יום אחד, אולי בעוד שנים ואולי מחר בבוקר, יכסה את השמים צל כבד ומסתורי, ומיד אחריו צונאמי ענק של בוץ יטביע את הארץ כולה. זה יקרה במפתיע. איש לא יצליח לברוח. היציקה החומה תשמיד הכל: מגרשי שעשועים, מגדלי משרדים, בית הנבחרים, האיכר החורש בשדה והתל-אביבית בבית הקפה יתערבבו במצולות עם הפלסטיני האחרון במזרח התיכון. ואז, אחרי שהבוץ כבר יתקשה תחת שמשות של מאות קיצים, יגיע ארכיאולוג סיני ויתחיל לחפור.

לארכיאולוגים של העתיד תהיה עבודה קלה. קודמיהם עסקו במלאכה ששיאה מציאת זנב חרס עם חריטה שרומזת שפעם חי כאן דוד המלך. הארכיאולוגים של העתיד יחזיקו ביד טאבלט עם פקעת חוטים שמתחברת לכל חריץ מימי ראשית המחשב ועד עידן ההתקן התוך-מוחי.

הארכיאולוג שלנו יחזיק מכשיר כזה בדיוק כשיתחיל לקדוח את הקרום של מה שפעם היה מערב גוש דן. הוא ימצא כונן קשיח שיוכיח שפעם חי כאן שבט של שאמאנים צמאי דם שלקחו סמי הזיה כדי לדמיין שהם בעצם באמריקה, רודפים אחרי פלסטינים במערב הפרוע. והשם שלהם (יהיה קשה לפענח, אבל בסוף יצליחו) היה נוודי האוכף.

נוודי האוכף, ירשום לעצמו הארכיאולוג, החלו להתפתח במישורי הבוץ האוריינטליים בתקופה שכונתה "האינתיפאדה השנייה", בממלכה שנשלטה על-ידי הגנרל אריק הראשון. הוא ישער שהיתה להם גישה לכלי נגינה מתקדמים לתקופתם, וכפי הנראה גם חיבור אמין לחשמל ולאינטרנט. לכן התמזל מזלם ונותר להם זכר, הוא יכתוב בשקדנות בפנקס האלקטרוני.

ואז, כשיפסיק לרשום לרגע כדי לגרד באוזן, יבחין הסיני המלומד שהשמש נעלמה ושמכיוון ההרים הרחוקים מגיע כעת גל עצום של בוץ, עצים עקורים וסלעי ענק. הוא לא יצליח להימלט, ובשניות האחרונות של חייו ילמד להעריך את הצטרפות המקרים המבאסת. נכבד את זכרו של איש המדע המת ונספר את סיפורם של נוודי האוכף מההתחלה, כפי שנקלט ותועד בכונן הקשיח שנשלף ממעמקים. כעת הפשילו את הקפוצ'ון, פתחו את מכסה העורף שלכם, משכו החוצה את הכבל וחברו את ההתקן התוך-מוחי. אנחנו מתחילים.

* * *

זמנים שקטים מולידים אמנות משעממת. זמנים רועשים הולידו את נוודי האוכף, שאחראים לכמה מהשירים היפים והמקוריים ביותר שידעה המוזיקה העברית מהצד הנכון של האלף השלישי. מצע הגידול: אינתיפאדת אל-אקצא, רצף ההתרחשויות הטראומטי שהמיט על החברה הישראלית שכול, דכדוך, שפל כלכלי וחרדה קיומית. וגם את הנוודים, שיצאו לדרך רכובים על הזרזיף ההולך ומתחזק של ייאוש ויהדות משיחית.

נוודי האוכף הם לא "מתנחלים" ולא "דתיים". הם אולי הגיעו מהשלולית האידיאולוגית/גיאוגרפית הזאת, אבל הם מסתכלים עליה מבחוץ, מהגבעה שמול היישוב, במבטים רושפי בוז וחיוך מטורלל

הרעיון של פרויקט קאנטרי בעברית נבט לראשונה במוחו של אסף גברון, הוגה הנוודים ולימים כוכב אורח בהקלטות, מושא הקנטה והערצה. עוד לפני שהיה פרויקט הוא מצא לו את השם נוודי האוכף.

גברון ייעד למיזם את רם אוריון ורוגל אלפר, חברים שכבר שיתפו איתו פעולה ב"פסיכופט צעיר", אלבום הסולו של אלפר מהניינטיז. הוא שיגר אליהם את ההצעה בדואר אלקטרוני וזכה ברגשי חיבוב כלליים, אבל הרעיון החל לנשום וללכת רק חודשים ארוכים לאחר מכן, בלעדיו. גברון עבר ללונדון ונידון לעקוב אחרי התהליך מרחוק – מצב שהודות לאינטרנט ולשירות הדואר של הוד מלכותה לא מנע ממנו להיות מעורב (ועל כך בהמשך). בהמשך יחזור למתנחלים בספרו "הגבעה".

אוריון ואלפר התחילו בחיפוש תקליטים ישנים של קאנטרי. הם מצאו כמה, ואת היתר רכשו במחירי חיסול באוזן השלישית. אחד מהם מפרט: "ניסינו להבין את הדי-אן-איי של הקאנטרי: דת, סיפורים, כלי רכב – נסיעות, מסעות – ולוקיישנים. שרים שיר על הר".

את המרכיבים האלה הוחלט להלביש על יהודה ושומרון, הגבעות והטיפוסים שמאכלסים את חבל הארץ המסוכסך – המזרח הפרוע של ישראל/פלסטין ולוכסן התפר שביניהן. מעין ממד מקביל של המערב הפרוע, שאנשיו מתעוררים בבוקר בלי לדעת לאן הולכים היום והאם עד רדת החשכה יחטפו כדור ויתפגרו. מרחב עוין שדחק את המתיישבים לחיים של הסתמכות עצמית, חשדנות עמוקה כלפי זרים וטקסים מסוגים שנוכרים לא יבינו.

