ליברמן כמשל
חנוך דאום מודיע ב"ידיעות אחרונות" כי הוא שוקל להצביע לאביגדור ליברמן בבחירות הקרובות. למי אכפת? ובכן, בואו ניזכר רגע באחת הפעמים הקודמות שבהן דאום התייחס לליברמן. "בתחילת 2014, בשיחה עם אחד החשודים ב'פרשת ישראל-ביתנו', התפעל משה ליאון, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומועמדו של ליברמן לראשות עיריית ירושלים: 'הבוס מתקדם יפה. יש סקר ב'גלובס' שיש לו 13 מנדטים, וב'ידיעות אחרונות' יש כתבה יפה על הטניס שלו עם חנוך דאום". כשבן שיחו הביע ספקנות לגבי דאום, הרגיע אותו ליאון, בהתייחסו לקשרים בין העיתון של המדינה לבין ישראל-ביתנו: 'אבל שם יש הוראה, מה קרה לך?'", חשף גידי וייץ בשנה שעברה.
ליברמן לא מתחזק רק מאחז ב"ידיעות אחרונות". ב"מעריב" הפרשן הבכיר, בן כספית, מפמפם את מסריו באדיקות, והיום מככב ליברמן על שער מוסף "עסקים" של העיתון. הקשר לכותרת? מקרי. בחזרה ל"ידיעות": סימה קדמון, שפוטה אחרת של ליברמן, מגלה לנו בטורה ב"מוסף לשבת" על מה ייסוב קמפיין הבחירות שלו: דת ומדינה. "ליברמן בחר בנושא".
כן כן, היא אשכרה כותבת את זה, מתעניינת אצלו אם זה נכון וממשיכה הלאה. אם זה לא צורם לכם, כנראה שאתם צורכים יותר מדי תקשורת. "קמפיין בחירות" הוא מסע פרסום שצריך לעניין עיתונאים המכסים את תחום הפרסום. עיתונאים המכסים את השדה הפוליטי אמורים להתעניין בדעותיו של פוליטיקאי, ועוד יותר מזה – במעשיו בפועל. אבל לכתבים פוליטיים כמו קדמון – שזה כמעט כולם – נראה סביר לגמרי לשוחח עם פוליטיקאי בשיא הרצינות על איזו פסאדה חלולה הוא מתכוון ללבוש לקראת הבחירות, ולדווח על כך בלי טיפת חוסר נוחות.
לפני שתי מערכות בחירות, אגב, ליברמן מכר את עצמו בתור שמאלן שיביא שלום – עד שפרשת השחיתות ע"ש ישראל-ביתנו אילצה אותו לחזור לתדמית הבריון הימני. קדמון – ולא רק היא – שיתפה אז פעולה. כי ככה זה בעולמם של הכתבים הפוליטיים שלנו, המציאות הווירטואלית שיועצי תקשורת רוקמים היא המציאות האמיתית (מיד אחרי קדמון מתפרסם במוסף המדור של עמית סגל, שנותן לנתניהו עצות קמפיין. התבלבלת ילד, זה הטור לעיתון).
יש לזה, כמובן, סיבה פשוטה. בשביל להכיר את המציאות האמיתית צריך לעבוד. את הווירטואליה לוחשים לכתב באוזנייה בלי שיצטרך לקום ממיטת העיסוי.
"אם את רוצה לבלות יום במרכז הישראלי לשטחיות, בואי איתי לכנסת", מצטטת קדמון את גיורא רום, מועמד האופוזיציה המפסיד בהצבעה על מינוי מבקר המדינה, "באותה הזדמנות תוכלי לחוש את אווירת הבהילות וקוצר הזמנים המתקיימת, אווירה שמובילה לשימוש בסטריאוטיפים במקום לנסות ולהכיר אנשים". קדמון כבר היתה בטח בכנסת בחייה, אבל היה מעניין לשמוע מה רום היה חושב אם היה מבלה יום עם קדמון.
הבעיה עם השמאל
איילת שני מראיינת ב"מוסף הארץ" את סקוט גודסטיין, "ששימש כיועץ אסטרטגי בקמפיינים של אובמה וברני סנדרס". "בסופו של דבר מישהו צריך להסתכל לבריון בעיניים ולתת לו אגרוף. לעמוד על שלו", הוא אומר לה. "אובמה וסנדרס הצליחו כי הם עמדו על שלהם. אני לא שומע פוליטיקאי כמו גנץ מספר לי איפה הוא עומד. עבור מה הוא נלחם. מה מרגש אותו. במה הוא שונה מנתניהו? מה התוכנית? האיש הזה לא אמר כלום. אני לא יודע איך אפשר לנצח את הבריון אם אתה סתם עומד ומסתכל בו לוקח את הכסף שלך".
