מרילנד, ארצות-הברית. על המסך רחב הידיים באודיטוריום של מלון מאריוט נפרשת גולגולת גדולה עם רעמה צהובה שאי-אפשר לטעות בה: זה מה שנשאר מנשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, אחרי שואה כלשהי. הוא לא לבד בזירה. מתוך ארובות העין הנשיאותיות בוקעת תולעת שמנמנה שלועסת את דגל ארצות-הברית ופולטת כמה מלים שאחת מהן היא הלחם של "כושון" ו"מפגר". זהו סגן הנשיא, מייק פנס. למרגלותיהם זרועים שלל איברי מין, פסולת אנושית ומחושים ורדרדים.

היוצר המחונן שהוציא תחת ידיו את הקריקטורה הגרוטסקית הזאת הוא ארון לאנג, שהגיע למלון הכנסים כדי לקחת חלק בפסטיבל הקומיקס האלטרנטיבי Small Press Expo (ובקיצור: SPX). חרף שמו של הפסטיבל, מדובר באחד הגדולים מסוגו בעולם.

באי האירוע, שאותם אפשר לאפיין בכלליות כגיקים עם נטיות מרדניות, הוזהרו מראש מפני בוטות האיורים של לאנג – באחד הבוטים שבהם, שלא הוצג במפגש, מופיעים הנשיא וסגנו כזוג איברי מין פוסט-אפוקליפטיים. לפני כשנה הוציא אוגדן שלם של קריקטורות כאלה תחת השם "Huge", ממילות התואר האהובות על טראמפ.

נשיאה הנוכחי של ארצות-הברית, שעצם כהונתו עוד תקועה לאמריקאים רבים כמו עצם במורד הוושט, היה אחד המוטיבים המובילים בפסטיבל, שנערך בחודש שעבר בעיר בתסדה. מבחינת לאנג, שכמו רבים מעמיתיו האמריקאים מפרסם את חומריו בהוצאה קנדית, טראמפ ותומכיו לא רק גנבו את המדינה – אלא גם את ארגז הכלים של האוונגרד האמנותי. בזמן שהמעגלים המזוהים עם השמאל נעשו יותר ויותר אובססיביים לתקינות פוליטית, התקרבנות ופוליטיקה של זהויות – בימין החבול של עידן אובמה למדו לאט-לאט איך להיראות מגניבים. כעת הם מיישמים זאת.

ארון לאנג (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של פסטיבל SPX)

ארון לאנג (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של פסטיבל SPX)

"מה שאנחנו רואים בשנים האחרונות הוא תופעה מרתקת ומוזרה של חילופי תפקידים, שבמסגרתה השמאל נעשה כנה באופן יוצא מגדר הרגיל, ונטול יכולת להבין מסרים מורכבים – ואילו האלט-רייט משתמש בכלי נשק שבאופן מסורתי שימשו את השמאל: סרקזם, אירוניה, סאטירה והומור", טען בפאנל שנערך במסגרת הפסטיבל. הדוגמה המפורסמת ביותר לניכוס שעליו דיבר היא פפה הצפרדע, דמות שיצר אמן הקומיקס האלטרנטיבי מאט פיורי, שאומצה כסמל על-ידי האלט-רייט – וגם על-ידי הנשיא עצמו, שבמהלך מערכת הבחירות צייץ בטוויטר איור של פפה-טראמפ עומד מאחורי דוכן הנאומים הנשיאותי.

"מה שאני רוצה לדעת הוא איך איפשרנו לאלט-רייט לגנוב לנו את הכלים – ואיך אנחנו גונבים אותם בחזרה", אמר לאנג. לדבריו, התדמית המגניבה של האלט-רייט היא בסך הכל תחפושת, ולא אחת מוצלחת במיוחד: "איזה אידיוט אמר לא מזמן שהאלט-רייט זה הפאנק-רוק החדש. זו ערימת הבולשיט הגדולה ביותר שנתקלתי בה בחיי. פאנקיסטים עזבו את הבתים שלהם, זיינו ועשו סמים – ואילו האלט-רייט מורכב מחנונים ששורצים במרתף של אמא שלהם ועושים דברים במחשב. אלט-רייט זה לא הפאנק-רוק החדש".