דמות הנווד החלה את דרכה כמקבילה המקומית של ההוֹבּוֹ האמריקאי, איש תמים וטוב לב שנפלט מהחברה חסר כל ויוצא לתור אחר מקומו בעולם. אבל כבר בהתחלה האדפטציה עברה מוטציה: אוריון ואלפר בנו עולם משלהם עם גיבורים ונבלים, הרגלי מין, מיתולוגיה אלטרנטיבית, טקסים וערכים שעוברים בסוד מפה לאוזן, בין ילדים ומבוגרים פורעי חוק, ובלי עידונים וריכוכים מהסוג שעוברת כל יצירה שמבקשת להיות מסחרית.

הם גיירו את מוזיקת הקאנטרי והפכו אותה ל"מוזיקת כפר וסְפר": הסוסים העייפים והרכבות המעשנות שעטו קדימה והתערבבו עם מלחמות ישראל, הפלסטינים, תשמישי קדושה, הצבא, הפיגועים ותמהונים כל-ישראלים שחיים חיי גבורה מחוץ לרדאר. השריקות נשארו. את רדיו הערבות האמריקאי החליף רדיו הגבעות, גרסה מקומית פיראטית שבאולפניה ישבו הנוודים עם גיטרות ושק של קניידלך – הנפצה מבריקה שמגלמת את משאת נפשו האולטימטיבית של מתנחל עם בטן מקרקרת.

* * *

היסטוריונים של רוק נוהגים להיזכר בערגה בשנות השישים, אז כל מה שהיית צריך לעשות כדי לכתוב שיר מחאה היה לפתוח עיתון, למצוא מאורע מכעיס או מרגש ולכתוב עליו. הנוהג הזה היה מספיק נפוץ כדי לזכות בשם: "Topical Songs". כמה וכמה משירי הנוודים הם מעין שירים טופיקליים: "לא צריך אבקה של גרמנים" נכתב בעקבות פרשת התינוקות שנפגעו מצריכת רמדיה. "איפה איפה נקבור את הגופה" נכתב על מסע הקבורה של נתי עוזרי, כהניסט מ"גבעה 26", שיצא מכלל שליטה וסוקר בהרחבה בשבוע שקדם להקלטת השיר.

כשמקלפים את שכבת הקוצים מגלים שנקודת המוצא של הנוודים היא חתירה מתמדת אל מרכז השיח, ניסיון להגיד דבר מה גם למי שלא מעוניין לשמוע. כמו בכתיבה הפובליציסטית של אלפר, הפרובוקציה היא דרך לגרור את המאזין פנימה – אם צריך, גם על אפו ועל חמתו

"מצחקקות", שיר גבורה על נערות שעולות לגג ומשליכות גללים על החיילים שנשלחו לפנות אותן, הוקלט באוגוסט 2005, בימים האחרונים של גוש קטיף. "אני יריתי ביהודי", שהוקלט קצת קודם לכן, הוא שיר שלועג לייסורי המצפון של חייל שלא היה אמיץ מספיק כדי לסרב פקודה.

כמה חודשים לאחר מכן הוקלט "רדונאל משורר בע"מ", מונולוג דבל'ה-גליקמני של משורר שיושב בלובי של מלון עם חבריו שפונו איתו מהגוש, מתלונן על הקידמה והמשטרה, מעשן ג'וינטים ומפנטז על הבוקר האפוקליפטי שבו קריין הרדיו יירק דם על המיקרופון בלי לדעת שהוא הנשא הראשון של מחלה מסתורית שתחסל את האנושות כולה.

"אלי-אדי" בקע מתוך דפי העיתונים כמעט בשלמותו: הוא מביא את סיפורו של אדי דריבן המנוח, "השריף של חברון", אב שכול, נווד וקאובוי בדימוס, שחולק עם המאזינים את תפיסת עולמו. רוב המילים נלקחו כמו שהן מתוך ראיון שנתן באותם ימים ל"מעריב": אלפר מזמר במבטא אנגלוסקסי כבד את ההגיגים, שכוללים הסבר על חיתוך בטנו של חמור והכנסת יד פנימה כדי לחוש את דמה של הבהמה, וגם את הציטוט האלמותי "ערבי בנאדם כמו יהודי בנאדם, אני שונא מתי מישהו אומר עליו 'זה כלב', מה, הוא כלב? הוא בנאדם. הרבה יותר מסוכן מכלב".

"אלי-אדי" הוקלט בינואר 2003, בתחילת דרכם של נוודי האוכף. הוא ייצג את אחד הז'אנרים המרכזיים בעשייה האמנותית שלהם, שמתכתב גם הוא עם סוגה מרכזית במוזיקת העם האמריקאית: שירי גיבורים. קדם לו "רחבעם", שהוקדש לשר הרצוח רחבעם זאבי ("מי הגבר? רחבעם"). אחריו באו "יהושפט" (על יהושפט תור, "האציל מחוות מעון"), "יהוידע" ("הבן זונה הכי מפחיד בשטחים"), "מר גרין" (שגילם בדמותו את החיבור בין מתנחלים למריחואנה) ו"אביגדור" – שיר הלל למדינאי והמתנחל איווט ליברמן, שהוקלט ב-2006 והיה אחד השירים האחרונים של הנוודים.

ספר השירים של הנוודים מספיק עבה וכבד כדי לחלק את הסוגה לשני תתי-ז'אנרים: שירים על גיבורים פוליטיים ("רחבעם", "אביגדור") ושירים על גיבורים עממיים ("יהושפט", "יהוידע" וכו'). כמה מהשירים הגדולים ביותר של הנוודים הם שירי גיבורים, אבל מעל כולם זוהר שיר גיבורים שהוא אחת הפסגות המוזיקליות והליריות של נוודי האוכף: השיר על צ'ו-צ'ו האיום, שהוקלט בפברואר 2003.

צ'ו-צ'ו הוא בכלל לא מתנחל, כלומר לא בהכרח. הוא מין פורסט גאמפ ישראלי: הנוודים מזמרים עליו שהוא נולד בעמק, ומהיום שעמד על רגליו לימדו אותו להיות נהג קטר, כמו אבותיו. צ'ו-צ'ו נפצע במבצע קדש, ובששת הימים, הוא נפצע ביום כיפור וגם מת בבופור וחזר לחיים. את השיר על מסכת חייו המטלטלת שרים בניו, הביולוגיים או הרוחניים.