במה מציע גודסטיין למלא את עגלתו של "המחנה"? איפה עומד היועץ האסטרטגי של השמאל ועבור מה הוא נלחם? נגד מסרים מורכבים, בעד לחקות השתוללות של צרחות וכעס, ולהפנים ש"רגשות חשובים יותר מהאמת", כי "אף אחד עוד לא הצביע לבחור הכי חכם בחדר", להביא "נרטיב" ו"להבין שהמאבק הוא הטובים נגד הרעים". ללמדך שאנשי שיווק יכולים לקרוא לעצמם אסטרטגים, אבל טקטית הם תמיד יישארו אנשי הטלמרקטינג שהם.
אגב, כשהוא נשאל מה דעתו על המתרחש בישראל הוא עונה: "לפני שנים לא היתה לי מספיק פרספקטיבה. הייתי צריך להאמין למה שסבא וסבתא שלי סיפרו לי, או ל'ג'רוזלם פוסט'. תודה לאל שעכשיו יש את גוגל טרנסלייט, שמאפשר לי לקרוא ולעקוב בעצמי ולהבין את הסיטואציה". אם גודסטיין יחפש פעם עבודה, מזומנת לו כאן קריירה ככתב חוץ.
"לעניין המוגבל שיש לציבור בחיפוש האמת בזירה הפוליטית יש הסברים טובים מתחום מדע המדינה, הכלכלה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה", כותב גיא רולניק בטורו ב"דה-מרקר". "בקיצור, הוויכוחים הפוליטיים העזים שעולים מדרגה ערב הבחירות הם ממכרים, אבל התועלת שלהם אפסית. [...] לעיתונות יש את התמריצים שלה, ובמקרים רבים הם אינם שונים מהותית מאלו של הבוחרים, הצופים והקוראים. כתבות ודיווחים חדים מייצרים עניין רב, ואילו תמונת מציאות מורכבת היא בדרך כלל סחורה פחות מבוקשת. האינטרנט, ובעיקר הרשתות החברתיות, האיצו את התופעה".
"שנאה, שבטיות וקיטוב מייצרים במוח כימיקלים מסוימים [...] הקיטוב, השבטיות והעניין המוגבל באמת הם התנהגויות רציונליות עבור רוב הפרטים, אך עבור החברה כולה, עבור הדמוקרטיה, זה אסון".
"קו מחבר בין רכישת 'מעריב' לבין שכירת חוקרים פרטיים וחברות מודיעין שיאספו מידע מביך על אנשי ציבור. כך מפוררים את הדמוקרטיה. לא ימין, לא שמאל – המאבק האמיתי הוא בין קאסטת המיליארדרים והטייקונים לבין הציבור".
אבל לך תסביר את זה ליועץ אסטרטגי, הוא הרי כבר יודע הכל.
רגע של עברית
לפעמים הלחישות באוזנייה הופכות לשכנוע עצמי של ממש. "תפקידו של פרקליט המדינה הוא לסנגר על המדינה, כשם שתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה הוא – כמה חתרני – לייעץ משפטית לממשלה", כותב סגל בטורו ב"ידיעות אחרונות".
ובכן, שיעור קצר בשפה: תפקידו של מזכיר הממשלה אינו מסתכם בתזכורות לחברי הממשלה, חבר-כנסת לא חייב להיות ידידותי ושר המשפטים יכול לטפל גם בפסקאות שלמות. תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה הוא בהחלט ובפירוש, ובאופן רשמי וגלוי, לא רק להיות יועץ לענייני משפט של הממשלה, אלא גם לעמוד בראש התביעה ולייצג את האינטרס הציבורי והשמירה על קיום החוק.
הסיבה לכך שהוא נקרא "היועץ המשפטי לממשלה" פרוזאית למדי וקשורה בעיקר לקשיי תרגום של הגדרת התפקיד באנגלית. הכפילות הזו בתפקיד היועץ היא סוגיה ידועה ומוכרת, בוודאי לידען כמו סגל. כשהוא חוזר על קשקוש שסביר להניח שהוא יודע את מידת קשקושו, הוא פועל לא כעיתונאי אלא כתועמלן. העובדה שכך פועלים גם הקולגות שלו אינה תירוץ, מקסימום טיעון לעונש.