האיורים הגרוטסקיים של לאנג לא נועדו למתיחת ביקורת על מדיניות או התבטאות ספציפית של הנשיא – הוא מזלזל בכוכבים דוגמת סטיבן קולבר, שלדבריו רק מגרדים את פני השטח ולא מרימים את המסך מעל המציאות החולה שטראמפ משקף. לא מזמן, מעט לאחר צאת החוברת, אמר לאנג שלקרוא לאיורים שלו "קריקטורות פוליטיות" זה כמו לכנות את הירונימוס בוש צייר דתי. מבחינתו, טראמפ הוא לא אדם שיש להתפלמס עמו – אלא כזה שניתן להסתפק בהמחשת תחושת הגועל שהוא מעורר.

שיטוט בין אינספור הדוכנים של מאות ההוצאות והיוצרים שהשתתפו השנה ב-SPX ממחיש את מגמת ההתכנסות החרדתית שעליה הצביע לאנג: חלק נכבד מהפרסומים – מחוברות דקות ששוכפלו במכונות צילום ועד ספרים צבעוניים בכריכה קשה – עוסקים בסוגיות של זהות מינית, קשיים חברתיים והתחבטויות פנימיות של היוצרים. אף שחלק ניכר מהתוצרת מעניין, מושקע ואיכותי – זה לא העיקר כאן: היוצרים שמקבלים דוכן למכירת ספריהם נבחרים בהגרלה, ולא על בסיס האיכות, הכמות או הוותק. זהותם של הזוכים בפרסי ה"איגנץ", מהחשובים בעולם הקומיקס, נקבעת בהצבעה דמוקרטית של כלל באי הפסטיבל – נוהג שמוביל לכך שרבים מהזוכים מקבלים את הפרס משום שהצליחו להביא לאירוע מסה קריטית של מכרים ומעריצים. סביב הטקס שנערך השנה, שוב ושוב צוינה לטובה העובדה שאיש מהזוכים אינו גבר סטרייט לבן.

טראמפ ופנס על כריכה החוברת "Huge" של ארון לאנג (לחצו להגדלה)

טראמפ ופנס על כריכה החוברת "Huge" של ארון לאנג (לחצו להגדלה)

העיסוק בעניינים פוליטיים, כלומר בטראמפ, אינו שמור לגברים סטרייטים לבנים, אבל שני גברים סטרייטים לבנים הציגו השנה בפסטיבל את שני ספרי הקומיקס הבולטים בעניינו. אחד מהם הוא רוברט סיקוריאק, קומיקסאי-זיקית שהגיח מהסצנה שהאמריקאים מכנים "קומיקס מחתרתי" ומתמחה בחיקוי מדויק אך פארודי של סגנונות איור שונים; איורים שלו פורסמו בין היתר ב"ניו-יורקר", במגזין פורץ הדרך "Raw" וגם ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט. המאייר השני הוא שאנון וילר, שרכש את תהילתו כיוצר סדרת הקומיקס "Too Much Coffee Man" ובשנים האחרונות מפרסם איורים ב"ניו-יורקר" ובאתר הסאטירי "The Onion". כיאה להוגה של קומיקס מצליח שגיבורו הוא ספל קפה אנושי, וילר התייצב לפאנל כשבידו כוס גדולה של סטארבקס.

