מחאה

"זו המחאה שלנו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המפנה ל"חמישה מונולוגים של יוצאי אתיופיה שמספרים על הגזענות, אי-השוויון והחשש מכל מפגש עם המשטרה: 'החברה בישראל מחולקת לצבעים'". ואם זה נכון, "הארץ", בכל זאת, עדיין צבוע בלבן, ומסיים שבוע של סיקור לא מלהיב במיוחד של אירוע לאומי שהרים לו להנחתה. במקום להיגרר אחר האינסטינקט והעדר ולהתמקד במוקדי האלימות שבמחאה, "הארץ" היה יכול לנצל את ההיתר שלו לעיתונות אינטליגנטית יותר משל מתחריו כדי להביא תמונה שלמה יותר – וצבעונית יותר.

ב"ידיעות אחרונות" רוכבים על מטאטא הגזענות משני קצותיו: מסקרים באופן האגרסיבי ביותר את המפגינים כחוליגנים מסוכנים ואז מצקצקים ציק ציק ציק. בתחילת השבוע הוביל "ידיעות אחרונות" את קו הסיקור שתייג את המחאה ההמונית והמגוונת הזו כקן צרעות אנרכיסטי (עד עכשיו אני לא בטוח שבמערכת יודעים מה פירוש המלה), והיום המקוננת המקצועית סימה קדמון חובטת על חזה הקוראים בשער העיתון: "עד להפגנה האלימה כמעט ולא שמענו את ראש הממשלה, את השר לביטחון פנים, את מ"מ מפכ"ל המשטרה. נער צעיר נהרג על-ידי שוטר שבכלל לא היה בתפקיד, שהסתובב עם אקדח בכיס. אם מישהו היה נהרג על-ידי ערבי, אם נער לבן היה נורה – כולם היו יוצאים ומגנים בקולי קולות".

האמת היא, וקדמון יודעת זאת כמובן, מאחר שהיא מחלטרת גם כבעלת טור פוליטי, שסוגיית יוצאי אתיופיה מעסיקה את הממשלה, שמפנה תקציבים מיוחדים כדי לטפל בה ושסכומים יפים מתוכם הגיעו גם לעיתון שלה, אבל הכי קל זה לצעוק. קדמון יודעת שכולם יצאו וגינו בקולי קולות כשנער אתיופי נורה, כי היא בטח קוראת עיתונים ורואה חדשות בטלוויזיה (ושאף אחד לא נזעק לגנות כששוטרים ירו באזרחים לבנים), אבל הכי קל לעשות סלט מפוליטיקת הזהויות, שקשוקה של האשמות כלליות והגזמות סתמיות שבאות להסתיר את הבעיה האמיתית: עיתונים כמו "ידיעות אחרונות" ועיתונאים כמו סימה קדמון, והאופן שבו הם מתנהלים בין מחאה למחאה, כשאף אחד לא נורה.

ב"ישראל היום" עושים כל שביכולתם כדי להסיט את תשומת הלב ולצנן את האש. את מחאת יוצאי אתיופיה מחליפה בשער העיתון "מחאה נגד ההתעללות". כן, לא ידעתם, אבל בישראל משתוללת מגיפה של גננות המתעללות בילדים. אם לא שמעתם על כך עד עכשיו, אל תיבהלו ואל תרוצו לסקול באבנים או להעלות על המוקד את הגננת של הילדים שלכם. בישראל לא מסתובבות קבוצות אכזריות של מטפלות פסיכוטיות. מדובר בתופעה שולית וזניחה, גם לפי המתואר בידיעה עצמה של "ישראל היום", המצליחה למנות שני מקרים בלבד של חשדות להתעללות בגנים. לא מספיק אפילו לכתבת "תופעה" לפי הסטנדרטים המקלים ביותר.

זה פייק ניוז קלאסי, ישן וטוב: לוקחים פחד קמאי הטמון בכל הורה והורה, תופסים מקרה או שניים לא מייצגים, ומנצלים אותם כדי להלהיט יצרים ולהסיח את הדעת מהתרחשויות בוערות אמיתיות שעלולות להטריד את מי שהמו"ל חפץ ביקרו (היה אפשר לכתוב גם "כדי למכור עיתונים", אבל במקרה של "ישראל היום" אפילו המניע המסחרי לא קיים, רק אינטרס פוליטי צר ועלוב).