נוודי האוכף הם הפלג האנרכיסטי של נוער הגבעות אם הפלג האנרכיסטי של נוער הגבעות היה מורכב ממובטלים בני 40 עם חובות וכרס, שניסו לעשות את זה בגוש דן וברחו חבולים בגוף ובנפש ליהודה ושומרון, חבל ההמתנה המוזנח של הגאולה

בערך באמצע השיר, ב"גשר", מגיע אחד הרגעים היפים בתולדות הנוודים. בלי התרעה נשמט הגוף השלישי, ורוגל אלפר מישיר מבט למצלמה ויורה אל תוך האוזניים: "כשהשמש תזרח, אני אגיח מהמערב, אני אפצע במלחמת המפרץ, אני אפצע בפיגוע טרור, אני אלחש מלים על ערש דווי ובקופת חולים אעמוד בתור, והלב שלי עדיין יעשה צ'ו-צ'ו כשיורידו אותי לבור". ברקע, רם אוריון מבתר את העמק עם גיטרה חשמלית שהולכת ומתעצמת מרגע לרגע כמו שריקה של רכבת שאיבדה את הבלמים. אלפר, מאחור, זועק ומצייץ "אבא" בהיסטריה עד גוויעת השיר. אף אחד לא יודע, אבל גם "צ'ו-צ'ו" נולד מדיווח עיתונאי: זמן קצר אחרי הקלטת השיר טען אלפר שהטריגר לכתיבה היה אייטם חדשותי ששודר בערוץ 2, על נהגי קטר שהגישו תביעה ייצוגית בגין פגיעה בשמיעה. נכותם הוטמעה בדמות של צ'ו-צ'ו, נהג קטר עז לבב אך כבד שמיעה.

הדיווח של ערוץ 2 עשוי להישמע כמו פרט טריוויה, אבל מדובר בחלק מהותי מהרעיון שמאחורי נוודי האוכף: האמנות קיצונית, ההפצה מחתרתית, רבים יגדירו את המוזיקה כבלתי שמיעה – אבל כשמקלפים את שכבת הקוצים מגלים שנקודת המוצא היא חתירה מתמדת אל מרכז השיח, ניסיון להגיד דבר מה גם למי שלא מעוניין לשמוע. כמו בכתיבה הפובליציסטית של אלפר, הפרובוקציה היא דרך לגרור את המאזין פנימה – אם צריך, גם על אפו ועל חמתו.

* * *

קל להתבלבל ולפטור את נוודי האוכף כפארודיה של שני שמאלנים שרק רצו לצחוק על מתנחלים ותת-התרבות המדומיינת שלהם. אבל האמת היא שכמו שהם התעמקו במוזיקת הקאנטרי – הם גם צללו אל תוך תרבות המתנחלים ולמדו אותה לעומק לפני שבחרו מתוכה חומרי גלם עבור המטבח המשוגע שהמציאו.

וכמו תמיד בסאטירה, עצם הבחירה להגחיך משהו היא גם סוג של הנצחה: מגחיכים אותך כי אתה מגוחך, אבל גם משום שאתה חשוב. השכנים והחברים של אדי דריבן, יהושפט תור או נתי עוזרי – שלושה מתנחלים שכיכבו בעל כורחם בשירים של הנוודים – בטוח יזכרו אותם לנצח. אבל בזכות הנוודים יזכרו אותם גם אנשים אחרים.

כשהסאטיריקן הישראלי המצוי נכנס אל תוך דמות, הוא תמיד יעשה זאת בקריצה, כאילו חשוב לו להדגיש כל הזמן שבעצם הכל בכאילו: אני ביבי, אבל אני לא באמת רוצה להיות ביבי. אני בעצם צוחק עליו, אני סולד ממנו, זה רק משחק. הדמויות של הנוודים אינן כאלה

במושגים של סאטירה, הנוודים עשו משהו שלא רואים בישראל לעתים קרובות. בשונה מהנוהג העבש שאנחנו מכירים מ"ארץ נהדרת" ועד "החרצופים", הנוודים התעלמו מהדחף להסתייג. כשהסאטיריקן הישראלי המצוי נכנס אל תוך דמות – מפוליטיקאי ועד ידוען טראש – הוא תמיד יעשה זאת בקריצה, כאילו חשוב לו להדגיש כל הזמן שבעצם הכל בכאילו: אני ביבי, אבל אני לא באמת רוצה להיות ביבי. אני בעצם צוחק עליו, אני סולד ממנו, זה רק משחק. תסתכלו על החיוך שלי ותבינו.

הדמויות של נוודי האוכף אינן כאלה. לכמה שעות בשבוע – אורך הסשן הקבוע של הנוודים – רוגל אלפר ורם אוריון לא רק גילמו נוודים, הם הפכו לנוודים. גלריה שלמה של פרסונות מומצאות שכל אחת מהן זכתה לרפרטואר משל עצמה. כמו בתרגיל טוטאלי של תיאטרון רדיקלי, שפולש בלי שליטה גם אל מחוץ לבמה.

בעצם, המלה "כמו" אינה במקום. הנוודים היו תיאטרון טוטאלי שהתבצע בדל"ת אמות, כשאת תפקיד הקהל החי ממלאים מכשירי ההקלטה והמבצעים עצמם. וכפי שקורה לא פעם אצל פרפורמרים טוטאליים, הכניסה אל תוך התודעה הנוודית התבצעה לא פעם בסיוע חומרים פסיכואקטיביים, לפעמים אפילו תוך חבישת כיפות.

בתקופה הפורייה של הנוודים, הסשנים האלה התקיימו אחת לשבוע, בדרך כלל ביום שלישי, בדירה של אוריון בתל-אביב. חלק מהחומרים הוכנו מראש, חלק גדול מהם אולתר תוך כדי הקלטה. אוריון כינה את זה "Recorded Live Songwriting". הרעיון היה שתהליך ההקלטה הוא חלק מתהליך הכתיבה, עם תהליך עריכה מהיר שנכלל בתוך הסשן – בחירה שמשמעותה דחייה רבתי של שיטת העבודה המסורתית של הפופ, שמפרידה בין כתיבה, הקלטה ועריכה.