שניהם, במקרה או לא, הגיעו למסקנה שכדי לצחוק על טראמפ מספיק לתת לאיש לדבר בעד עצמו: וילר אייר ספר שלם שמבוסס על ציוצים שפרסם טראמפ בטוויטר ("Sh*t My President Says"), בפורמט חלבי משהו שמזכיר את הקריקטורות של ה"ניו-יורקר". העבודות של סיקוריאק בועטות מעט יותר: הוא נטל קטעים מתוך דברים שאמר טראמפ בראיונות ובנאומי בחירות והשתיל אותם בגרסאות מומצאות של עמודי שער של סדרות קומיקס מוכרות – מסופרמן וספיידרמן ועד "פינאטס" ופופאי יורד הים. בספרו, "The Unquotable Trump", גיבורי-העל המפורסמים והאהובים בדרך כלל חוטפים מכות מטראמפ, או מחטיפים לו בחזרה.

אצל ג'ון קנדי זה לא היה קורה: בסקירה היסטורית שהעביר בפני באי הפסטיבל הדגים סיקוריאק כיצד בשנות השישים תואר הנשיא קנדי כחבר אישי של סופרמן, ואף שלח אותו למשימות סודיות. ריצ'רד ניקסון, לעומת זאת, תואר לא פעם כסוג של נבל, וכך גם רונלד רייגן. ברומן גרפי קלאסי שדווקא לא הוצג בסקירה – "אד הליצן השמח" של האמן צ'סטר בראון – רייגן מגלה יום אחד שהוא עבר לממד מקביל שבו הפך לאיבר מינו של גיבור הספר, על כל המשתמע מכך.

אצל וילר וסיקוריאק טראמפ הוא טראמפ, ולא איבר מין גברי או גולגולת אכולת תולעים. שניהם מסכימים אמנם שבחירתו לנשיא היא נקודה אומללה בהיסטוריה של ארצם, ושהעבודות החדשות שלהם נועדו להמחיש זאת – אך כפי שאמר וילר, הם לעולם לא יציירו אותו כפי שצויר למשל ב"שרלי הבדו" – השבועון הצרפתי שהתפרסם בעולם בשל הטבח שטרוריסטים מוסלמים ביצעו בעובדיו – שם הופיע על השער כשהוא אוחז אשה בפות ומניף אותה באוויר בגאווה. הסאטירה שלהם על טראמפ היא מהסוג המשעשע, לא המזעזע.

שאנון וילר (מימין) ורוברט סיקוריאק (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של פסטיבל SPX)

שאנון וילר (מימין) ורוברט סיקוריאק (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של פסטיבל SPX)

"אנחנו האמריקאים חיים בתרבות קפוצת תחת", הסביר וילר. "במקרה של 'שרלי הבדו', לעומת זאת – אני אמנם לא מסכים עם חלק גדול מהעמדות הפוליטיות שלהם, אבל חייב לציין שהם פשוט חסרי מורא. הקריקטוריסטים האנגלים למשל, אומרים עליהם שהם אוהבים לאייר חרא. הם באמת כל הזמן מאיירים חרא. אנחנו, המאיירים האמריקאים, פשוט רכים יותר. זאת רוח התקופה".

"התרבות שלנו נעה אל עבר עידן ויקטוריאני שכזה, שגורם לנו להיות קפוצי תחת לגבי הרבה נושאים. חלק מזה נובע מרצון חיובי להיות רגישים כלפי הזולת – אבל חלק אחר מבוסס על מכניזם שהמטרה שלו היא שליטה בבני האדם"

האם אפשר ליישב את הרוח הפוליטיקלי-קורקטית שאחזה ביוצרים האמריקאים עם עשייה סאטירית, שמעצם טבעה אמורה להיות ביקורתית, בוטה ולעגנית? לא בטוח. וילר חלק עם הקהל דוגמה מהחיים למצב הפסיכולוגי שתיאר: בקיץ שעבר, קבוצת אמנים אנרכיסטית פיזרה בערים מרכזיות בארצות-הברית פסלי עירום של טראמפ – שמן, מכוער ונטול אשכים. הפסלים ניחנו באיכויות הומוריסטיות, אמר וילר, ואותו באופן אישי הם הצחיקו. התגובה הטבעית להם היתה לפתוח את הפה ולצחוק. ואולם, התחוור לו שהוא חש לא בנוח לעשות זאת. "כשאתה צוחק על פסל כזה, המשמעות היא שאתה בעצם צוחק על בעיות גופניות של אנשים", הסביר. "זאת המחשה לתחושת הלחיצות שלנו. באירופה, לעומתנו, פשוט יאיירו את טראמפ אונס את פסל החירות. מה שאנחנו עושים בכלל לא מתקרב למה שהאירופים מרשים לעצמם".