"אין קשר בין הירי לצבע עורו של טקה" היא הכותרת היחידה על שער "ישראל היום" המוקדשת למחאה נגד הגזענות. מלבדה נדפסת רק הפניה קטנה לטור של אמנון לורד: "הקהילה שלנו: מחאת יוצאי אתיופיה חייבת לעבור מהרחובות למשרדי מקבלי ההחלטות".

העמוד הפנימי המוקדש לנושא כולל שתי ידיעות, האחת מביאה את גרסת השוטר היורה והשנייה קובעת כי מצבם של בני העדה האתיופית הולך ומשתפר. לורד, מחזיק תיק הקונספירציות בעיתון, כותב כמובן את האמת על הכוח המניע מאחורי המחאה: כוחות שמאל אפלים. מי? מה? איפה? הפרטים במקום אחר, ובכלל, יום שישי היום ומה אתם רוצים. על הדרך הוא גם תמה מדוע לא "כיסחו את הצורה – כולל ירי מכוון" למפגינים, כמו שהיתה עושה כל משטרה "צרפתית או אמריקנית".

לורד, כהרגלו, מלהג, אבל "מקור ראשון" מנסה להקדיש לאינטואיציה הסהרורית שלו טיפול יותר רציני: "מטרת הארגון שמלווה את מחאת יוצאי אתיופיה: 'חלופה כוללת לימין'", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. "ארגון השלטים הסגולים 'עומדים ביחד' מורכב בעיקר מחברי חד"ש, המטיפים לאוכלוסיות מיעוט בישראל להיאבק יחדיו ב'אדונים' – המתנחלים, הפוליטיקאים מהימין ובעלי הון", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של ישי פרידמן.

"עומדים ביחד", אגב, כבר הספיקו להגיב בדף הפייסבוק שלהם: "התנועה שלנו גאה על כך שחברינו הצטרפו למחאת הקהילה האתיופית. אנחנו גאים על כך שעמדנו ביחד, בסולידריות, עם בני ובנות הקהילה, שהובילו בימים האחרונים מחאה מוצדקת מאין כמותה. [...] אין בכך שום פסול, ולהפך – צריך לשאול את כל דוברי הימין, למה הארגונים שלהם החרימו את המאבק של הקהילה וסירבו להתייצב לצד הציבור האתיופי".

ב"מעריב", בעל המסורת הטבלואידית, סנטימנט דומה נארז באופן צהבהב עם הכותרת הראשית "אש זרה": "מומחים לרשתות חברתיות זיהו סימנים לפעילות מחוץ לישראל המלבה את הפגנות יוצאי אתיופיה ומשתפת תוכני מחאה", טוענת כותרת המשנה. הידיעה עצמה, של משה כהן, היא אוסף של טענות כלליות נטולות כל זכר לשמות או עובדות שאפשר לבדוק, עם ניים-דרופינג מתבקש (איראן! קטאר! ומדינות נוספות!) ונראית בעיקר כמו פעולת יחסי ציבור מוצלחת של חברת סייבר ישראלית צעירה (נרשמה ב-2016) בשם "סייגוב טק", שמספקת לכתבה את המרואיין הלא מוצלח שלה.

כמובן שחשוב ומעניין למצוא את הכוחות המניעים מאחורי כל התרחשות, גם אם מדובר במחאה חברתית שנראית כאילו צמחה באופן טבעי "מהשטח". זכורה עדיין "מחאת המילואימניקים" נגד אולמרט, שתרמה מאוד לירידתו מכס ראש הממשלה, ושמומנה בעקיפין בעידודו של נתניהו, יו"ר האופוזיציה דאז. האם זה אומר שלא היתה אותנטית? בוודאי שלא. האם לא חשוב לנו לדעת על כך בכל זאת? בוודאי שכן.

אם ארגוני שמאל, ארגוני ימין, ממשלות זרות או בעלי הון, בוחשים בהתרחשויות חברתיות בישראל, יש חשיבות עצומה שנדע על כך – גם במקרים שבהם אין בכך שום דבר פסול בפני עצמו. בישראל הקטנה, כבכל מקום, פועלים כוחות בערבוביה, מלמעלה, מלמטה ומהצדדים. למעשה, העיתונים שמתפרסמות בהן הכתבות על אותם כוחות הם לרוב חלק בלתי נפרד מהם. מאחורי "מקור ראשון" ו"ישראל היום" עומדת משפחת אדלסון, שאפשר להעריך שהכסף הקטן שהיא שומרת ליד הדלת אם יהיה צריך לתת טיפ לשליח של הפיצה גדול פי 80 מהתקציב של "עומדים ביחד" לעשור הבא.