מיד לאחר תום הסשן ההקלטות היו עולות לתיקייה שנפתחה לעיונם של משתמשי Soulseek, תוכנת שיתוף הקבצים העתיקה שבה הופצו השירים. מאוחר יותר הצטרף גם אתר סגפני, שכלל רק חלק מהדיסקוגרפיה.

* * *

השיא התיאטרלי של נוודי האוכף הוא השיר "אושכי בושכי" – מילות כישוף עתיקות שרש"י פירש כ"יום ולילה". "אושכי בושכי" הוא הזיית מעמקים על טבעה של היהדות השורשית, האמיתית, זאת שגם רבני הציונות הדתית כבר שכחו לפני דורות. איש הדת כאן הוא לא רב. הוא מכנה את עצמו מכשף, אבל הוא בעצם הכוהן הגדול במינוי עצמי. הוא לא יושב בבית כנסת ולא בישיבה, ובית המקדש כבר מזמן חרב. את הטקסים שלו הוא מקיים במחתרת, במרתף. את לחשיו הוא מכוון לילדים – היחידים שעוד יכולים לגלות את המשמעות הנסתרת של האמונה, בטרם יושחתו וירוככו על-ידי פולחנאים ממסדיים.

הכוהן הגדול של "אושכי בושכי" שרוי בטראנס. הוא עומד להקריב בת צאן – התיאור שלה משתנה מ"עיזה" ל"כבשה" ולהפך בלהט הפולחן – אבל לפני זה הוא מדבר ישירות עם האל. הוא אומר לו לפתוח פה גדול, "הנה זה בא", מפטיר באוזני בת הצאן דברי פיוסין, עובר לתפילה דרמטית, ואז מוריד את מבטו ופונה אל הילדים: "תורידו את הבגדים, תרחצו בדמה, אבל אל תגידו להורים אף מלה".

מדובר במוטיב חוזר: ב"פסיכופט צעיר" של אלפר, בשיר "ערוץ הילדים", אסף גברון שר על כוהני בידור שמבקשים מהילדים לעשות דברים סודיים שאסור לספר לאמא. היום, בעידן התקינות הפוליטית, אפשר בקלות לדמיין נער או נערה מאזינים באוזניות ל"תני קצת לרב" או ל"זיבי זיבי אחמד טיבי" ונזהרים לשמור זאת לעצמם.

אמנים אחרים היו חשים דחף להשתיל רמזים לכך שהם בעצם לא שונאים ערבים ורוצים להשמיד אותם, ושראוי להסתייג מאלימות ודעות קדומות. אצל הנוודים אין זכר להבלים תבוסתניים מסוג זה

הכוהן הגדול מ"אושכי בושכי" נולד בראשית דרכם של הנוודים, בסשן הקלטות שהתרחש על התפר שבין 2002 ו-2003. מיטיבי שמע יזהו אותו גם מהפתיח לשיר "קרם קרלין", שהוקלט כחודש לאחר מכן. זוהי דמות מפתח להבנת עולמם של הנוודים.

הנוודים הם לא "מתנחלים" ולא "דתיים". הם אולי הגיעו מהשלולית האידיאולוגית/גיאוגרפית הזאת, אבל הם מסתכלים עליה מבחוץ, מהגבעה שמול היישוב, במבטים רושפי בוז וחיוך מטורלל. הם לועגים לנציגי ציבור מכובדים כמו שאול יהלום, שמגלם סמולן בשיר "מחיאות כפיים סוערות". נוודי האוכף הם הפלג האנרכיסטי של נוער הגבעות אם הפלג האנרכיסטי של נוער הגבעות היה מורכב ממובטלים בני 40 עם חובות וכרס, שניסו לעשות את זה בגוש דן וברחו חבולים בגוף ובנפש ליהודה ושומרון, חבל ההמתנה המוזנח של הגאולה.

הדוגמה הטובה ביותר להתחפשות הטוטאלית של הנוודים היא שלושה שירי פוגרום שהוקלטו לאורך שנת 2003: "מתי כבר אלוהים יזיין אותם", "וטבחת בחגיך" ו"חומוס". הראשון מייחל לפוגרום, השני מנחיל את מורשת הפוגרום, והשלישי תופס את המאזינים בצווארון ולוקח אותם איתו, אל הפלסטינים, כדי לבצע בהם פוגרום. "מתי כבר" הוא הימנון נוודי גרוטסקי שמבקש מהאל לדפוק את הערבים, ועל הדרך נותן בהם סימנים: מלוכלכים, טיפשים, מסריחים, רוצחים וכו' – הסטריאוטיפים הרגילים, שמגיעים לשיאם הציורי במשפטים כמו "מנגבים את החומוס שנמרח להם על השפם" והחריזה הדר-שטירמרית "שכבה עבה של חלבה על השיניים הצהובות, שנאה בעיניים ומסבחה בין האצבעות".

ב"וטבחת בחגיך" הנוודים מונים את חגי ישראל ומסבירים שחלק מהנוהג הוא לחולל בכל אחד מהם טבח. ב"חומוס", להבדיל, נווד פרוּם מוח ששירתו מתעקמת לכדי פרצי צחוק בלתי נשלטים קורא לחבריו להצטייד באלות ולבוא איתו לקסבה של שכם כדי לנגב חומוס ולחנך את המקומיים. השיר הוקלט בליווי אלה צה"לית תקנית שעמה היכה אלפר בקייס ריק של גיטרה בכל פעם שהגיעה השורה "אם יעשו לנו בעיות נביא להם בום-בום בראש עם האלה".

אמנים אחרים היו חשים דחף להשתיל בשירים האלה רמזים לכך שהם בעצם לא שונאים ערבים ורוצים להשמיד אותם, ושראוי להסתייג מאלימות ודעות קדומות. אצל הנוודים אין זכר להבלים תבוסתניים מהסוג הזה. זה חלק מסוד כוחם של השירים: מאזינים נטולי ידע מוקדם עלולים לחשוב שמדובר בתיעוד אותנטי של שירי שנאה. נער גבעות יכול לאמץ אותם כפסקול אישי – בתמימות או בקטע אירוני. הם וכל יתר המאזינים יכולים לשקוע פנימה, לעצום עיניים ולהתמסר לעלילה בלי שהיוצר הנודניק ייגע להם בכתף עוד פעם ועוד פעם כדי להזכיר שהוא בעצם לא כזה, ושהכל בצחוק, שערבים הם בדיוק כמונו ושצריך לתת להם שוויון זכויות ויחס מכבד.

