מוצאי שבת. השכונה חשוכה. גם הסלון. נר ההבדלה בוער. אבא אוחז כוס יין ומברך. המשפחה יושבת סביבו, מביטה בו בקורת רוח וחולקת רגע של קרבה והתעלות. קאט. "ובינתיים, במשרד המשפטים", מוסרת הכתובית, ומעבירה את זכות הדיבור לפקידה משועממת, שמדווחת בטלפון: "יש לי הבדלה חשודה, תשלחו צוות בבקשה". קאט.

חוזרים למשפחה. כעת ברור למה הטקס מתקיים בחושך – בבית הזה חיים יהודים אנוסים שחוששים מהמשטר. ואכן, כשהאבא מגיע ל"ברוך אתה המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים", השוטרים פורצים פנימה ועוצרים אותו בכוח. "גזענות!", הם מטיחים בו, "לא אצלנו!".

החזון הדיסטופי הזה הוא חלק מסרטון תעמולה של מפלגת הימין הקיצוני עוצמה-יהודית, ומי שהתיישבו בערבים האחרונים מול מסכי הטלוויזיה כדי לצפות בתשדירים (או סתם גלשו בפייסבוק) כבר יודעים שהמעצר מופסק מיד לאחר מכן על-ידי איתמר בן-גביר, יו"ר הרשימה והיחיד מבין כוכביה שטרם נפסל על-ידי בג"ץ בגין עמדותיו החשוכות.

קמפיין האולטרה-געוואלד שמצייר את היריבים כמפלצות דכאניות לא נולד בוואקום. הוא קשור באופן ישיר לשיח מלאכותי שהחל לצמוח כבר בראשית מערכת הבחירות

מפלגת עוצמה-יהודית היא מפלגת שוליים קטנה שרוב הסקרים מנבאים לה כישלון בצליחת אחוז החסימה, אבל במערכת הבחירות הזאת אפשר למצוא תרחישי אימים כאלה גם אצל מפלגות גדולות הרבה יותר, שנציגיהן הם חברים ותיקים בקואליציה. ש"ס של אריה דרעי, למשל, העניקה לציבור הבוחרים הצצה לעתיד שיישלט על-ידי יאיר לפיד ואביגדור ליברמן.

אם בדיסטופיה של בן-גביר התא המשפחתי מלוכד ושומר על המסורת יחד כנגד רדיפת השלטונות – אצל דרעי הנבלים כבר הצליחו לחטוף את הילדים. הסרטון של ש"ס נפתח באבא זקן שחוזר הביתה בשבת עטוף בטלית, ומגלה לתדהמתו שחוץ מאשתו אף אחד לא הגיע לסעודה. הבן מאור הלך למסיבת רחוב, ענבר הלכה לקניון, שלומי הלך לחדש דרכון במשרד הפנים – בזכות לפיד, עכשיו זה אפשרי – ומירב הוקפצה לעבודה. "עבודה?!", פולט האב בזעזוע, "היום יום שבת, ריבונו של עולם!". והקריין הסמכותי מסביר: "ככה תיראה השבת שלנו עם לפיד וליברמן, רק ש"ס תשמור על השבת ועל מדינה יהודית!".

מתוך תשדיר התעמולה של מפלגת עוצמה-יהודית (צילומי מסך)

גם למפלגת יהדות-התורה יש חזון אימים (והחל ממערכת הבחירות הנוכחית גם נוכחות רשמית בפייסבוק). בחזון של יהדות-התורה, הפוליטיקאים החילונים עושים יד אחת עם שופטי בית-המשפט העליון כדי לדחוק את קיום המצוות מהמרחב הציבורי לחדרי חדרים. "שלטון השופטים", הם מתריעים באחד הסרטונים, ימנע מחרדים לציין חגים בחוצות העיר ואפילו להניח תפילין בפומבי.

תשדיר אחר רומז על עתיד שבו יידרשו החרדים ללמוד תורה בסתר, או "בהתאם להוראות בג"ץ". ח"כ משה גפני, בתשדיר המשך, מסביר שלא מדובר בתרחיש מוגזם. בתשדיר שלישי מובהר מה הכוונה "לימוד תורה בהתאם להוראות בג"ץ": יום אחד יופרח בטוויטר ציוץ מפתיע מטעם דוברות בתי-המשפט. "החלטה דרמטית פלורליסטית: אסור להתפלל בהפרדה מגדרית. גברים ונשים חייבים להתפלל יחד", ייכתב בו.