בסך הכל, האהדה לעדת יוצאי אתיופיה היא אותנטית בחלק גדול של החברה הישראלית, וגם של העיתונות. אפשר היום לראות זאת בהתייחסות המכילה והבוגרת למחאה של "בשבע", עיתון דודתי שתופעה החורגת מהנורמה המקובלת בבית-הכנסת (האשכנזי) שלו מוציאה ממנו בדרך כלל תגובות הנעות בין מצמוץ שפתיים לבחילה מופגנת, ולא מתבייש לפרגן בכותרת הראשית: "זה אינו מאבק בין בעלי צבע עור כזה לאחר, אלא אתגר שניצב בפני כל העם היהודי היושב בארצו".

וכמו תמיד, הסיפור הגדול של השבוע הוא וילון על הסיפורים האחרים, והמחאה שחסמה את איילון והגיעה לכותרות יכולה להיות מושא הקנאה של הפגנות שלא ראו גם את העמודים האחוריים. מחאת יוצאי אתיופיה לא היתה היחידה שהתלקחה השבוע בישראל, גם ירושלים בערה – ערבים במזרח וחרדים במערב. אבל לערבים ולחרדים אין שום אהדה בעיתונות הישראלית.

לפחות בעיתונות החרדית, היה מי שהשווה בין המחאות. מאמר לא חתום ב"הפלס", תחת הכותרת "נלחמים על החיים!", נפתח בשלוש פסקאות המתארות באהדה את מחאת יוצאי אתיופיה: "המפגינים רואים כיצד המערכת האמונה על שמירת הסדר הציבורי מגלה אדישות לנוכח הריגת הנער, ומפרשים זאת כביטוי גזעני. אכן, מדובר בתחושות קשות, מכאיבות ומקוממות. כאב המשפחה ומכריה על אובדן יקירם, כמו גם תחושת ההשפלה הקולקטיבית של קבוצה שלמה החשה שדמה אינו סמוק דיו כדמם של אחרים, קשים מנשוא, בלתי נתפסים, ובלתי ניתנים לעיכול".

מיד אחר-כך עובר הכותב האלמוני למחאת הפלג החרדי בירושלים: "שלשום יצאו קהל המונים לרחובה של עיר למחות על חילול השם ורדיפת התורה, בהשלכתו של בן עלייה לכלא הצבאי ב'עוון' לימוד תורה, כפי שהיה נהוג בעבר במשטרים אפלים, מחאה זו התנהלה אמנם בצורה מרשימה ומכובדת, אך באה לבטא זעקת כאב מפני גזירת שמד ותוכנית חיסול של שומרי התורה ח"ו".

אגב, נראה שלא יהיה צריך לעשות תחקיר כדי לגלות מי מממן את מחאת הקנאים החרדית. ב"הפלס" מתפרסמת על פני כפולת עמודים מודעה הקוראת לציבור לתרום כסף כדי להוציא לפועל את ההפגנות.

"יש התבגרות של האוכלוסייה, והגזענות בקרב הצעירים פחותה מאשר בקרב הדור הבוגר יותר. אבל הגזענות עדיין קיימת ויש עוד דרך ארוכה עד שנגיע להיות חברה שוויונית שנותנת הזדמנויות לכולם לפי כישורים". הדובר אינו יוצא אתיופיה או פעיל שמאל רדיקלי, אלא הכלכלן ד"ר שלמה מעוז, האומר את הדברים להדס מגן בכתבת פרופיל על סאמר חאג'-יחיא, יו"ר בנק הפועלים החדש, והוא לא מדבר על גזענות של שוטרים אלא על גזענות של בעלי הון בצמרת המערכת הפיננסית.

בחירות 2019 (2)

כמו בבחירות הקודמות, "ישראל היום" ונתניהו ממשיכים לבחוש בפוליטיקה של הציונות הדתית. הכותרת הראשית של העיתון היום מעודדת את האחים הסרוגים לזנוח מאחוריהם את המחלוקות, ההבדלים והדקויות, ולהתאחד כולם כדי לעזור לנתניהו להמשיך להיות ראש ממשלה. כלומר, כל זה לא כתוב, אבל היא מבטיחה לפייגלין, פרץ, סמוטריץ', בנט ובן-גביר שאם ירוצו יחד יקבלו 19 מנדטים, לפי סקר שערך העיתון.