עבור מי שרגילים לסאטירה מאובטחת וזהירה, כזאת שלא מרשה לעצמה להיות בלתי מובנת אפילו לשבריר שנייה, מדובר בבחירה אמנותית מבלבלת. אבל נוודי האוכף הם שליטיו של עולם שמבוסס על תעתוע. התעתוע הזה מגרה את בלוטות הדמיון, והוא אחת הסיבות לכך שהשירים המוקלטים של הנוודים יישארו טריים לנצח.

היום, כשהחידה כבר פוצחה וכולם יודעים מי הם הנוודים, קל לשכוח את זה. אבל בזמן אמת, כשהשירים רק החלו לטפטף החוצה ורק מעטים ידעו מאיפה הם באו, המצב היה שונה בתכלית. זאת גם אחת הסיבות לכך שההופעות המעטות שבהן הושרו שירי הנוודים מעולם לא השתוו להקלטות – ולא בגלל איכות השירה או הנגינה. הנוכחות הפיזית של אלפר ואוריון – שאינם אלמונים – פשוט פוגגה את האשליה. הם נשמעו כמו להקת קאברים לנוודי האוכף האמיתיים, שנשארו במחבואם אי שם בגבעות.

* * *

בשנים שבהן הנוודים היו פרויקט אינטנסיבי, התעתועים שאפפו את זהותם ותכליתם פעמו באון. הסיבה לכך היתה התנזרות קפדנית מחשיפה: בלי הופעות, בלי יח"צ, בלי ראיונות, בלי שיתופי פעולה עם לייבלים והרכבים אחרים, ואפילו בלי מגע עם מעריצים. הבחירה הזאת נועדה להבטיח חופש יצירתי מלא. "אנחנו מצליחים להיות מנותקים באופן די יוצא דופן ממי שצורך אותנו, 'הקהל'. אפילו להם אנחנו לא חייבים כלום. ובעיני, בהקשר הנוודי, זה דבר טוב", התבטא אוריון בפברואר 2006, לקראת סוף שנות ההקלטה של הנוודים.

"השירים האלה נקטו עמדה סאטירית שלא היתה לגיטימית כבר אז", גורס אחד הנוודים. "דרך ההפצה הזאת איפשרה לנו להישאר מתחת לרדאר גם במובן הזה. זה נשאר בתוך עולם סגור. אני חושב שזה מה שאיפשר את אריכות הימים"

ובכל זאת, מישהו היה צריך להפיץ את השירים. גם במישור הזה בחרו הנוודים בדרך חריגה. הממד האוונגארדי של נוודי האוכף לא הסתכם בתוכן השירים ודרך ההקלטה, אלא גם באופן ההפצה. בתחילת הדרך, רם אוריון נהג לצרוב אוספים על דיסקים ולחלק למקורבים ולקהל בהופעות. האוספים היו שונים זה מזה, והיעד הסופי היה יצירה של 200 או 300 אלבומים לא רשמיים שאף אחד מהם אינו זהה לרעהו.

קצת אחרי שהאוספים התחילו להסתובב בין אנשים, אוריון התחיל להניח את השירים בתיקייה ששיתף עם משתמשי Soulseek. הוא לא הזדהה שם בשמו האמיתי, ובכל מקרה – צורת ההפצה הזאת גרמה לכך שמשתמשים אחרים פשוט שכפלו את התיקייה אל מחשביהם ושיתפו אותה עם אחרים. כל אדם שהוריד את התיקייה והחל לשתף אותה בעצמו הרחיק את המורידים עוד קצת מתיקיית המקור.

המטרה היתה להגיע לוויראליות שתטשטש את מקור הקבצים. "קיווינו שזה יתגלגל בצורה שבה זה יתרחק מאיתנו", אומר אחד הנוודים. התפיסה היתה שהכרה וחשיפה יפגעו בהכרח בחופש האמנותי: אף אחד לא לקח אחריות על הנוודים, אף אחד לא ציפה להרוויח משהו. "כשזה נעשה בלי להוציא משהו רשמית, בלי שנדחוף את זה, לא צריך לענות לאף אחד על שום דבר. זה נותן חופש טוטאלי ומאפשר לעבוד בלי ביקורת ובלי ציפיות, ובלי פידבקים רחבים. יש משהו מאוד נקי בזה".

"השירים האלה נקטו עמדה סאטירית שלא היתה לגיטימית כבר אז", גורס הנווד השני. "דרך ההפצה הזאת איפשרה לנו להישאר מתחת לרדאר גם במובן הזה. זה נשאר בתוך עולם סגור, לא היינו צריכים להתמודד עם המחשבה מה חושב יהושפט תור – כי לא באמת הוצאנו שום דבר באופן רשמי. אני חושב שזה מה שאיפשר את אריכות הימים. עשינו את זה בסך הכל במשך כמה שנים, ולפחות עבורי לא היה שום קהל. הקהל היחיד היה אסף גברון ואהד פישוף".

* * *

אם כך, משוב כלשהו אכן התקבל. הדרך היתה יוצאת דופן: פורום אינטרנטי סודי וסגור שבו שירים נבטו, פרחו, הוללו ונקטלו על בסיס קבוע. המשתתפים היו שני הנוודים, ועוד שלושה חברים: גברון, פישוף ולזמן מה גם אביעד אלברט, שבאותה העת היה עורך במקומון הירושלמי "כל העיר" ופרסם בו את אחת הכתבות הראשונות על נוודי האוכף, שאותה ערך בעצמו. לצדם פעלו אינספור חברי פורום בדויים שלעתים לא היה ברור מי עומד מאחוריהם.