לפני שנים, סיפר וילר, הוא פירסם עם כמה עמיתים חוברת קומיקס שהכילה גימיק: כל עותק התהדר בחור שנוצר מיריית רובה. אחרי ההדפסה, הוא וחבריו התכנסו יחד כדי לירות בכל אחד ואחד מהעותקים, אך עד מהרה, תוך כדי הירי, החלו לצוץ ביניהם טיעוני הנגד: מה אם זה יגרום לאחד הקוראים לירות בעצמו? מה אם המשווקים יחליטו שהעותקים פגומים, ויגישו תביעה?

"זה אותו סוג של חשש שצץ כשאנחנו מאיירים משהו שעשוי להיתפס כפוגעני", אמר וילר. "החשש העמוק מפני דברים כאלה כבר טבוע בנו – לשם נעה התרבות שלנו, אל עבר עידן ויקטוריאני שכזה, שגורם לנו להיות קפוצי תחת לגבי הרבה נושאים. חלק מזה נובע מרצון חיובי להיות רגישים כלפי הזולת – אבל חלק אחר מבוסס על מכניזם שהמטרה שלו היא שליטה בבני האדם. אנחנו צריכים להיות יותר חסרי מורא".

כריכת ספרו של רוברט סיקוריאק, "The Unquotable Trump" (לחצו להגדלה)

כריכת ספרו של רוברט סיקוריאק, "The Unquotable Trump" (לחצו להגדלה)

ארון לאנג, שחוץ מהדמיות של פוליטיקאים כתולעים ופינים מאייר גם קומיקס פורנוגרפי הומוריסטי, מחזיק בעמדה דומה. "כבר אי-אפשר לכתוב פיקשן במדינה הזאת", אמר בהקשר זה בפאנל שבו השתתף. "אם אתה גבר לבן שכותב על דמות של שחורה לסבית, למשל, יצעקו עליך ויגידו 'איך אתה מעז'. מנסים למשטר את מה שמותר להגיד, ולתפוס ולהוקיע את מי שחורג מהכללים".

מכניזם גלוי לשליטה בבני אדם הוא השימוש במערכת המשפט לשם סתימת פיות – איום ותיק שמרחף לא רק מעל עיתונאים ופעילים פוליטיים, אלא גם על קומיקסאים. לפני שלושה עשורים הוליד האיום הזה את קרן ההגנה המשפטית של תעשיית הקומיקס (CBLDF), הזוכה לתמיכה קבועה גם מהעמותה שמארגנת את הפסטיבל. האפשרות שטראמפ יגיש תביעה בעקבות ספרי הקומיקס שבהם הוא מככב בעל כורחו מעסיקה את היוצרים ואת באי הפסטיבל כאחד. שאנון וילר אמביוולנטי לגביה: "אם טראמפ יתבע אותי, זה יהיה סיוט – אבל המכירות ירקיעו שחקים".

רוברט סיקוריאק, לעומתו, מרשה לעצמו להתלהב מהתרחיש. כשמישהו מהקהל שואל את היוצרים אם הם חוששים שהנשיא יתבע אותם – אחרי הכל, במהלך מערכת הבחירות וגם אחריה הצהיר טראמפ שבכוונתו לשנות את החוק כך שיהיה קל יותר להגיש תביעות דיבה – העיניים של סיקוריאק נדלקות ועל פניו נפרש חיוך נלהב. "בוא, בוא", הוא לוחש במיקרופון לטראמפ הבלתי נוכח, "תרדוף אחרי".