איש שיש לו מחשבות

בשער "ישראל היום" מתפרסמת תמצית מטור של אברי גלעד, שיתחיל לכתוב מדור קבוע במוסף העיתון. הטור הוא סיכום יפה של דמותו התקשורתית כקשקשן חסר אחריות מחד ונאד נפוח עם פטיש להתחסדות ענוותנית מאידך. "אני כותב כי אני מרגיש צורך אמיתי להתבטא, אבל לא כדי לשכנע. אני לא מאמין שניתן לשכנע. אני כותב למי שחושב כמוני", הוא כותב. "מבקש כבר עכשיו לקחת כל מה שאני אומר בעירבון מוגבל. זה רק אני. אני לא מדען גרעין ולא מנתח מערכות או מוח, אני רק איש שיש לו מחשבות".

לגלעד נוח לצייר עולם שבו קיימים מדעני גרעין מצד אחד ואנשים שיש להם מחשבות מצד שני, וזהו. במציאות האמיתית יש מרחב גדול בין שתי הנקודות האלה, ומאכלסים אותו בעלי מקצועות שונים – ביניהם עיתונאים ואנשי תקשורת, כמו גלעד למשל.

גלעד מתחבא מאחורי צניעות מזויפת: הוא לא מדען ואפילו לא עיתונאי. סתם איש שיש לו מחשבות. ייתכן שהצניעות שלו נכונה בכל הקשור ליכולות מנטליות והרגלי חשיבה, אלא שהוא משתמש בה כדי לטשטש את המאפיין היותר חשוב של מי שפועלים במרחב שבין מדעני גרעין לבין סתם אנשים שיש להם מחשבות: אחריות ציבורית. אחריות שמוטלת על כל מי שבוחר להרחיב את תהודת דבריו כך שיגיעו לציבור וישפיעו עליו.

אילו מחשבות יש לאיש שיש לו רק מחשבות? מחשבות גזעניות, מחשבות שנאה, מחשבות קונספירטיביות. אבל גלעד מבקש שבשל צניעותו והעובדה כי הוא מודה שאין לו מונופול על האמת – תודה באמת אברי, עד שלא ציינת זאת היינו בטוחים שאתה ההתגלמות העכשווית של משה רבנו ובודהה שבחרו להתגלגל דווקא בדמותו של מגיש תוכניות בוקר במדינה קטנה במזרח התיכון – נוותר לו על הצורך לדבוק בעובדות ולדייק ב... איך קוראים לדברים הקטנים הארורים האלה... אה כן, פרטים.

למעשה, אם מפעלי ההימורים של משפחת אדלסון ברחבי הגלובוס היו נעצרים פתאום ו"ישראל היום" היה נאלץ לקצץ את עמודיו כך שתמצית טורו של גלעד היתה מקבלת רק משפט אחד, אפשר היה לסכם אותה כך: תנו לי להקיא עליכם את עולמי הפנימי הלא מעובד, חמודים. אבל בשביל זה יש לנו כבר את הטור של שלמה ארצי ב"ידיעות אחרונות". הוא, לפחות, לא שונא במופגן אף קבוצת אנשים בשל עורם או דתם.

אל תטעו, גלעד הוא לא הדוד-המקשיש-עם-הפרעת-הקשב-והפה-המלוכלך-שאומר-מה-שכולם-חושבים-ולא-מעזים-להגיד-אבל-הוא-בעד-הדברים-החשובים-באמת-והוא-חמודי.

הוא לא כזה גם אם הוא מאמין בתוך תוכו שהוא כזה – קחו למשל את נושא זיהום האוויר, סוגיה הנמצאת במתחם הקונצזוס שמחוץ לבלבולי פוליטיקת הזהויות והשמאל-ימין-דתיים-חילונים. סוגיה שקו השבר שלה אינו של בעלי עמדות אידיאולוגיות מסוימות מצד אחד ובעלי עמדות אידיאולוגיות אחרות מצד שני, אלא של הציבור מצד אחד וקומץ בעלי הון מצד שני. מי מתנגד לאוויר נקי יותר? רק כמה עשרות אנשים שירוויחו כמה פחות מיליארדי שקלים כתוצאה מכך.

לפני שלוש שנים פרסמנו כאן כיצד עובדת בתוכניתו של גלעד, "העולם הבוקר", אמרה לפעילת סביבה שביקשה להתראיין בתוכנית בנוגע להשלכות הסביבתיות של הרחבת בתי-הזיקוק שאין סיכוי שזה יקרה, משום שעידן עופר, הבעלים של בתי-הזיקוק (תשלובת המפעלים המזהמת בישראל, לפי המשרד להגנת הסביבה), הוא גם בעל השליטה בחברת הטלוויזיה רשת: "זה הון-שלטון. זה הון-שלטון, מותק", סיכמה העובדת.