ארז תדמור, לימים בכיר במערך התעמולה של הליכוד: "האזנה מקיפה וממושכת למכלול השירים חושפת פתולוגיה של שנאה ובוז", אבל גם "קטעי סאטירה טובים, בלדות רוק ורצועות פאנק וקאנטרי מוצלחות למדי וכישרון מוזיקלי ולירי רב"

מדי פעם, אחד מחברי הפורום היה מכריז על תחרות כתיבת שירים בנושא מסוים, או על רעיון שעלה במוחו, ומחכה שהשירים יבשילו. לא מעט שירים נשארו ברמת התמליל ("יגאל יגאל, חבר אתה חסר") ולא הולחנו. אחרים עברו שם אבולוציה. שיר אחד שבאופן מצער לא הגיע לידי הלחנה הוא שיר של פישוף על נווד שתפר לפרצופו עטין כמחאה על פינוי ההתנחלות. המחאה עולה יפה: התפור מצליח לשכנע את ראש הממשלה לבטל את הגזירה – ואפילו מספיק לחזור הביתה בדיוק בזמן לחליבה.

בלי הפורום, סביר להניח שרבים מנכסי צאן הברזל של הנוודים לא היו באים לעולם. השיר "חרוסלמה" למשל החל את דרכו כאתגר שנזרק לפתחו של גברון בינואר 2003 – לכתוב שיר על ירושלים. עוד לפני שהשיר נולד עלה רעיון לכלול אותו באלבום של להקת הפה והטלפיים שנועד לצאת ארבע שנים לאחר מכן, ב-2007. "מר גרין" נולד בפורום כמשתמש פיקטיבי עם פטיש מטריד להיגיינת פה, ורק אחרי כמה חודשים הפך לשיר (שבו האובססיה האוראלית זכתה לאזכור מרומז בלבד). הפורום הוא גם מקום היוולדו של רדונאל, המשורר שנעקר מגוש קטיף.

חברי הפורום ניתחו את השירים, הצביעו על מוטיבים שמקורם בפרויקטים הנשכחים "רדיו קליפסו" ו"הדה בושס" – וגם דנו בסיקור התקשורתי שהחל לטפטף. הם הביעו קורת רוח מיוחדת מכתבה שפורסמה בעיתון הדתי "מקור ראשון" ב-2005. המחבר היה ארז תדמור, לימים ממייסדי ארגון "אם תרצו" ופונקציונר בכיר במערך התעמולה של הליכוד.

ניכר שהחוויה הותירה אותו עם נפש חצויה. "האזנה מקיפה וממושכת למכלול השירים חושפת פתולוגיה של שנאה ובוז כלפי היהודי, הישראלי, הדתי, המתנחל וכל מי שמעז להחזיק בערכים שאינם מקובלים באולפן ההקלטות של הנוודים", ציין תדמור, אך הודה בהגינות שיש להרכב גם "קטעי סאטירה טובים, בלדות רוק ורצועות פאנק וקאנטרי מוצלחות למדי וכישרון מוזיקלי ולירי רב".

"כתבה ענקית. לכזו כתבה ציפיתי כבר הרבה זמן", כתב משתתף פורום בלתי מזוהה. "כתבה רצינית ביותר", השיב רם אוריון, והוסיף: "אני שוקל לקחת את הארז תדמור הזאת [כך במקור] לעבודה קבועה בוועדת המשוב". ועדת המשוב, שמוכרת למאזיני הנוודים מהשיר הנושא את שמה, היתה הסיבה הרשמית לעצם קיומו של הפורום. הוועדה הורכבה מאדם אחד בלבד, אסף גברון, שתפקידו היה לנפק דו"ח משוב על כל סשן חדש של הנוודים. המשוב כלל דו"חות נלהבים, אך גם קטילות חריפות – שהתקבלו בפקפוק בריא.

"אני מחשיב את הפורום כחלק אינטגרלי מגוף העבודה הנוודי", כתב אוריון בפורום באוגוסט 2003. חלק אינטגרלי או לא – התוכן עצמו מעולם לא נחשף לציבור הרחב. מדובר, כנראה, בבחירה נכונה: חשיפת יתר היתה עלולה לפרק את הפנטזיה. עבור מאזינים ששרירי השעיית הספק שלהם לוקים בדלדול, גוף היצירה של הנוודים צפוי היה לאבד מקסמו עם החשיפה לדיונים על מידת המסחריות הרצויה, החשש מאאוטינג, חילוקי הדעות והחלומות הבלתי מתנצלים על עלייה לגדוּלה. לפיכך, נגלה חמלה ונעצור כאן.

* * *

למעריצים המסורים, ההסברים על הטוטאליות והתיאטרליות של נוודי האוכף לא מחדשים יותר מדי. האמוק נטול הקריצות שאוחז בנוודים בשיריהם המטורפים ביותר הוא אחד האלמנטים המרכזיים בגוף היצירה שלהם. אבל לטוטאליות הזאת יש עוד ממדים. הרעיון הבסיסי מאחורי נוודי האוכף היה מזיגה של שירי המערב הפרוע אל תוך הווי ההתנחלויות.

אבל כבר בתחילת הדרך ניכר שהקאנטרי הוא רק מסלול המראה. עם הזמן נכתבו והוקלטו יותר ויותר שירים שהתרחקו מנקודת המוצא הזאת. נוודי האוכף הפכו למעבדת ניסויים שבה אוריון ואלפר פיתחו רעיונות מוזיקליים וסיפוריים מכל הבא למוח.

הקאנטרי הסאטירי בסגנון דייוויד אלן קו – השירים "בוקר בודד" ו"עיניים לבנות" הם דוגמאות מוצלחות – גלש דרומה, אל מדינת לואיזיאנה. לאוזן ישראלית, צהלות ה"היי-היי" משירים כמו "חומוס" ו"אתם צריכים לרקוד קצת" נשמעות כמו חיקוי של טוביה צפיר מחקה את אריק שרון. אבל זוהי למעשה הגרסה הנוודית של זעקת קייג'ון, קריאת שמחה אופיינית שנפוצה בשירי זיידקו. יש הטוענים שמחרוזת "רדיו הגבעות" – אחד הסשנים הראשונים של הנוודים, שהוקלט בסוף 2002 – מושפעת עמוקות משדרן זיידקו אמריקאי, ובייחוד הקריאה הקלאסית "מה אתה אומר? אני אומר!".