ההחלטה להמציא בעיה קיומית ולבנות עליה קמפיין געוואלד משרתת את כל הצדדים: החרדים מנפחים את ליברמן, וליברמן בתורו מנפח את החרדים. על הדרך, בחסות הרעש וההמולה, המצוקות האישיות שלהם נדחקות בחזרה אל מאחורי הקלעים

נשיאת בית-המשפט העליון, אסתר חיות, תמהר לברך. אביעד גליקמן, כתב המשפט של חדשות 13, יצטרף: "מערכת המשפט הישראלית מוכיחה שוב גאונות צרופה ויכולת קבלת החלטות מהממת". כשאיימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, יביע זעזוע רגעי ("לא תתערבו לנו במסגדים!!!"), הנשיאה חיות וגליקמן ירגיעו אותו: זה בסדר, החוק יחול רק על חרדים. ומה הלאה? למשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר יש רעיון: "מציעה לסייג את פסק הדין ולהשמיט את המלים 'חייבים להתפלל'".

הטון בסרטון הציוצים של יהדות-התורה הומוריסטי. אבל תשדירים אחרים של המפלגה מהשבועות האחרונים נועדו להחדיר בצופים אימה ולהבהיר להם שהבית בסכנה. באחד מהם, שמעמיד במרכזו את בני גנץ, הדברים מובהרים באותיות בוערות: "אש ההסתה משתוללת. אם לא נהיה מספיק חזקים הם יחרימו אותנו, יבזו אותנו, יפגעו באורח החיים שלנו". הסכנה נשקפת גם מכיוון השופטים: "הם מתערבים לנו בחיים! הם נכנסים לנו לחיים! הם יגיעו אלינו גם לתוך הישיבות והכוללים. רק חוק עוקף בג"ץ ירסן את שלטון בג"ץ", מתריע תשדיר אחר.

קמפיין האולטרה-געוואלד הזה, שמצייר את היריבים כמפלצות דכאניות, לא נולד בוואקום. הוא קשור באופן ישיר לשיח מלאכותי שהחל לצמוח כבר בראשית מערכת הבחירות. אביגדור ליברמן, האיש שסרבנותו הובילה להחלטה על פיזור הכנסת, מנהל מאז קמפיין שלילי נגד החרדים ומתריע שהצבעה לכל מפלגה שאינה המפלגה שלו תהפוך את ישראל למדינת הלכה. לכן, הוא טוען, יפעל להקמת ממשלה ללא "חרדים ומשיחיים". בשבוע שעבר אימצה את הקו הזה גם מפלגת כחול-לבן, וסימנה יעד כמעט זהה: ממשלה ללא חרדים, "חופשייה מסחטנות".

ההורים והשולחן הריק, מתוך תשדיר התעמולה של ש"ס (צילום מסך)

כמו במקרה של תרחישי האימים של החרדים, גם את ההתרעה מפני מדינת הלכה כדאי לקחת בעירבון מוגבל. מדובר הרי במניפולציה ברורה של פוליטיקאי ציני. ליברמן ודרעי הם בעלי ברית ותיקים, שכבר שנים מריצים יחד קומבינות פוליטיות ואפילו יושבים לשולחנם של אותם בעלי הון אפלוליים. שניהם, וגם גפני ויעקב ליצמן, כבר ישבו יחד בקואליציה, ובוודאי ישמחו לשבת שם שוב כשתזדמן להם האפשרות. בפעמים הקודמות שישבו שם, ביחד ולחוד, לא הוקמה מדינת הלכה – וגם הזכות לבצע פולחני דת בסגנון המועדף על אנשי ש"ס ויהדות-התורה לא נשללה. אם כך, ממה הם מפחדים?

הם כמובן לא באמת מפחדים. הם רק מנצלים את הפחדים הקמאיים של ציבור הבוחרים שלהם. במערכת בחירות שנחטפה על-ידי קושיית-העל "ביבי כן או לא" וסוגיית טוהר המידות בפוליטיקה, המפלגות הסקטוריאליות יודעות שהן טרף זמין לשתי המפלגות הגדולות. נקיון כפיים גם הוא נושא שכדאי להן להתרחק ממנו: שני הפוליטיקאים הבכירים בשתי המפלגות החרדיות, דרעי בש"ס וליצמן ביהדות-התורה, חשודים בפלילים. ליברמן, ובכן, הוא ליברמן. לכן המפלגות מקצינות את המסרים, מכוונות אל הרגש והזהות האישית של המצביעים, וזועקות שמי שלא ייתן להן את קולו יביא במו ידיו לחורבן הבית.