ברשת כמובן הכחישו את הדברים מכל וכל, למרות קיומה של הקלטה, ואחרי הפרסום הגיעו טלפונים זועמים מדוברת הערוץ יעל גאוני ועורך התוכנית תום כספי. הם כעסו במיוחד משום שלדבריהם, אברי הוא הכי נגד זיהום ו"העולם הבוקר" היא תוכנית בעלת אג'נדה סביבתית מובהקת שיצאה לא פעם נגד התעשייה המזהמת במפרץ חיפה.

אז בדקנו: שנתיים לאחור מהפרסום שלנו שודרו ב"העולם הבוקר" שישה אייטמים אולפניים על ההשלכות של זיהום האוויר באזור מפרץ חיפה, היכן ששוכנים המפעלים הפטרוכימיים שבבעלות עופר. לא ממש סיקור מוגבר. וזה לא הכל, גם האייטמים שכן שודרו היו רחוקים מלהיות ביקורתיים כלפי המפעלים של עופר.

למעשה, הפעם היחידה שבה הוזכר השם המפורש "משפחת עופר" היתה בהקשר של קביעה כי המשפחה עשתה מאמצים למניעת זיהום מרגע שרכשה את המפעלים. ההתנהלות הזו לא היתה בגלל אג'נדה שמאלנית, ימנית או דו-מינית, אלא בגלל התקרנפות פחדנית במקרה הגרוע או שיתוף פעולה מושחת במקרה העוד יותר גרוע.

אני בטוח שכל זה לא מנע מאברי גלעד להמשיך להסתכל במראה ולראות שם לוחם צדק, כי כשגלעד כותב שאי-אפשר לשכנע אנשים הוא מדבר מתוך עולמו הפנימי, של מי שהתמכר עד כלות לתגמול המהיר בדמות תשומת לב היסטרית, שעולם התקשורת מעניק למי שמוכן למלא את משבצת הפרובוקטור שאין לו אלוהים.

אבל להתמכרות יש מחיר, והמחיר הוא שכנוע פנימי עמוק שאתה בסדר וכולם טועים, שמי שמריעים לך ונותנים לך עוד ג'וב ועוד תוכנית הם מי שצודקים, ושמי שמעקמים פרצוף לעומתך ודורשים ממך להיות אחראי ואמין הם בסך הכל הייטרס שמתעבים אותך כי אתה ימני/שמאלני/עשיר/אשכנזי/מזרחי, ולא כי איפשהו במהלך הדרך איבדת את זה, רוח הנעורים כבתה, משהו בתוכך מת והתחלף בגוש עכור ומריר של תבוסה.

עושים לביתם

בפייסבוק מתפרסם פוסט של "רכזת פרויקט מיוחד מטעם עיתון 'הארץ' ו'דה-מרקר'" ("פרויקט 100 השנים – הבלתי צפויים של עיתון 'הארץ' – מוסף חג ראש השנה") הפונה ליחצנים ומבקשת מהם עזרה במציאת לקוחות לקניית תכנים במוסף המיוחד, בעריכתו של דב אלפון, לשעבר העורך הראשי של "הארץ".

מה עומד למכירה? "מודעה מהעבר של החברה שתפורסם לכ-95,000 מנויי 'הארץ' בעיתון פורמט 'גלריה' שיהיה משהו שהקוראים ירצו לשמור בשל הערך ההיסטורי המיוחד שלו", ו"כתבה בת 200 מלה של תוכן מקודם מאת מנכ"ל החברה/סמנכ"ל השיווק המתייחסת לעבר החברה אבל בעיקר לחזון העתידי של החברה והיכן תהיה בשנים הבאות. הכתבה משולבת בתוך הפרויקט המערכתי".

לאחר הפרסום, מדגישה אשת השיווק של "הארץ", "המפרסם יוכל לעשות שימוש בתוכן הדיגיטלי באמצעות חברות כמו 'אאוטבריין' ו'טבולה'", כלומר, להפיץ את התוכן השיווקי באופן עוד יותר מתעתע ומטעה.

ענייני תקשורת

פייק ניוז. כתבת השער של מוסף "G" של "גלובס" עוסקת במלחמה בחדשות כזב, "אחד הנושאים הבוערים ביותר על סדר היום העולמי – עידן הפוסט-אמת, הפצת דיסאינפורמציה ובעיות מקצועיות בתקשורת שחוסים יחד תחת הכותרת הקליטה 'פייק ניוז'". אסף אוני מתאר כיצד פינלנד נלחמת בתעמולה השקרית שמפיצה רוסיה הפוטינית, באמצעות חינוך במקום על-ידי נסיונות חקיקה: מזה שנתיים שתלמידי תיכון לומדים שיטות לבדיקת עובדות, בדיוק כמו שלומדים אלגברה או שפה שנייה.

