינתי לעיל, כבר אינם נזקקים לתירוצים כלשהם, והם פשוט נסחפים שיכורים בזרם העכור שיצרו.
כפי שהעיר כאן בצדק יובל דרור, האשמים העיקריים הם לא הציפרים למיניהם, אלא העורכים שלהם. הם אלו שהתמכרו לקליקים שמביאות שערוריות הזוטא והפרובוקציות ביורו של כותביהם. הם מי שלא מצילים את הצבי בראלים מעצמם ומציבים להם מראה שתמחיש להם מה באמת כתבו. הם לא רואים את החור בסכר, אלא את החור שבגרוש.