הדרמה שהתחוללה בשבוע האחרון מעל דפי עיתון "הארץ" בשל הטור שפרסם בני ציפר ביום שישי האחרון, ובו הביע הבנה לניצול מיני של נשים בשם האמנות ‒ טרם נרגעה. אינספור דיונים, שיחות ושיתופים ברשתות החברתיות, מאמרי תגובה שפורסמו מעל כל במה אפשרית, כולל ב"הארץ" עצמו, מחאות וחרמות ‒ הובילו את ציפר לפרסום טור יוצא דופן בו הוא מבקש סליחה ומחילה, קובע שהגזים ומודיע שיפסיק לכתוב את הטור שלו בימי שישי. ב"גלובס" טוענים שלא מדובר בהכרח בצעד וולונטרי ושציפר למעשה הודח מכתיבת הטור על-ידי העורך הראשי של העיתון, אלוף בן.

בראיון לרזי ברקאי בגלי צה"ל אמר ציפר: "הגזמתי, פשוט באמת באמת הגזמתי [...] אני באמת באמת באמת חושב שעשיתי טעות נוראה ובשבוע שעבר ראיתי שהגזמתי, פשוט הלכתי לכיוון מטורף לחלוטין, חשבתי שאפשר לכתוב הכל, ושימו לב אני האיש הכל יכול, והבנתי שזה לא עובד".

הטור של ציפר נשען בבסיסו על קונספט פשוט: למצוא נושא אקטואלי שנמצא בלב הקונצנזוס (לפחות אצל קבוצת ההתייחסות של קוראי "הארץ") ואז להיכנס בו בכל הכוח, לתמוך באופן פתלתל כזה או אחר בהפך הגמור ואז להישען אחורה ולהתמוגג מים המחאות והצעקות שהשיגה הפרובוקציה. ציפר, שפעם היה כותב דעות קונבציונלי יותר, נכנס לתפקיד בחדווה תוך שהוא מפצח את הקוד הגנטי של תוכניות הבוקר והופך עצמו לדמות מבוקשת לראיונות, פאנלים ודיונים. שהרי איזו מערכת טוק-שואו לא תשמח לארח פרובוקטור שיסחוט כמה קריאות תדהמה ונאצה מהקהל.

אבל המקרה של בני ציפר מעניין יותר מהאיש בני ציפר ומדרון ההתמכרות שלו לתשומת לב. המקרה שלו מעניין יותר כיוון שבעקיפין הוא מפנה זרקור אל דמות פחות מוכרת בעשייה העיתונאית ‒ זו של העורך.

כל מי שעוסק בכתיבה, בין אם כתיבה עיתונאית או כתיבה ספרותית, יודע שהדמות החשובה ביותר ביצירה שלו היא העורך. בעוד שהכותב נמצא בחזית ולכן הוא זה שסופג את כל האש וגם זה שגורף את כל המחמאות, העורך הוא דמות שפועלת בין הצללים, מאחורי הקלעים. הוא האיש הראשון שנתקל בטקסט של הכותב, הוא "הקורא מספר אחת" של היוצר.

יוצר, כל יוצר, פועל בדרך כלל בתוך חלל שבו נמצא אדם אחד: הוא עצמו. משום כך, על-פי רוב, הוא אינו מסוגל לראות את הבעיות הלוגיות בכתיבה שלו, את טיעוניו הרופפים, את כתיבתו העצלנית או הרשלנית. תפקידו של העורך, לכן, לתת משוב ראשוני לטקסט שהונח לפניו.

אבל תפקידו של העורך אינו מתמצה רק במתן משוב – הוא רחב הרבה יותר. תפקידו לקחת את הטקסט ולהפוך אותו לטוב יותר, לשפר אותו, בין אם בכוחות עצמו ובין אם בהחזרתו אל הכותב על מנת שזה ישנה פסקה, יוסיף פסקה, יחדד טיעון, יוסיף טיעון, יקצר, יאריך וכן הלאה.