בנוסף, "הצעדים הפיניים כוללים גם סדנאות חינוך וימי עיון בנושא למאות עובדים במגזר הציבורי של פינלנד, אפילו ברמת הפוליטיקה האזורית ובקרב מנהלי קמפיינים פוליטיים באזורים הנידחים יותר של המדינה הסקנדינבית, לצד גיבוש תפיסה בטחונית כוללת לגבי איום הדיסאינפורמציה והדרך להתמודד איתו כמדינה מערבית וליברלית.

"הם כוללים קמפיינים ממשלתיים המזהירים את התושבים מפני השפעות מידע כוזב על הדמוקרטיה הפינית והקמת מרכז אירופי להתמודדות עם 'איומים היברידיים' – שם קוד למלחמת המידע המלווה וצפויה ללוות מלחמות אלימות במאה ה-21". כאן ניתן להאזין לראיון עם אוני.

פייק ניוז (העידן האנלוגי). איילת שני מראיינת ב"מוסף הארץ" את ד"ר מיכאל פשקין, שנשלח בצעירותו למבצע הניקוי של הכור בצ'רנוביל לאחר הפיצוץ: "ליקווידטורים הם האנשים שנשלחו לנקות את צ'רנוביל אחרי התאונה. בממשלה רצו לגמור עם הסיפור הזה כמה שיותר מהר, כי הם ראו את רמות הזיהום. הם ראו שכל העולם מתעניין בזה, שאפילו האזרחים עצמם שמעו שהיה פיצוץ גדול במתקן גרעיני.

"מה הדבר הכי זול מבחינת השלטון הסובייטי? אנשים. זה לא עולה כסף כמו כלי רכב ממוגנים מקרינה, או אמצעים מתוחכמים אחרים. אנשים זה בחינם. אז הם החליטו לשלוח לשם אנשים שיעשו את העבודה הזו".

"אתה חי תחת שלטון שהעיקרון המארגן שלו הוא שקר. איך זה לסכן את חייך בידיעה שלא אומרים לך אמת, שאתה לא יכול לבטוח באיש?", שואלת שני, ופשקין משיב: "תראי, אני נולדתי וגדלתי בתקופת השלטון הזה. זה היה נראה טבעי. ברור היה מגיל אפס שאסור לדבר לא יפה על המפלגה. טלוויזיה ורדיו זה רק מטעם השלטון. כשאתה נולד לתוך חיים כאלה, אתה בכלל לא מבין שיש משהו אחר. ככה זה וזהו. לסכן את החיים זה לא נתפס כמשהו בעייתי, כי אין לחיים ערך מלכתחילה.

"גם השקרים זה לא משהו יוצא דופן. זו המציאות. גבלס כבר אמר מזמן – שקר קטן זה לא טוב, רק שקר גדול מאוד יכול לעבוד בתור אמת. בברית-המועצות הבינו את זה יותר טוב מגבלס. השיטה היא לשקר כל הזמן. כשיש כל-כך הרבה שקרים, אנשים מתרגלים שככה זה צריך להיות. אין הבדל בין שקר לאמת, וזה חלק מהחיים. אתה מרגיש את זה כל הזמן. כולם משקרים לכולם, אתה יודע את זה. כל מה שצריך זה לא להיתפס".

פייק ניוז (מקומי). "מתברר כי מאז תחילת העשור הקודם סורקים צוותים של משרד הביטחון ארכיונים ברחבי הארץ ומעלימים מסמכים היסטוריים. הצוותים מעבירים לכספות מסמכים שנוגעים לפרויקט הגרעין הישראלי וליחסי החוץ של ישראל, אך לא מסתפקים בכך. מאות מסמכים הוטמנו בכספות כחלק ממבצע שיטתי להעלמת ראיות לנכבה", כותבת הגר שיזף בכתבת השער של מוסף "הארץ".

"מי שזיהו את התופעה הם חוקרי מכון עקבות, שעוסק בחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מהדוח שחיבר המכון עולה כי מאחורי המבצע עומדים אנשי המלמ"ב – הממונה על הביטחון במערכת הביטחון – גוף חשאי שפועלו ותקציבו מסווגים.