גרסאות הכיסוי הן אחד הז'אנרים המרכזיים של הנוודים, אבל חשוב להדגיש שהמונח "גרסת כיסוי" עושה להן עוול. מונח קולע יותר יהיה שיר שנבלע, עוּכּל למחצה ונפלט החוצה כשהוא מגויר, כרוך בטלית וכרות אונה

כבר מההתחלה לא דובר על קאנטרי במובנו המסורתי. אחד מסימני ההיכר המוזיקליים של הנוודים הוא מכונת התופים, שאליה הצטרפו לא פעם ביטים אלקטרוניים ואפקטים מסוגים שונים.

בהמשך הדרך, ספר השירים של הנוודים סיפח לתוכו גם דאב התנחלותי ("ג'ה יהודה"), פיוטים ("איך אתה מפריע"), פארודיה על ג'ז ("חורחה בז'", עינוי מוזיקלי באורך 22 דקות), מונולוגים למכביר (סוגה שבעגה העכשווית זכתה לכינוי המיובש "ספוקן וורד") וכפי שסיפר ארז תדמור לקוראי "מקור ראשון" – גם טיול ארוך במחוזות הכיסוח. הביקור הזה כלל הרבה שירים מקוריים וגם שתי גרסאות כיסוי שמקומן בפסגת היצירה של הנוודים: "קרע את הקסבה", קאבר ל-Rock the Casbah של הקלאש – ו"להרוג ערבי", קאבר ל-Killing an Arab של הקיור.

גרסאות הכיסוי הן אחד הז'אנרים המרכזיים של הנוודים, אבל חשוב להדגיש שהמונח "גרסת כיסוי" עושה להן עוול. מונח קולע יותר יהיה שיר שנבלע, עוּכּל למחצה ונפלט החוצה כשהוא מגויר, כרוך בטלית וכרות אונה. Heartbreak Hotel של אלביס הפך ל"מאחז מוכי היגון" של הנוודים. Ghost Town של הספשלז הפך ל"מאחז רפאים". Maggie's Farm של בוב דילן, שיר מחאה של פועל דחק שעובד בחווה, נתן השראה ל"סימה" – שיר מחאה של בטלן אלמוני שמתנחל בקראווילה של סימה ומואס במטלות הבית, שכוללות יחסי מין עם המארחת.

החיבור שהגה אסף גברון בין הוויית יהודה ושומרון לקאנטרי ולמערב הפרוע היה הברקה. לעומת זאת, החיבור בין שירים שנלקחו מהיכל התהילה של הרוק המערבי (ובייחוד מהאייטיז, שנות התבגרותם של אוריון ואלפר) ויהודי הגבעות נראה תלוש למדי. אבל הוא לא. החיבור הזה הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר במה שתואר כאן קודם כסאטירה טוטאלית, חד-פעמית, שמבוססת אמנם על דמויות גרוטסקיות – אבל עם עומק ריאליסטי.

זה לא אוקסימורון. דמיינו לרגע שאתם לא יודעים שנוודי האוכף הם רם אוריון ורוגל אלפר, שני שמאלנים מתל-אביב שאוהבים טלוויזיה בריטית. צאו מנקודת הנחה שאתם לא יודעים שזאת סאטירה. תמחקו את הידיעה הזאת מהמוח. כעת, פנו לעצמכם שש שעות והאזינו לכל השירים ברצף. אחרי שסיימתם, נסו לדמיין את דמותו של הנווד המקורי, זה שעוטה את עורן של כל הפרסונות מהשירים ושר את סיפורן: מאיפה הוא בא? איפה הוא עכשיו? לאן הוא נודד?

השורשים האנגלוסקסיים של מתנחלים רבים מספור מאפשרים לדמיין את נוודי האוכף כהזיה מוטרפת של מתנחל מתוסכל שיודע שזאת מצווה ליישב את ארץ ישראל, ובכל זאת מתגעגע הביתה, לארץ שמעבר לים

תשובה אפשרית אפשר למצוא בשיר "הביתה", אחד הקטעים הסוחפים ביותר של הנוודים, שבו נווד חסר שם מזמר על כיסופיו לשדות שנטש מאחור, לחריש, לרגבים שעלו באש בהיעדרו, ובקיצור – הביתה.

"הביתה" היה יכול להיות שיר פשוט על נווד שעזב את דרכי הכפר והסְפר, השתקע בעיר ולפתע חש חנוק, מנוון וחולה בית. אבל זה לא בדיוק זה. מי שיאזינו טוב למנגינה ימצאו בה שורשים אמריקאיים שמזכירים באופן חשוד את Sweet Home Alabama, שלאגר הכיסופים של לינרד סקינרד. הנווד שר על תשוקתו לשוב ולעבד את האדמה המקודשת, אבל בלי כוונה חושף שהבית המקורי שלו הוא בעצם אמריקה.

השורשים האנגלוסקסיים של מתנחלים רבים מספור מאפשרים לדמיין את נוודי האוכף כהזיה מוטרפת של מתנחל מתוסכל שיודע שזאת מצווה ליישב את ארץ ישראל, ובכל זאת מתגעגע הביתה, לארץ שמעבר לים.

כמו ז'אק ברל בשיר "יעקב בר-אל" או אלביס ב"אלביס וריטה" – שתי פנטזיות על מציאות אלטרנטיבית שבה אפילו גיבורי המצעדים הערלים מתפכחים ועושים עלייה – הנווד גדל על ירכיה של תרבות המערב. הוא היה בשר מבשרה, אך נאבק להשתחרר מאחיזתה. הוא חזר בתשובה, צימח פאות ועלה על גבעה – אבל בפנים עדיין מתנגנת לה המנגינה הישנה מהטרנזיסטור שארז בסתר למחנה הפסח של הסוכנות היהודית. הוא מיישב את הארץ, אבל תמיד יישאר זר בתוכה. בפרפראזה על שיר אחר של הנוודים, הוא מרגיש כמו אלטון ג'ון בנגב.