עורך טוב צריך לדעת לעמוד על הרגליים האחוריות גם מול המוכשר, הנחשב והמוערך מבין הכותבים ולומר לו "עד כאן". רק כאשר זה לא קורה, כותב יכול להתראיין ברדיו ולומר בגילוי לב "חשבתי שאפשר לכתוב הכל"

המקרה של בני ציפר חושף תפקיד נוסף של העורך. תפקיד זה אינו שכיח אבל כאשר הוא נדרש, אין חשוב ממנו: להזהיר את הכותב מפני עצמו. עורך טוב יודע לקרוא טקסט רע ולומר לכותב: "אסור לך לפרסם את זה". עורך טוב יודע לומר "זו כתיבה רשלנית / זו כתיבה מסוכנת / זו כתיבה מזעזעת / זו כתיבה שלא עושה עמך חסד".

עורך טוב צריך לדעת לעמוד על הרגליים האחוריות גם מול המוכשר, הנחשב והמוערך מבין הכותבים ולומר לו "עד כאן". רק כאשר זה לא קורה, כותב יכול להתראיין ברדיו ולומר בגילוי לב "חשבתי שאפשר לכתוב הכל". למה ציפר חשב כך? האם זה בגלל שלא היה מישהו שאמר לו "לא חביבי, אתה לא יכול לכתוב הכל"? האם היה שיח ושיג שכזה בין ציפר לעורך שלו?

לא, אינני מדבר על אלוף בן. אני מתקשה להאמין שאלוף בן הוא "הקורא מספר אחת" של ציפר. לפני אלוף בן אמור להיות משכתב, עורך של עמוד, עורך של מדור, עורך של קונטרס. לפני אלוף בן אמור להיות "קורא מספר אחת" בעל חוט שדרה עיתונאי שצריך להיות מסוגל לומר לכותב שלו "על גופתי" ואז גם לנצח במאבק, אם מתפתח אחד שכזה. אמנם במקרה של ציפר, כל הרעיון של הטור היה ייצור פרובוקציות, ולכן מלכתחילה הז'אנר בעייתי לשיפוט ועריכה ‒ ואולם דווקא סיבה זו חייבה להציב מעל ציפר עורך מדויק ובהיר מחשבה עוד יותר.

רוב חיי העיתונאים הייתי כתב (במשך שנתיים שימשתי גם כעורך), ובשנים האחרונות אני נתון לחסדיהם של עורכים מסוגים שונים: ב"העין השביעית" אני נתון לחסדיו של שוקי טאוסיג, ב"לונדון את קירשנבאום" אני נתון לחסדיו של דרור זרסקי, ב"הארץ" אני נתון לחסדיהם של העורכים במוסף "ספרים" ובחלקים אחרים של העיתון.

דווקא התקופה שבה שימשתי עורך לימדה אותי לא להתווכח עם העורכים שלי. אני מתקשה להיזכר בפעם אחת שבה התבקשתי לשנות דבר מה בטקסט שכתבתי וסירבתי – גם אם חשבתי שהבקשה שגויה. לעומת זאת, מספר הפעמים שהעורכים שלי הצילו אותי מעצמי היא אינסופית. למעשה, גם כיום, בתפקידי כמנהל, אני מבקש מהאנשים שעובדים איתי שלא לתת לי לשלוח הודעת דואר אלקטרוני כאשר הם רואים שאני כועס. אני מחייב אותם לדרוש ממני לשלוח אליהם את מה שאני כותב לפני שאני שולח אותו אל היעד.

המקרה של ציפר מלמד לא רק על כשל אישי ומוסרי של הכותב אלא גם ובעיקר על כשל מערכתי של "הארץ". כל מערכת צריכה לדעת לשבץ עורכים מתאימים שיעבדו מול כותבים מתאימים, גם כאלו שהאגו שלהם יכול לאכלס מדינה בינונית. בשנים האחרונות אנחנו עדים ליותר ויותר כותבים, בהם זוכי פרסים מהוללים או תחקירנים רבי-מעללים, שנופלים בשבי המגרעות האישיות שלהם פשוט מכיוון שמישהו פחד להציל אותם מעצמם, או אולי פשוט לא ידע כיצד.

אף כתב לא צריך לעמוד מעל העורך שלו, ומעל לכל כתב צריך להיות עורך מוכשר, חד וחסר רחמים. כששני התנאים הללו לא מתקיימים, טורים נלוזים כמו זה של בני ציפר מתפרסמים.