"לפי הדו"ח, אנשי המלמ"ב העלימו תיעוד היסטורי בניגוד לדין, ללא כל הסמכה חוקית, ולפחות בחלק מהמקרים הסתירו מסמכים שאושרו לפרסום קודם לכן על-ידי הצנזורה הצבאית. לא פעם הם העבירו לכספות מסמכים שתוכנם כבר פורסם ברבים. תחקיר 'מוסף הארץ' התחקה אחר מסמכים שנעלמו, וגילה כי אנשי המלמ"ב העלימו זכר לעדויות של אלופים בצה"ל על הרג אזרחים והרס כפרים, כמו גם תיעוד לגירוש בדואים. במסגרת התחקיר שוחח 'מוסף הארץ' עם שורה של מנהלי ארכיונים, ממסדיים ופרטיים. מהשיחות עולה כי אנשי המלמ"ב עשו בארכיונים כבשלהם, לפעמים תוך שהם מהלכים אימים על המנהלים".

כשר ומסריח. ב"דה-מרקר" מפרסם נתי טוקר כתבת תחקיר על שוק התקשורת החרדי: "ועדת הרבנים לענייני תקשורת היא גוף כשרות שהוקם לפני 15 שנה. הרבנים ראו מול עיניהם את המהפכה הטכנולוגית מכה בבני הנוער ומאפשרת נגישות למידע ולתכנים שאינם הולמים מבחינה דתית, והחליטו להגביה את החומות.

"הכשרות ניתנת רק למכשירי טלפון המנותקים לחלוטין מהאינטרנט, בלי מצלמה ובלי נגן מוזיקה. אפילו שירות ה-SMS הוצא מחוץ לגדר, משום שהוא שימש ערוץ פרסומות לשירותי היכרויות. [...] 'החסימה' של שירותיים בעייתיים היתה כפולה – ברמת המכשיר וברמת ה-SIM. חברות הסלולר הציעו לקהל החרדי מכשירים כשרים, חסומים לשירותי תוכן, אינטרנט ו-SMS, עם חותמת כשרות של הוועדה.

"במקביל הוקמה 'קומה כשרה' – מספרים בעלי קידומת משותפת, שכל מי שמשתייך אליהם נחסם לשירותי אינטרנט ו-SMS גם ברמת הרשת הסלולרית. כלומר, אם הוא ניסה להכניס את ה-SIM שלו למכשיר לא כשר – הקו נחסם. [...] אט-אט כל חברות הסלולר, וגם ספקי הטלפון הקווי, נאלצו לשתף פעולה כדי לא לוותר על קהל של יותר ממיליון איש. [...] כיום, לפי ההערכות, יש כבר כחצי מיליון מספרים כשרים. בשנים האחרונות פלשה המגמה הזאת גם לקהילות חרדיות בחו"ל.

"אפשר להתרעם על ההקצנה ועל חוסר הפתיחות בפני השינויים הטכנולוגיים, אבל בחברה החרדית ברור לכל כי המניע לפעילות הוועדה היה אידיאולוגי ונבע ממחויבות דתית עמוקה. אלא שב-15 השנים האחרונות הדברים השתנו.

"תחקיר Markerweek, המבוסס על מסמכים פנימיים, דו"חות שלא פורסמו עד כה ושיחות עם עשרות גורמים המעורבים בעניין, מגלה כיצד נהפך יהודה דוויק, צעיר תושב בני-ברק, לאיש ששולט בלעדית בזרימת המידע למאות אלפי בני המגזר החרדי – לעתים באופן שרירותי וללא כל נימוק, ומעלה סימני שאלה קשים לגבי מניעיו.

"בד בבד, דוויק מינף את פעילותו בתחום הכשרות לעסק משגשג בבעלות רעייתו. באמצעות הסמכות שקיבל מידי ועדת הרבנים הוא מנסה כיום להשיג שליטה בלעדית בכל פעילות השיווק וההפצה של מכשירי הטלפון הכשרים. הוא מחתים את השחקנים בענף על חוזים דרקוניים, שעשויים לכאורה להיחשב הסדר כובל. דוויק עצמו הוא זה ששולט בכשרות המכשירים, בעוד עסק בתחום הסלולר שבבעלות אשתו מגלגל מיליוני שקלים בשנה.