הכותרות
"השוטר שפתח בירי באום-אלחיראן הודה שלא חש בסכנת חיים – ואז חזר בו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בחקירה העיד השוטר כי פתח באש לעבר גלגלי רכבו של אבו-אלקיעאן, אך בזירה מסר לשב"כ שירה גם למרכז הרכב", מוסרת כותרת המשנה של הידיעה שהביא יהושע (ג'וש) בריינר.
עוד בראש עמוד השער: ידיעה של רויטל חובל על סירובו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט לדחות את מועד השימוע של נתניהו לפני הגשת כתבי האישום הפליליים נגדו. "לא ייתכן שריצת אמוק לא ברורה גוברת על הצורך להגיע לחקר האמת", נאמר בתגובת נתניהו, שחקירותיו נמתחות כבר על פני שנים מספר.
ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היא "פרץ וסמוטריץ' בדרך לקבינט, שקד מחוץ לליכוד". כותרת המשנה מספרת כי הוצעו להם תיקי החינוך והתחבורה. גם ב"מעריב" הכותרת הראשית (יניר קוזין) מנחשת כי ראשי איחוד מפלגות הימין יקבלו את תיקי החינוך (פרץ) והתחבורה (סמוטריץ').
ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית מוקדשת להרוגות בתאונת דרכים, "רק בת 8, רק בת 4". כי הרי "הילדה היא הכותרת".
כלכלה
נחמיה שטרסלר מתגייס ב"הארץ" לקמפיין שרץ כעת בעיתונות בעד שכר חזירי לבובות גרב, או כפי שהם נקראים בקמפיין: מנכ"לים. שטרסלר מבכה את התפטרותם של מנהלי בנק דיסקונט ובנק הפועלים, ומתפלץ מכך שכעת ייאלצו להסתפק ב"מנהלים סוג ד'". חבל שאי-אפשר לעשות ניסוי ולתת לקוף לנהל את אחד הבנקים המונופוליסטיים שלנו למשך כמה חודשים, כדי להיווכח עד כמה התוצאות שלו קשורות בפיגורה שמאיישת את הכיסא בקומה העליונה ועד כמה היא תלויה בקהל לקוחות שבוי, רגולציה מגוננת והיעדר תחרות. יודעים מה, לא צריך קוף – אפשר היה להסתפק בפרשן כלכלי.
סימנייה
"יום אחד עצי הזית החלו למות" ("מוסף הארץ").
ענייני תקשורת
"מעריב". במוסף סוף השבוע של "מעריב" מוקדשים עמודים רבים לסיפור של "המדינה והעיתון", לרגל 71 שנים לייסודו של העיתון. אחד העמודים (ניר קיפניס וטליה לוין) מוקדש למפעל הפיס (שהופך את ישראל ל"טובה, צודקת ושוויונית יותר"), המפרסם מדור פרסום סמוי קבוע בעיתון. מיד אחר-כך: כתבה בשיתוף דלק קידוחים ("גז טבעי ישראלי כמנוף כלכלי ומדיני באזור"). אם כן, סיפורו של "מעריב": מעיתון העיתונאים של קרליבך למסלקת תוכן שיווקי של אלי עזור.
נוחי דנקנר, תזכורת. "'עובדה' פירסמה השבוע שבעל השליטה בקבוצת החברה לישראל וכימיקלים לישראל, עידן עופר, שכר לפני חמש שנים את שירותיה של חברת המודיעין העסקי בלאק קיוב, כדי לאסוף מידע סודי על שורה של רגולטורים ופקידים בממשלה שאמורים היו לקבל החלטה שתשפיע דרמטית על הרווחים של האימפריה של עופר. בלאק קיוב הכחישה והודיעה שתתבע את 'עובדה', אבל עופר אישר ששכר את שירותיה", כותב עוד רולניק בטורו, וממשיך: "עופר לא המציא את השיטה. ב-2011 רכש נוחי דנקנר את השליטה בעיתון 'מעריב' ערב הכרעות ממשלתיות דרמטיות בנושא התחרות בסלולר וחוק הריכוזיות – נושאים הקשורים ישירות לעסקיה של קבוצת אי.די.בי שבה שלט דנקנר.