זוהי פחות או יותר תבנית דמותו של הנווד מ"המבורג", אחד השירים היפים והמסתוריים ביותר של נוודי האוכף. "המבורג" הוא שיר איטי ולוחשני שהוקלט על רקע גשם שוטף והוגדר על-ידי רם אוריון כשיר הסגרירי ביותר שהקליט בימי חייו. רוגל אלפר מגלם בו גיטריסט בס מתוסכל שמנגן במתנ"ס באריאל בשביל הקלת מס.

נמאס לו מהפיגועים, מהדיכאון, מהבטחות הכזב על איכות חיים – והוא מפנטז על חזרה לכל המקומות שבהם הסתובב פעם. רייקיאוויק. ברמודה. סידני. יוהנסבורג. הרבה לפני שקדחת ברלין הפכה לתופעה ישראלית, הוא מדמיין איך ייסע גם לגרמניה, להמבורג – שהיא במציאות עיר תעשייתית חשוכה ומשעממת. זה עדיף על לקום בבוקר, להסתתר מהצלפים ולראות את רמאללה כמו פצע פעור באופק באמצע הקפה והסיגריה של היקיצה. גם הוא, כמו כולם, חולם בלילה על ארץ אחרת. אחרי הכל, מדובר בנווד.

* * *

בשלב הזה של הקריאה, כשהמאמר מתקרב לסופו, המחשבות נוטות להתפזר. חלק מהקוראים כבר תלשו מזמן את כבלי ההתקן התוך מוחי שלהם. אחרים הגיעו למסקנה שמדובר בגללי שוורים מהבילים, אבל ממשיכים לקרוא בגלל הפרעה טורדנית שגורמת להם סבל רב. אחדים אולי מהנהנים בהסכמה, ומנסים לדמיין איך הכל נגמר ומה השורה התחתונה. ממרחק השנים, קל לשרטט אותה.

כדי להבין עד כמה הנוודים הקדימו את זמנם מספיק להאזין לשיר "הנווד", קטע שראוי לחתום איתו את "נוודי האוכף – המחזמר", המופע הראשון שמבחני הבד שלו יתקיימו בתוך מחלקה סגורה

בחודשים הראשונים של 2004, בערך שנה אחרי שהנוודים יצאו לדרך, החלה המערכת הפוליטית בישראל לדון ב"תוכנית ההתנתקות". ראש הממשלה שרון, בעבר מבעלי הברית הגדולים של תנועת ההתנחלות, החליט לפנות את רצועת עזה מתושביה היהודים, וכבונוס גם כמה התנחלויות מבודדות בשומרון.

ההתנתקות יצרה קרע עמוק בין המתנחלים למוסדות המדינה – וגם קרע בתוך התנועה עצמה, בין אלו שצידדו בציות לשלטון לאלו שצידדו במרד. השבר הגדול שנוצר הזניק תהליך עמוק של חשבון נפש, שאחת ממסקנותיו המתבקשות היתה שמי שלא רוצה להיות נתון לחסדי השלטון צריך לתפוס את השלטון. בשנים שלאחר מכן, ניתן היה לחזות בעוד ועוד יוזמות שנועדו לקרב את האוכלוסייה הכללית למגזר הדתי-לאומי. במקביל ניכרה כניסה מוגברת של נציגי המגזר לתחומים שבעבר לא היו מזוהים איתם, ראשיתו של תהליך שמכונה כיום "חילופי האליטות".

אינתיפאדת אל-אקצא, שניפצה את התקווה לשלום עבור ישראלים רבים והזיזה את כל החברה ימינה, סיפקה כר פורה. לצד זה חלה הקצנה הולכת וגוברת בקרב המסגרות הפוליטיות של הציונות הדתית. הימין הקיצוני, שפעם היה מוקצה, הפך לפנים של המגזר ודחק הצדה את המפד"לניקים התבוסתניים, מלחכי הפנכה של השמאל, אלה שלא הצליחו למנוע את הגירוש.

אבל נוודי האוכף עשו את צעדיהם הראשונים עוד לפני כן. הם צפו קדימה והבינו שמשהו הולך להשתנות.

כדי להבין עד כמה הנוודים הקדימו את זמנם מספיק להאזין לשיר "הנווד", קטע שראוי לחתום איתו את "נוודי האוכף – המחזמר", המופע הראשון שמבחני הבד שלו יתקיימו בתוך מחלקה סגורה. "הנווד" נכתב והוקלט לזכרו של ג'וני קאש בספטמבר 2003, זמן קצר לאחר מותו. הוא שאב השראה מהשיר The Wanderer שביצע קאש יחד עם חברי להקת U2. השיר המקורי הוא מסע פוסט-אפוקליפטי עצוב בעולם שחציו נחרב וחציו השני ראוי להיחרב. השיר של נוודי האוכף כולל כמה מהמרכיבים המקוריים, אבל מרכיב עליהם מסר חדש לחלוטין.

"הנווד" הוא שיר נבואי שמנסח מחדש את מיתוס היהודי הנצחי, המוכר לנו מהפולקלור האנטישמי, ותוך כדי כך שופך פנימה שני שקים של תקווה ותוכחה. הוא מספר על איש אדוק, נביא זעם עם קו ישיר לאלוהים, שהעביר את חייו הארוכים במסעות, הטפות מוסר וריקודים בעירום באמצע הישימון. הוא קשיש, נוטה למות, לבו שחור – אבל הוא גם התגלמות אנושית של העתיד.

אחרי חיים שלמים של נדודים, מוסרים הנוודים בשורת הסיום של "הנווד" – הנווד הגוסס נולד מחדש מתוך מכונית שרד, מנופף להמונים ונענה בראשים מורכנים. מי שהיה פעם מטרד מוסרני, תמהוני בלי בגדים, בדיחה עם זקן, מחזיק כעת במושכות. ברוכים הבאים למציאות.

המאמר פורסם לראשונה בחוברת שצורפה לתקליט האוסף של נוודי האוכף, "מתי כבר אלוהים יזיין אותם?", שיצא בחודש שעבר בלייבל הישראלי אוגנדה