"[...] בעוד חברות ענק כמו גוגל ופייסבוק מסרבות לאפשר למשטרים בסין או באיראן מנגנון צנזורה, בישראל חברות הסלולר ומשרד התקשורת עושים זאת בלי לעורר התנגדות. כמיליון איש מבני הציבור החרדי נתונים תחת צנזורה של אדם אחד. הם עשויים לגלות לפתע כי שירותים בסיסיים נחסמים להם בטלפון ללא הודעה מוקדמת. לעתים החסימה היא ללא סיבה נראית לעין, רק משום שהתוכן כולל שיח פוליטי או ביקורתי". הוועדה דוחה את ההאשמות, ואת התחקיר המלא ניתן לקרוא כאן.

תקפצו להם. בשער "ישראל היום" מתפרסמת תמונה של המו"לים, מרים ושלדון אדלסון, מתחת לכותרת "כבוד לשלדון אדלסון". העילה: לראשונה בתולדותיו מחלק המרכז הבינתחומי תואר דוקטור לשם כבוד, לרגל הפיכתו לאוניברסיטה לעשירים הראשונה בישראל. התואר חולק לשורה של אנשים, בהם מי שתרומתם לחברה או העניין הציבורי בהם אולי עולה על אלו של מיליארדר בתי-קזינו מלאס-וגאס, אך בעיתון מתמקדים בבוסים, שחוץ מהתצלום בשער מפקיעים עמוד בתוך העיתון (נועם דביר) ושני תצלומים נוספים.

כך זה עובד: המיליארדר קונה אקדמיה שתעניק לו אות כבוד ועיתון שידווח על כך. החיים הם סרט, האדלסונים הם התסריטאים, המפיקים, הבימאים והשחקנים, אזרחי ישראל בתפקיד הניצבים.

הפרסום הזה לא באמת משנה משהו בפני עצמו: מדובר בידיעת פח, יחסי-ציבור לטקס שכל כולו יחסי-ציבור, לא חשובים ולא מעניינים. מה שמעניין כאן הוא הנראות והמסר. בשנים קודמות, ידיעות כאלה היו מתפרסמות פחות בהבלטה ב"ישראל היום", אם בכלל. אך מאז הוחלף העורך עמוס רגב בבועז ביסמוט ומרים אדלסון הפכה לדמות הדומיננטית מקרב משפחת הבעלים, השתנה הטון.

אם שלדון ורגב עוד ניסו לעטות מסכה של כסף ישן, מרים וביסמוט (שמכניס לאותו עמוד בעיתון גם תמונה של עצמו עם הגבירים) חורצים לשון ומצהירים: הכסף מדבר וכולכם יכולים ללכת לעזאזל, ואם יתחשק לנו, נקנה גם אותו ונחלק חתיכות עזאזל בחינם בצמתים נבחרים.

הכסף הישן יודע שהפס הדקיק של צביעות זהירה הוא חומת מגן, שאם מוותרים עליה, הניצבים עוד עלולים להתקומם. כשזה יקרה, הכסף החדש עוד עלול להצטער שצילומים שלו מפוזרים במאות אלפי עותקים ברחובות.

התקרבנות. סמי פרץ, שמחליף השבוע את גיא רולניק בטור הפותח את "דה-מרקר", מקדיש את הטור ל"התקרבנות" וחותם אותו בסיפור הבא: "בקיץ הקודם פגשתי באקראי את שר המדע והטכנולוגיה, אופיר אקוניס, בבריכת השחייה של אוניברסיטת תל-אביב. בבגד ים ועם משקפי שמש כהים, אחרי 'היי' קצר, הוא מיהר להטיח בי: 'מה עשיתם לי אצלכם, הרגתם אותי'.

"'תזכיר לי במה מדובר', שאלתי אותו. 'נו, כשהייתי אצלכם ב-TheMarker לפני שלוש שנים קרעתם לי את הצורה', אמר. זה היה מפגש קצת מוזר. אתה פוגש שר בממשלה בבריכה, והדבר הראשון שעובר לו בראש זה שעיתונאים קצת צלבו אותו בכמה שאלות באיזה מפגש לפני כמה שנים. לא דיברנו על מדע, על טכנולוגיה או על ימין ושמאל. גם לא על מצוקת יוצאי אתיופיה. רק על 'מה שעשינו לו'. למד משהו מנתניהו.

"אדם קרוב אצל עצמו. כולנו כאלה. נישאר כאלה כנראה. אבל משרים בממשלה והעומד בראשה היינו מצפים להקדיש פחות להתקרבנות האישית שלהם. זה יאפשר להם לראות יותר בבהירות את הקורבנות האמיתיים בחברה הישראלית".

לא רק אברי. נועה מנהיים חונכת טור חדש ב"גלריה".