"ברגע שבו קנה דנקנר את העיתון ומינה לעורך את ניר חפץ, לשעבר יועץ ראש הממשלה ומקורבו של מו"ל 'ידיעות אחרונות' ארנון (נוני) מוזס, כל הפוליטיקאים והרגולטורים הבינו שלדנקנר יש מעכשיו לא רק אימפריה עסקית מלאת גזרים לחלק, אלא גם עיתון שיכול להיות מקל מפחיד ורב עוצמה. לאחר שדנקנר פשט רגל והועמד לדין החלו כמה עיתונאים מ'מעריב' לגלות טיפין-טיפין לציבור מה היה מצופה ממערכת העיתון לעשות עבור הבוס החדש".
אגב – קוראי "העין השביעית" (וצופי "מבט שני") יכלו להיחשף לשחיתות ב"מעריב" עוד הרבה לפני כן.
כתבת התחקיר של אבנר הופשטיין על עידן נוחי דנקנר וניר חפץ ב"מעריב" ששודרה ב"מבט שני" בערוץ 1
אבל. ב"מוסף הארץ" כותב אלון עידן על "מכונת העצב הגדולה, הבולימית, האוטומטית, העובדת כנגד העצב עצמו": "נחמה ריבלין מתה השבוע. ודווקא משום שעשתה רושם של אדם טוב, בלטו ההרס והחורבן שמותירה אחריה התרבות הבולימית שהפכה בת לוויה ל'אירועים גדולים'. כלומר, תוך זמן קצר מאוד – כמה שעות לכל היותר – מכונת הריגושים הציפה את המרחב הציבורי בטונות של חומרי עצב ודמע, במעין 'נוהל פיגוע' שבו פותחים אולפני רצף בתוך הנפש הקולקטיבית וממלאים אותה בעוד ועוד חומרים, עד שתעבור את שלב השובע ותגיע לשלב ההתפקעות, שלאחריו תחושת הבחילה, שלאחריה הצורך להקיא, שלאחריו ההתנקות, ההיטהרות והחזרה לשגרה. יש משהו במחזוריות הזאת, שהפכה עם השנים למובנת מאליה, שפועל כנגד הדבר עצמו".
ב"ידיעות אחרונות", מכונה בולימית משומנת עם התמחות בפסטיבלי אבל, ממשיכים את המומנטום מאמצע השבוע: שער "המוסף לשבת" ("האשה מעוררת ההשראה שהנשיא זכה להיות בן זוגה") מוקדש לרעיית הנשיא המנוחה ("המאמרים המרגשים שכתבה ל'ידיעות אחרונות'").
מכונת העצב הקטנה, האנורקסית, האוטומטית, העובדת כנגד העצב עצמו, של מוסף "הארץ"
ייצוג. ב"דה-מרקר" כותבים על עפיף אבו-מוך, הפועל למען ייצוג נאות לערבים בתקשורת, ומזכירים גם את פרויקט "מדד הייצוג" של "העין השביעית" ועמותת סיכוי.
גונטז'. "ברור שזו הצעה לא לגיטימית, ובגלל זה גם החלטתי להתראיין, כי בהתחלה לא רציתי בכלל להגיד את השם שלי, ואני אומרת לך, שיישאר ביני לבינך. כן?" (ח"כ פנינה תמנו-שטה, "ניר גונטז' על הקו", "מוסף הארץ").
נספחי תרבות. "תרבות וספרות" של "הארץ" (בני ציפר) מארח את עדו נתניהו (אח של). מוסף "ספרים" של "הארץ" מוקדש למשאל בקרב מבקרים ועורכים על "הספרים הטובים שקראנו השנה" (כל הכבוד לעורכת שהתאפקה מלשתול את המלה "הכי" על השער, וליחלחה איתה רק את העמוד הפותח), ומארח את מבקרי הספרות של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" (וגם "מקור ראשון"). האם כוחה של הספרות לגשר על מחלוקות ומריבות ארציות, או שמא מדובר בתחום כה איזוטרי שלאף אחד לא ממש אכפת?
קשקשת. על שער "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מבטיחים כי מרואייני השער "מדברים בלי חשבון". על שער "שישבת" של "ישראל היום" מבטיחים מרואיינת ב"ראיון הכי אישי". שבת שלום.