לדבריו, אסור לתת לחשש מפני תביעות להשפיע על היצירה. "אתם חייבים לעשות את העבודה שלכם", אמר לקהל, שהורכב בחלקו מיוצרי קומיקס. "הדברים האלה הם פרסומים מוגנים. יכול להיות שיש עיתונים שלא יפרסמו אותם – אבל אני עושה פארודיות כבר שלושים שנה, וחוץ מכמה מכתבי איום ריקים אף פעם לא הסתבכתי משפטית. העיסוק בחומרים האלה חשוב באופן יוצא דופן, וטראמפ הוא דמות ציבורית – זה לא התפקיד שלנו להיות זהירים, זה התפקיד של עורכי-הדין". עם זאת, הדגיש סיקוריאק – אין לו השכלה משפטית וזוהי לא חוות דעת מוסמכת.

"לדונלד טראמפ יש איכויות טפלוניות, הוא סוג של חור שחור. הוא שואב הכל פנימה. הוא יכול פשוט לספוג את ההתנגדות אליו"

חרף החשש המקנן ביוצרים ובמעריציהם, קשה לתאר מצב שבו טראמפ יחליט לתבוע את יוצרי הקומיקס שבסך הכל איירו את הצהרותיו. אחרי הכל, הבוז והלעג שהופנו אליו מהתקשורת (ובכלל) היו הדלק שבאמצעותו נסק והביס את יריביו במפלגה הרפובליקאית – ולאחר מכן גם את הילרי קלינטון. פרסמו עליו דברים חריפים ומזיקים בהרבה, ולפחות במישור המשפטי – טראמפ הבליג. זו היתה אחת ההתלבטויות שעמדו בפני סיקוריאק במהלך העבודה על ספרו. "הייתי בטוח שאנשים יזעמו עלי על עצם זה שאני מעניק לו תשומת לב", אמר. מהסיבה הזאת, הסביר, החליט לכלול בספר רק ציטוטים מתוך דברים שאמר טראמפ בנאומיו ובראיונות עמו. "לא רציתי להשתמש בציוצים שלו, כי חלקם פשוט נשמעו לי כמו סוג של פרסומת. רציתי להתעסק באישיות הלא ברורה שלו שצצה כשהוא מדבר".

ובכל זאת, בהינתן העובדה שטראמפ הוא כיום הטרול הגדול בעולם, האם יכול להיות שגם ספרים מהסוג שווילר וסיקוריאק הוציאו תחת ידיהם – שנקודת המוצא שלהם ביקורתית – בעצם מאכילים אותו ועושים אותו חזק יותר? לשניהם אין תשובה חד-משמעית. "כשהוא הופיע בסדרה שלו, 'המתמחה', סירבתי לצפות בה – חשבתי שזו פשוט אנרגיה רעה, ולא רציתי לאמץ אותה בשום צורה, אפילו לא באמצעות צפייה או שיחה על זה", השיב וילר לשאלה שהצגתי לו ולעמיתו. "עכשיו, עם הספר, אני באמת חש כאילו בעל כורחי אני גם מעניק לו סוג של גיבוי או אשרור".

"לטראמפ יש איכויות טפלוניות, הוא סוג של חור שחור. הוא שואב הכל פנימה. הוא יכול פשוט לספוג את ההתנגדות אליו", אמר סיקוריאק. אם כך, האם אפשר למתוח עליו ביקורת בלי להאכיל אותו? "אני באמת לא יודע איך להתמודד עם זה", השיב. "אם טראמפ גורם נזק ואנחנו לא מסוגלים להגיד שהוא גורם נזק – זה פרדוקס. האיש ניזון מאנרגיה שלילית, אבל אני לא יכול לתת לו אנרגיה חיובית. שמעתי אנשים שאומרים שאם נאהב את טראמפ ונעריץ אותו – הוא יקשיב לנו, גם אם הוא לא יסכים איתנו. אבל אני לא במצב שבו אני חש נוח להרעיף עליו אהבה. כך שמדובר, כאמור, בפרדוקס".