הפוליטיקאי הישראלי הוא חיה מעוררת עניין: בזמן הקמפיין הוא מקשיח את הגב, מגדל שריון, מצמיח קוצים ויוצא למחול חיזור סוער. הוא מבטיח להגן בחייו על הקיים – ולהשמיד את כל מי שמאיים על הסדר. אבל אז עונת הבחירות מסתיימת. הפוליטיקאי חוזר לקן, משיל את מדי המלחמה, סוקר את הפצעים ובוחן את השלל. ואז הוא מגלה (הפתעה!) שבחיים אפשר גם להתפשר. הבדיחה, כמובן, היא עלינו.

במקרה של דרעי, ליברמן וליצמן, הגבּרת הווליום סביב סוגיית הדת והמדינה אינה רק הדרך שלהם לטשטש את הנטיות הפרגמטיות שלהם. היא גם ממלאת צרכים ציניים הרבה יותר

במקרה של דרעי, ליברמן וליצמן, הגבּרת הווליום סביב סוגיית הדת והמדינה אינה רק הדרך שלהם לטשטש את הנטיות הפרגמטיות שלהם. היא גם ממלאת צרכים ציניים הרבה יותר.

בכל דיון פוליטי ענייני מתבקש להדגיש שוב את סוגיית השחיתות: בדומה לבנימין נתניהו, גם דרעי וליצמן עשויים בקרוב להתמודד עם כתבי אישום חמורים. עצם ריצתם לכנסת אינה מובנת מאליה. ליברמן, הנחקר הסדרתי, מעולם לא הורשע בעבירה מתחום השחיתות, אך בשנים האחרונות נחשף שמפלגתו ומקורביו הפעילו מכונה משומנת של שחיתות שלטונית – פרשה שמן הסתם תרמה לכך שבבחירות האחרונות ישראל-ביתנו השיגה את התוצאה הגרועה ביותר שלה מאז 2003 וכמעט גירדה את אחוז החסימה. באופן אישי, שלושתם שרויים במצוקה. ומה עושים כשנקלעים למצוקה? זועקים געוואלד.

ההחלטה להמציא בעיה קיומית ולבנות עליה קמפיין שלם משרתת את כל הצדדים: החרדים מנפחים את ליברמן, וליברמן בתורו מנפח את החרדים. על הדרך, בחסות הרעש וההמולה, המצוקות האישיות שלהם נדחקות אל מחוץ לשיח. בכסות של דאגה לאינטרס בוער של ציבור הבוחרים שלהם, שלושה פוליטיקאים ממולחים מוצאים דרך לדאוג לאינטרסים של עצמם. מי אמר שאי-אפשר לעבוד ביחד?

ויש גם מחיר

להתנהלות הצינית הזו יש מחיר מעבר למניפולציה וגניבת הדעת. ההתמכרות של הפוליטיקה הישראלית להדגשה מלאכותית של נושאים בתקופות בחירות, ולעתים גם ביניהן, היא כמו כל התמכרות: הגוף מתרגל ומבקש מנות חזקות יותר ויותר, המערכות החיוניות הולכות ונחלשות, עד שהן מתקרבות לנקודת הקריסה.

ליברמן הוא הדוגמן הקלאסי של התופעה: פוליטיקאי חלול שמחליף אג'נדות במערכות בחירות כמו שדוגמנית מחליפה חולצות על המסלול

ליברמן הוא הדוגמן הקלאסי של התופעה: פוליטיקאי חלול שמחליף אג'נדות במערכות בחירות כמו שדוגמנית מחליפה חולצות לפני שהיא יוצאת למסלול. ב-2015 הוא שיווק את עצמו כאיש שיביא שלום, שמאלן שנולד מחדש – הצגה שלובתה על-ידי חסידיו בקרב בעלי הטורים הפוליטיים, אך נקטעה במערכה השנייה בשל גילוי פרשת השחיתות הנרחבת בישראל-ביתנו. לקראת הבחירות הקודמות נופח העניין הבטחוני, אולם נזנח לאור הרושם העלוב שהותיר ליברמן כשר ביטחון. וכעת, במערכת הבחירות החפוזה הנוכחית, בחר ליברמן לחזור לטיקט שונא הדתיים.

אלא שמקמפיין שנאה לקמפיין שנאה, גוברת השנאה. העסקנים והתועמלנים החרדים מחד והעסקנים והתועמלנים החילונים מאידך מציירים לקהל בוחריהם תמונה יותר ויותר קודרת ומייאשת של האפשרות לחיות חיים משותפים. הקהל כמובן מבין שזו מניפולציה, שמדובר רק בתעמולת בחירות, שהארס המפעפע כל פעם מחדש בכמויות גדולות יותר ויותר הוא רק תעמולה. כולם יודעים זאת. או שלא?